נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

מקורה ומהותה של החשיבה האנושית

כשם שפרצופיהם של בני אדם שונים כך דעותיהם שונות, אין שום אדם הנראה ממש כמו חברו באופן מושלם. וגם אין שום אדם החושב בדיוק כמו חברו באופן מושלם. ובכל אופן העולם מלא גם בהרבה אנשים חכמים, ולכל אדם ישנה החכמה האישית שלו. כלומר החכמה עצמה נחלקה לכל החכמים שבעולם, לכל אחד באופן מעט שונה, החכמה היא הקולקטיב הכללי של כל הדעת באנושות, משהו שרק אל דעות יכול להכיל. (ראה הרחבה ב: תודעה ונבואה, תודעה ורוח הקדש)

מזה נובע שהקשר בין שני חכמים הוא רק סטטיסטי, אם למשל אני אנסה להסביר לידיד רעיון כל שהוא. אנחנו לא נבין את הדברים אותו דבר, תמיד יהיו הבדלים קטנים. וגם אם נאמר באותן מלים, מלה אחת יכולה לשמש לשתי משמעויות. וגם אם ננסה לפרוט לפרוטות, תמיד יהיו הבדלים. לכן היכולת ליצור חכמה אנושית היא לא יצירה בעלת רצף הגיוני, אלא רק סטטיסטית, המצב שהרבה פעמים ישנה הסכמה כללית על רוב הנקודות ורוב הניואנסים, יוצרת מראית עין של חכמה. המחלוקות הן רק ביטוי של ההבדלים הראשוניים.

תעודת הביטוח של החכמה האנושית היא השינויים הקטנים האלו, אם החשיבה היתה מקובעת וכולם היו מגיעים לאותה צורה ובאותם ניואנסים, העולם היה נחרב. השונות הזו, מקבילה לשונות בהיווצרות המינים והטבע, ולשונות של מבנה האטום שגם הוא פועל רק סטטיסטית. אין מקום למורכבות בלי איזו שהיא היעדר חוקיות. מהות החכמה היא יצירת איזו שהיא חוקיות סטטיסטית במקום של היעדר חוקיות.

ולמרות השונות המובנית, התובנה שחכמה היא רק סטטיסטיקה, באופן אבסורדי יחודו של האדם הוא שהוא שואף לאחדות.

העולם הוא אוסף של פרטים, והחיים שלנו אוסף של פרטים, אנחנו מחברים ומצמצמים את הפרטים לקבוצות, מאחדים אותם, ועי”ז מסוגלים להתמודד איתם. יתכן שגם בעלי חיים יכולים להבין אחדויות שונות, אבל השאיפה שלנו כבני אדם היא לצמצם עוד ועוד, עד שנבין את היסוד האחד של הכל.

כל חיבור חייב לעבור דרך איזו שהיא הנחת יסוד, מכיון שבמציאות ישנם שני פרטים, נניח הרצון שלי לאכול, והרצון שלי לישון, החיבור נוצר דרך יצירת קו משתי הפעולות האלו, אל הנחת יסוד כמו: הגוף רוצה לחזק את עצמו. את הנחות היסוד השונות ג”כ ניתן לחבר ע”י קוים דרך הנחות קודמות, וכך הלאה, עד שמגיעים לאחד.

כל התוכן האנושי בעולם – זה ענינו, לחבר את אוספי הפרטים בצורות שונות. אבל מכיון שמבחינתינו יש אינסוף פרטים, האדם חייב לצמצם את רשת הקוים לתחום מסויים, הוא לא יכול להסביר הכל. הוא יוצר גבולות שפחות חשוב לו לעסוק בהם.

יתכנו הרבה דרכים ליצירת גבולות כאלו, הדרך הפשוטה היא: להתמקד בקרוב ולהניח לרחוק. זו הדרך המערבית, למרות שהחשיבה המערבית עברה שינויים גדולים מאז תקופת הפריחה של יוון, יש קוים משותפים מאד ברורים, הקרוב והרחוק לא נמדד במושגים של גיאוגרפיה, אלא של האדם היווני או המערבי.

