נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

מקורות המחשבה המדינית הדרוויניסטית

פרופ' קרסול הולווי מאוניב' נברסקה, מחברם של הספרים: שמרנות דרויניסטית – שאלה שנויה במחלוקת, ו:דרוין צדק? אבולוציה, דת, ועתיד הדמוקרטיה, כותב  ב'השיח הציבורי' (חלק מתוכן דבריו):

כאשר אנו חוגגים את יום השנה ה 200 להולדתו של צ'ארלס דארווין ואת יום השנה ה150 לפרסום 'מוצא המינים', הגיע הזמן להבין שהדרך הטובה ביותר לכבד את מורשתו היא להיאבק בשימוש השגוי שנעשה בה במישור הפוליטי.

אנשים ברחבי העולם משתמשים השנה כאירוע לחגוג את חייו של דארווין ואת ההישג האינטלקטואלי העיקרי שלו.

בתוך החגיגה, אני רוצה להציג כיוון של ביקורת, לא ביקורת על עבודתו של דרווין כמדען, אלא על מורשתו האינטלקטואלית הרחבה יותר, בייחוד כפי שהיא פותחה על ידי אלה שמתאימים את רעיונותיו למטרותיהם. במילים פשוטות, מורשתו של דרווין הוצאה מפרופורציה, לא משום שהשפעתו המדעית פחותה מכפי שחשבו, אלא משום שיותר מדי אנשים טענו בטעות שהתיאוריה שלו על האבולוציה צריכה לשנות את החשיבה שלנו על פוליטיקה ומוסר.

בעיות אלו אינן תחומה הבלעדית של אידיאולוגיה פוליטית מסוימת. הוגי דעות משמאל ומימין טענו כי הדרוויניזם מספק הצדקה מדעית למרשמים הפוליטיים שלהם. בהמשך המאמר אבחן ארבע דוגמאות לפוליטיזציה של הדרוויניזם, שתיים מהשמאל ושתיים מהימין. השאלות הראשונות התעוררו לפני כמאה שנה, כאשר התפיסה הפוליטית הושפעה מהביולוגיה. שתי הדוגמאות האחרות הן מהשנים האחרונות, כאשר הרעיון של יישום הדרוויניזם על שאלות פוליטיות ומוסריות נהנה מתחייה. המטרה שלי היא להביא לידי ביטוי את השיבוש שבו הובילו הוגים אלו במאמציהם להקמת תיאוריה פוליטית דרווינית, ומכאן הבלבול שהכניסו לשיח הציבורי שלנו.

נפתח בדוגמה לדרוויניזם הפוליטי של השמאל האמריקני, חיבורו של ג'ון דיואי "השפעת הדארוויניזם על הפילוסופיה", שפורסם לראשונה ב -1910. דיואי מתחיל בכך שהוא מדגיש את השבר הרדיקלי של הדארוויניזם, מול ההבנה היוונית הקלאסית של המדע ששלט במערב מאז ימי אפלטון ואריסטו. לפי מדע זה לכל מין יש 'צורה' ואין זו נתונה לשינוי. בניגוד לדארווין, למין לא היו "מקורות", המינים היו חלק מהמבנה הנצחי של הטבע. יתר על כן, הקדמונים האמינו כי הטבע כולו משותף מבחינה טלאולוגית. הטבע לא רק מורכב מיצורים שונים המכוונים אל המטרות הטבעיות המיוחדות שלהם, אלא שהכל יחד תוכנן לתוצאה אחת, בלשונו של דיואי, "האינטליגנציה הבלתי משתנה, הטהורה ומופשטת מעבר לטבע".

המרד המדעי המודרני נגד ההבנה העתיקה החל במדעי הפיזיקה. הפיזיקה הטלאולוגית הישנה של אריסטו הוחלפה בפיזיקה שלא עוסקת בסדר תכנון ומטרה של הטבע, אלא מבקשת להבין את התנהגותם של גופים פיזיים, לא במונחים של מטרות כי אם רק כחומר בתנועה. דארווין השלים אז את המהפכה על ידי סילוק הטלאולוגיה ממדע החיים. דרוויניזם טען כי הוא מסוגל להסביר את מגוון היצורים החיים כתוצאה של יחסי גומלין בין המקריות לבין הצורך, שינויים שימושיים וחסרי תועלת הנובעים ממוטציות אקראיות במינים שעובדו על ידי הברירה הטבעית. עכשיו אפשר היה להבין את המינים כתוצר של הכוחות הלא-אינטליגנטיים האלה, ולא היה עוד צורך לפנות לסדר נצחי של דברים שמתקיים מתוך חוכמה אלוהית.