המדע בן ימינו, הענף המטריאליסטי והנותן את הטון, עוסק רק במה שניתן להגדרה, ולכן הוא בעצם קרוב אלינו, גם אם הוא במרחק מליון שנות אור, הוא מתמקד רק בתחום הפיזי המוגדר באופן פשוט, גם אם מדובר בנוסחה מתמטית מסובכת, ביסודה היא דבר פשוט. גם העיסוק בנפש האדם מתמקד בדברים הניתנים להגדרה פשוטה, ורואה בזה חזות הכל. גם העיסוק התרבותי עוסק בקרוב, האמנות נמדדת מנקודת ההשפעה שלה על הנפש, זה גורם לי להרגיש השתאות, בלבול, החויה של האדם היא הנושא המרכזי באמנות.

הגישה הזו יסודה בחשיבה של הפילוסופים היוונים, שהתיימרו ליצור את ההגדרות שהמציאות תהיה כפופה להן, קאנט פירק את ההגדרות האלו, אבל המדע ארגן מחדש הגדרות שולטות. בכל מקרה החשיבה היוונית היא בתוך ההגדרות האלו. היא מקרבת כל מה שניתן לקרב, והעיסוק הוא בקרוב.

זו הדרך שמנטרלת את השאלה מאיפה באו החיים, או מה היה לפני, מה מעבר למרחב זמן, כי זה ‘רחוק’, זה דברים ש’אין טעם לעסוק בהם’, ואפילו לנסות להעמיק בנפש מעבר למה ש’קרוב’ אין טעם. ההרגשה של איש המערב היא שהעיסוק הזה מיפר את האחדות, הוא נכנס לתחומים בהם אי אפשר למתוח קוים.

אבל בגישה הזו יש פגם אחד מרכזי: היא מתעלמת מהצורה בה הנפש שלנו חווה ומארגנת את הדברים. היא נוגדת את האינטואיציה. הנפש שלנו כן נוסעת רחוק, והיא חווה משהו מעבר להסברים ה’קרובים’ הפיזיים והמוגדרים. נכון שכחו של ההסבר הלוגי חזק, ומלמדים אותנו כל הזמן ע”י שימוש בכמות גדולה של נתונים, לאמת את הגישה של המדעים המדוייקים. אבל בסופו של דבר עדיין יש פיצול, אין הרמוניה אמיתית.

הפיצול הזה מוליד צביעות, האדם הפנימי הוא לא האדם החיצוני, הצורה בה חושבים ומדברים ועובדים, אינה משקפת את מה שקורה בנפש באמת. הנפש מתפתלת, כי הגירוי האינטלקטואלי לא מספק אותה.

בעיה נוספת בהתמקדות בקרוב, היא שכל מי שמתמקד יותר מדי בתחום מסויים, זה על חשבון התחום הרחב יותר. קשור קצת לעקרון המכשיר של מאסלו, כשלאדם יש  מכשיר מסויים, הוא נוטה לפתור את כל הבעיות ע”י המכשיר שבידיים שלו. כמו שמי שמתרגל לשני דינים פותר את כל הבעיות (או מנסה לפתור) ע”י שני דינים, ברגע שהפתרון לא אמיתי, שוב נוצר פיצול.

זו לא רק בעיה של אנשי מדע כביכול שמרחיבים את תחום המדעיות הרבה מעבר למקום שהוא צריך לתפוס בחיים ובפתרון בעיות (דואינג, חיפוש בגוגל מביא דברים שהמדע יודע או שאפשר לעשות ומתמקדים בהם, למרות שהערך שלהם הוא זניח). אלא גם בתחום המוסרי, הידע על איך שהחברה צריכה להיות מביא בני אדם להתנהג בצורה יותר מוסרית ממה שהם, הפקידה או המלצרית שקוראת לך בשם הפרטי ומסבירה לך כמה שהיא רוצה לשרת אותך, יכולה לכתוב טוקבק מרושע כשהיא תגמור, כי האובר מוסריות לא מגיעה מבפנים. היא מגיעה מפיתוח יתר של תחום שאין בו הרמוניה אמיתית. כמו אדם שמחמיר מאד בתחום מפותח, ומתנהג בצורה ירודה בתחום אחר. מוסר מלחמה מפותח מאד על הניר או בדרישות ממדינות אחרות כשזה נח.

הגישה המערבית זקוקה לתגמולים רחבים, ולכן הרומאים לא הטילו ספק בצדקתם. בדיוק כמו בזמננו שאנשים שולחים חלליות לירח ולמאדים, ויש להם טכנולוגיה, זה תגמול כ”כ גדול שלא משאיר מקום להטלת ספק. התגמול הוא קרוב.