דיואי טוען כי שינוי זה באופיו של המדע צריך גם לשנות את הגישה שלנו לשאלות פוליטיות ומוסריות. על פי דיואי, הפילוסופיה שלאחר דארווין חייבת לנטוש את החיפוש אחר "מסקנות מוחלטות כדי לחקור ערכים ספציפיים, ואת התנאים הספציפיים שמייצרים אותם". מכיוון שהמדע אינו מכיר בצורות נצחיות, אלא רק בנסיבות ההיסטוריות שבהן המינים בהדרגה, בפוליטיקה ובפילוסופיה, לא יפנו אל הטוב האולטמטיבי, אלא יבינו כי ניהול מושכל של תנאים קיימים עשוי לגרום להמשכיות, וכי רשלנות או טיפשות עכשוויים יהרסו את העתיד.

הפילוסופיה הדארוויניסטית של דיואי תומכת בפרגמטיזם הליברלי שלו בפוליטיקה, במאמץ להגבלת האינדיבידואליזם, כדוגמת "ניו דיל" של פרנקלין רוזוולט. השמרנים בזמנו נטו לצייר רפורמות כאלה כהפרות של עקרונות יסוד של הזכות, כך הזכויות הפרטיות מוצגות על ידי מגילת העצמאות כמעוגנות ב"הלכות הטבע ובטבע האל". החוקה הובנה כמבנה תקף של מוסדות שעל פיהם זכויות אלה יהיו מוגנות. כלומר, המייסדים האמינו שההצהרה והחוקה התבססו על תובנות סופיות על טבע החברה האנושית. מנקודת מבטו של דיואי, טענות מוחלטות כאלו הציבו מעין סוג של שינויים פוליטיים וחברתיים שעשויים להתרחש על מנת להשיג התקדמות מצטברת בצדק ובאושר. לכן הוא קידם בברכה מערכת מחשבה חדשה.

אבל הפוליטיזציה של דאואי של הדרוויניזם, כנראה, מובילה אותו לאי-בהירות. לדבריו אסור לנו להתעסק ב"טוב "או ב"צודק" בכל מובן סופי, אלא רק לבקש התקדמות נוספת בטוב ובצדק. אבל איך אנחנו יכולים לדבר על שיפור לטובה, בלי שום תחושה של "טוב" – בלי לרמוז כי יש לנו ידע, אף אם לא מושלם, של מה הוא טוב? איך אנחנו יכולים לדבר על "תוספת" של צדק ללא אינטואיציה של "צודק"? כמובן שאנחנו חייבים להסתכל על דברים ספציפיים אם אנחנו צריכים לעשות שיפורים מעשיים, אבל אנחנו חייבים גם להיות מונחים על ידי תקן כלשהו.

אכן, עמדתו של דיואי אינה רק מבולבלת אך גם מסוכנת. על ידי קריאה למאמצים לשיפור גרידא, נעזבו עקרונות הצדק הקבועים, נראה שהוא מניח שאפשר לבטוח באנשים מודרניים שיפעלו באופן נחרץ בחיפושם אחר התקדמות חברתית. עמדתו של דיואי מזכירה את האמון השלֵיו שבו הודיע ​​היסטוריון אחר, קרל בקר, שהשאלה אם העקרונות של מגילת העצמאות נכונה היא שאלה חסרת משמעות. מאוחר יותר, בראשית שנות הארבעים, נאלץ בקר להודות כי שאלת האמת האולטימטיבית, המוחלטת, של תיאוריית הזכויות הפרטניות, החזירה לעצמה חיוניות חדשה, בגלל עליית המשטרים הפאשיסטיים כדוגמת הנאציזם, המוכנים לרמוס את הזכויות האלו.

הימין האמריקני המבוגר התעניין לא פחות בהתאמת הדרוויניזם למטרותיו הפוליטיות, ומאמציו גרמו לבלבול לא פחות מזה שנמצא בשמאל הדרוויניסטי המבוגר. קחו כאן את הדארוויניזם החברתי של חיבורו של ויליאם גרהם סאמנר, "האדם הנשכח", שהופיע ב- 1883. לפי סאמנר, האדם הנשכח הוא האיש שיכול לפרנס את עצמו במאמציו, אבל הוא קורבן של רפורמטורים חברתיים המחייבים אותו לעזור לאחרים שאינם יכולים או אינם תומכים בעצמם. סאמנר מדגיש את סוג החברה שבה ישוחרר האדם הנשכח מהקורבנות. חברה כזו תאפיין במה שסאמנר מכנה "חירות אזרחית" – התנאי המאפשר לכל אדם את ההעסקה הבלעדית של כל כוחותיו לטובתו.

סאמנר סבור שחירות אזרחית כזו תהיה טובה יותר לא רק לאדם הנשכח, אלא גם לחברה כולה. הוא מציין שתכניות של סיוע ממשלתי לעניים וחלשים מבוססות תמיד על אלמנט בעייתי: חסידיהן שוכחים שמישהו – כלומר, האדם הנשכח – חייב לשלם עבורן. סיוע ממשלתי ורגולציה מפנים משאבים לאנשים מסוימים ולא לאחרים, בדרך כלל אנשים חרוצים ונבונים, אשר היו לוקחים את המשאבים האלה לשימוש טוב יותר. כך מסכם סאמנר את חיבורו בכך שהוא מציע שהחירות האזרחית עצמה היא התכנית הטובה ביותר לשיפור חברתי. החריגות ממנה מבזבזות את הכוחות היצרניים של החברה, בעוד שדבקות בה היא תוצאה של "רווח נקי ופשוט לכל החברה".

הטענה של סאמנר נשמעת דומה מאוד למה שקרוי בדרך כלל "דרוויניזם חברתי" למעשה אנו יכולים לראות סימנים למאמץ להשתמש בדארווין, באמירתו של סאמנר, כי מערכת החירות האזרחית שלו נובעת מ"המחשבה המדעית המחמירה ביותר" על נושאים חברתיים. אנו עשויים לתהות מה הופך את גישתו של סאמנר לשאלות חברתיות "מדעית" יותר מזו של הפרוגרסיבים, שגם הם חשבו את עצמם מדענים. נראה כי היומרות המדעיות של סאמנר נובעות מהסתגלותו למושגים מהביולוגיה הדרוויניסטית. הוא מזהיר למשל, כי כאשר "אנו משקיעים הון או עבודה כדי לרומם כמה אנשים" אנחנו "מתערבים בתנאי התחרות", ובכך אנו עושים מעשה מלאכותי של שיפור חברתי כביכול. נראה שסאמנר לקח מדארווין את האמונה שכל מה שמפריע לתחרות הוא "מלאכותי", משום שהתחרות עצמה היא טבעית – וכי ההתערבות המלאכותית בתחרות הטבעית היא רעה, משום שהתחרות היא דרכו של הטבע לטפח את הפיתוח.

אולם, עמדתו של סאמנר אינה מדעית כפי שהוא חושב, משום שתפיסת הטבע הדרוויניסטית אינה מספקת לו את התמיכה הבלתי מסויגת שהוא חושב לקבל. סאמנר טוען שכאשר אנו מסרבים להעביר משאבים לעניים ולחלשים, אנו פועלים בהתאם לטבע. עם זאת, גם לפי הטענה הדרוויניסטית יש אפקט מועיל גם בביצוע העברות לחלשים. דארווין הדגיש את התחרות הטבעית, אך הוא גם לימד כי אהדה היא אחת מהתשוקות המתפתחות באופן טבעי בטבע האנושי, משום שהאדם הוא מטבעו בעל חיים ידידותי. סאמנר היה צריך להבין זאת. אם זה לא היה טבעי לבני האדם, מדוע הקשרים "הסנטימנטליים" שהוא מבקש להצניע (לפחות בתחום הפוליטיקה והכלכלה) מילאו תפקיד כה גדול בכל החברות האנושיות, שבהן אנשים מעולם לא היו קשורים רק בחופש ההתקשרות?