הגישה המזרחית ניזונה ישירות מן הנפש, היא לא מבדילה בין ‘קרוב ו’רחוק’ ההגיוניים והלוגיים, אלא בין ‘קרוב’ ורחוק’ לחוייה הנפשית, הגישה הזו תופסת את הנפש כגילוי של נשמת העולם, הנפש היא ניצוץ קטן ממשהו גדול מאד שהיא רוצה להתחבר אליו. ומהנחת היסוד הזו יוצאים הקוים המחברים את כל החויות הנפשיות והגופניות.

כשמקצינים את שתי הגישות, הרי כל התנהגות הנפש לפי הגישה המערבית היא רק תוצר של תהליכים פיזיים שונים, ולפי הגישה המזרחית כל המציאות הפיזית היא תוצר של תהליכים שקשורים לנשמת העולם לרעיון ולתוכן שמאחוריו.

מפתה לומר שהיהדות מייצגת את הגישה המזרחית, ויש בזה מן הצדק, אבל זה לא פותר לנו את הקונפליקט של גבולות האחדות שאנחנו יכולים ליצור. גם הגישה המזרחית עצמה צריכה הרי להציב גבולות כל שהן, ואי אפשר ללכת אחרי אינטואיציה בלי שום מודד אחר. במבחן התוצאה החברה המערבית מביאה לנו טכנולוגיה וכן חברה מתוקנת, והחברה המזרחית מתקשה להציג תוצאה ברורה.

הרעיון של מתן תורה, ושל מתן ספר התורה, אומר לנו שבעצם שום גישה לא יכולה להביא אותנו להבנת האחדות. יש צורך להיצמד לתורה כדי לחבר את כל הנקודות, אנחנו לא צריכים לחבר את הנקודות זו לזו, אלא רק לחבר אותן לתורה. התורה היא הרעיון אחד. ז”א לא נשמת העולם במרכז, ולא שכל האדם במרכז, אלא התורה – התכנית האלהית במרכז.

הגישה המערבית טוענת לא כך, מבחינתה אין חשיבות כאן למזרח מול מערב, אלא להיפך, העמים הקדומים היו פרימיטיבים ולא חכמים, התורה היא החכמה שניתנה כבר אז, ורק כיום היא מחלחלת בשיעור המספיק לה, העולם המערבי הבין את המוסריות והחכמה, יש לתורה עדיין מה לומר, למשל התנגדות לפריצות, וגם אם נניח שלא, יש לנו הרבה כבוד בשביל מה שהיא עשתה. עכשיו זה בידינו. הגישה הזו נשמעת רפורמית / קונסרבטיבית, ויש גם הרבה דתיים שחושבים כך במודע או בלא מודע, אבל בעצם זו הגישה הנוצרית. זה מה שישו אמר כבר בזמנו.

אם אניי מתיימר להסביר את התורה, אני כביכול הולך על חבל דק מבחינת הנצרות, כי אם אני מסביר מנגנון מובן והגיוני של חכמה ומוסריות לפי הבנתינו, ז”א שאני מקבל את זה שהתורה היא רק חכמה שהגענו להבנתה ולפיצוחה היום, ועכשיו זה בידינו. ולכן אני לא יכול לקבל זאת. אני חייב להבין את הדברים כדבר שעדיין לא פוצח לגמרי, כמשהו שצריך להיות עדיין מרכז העולם.

מעניין להשוות את הגישה המסורתית לחכמה, להלכי רוח חדשים שמתאר בעז מזרחי במהות החיים:

אין דבר יותר מובן מאליו מאשר תחושת העצמי, אותה ישות חושבת שמהווה את הבסיס לקיום שלנו. אנו חווים את המציאות כרצף מתמשך ואחיד של הכרה, שבגרעינו נמצא ה’אני’. הקלט החושי משתנה, הזמנים מתחלפים, הזיכרונות, התפיסות, הדעות – הכול זמני ויחסי. הדבר היחיד שנותר קבוע הוא נקודת המבט שחווה את הדברים.

כל זה נכון עבור כ-99 אחוזים מבני האדם. וזה נתון אמיתי, לא צורת דיבור. על פי מחקרים במדינות המערב, בערך לאחוז אחד מבני האדם יש הפרעת זהות דיסוציאטיבית, מה שמוכר בלשון עממית כפיצול אישיות, ובגרסה יותר מעודנת – אישיות מרובת פנים. עבור אנשים אלה, נקודת מבט אחידה היא בכלל לא עניין מובן מאליו. הגוף האחד שלהם מכיל מספר תודעות, מספר ישויות חושבות המובחנות אלו מאלו.

התרבות הפופולרית חשפה אותנו לתופעה הזו, והיא נתפסת כמשהו שקיים, גם אם קשה לנו להבין אותו. במדע, לעומת זאת, קיימים חילוקי דעות בשאלה האם מדובר בהפרעה אמיתית – כלומר אכן מוח אחד שמכיל מספר תודעות – או שמדובר במנגנון של משחק ואימוץ זהויות מתחלפות על פי בחירה. במדריך למחלות פסיכיאטריות (DSM), התנ”ך של לימודי פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, הפרעת זהות דיסוציאטיבית נחשבת באופן רשמי להפרעה נפשית. אך קיימות דעות שמטילות בכך ספק. לכן, חוקרים רציניים עושים מאמץ לנסות לעמוד על טיבה של התופעה ולהבין את המנגנון שמאפשר את קיומה. מספר חוקרים שעשו זאת מספרים ב- Scientific American כיצד רופאים שטיפלו בפציינטית בגרמניה עלו על תגלית מסעירה, שדי במקרה מסבירה משהו עמוק על תיאוריות לגבי מאפייני היקום.

תקציר תולדות התודעה – או – מהיכן היא מגיעה?

למעשה, החוקרים גילו חתיכה חסרה בפאזל שמסביר שאלה שנחשבת בלתי פתירה: כיצד ייתכן שהמוח הפיזי מייצר תודעה רוחנית? אנו מכירים את זה בשם חידת התודעה, או חידת החומר-רוח, שמדענים, פילוסופים והוגים רבים נדרשו לה לאורך ההיסטוריה. תשובות חד-משמעיות אין, אך תיאוריות – בשפע. שני ההסברים הפשוטים הם שאחד קיים והשני הוא סוג של אשליה. מצדדי החומר טוענים כי כל מה שיש הוא מציאות פיזית, ובמקרה הארגון של החלקיקים במוח גורם לנו לחוות דברים שאנו תופסים כמופשטים. מצדדי הרוח טוענים כי הרוח היא הדבר היחיד שאפשר להניח שיש לו קיום, ומציאות פיזית היא אשליה שמייצרת אותה רוח. בשתי התיאוריות הללו חורים רבים שגרמו לחושבים לחפש כיוונים אחרים.

על פי כיוון אחר שצבר פופולריות, חומר ורוח הם לא דברים נפרדים שרק אחד מהם קיים. התפיסה שמכונה פאנפסיכיזם גורסת כי צורה פשוטה כלשהי של תודעה היא מאפיין יסודי של חלקיקים ביקום. הרוח, אפוא, קיימת בחומר, ומכאן שתודעה הצומחת מתוך מוח ביולוגי היא עניין טבעי. ראיות מסוגים שונים נמצאו כדי להוכיח את הגרסה הזו, אבל היא עדיין נחשבת תיאוריה ולא אמת מוחלטת. איך כל זה קשור להפרעת זהות דיסוציאטיבית? אחת הבעיות עם הגרסה הזו היא השאלה כיצד חלקיקים נפרדים בעלי מודעות פשוטה נפרדת מתארגנים יחד לכדי תודעה אנושית אחידה וסופר-מורכבת.

ד”ר להנדסת מחשבים ברנרדו קסטרופ, הפסיכותרפיסט אדם קרבטרי ופרופסור אדוארד פ. קלי, מומחה לחקר התפיסה, הם החוקרים מאחורי המאמר שמחבר את המקרה של המטופלת מגרמניה לתפיסה מרתקת של מבנה המציאות. הם מסבירים כי “הדרך הברורה סביב בעיית החיבור היא לטעון שלמרות שמודעות היא אכן יסודית בטבע, היא אינה מקוטעת כמו חומר. הרעיון הוא להרחיב את התודעה לכל המרקם של מרחב-זמן, בניגוד לתחימתה בגבולות החלקיקים התת-אטומיים האינדיבידואליים”. במילים אחרות, היקום, או הקיום, מכיל תודעה אחת אחידה, ממש כמו שאנו חווים את העצמי האינדיבידואלי שלנו כשאנו מתעוררים בבוקר. “התפיסה הזו, שמכונה בפילוסופיה המודרנית קוסמופסיכיזם”, הם ממשיכים, “היא שקיימת רק תודעה אחת, אוניברסלית”. כל שאר ה’יש’ הוא צורות ביטוי של התודעה הזו.