גם כאשר העברות ממשלתיות נעשות מתוך המניעים האנוכיים ביותר, הן עדיין טבעיות במובן מסוים. לפעמים פוליטיקאים שאפתני כוח מערערים לא רק את החמלה, אלא גם את האינטרסים של אלו שרוצים סיוע ממשלתי. אבל שוב, אפילו על פי דיווחו של סאמנר, חלוקה מחדש כזו בשירותם של הרצונות האנוכיים של העניים אינה טבעית פחות מ"חירות אזרחית", ואולי גם טבעית יותר. סאמנר עצמו מודה ש:"אנוכיות, קנאה, זדון, תאווה, נקמנות, הן טעויות מתמשכות של הטבע האנושי ", ולכן כל ההיסטוריה היא רק סיפור ארוך אחד: בני אדם נאבקו מול חבריהם כדי לנצל את המשאבים של כדור הארץ על חשבונם של אחרים, ועשויים להעביר את נטל החיים מן הכתפיים שלהם לכתפי אחרים. "אם הדברים האלה הם טבעיים לבני אדם, הרי שהנטל הפוליטי של התזוזה, שסאמנר מתלונן עליו, אינו טבעי פחות ממערכת היחסים החוזיים המתעוררים בתנאים של חירות אזרחית. במילים אחרות, אם, כפי שסאמנר אומר, התחרות היא טבעית, אז מותר לנו לתהות מדוע התחרות הפוליטית שהוא מגנה היא פחות טבעית מאשר התחרות בשוק שהוא משבח.

הניסיונות הראשונים לגזור הנחיות פוליטיות מהדארוויניזם, הן בימין והן בשמאל, מתבררות כשימוש כוזב בשם המדע, ניכוס שלו למטרות אידיאולוגיות שנקבעו מראש. הפופולריות שלהן לא הובילה אפוא להארת השיח הציבורי, אלא להיפך. כפי שנראה בהמשך, הדוגמאות העכשוויות של התיאוריה הפוליטית הדרוויניסטית, הן בימין והן בשמאל, אינן טובות יותר.

צ'ארלס דרווין מעולם לא היה חסר אויבים, אבל היום הוא מאוים יותר על ידי תלמידיו הטועים שלו, מאשר על ידי כל מתנגדי המדע. אם נתבונן במקרה של פיטר זינגר, ואת הקריאה שלו בשנת 1999 ל"שמאל דרויני", מטרתו היתה לשכנע את השמאל לנטוש את תורת מארקס ולעבור לדארווין כמקור השראה אינטלקטואלית. שינוי זה נחוץ, כתב זינגר, משום שאירועי המאה העשרים הטילו ספק במרקס בכך שחשפו את ההבנה הלא מספקת שלו לטבע האנושי. מרקס דחה את החששות כי הקמתה של מדינה קומוניסטית רבת עוצמה תוביל לעריצות, משום שהאמין כי השינוי החברתי והכלכלי שיביא למצב כזה יהפוך גם את הטבע האנושי, כך שלא יהיה עוד לחשוש מעריצות. זו היתה טעות, ומבחינתו של זינגר, השמאל האחראי יצטרך להימנע מכך על ידי אימוץ תיאור ריאליסטי יותר של הטבע האנושי, כמו זה שמציעה הביולוגיה הדרוויניסטית.

אולם, כדי להציע שינוי כזה בפרדיגמות, עולה השאלה האם השמאל יכול לאמץ את הדרוויניזם, בעודו נשאר בשמאל. על זינגר לשאול: מה חיוני לשמאל, והוא תואם את הדרוויניזם? בתשובה לשאלה הראשונה, זינגר סבור כי שוויון מסוים, או דאגה לשוויון, הוא חיוני לשמאל, ובמיוחד דאגה לתמוך בחלשים ולנסות לשפר את מצבם. בתשובה לשאלה השנייה, זינגר טוען כי שוויון יכול להיות תואם לדארוויניזם, אך רק אם אותו שוויון מתמתן ונעשה מציאותי יותר על סמך מה שהדארוויניזם מלמד אותנו על הטבע האנושי. לדוגמה, משנת השמאל מלמדת אותנו שלא להתנגד לתחרות של הכלכלה הקפיטליסטית ולאי-השוויון שהיא מייצרת ולרצות בהסדר שיתופי יותר. זינגר חושב שהנטיות הללו תואמות את דארווין, משום שהדארוויניזם מלמד שבני אדם פיתחו באופן טבעי נטיות לשיתוף פעולה. יש אפוא משהו באופי האנושי הדרוויניסטי, שבו יכול השמאל לפעול: הוא יכול לתכנן מבנים חברתיים המקלים על נטיותינו המשותפות להביע את עצמם. עם זאת, השמאל הדרוויניסטי יצטרך להיות הרבה יותר צנוע בציפיותיו לפרויקט כזה. שכן, לפי דעה זו, האמת היא שלא כמו השמאל המבוגר יותר, מרקס, שחשב כי התחרות היא רק תוצר של תנאים חברתיים וכלכליים.