 

התיאוריה הזו הציפה בעיה נוספת, שתיכף סוגרת את המעגל עם מחקר ההפרעה הדיסוציאטיבית. “אתה לא צריך להיות פילוסוף כדי להבין את הבעיה הברורה עם הרעיון הזה: לאנשים יש שדות התנסות פרטיים ונפרדים”. כלומר, כיצד ייתכן שהתודעה שלנו היא ביטוי לתודעה כללית אחידה, אם חוויית המציאות שלנו היא נפרדת ואינדיבידואלית? הרי אני אני ואתה אתה. כיצד זה מתיישב עם תודעה אחידה שעומדת ביסוד כל הטבע ואף מעניקה לו את קיומו? ובכלל, איפה הגישה שלנו לתודעה האחידה הזו?

לזהויות השונות יש טביעת אצבע נוירולוגית ייחודית ומובחנת

והנה אנחנו מגיעים לגילוי המרתק שמחבר את כל הקצוות. “בשנת 2015 חוקרים בגרמניה דיווחו על מקרה יוצא מגדר הרגיל של אישה שסבלה […] מהפרעת ריבוי זהויות”, מסבירים החוקרים. מה שייחד אותה לעומת מקרים אחרים היה שהנבדקת טענה כי אחת מהזהויות הקיימות בה לוקה בעיוורון. זה העניק למדעני מוח הזדמנות לאושש או להפריך את טענותיהם של הסקפטיים, אשר כזכור גורסים כי ההפרעה היא נטייה למשחק. כיצד? פשוט מאוד. אם הנבדקת טוענת שקיימות בה במקביל זהות בעלת ראייה תקינה וזהות עיוורת, הבה נבדוק את הפעילות המוחית באזורי הראייה בשתי הזהויות.

זה מה שהם גילו: “באמצעות בדיקה לרישום הפעילות החשמלית במוח (EEG), הרופאים הצליחו להוכיח שהפעילות המוחית שקשורה באופן נורמלי לראייה נעדרה בזמן שהאישיות העיוורת הייתה בשליטה על גופה של האישה, למרות שעיניה היו פקוחות. באופן מדהים, כשזהות בעלת ראייה תקינה לקחה את השליטה, חזרה הפעילות המוחית הרגילה”. המשמעות של הממצאים הללו היא שההפרעה אמיתית בהחלט. בקרב אנשים שחווים אותה, המוח נותן ביטוי לכמה תודעות מקבילות ונפרדות. החוקרים מסבירים שמחקרי דימות, אמצעי אחר לרישום פעילות המוח, גילו כי לזהויות שונות אצל אותו אדם יש “חתימת פעילות נוירולוגית ניתנת לזיהוי”, כלומר ייחודית לאישיות. הביטוי החומרי אחד, ואילו הרוח, האלמנט המודע – מרובה.

אם כן, “אנחנו יודעים באופן אמפירי מהפרעת הזהות הדיסוציאטיבית שהתודעה יכולה להעלות מרכזי חוויה מרובים ובו זמניים”, מסבירים החוקרים. “אם משהו מקביל מתרחש ברמה אוניברסלית, התודעה האוניברסלית האחידה יכולה, כתוצאה, להעלות זהויות מרובות בעלות חיים פנימיים פרטיים כמו שלכם ושלנו”. הטענה הבאה שלהם מעט רדיקלית: הביטוי החיצוני של הדיסוציאטיביות של התודעה האוניברסלית הוא למעשה החיים. במילים שלהם, “אורגניזמים בעלי כושר מטבולי הם פשוט איך שנראה תהליך דיסוציאטיבי ברמת היקום”.

אם לומר הכול במשפט אחד – אנחנו, ברמת הרוח, צורות הביטוי של אחדות תודעתית מקיפה-כל. המסקנות שאפשר להגיע אליהן בעקבות התיאוריה הזו מרחיקות לכת, אבל צריך לזכור שמדובר ברעיון מעורר מחשבה להביט על העולם ולא באמת בדוקה. סביר להניח שגם בתיאוריה זו יש חורים וסתירות שיאפשרו להמשיך ולבנות את המחשבה אנושית על התודעה ועל מבנה המציאות.

(ההמשך ניתן לקריאה במקור).

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of