בעוד שרוב טיעוניו של זינגר מדגישים את המגבלות שהדארוויניזם מטיל על שאיפות השמאל, יש תחום אחד שבו הוא מציע שלדארווין יש משהו חיובי יותר לתרום לשמאל, לפחות בעקיפין, על ידי הכחשת הנחותיו של אויביו. כדוגמה, זינגר מביא ראשית את הרעיון המקראי שאלוהים נתן לאדם שליטה על בעלי החיים. אמונה זו, טוען סינגר, עדיין משפיעה על חשיבתנו, אף כי היא "הופרכה ביסודיות על ידי תורת האבולוציה", אשר חושפת "רצף בין בני אדם לבעלי חיים", הן מבחינת ההרכב הגופני והן מבחינת התכונות. בעלי חיים, הראה דרווין, "מסוגלים לאהבה, זיכרון, סקרנות, היגיון, אהדה זה לזה". דארוויניזם מבטל אפוא את הבסיס לרעיון שבני אדם שונים זה מזה מבעלי חיים אחרים, ובכך מכינים "מהפכה בעמדותינו" אליהם. "הוגים פוליטיים דרוויניים", הוא מסכם, צריכים לפיכך "להיות נוטים יותר לזהות, ולבסס את המדיניות, את הדמיון שאנו מזהים בין בני אדם לבין בעלי חיים לא אנושיים".

זינגר ידוע כמגן על זכויות בעלי-חיים, ולכן אולי אין זה מפתיע שהוא מבקש מהדארויניזם לפעול עבור דעותיו. עם זאת, זינגר טועה. הידיעה על הרצף בין בני אדם וחיות לא-אנושיות לא רלבנטית בנודע לשאלת ההבדל האיכותי בין השניים, כפי שזינגר חושב. המודעות לרצף זה אינה, לדעתי, התפתחות מודרנית כפי שזינגר מאמין. אריסטו היה מודע לכך, וכך גם אנשים בימי-הביניים, שהאמינו ב"שרשרת חיים גדולה", שבה בני-אדם ירדו עם בעלי-חיים קרובים מאוד לתחתית. אכן, רצף זה היה בהחלט מורגש היטב גם על ידי אנשים טרום מודרניים שלא ידעו על אריסטו או פילוסופיה של ימי הביניים. רוב האנשים הטרום-מודרניים, אחרי ככלות הכל, היו בעלי ניסיון בבעלי חיים מבויתים, וללא ספק היו מודעים היטב ליכולתם של בעלי-החיים למחשבה ולרגש. עם זאת, כולם עדיין האמינו בהבדלים איכותיים בין בני אדם לבין בעלי חיים שאינם אנושיים. הם עשו זאת בצורה סבירה מאוד, מתוך ההבנה המשותפת שהדברים יכולים להיות שונים רק במובנים רבים, אך עדיין שונים מבחינה איכותית מבחינות אחרות.

יתר על כן, זינגר טועה לחשוב כי צמצום ההבדל הנתפס בין בני אדם לבעלי חיים אחרים יביא לטיפול אנושי טוב יותר בבעלי חיים אחרים. אם נכחיש את ההבדל איכותי בינינו לבין הבהמות, נשמיד את הבסיס לקיומן של חובות שונות מבחינה איכותית, המגיעות למעמד המיוחד שלנו. במילים פשוטות, אם אנחנו טוענים שאנחנו לא באמת שונים מבעלי חיים אחרים, לא ברור למה אנחנו צריכים לטפל בבעלי חיים אחרים יותר טוב מאשר הם מתייחסים זה לזה. אחרי הכל, בעלי חיים עצמם אינם תומכי זכויות בעלי חיים.

מאמץ עכשווי להפיק הדרכה פוליטית מדארווין ניתן למצוא בספרו של לארי ארנהארט משנת 2005, לפי ארנהארט, השמרנות בת זמננו צריכה לקחת את מושגיה האתיים מהדארוויניזם, דבר המצביע על כך שעקרונות שמרניים מסורתיים תואמים את הטבע האנושי המתפתח. הדרוויניזם, טוען ארנהרט, חושף "לפחות עשרים רצונות טבעיים המהווים את הטבע האנושי האוניברסלי שלנו". הרצונות האלו, הוא ממשיך, מספקים את הבסיס לסטנדרטים של הזכות הפוליטית. אם הטוב הוא הרצוי, אז נוכל לשפוט פרקטיקות חברתיות על ידי כמה טוב הם מספקים.

התפיסה הדארוויניסטית של הטבע האנושי, טוען ארנהרט, תומכת בעקרונות שמרניים בכל מגוון הנושאים. לדוגמה, הדרוויניזם מלמד כי בני האדם הם יצורים שטבעם התפתח מתוך תנאי חייהם וצרכיהם, ולכן יש להתנגד מאמצי השמאל להנדס מחדש את הסדר החברתי, מאמץ המבוסס לעתים קרובות על ההנחה כי כל הסדר החברתי נבנה באופן מלאכותי ממילא. שוב, הדרוויניזם מלמד כי בני האדם הם באופן טבעי יצורים בעלי אינטרסים אישיים, ולכן הם תומכים בשמרנות בהגבלת כח השלטון, שכן כוח פוליטי עשוי להתעלל בבני אדם המבקשים לדאוג לעצמם בדרכם.

ארנהרט צודק שחשבונו הריאליסטי של דרווין על הטבע האנושי מציע איפוק בריא כנגד השמאל האוטופי. אף על פי כן, ניסיונו לעקוף עקרונות מוסריים רק מחמת הטבע האנושי הדרוויניסטי, יוצר חולשה קטלנית בשמרנות הדרוויניסטית שלו. ארנהרט טוען כי עקרונות שמרניים רבים מוצאים תמיכה בטבע האנושי כפי שהוא מובן על ידי הביולוגיה הדרוויניסטית. אבל זה נכון גם, בהתחשב במגוון של הרצונות שהתפתחו אצלינו. הדרויניזם מעניק תמיכה לשמרנות בכך שהוא מראה כי רכוש פרטי אינו מוסכמה חברתית טהורה, אלא מבוסס על יכולת אנושית מולדת. דחף זה מלווה לעתים קרובות, על ידי נטייה טבעית שקיימת באותה מידה לתפוס את רכושם של אחרים בכוח. ארנהרט עצמו מודה בכך שמציין את "המלחמה" כנטייה אנושית טבעית, וציין כי לבני האדם יש נטייה טבעית להשתמש בכוח לקידום אינטרסים קבוצתיים. לפיכך, דארווין חשב שהרכוש מעוגן בטבע האנושי, אך בו בזמן קבע כי "גניבה של זרים מחוץ לחברה שלך עשויה להיות מותרת או אפילו מכובדת".

תיאור נאות של רכוש פרטי קורא לכבד את זכויותיהם של בני אדם אחרים מכוח אנושיותם. הדארוויניזם אינו יכול לטפח כבוד שכזה, משום שהמוסר הדארוויני הוא שבטי באופיו. השמרנות הדארוויניסטית של ארנהרט נשענת על הרגשות החברתיים, אך דרווין עצמו קבע כי "האינסטינקטים החברתיים לעולם אינם מתפשטים לכל הפרטים של אותו המין". המקורות האבולוציוניים מגבילים את היכולת החברתית האנושית לקבוצה הקטנה. אחרי הכל, לפי התיאור האבולוציוני של המקורות האנושיים, זיקתינו למוסר צמחה מתוך הצורך שלנו "לשתף פעולה בתוך קבוצות כדי להתחרות בקבוצות מנוגדות". כתוצאה מכך, התשוקות המוסריות שלנו אינן מסתכמות בסימפטיה לקבוצתינו, אלא גם כוללות עוינות פעילה כלפי זרים – אלה שעלולים להזיק או להרוג במרדף אחר האינטרסים של הקבוצה שלנו. מכאן התבוננותו של ארנהארט ש"האהדה שלנו אינה חסרת הבחנה… אנו מרגישים קשר הדוק יותר לאלה הקרובים אלינו", ו"הנטייה שלנו להבדיל בין ידידים לאויבים "לפעמים" מטה אותנו להיות אכזריים כלפי זרים". מכיוון שאכזריות כזו אינה טבעית פחות מאשר אהדה, היא – מבחינת אתיקה טבעית טהורה, בעקבות השמרנות הדרוויניסטית – טובה בדיוק כמו אהדה. למותר לציין, כי קשה לקבל הדרכה מוסרית ברורה מדוקטרינה המנחה אותנו לעקוב אחר הטבע שלנו – תוך שהיא מלמדת אותנו כי שקר וגניבה בין אנשים, ומסחר כמו גם מלחמה בין עמים, הם תכונוות טבעיות באותה מידה.

מדוע, אנו עשויים לתהות, יש מאמצים למצוא מרשם פוליטי לביולוגיה דרוויניסטית? הייתי מציע כי הקושי טמון במשימה, ולא רק תוצאה של טעויות משניות בהיגיון שהתיאורטיקנים הפוליטיים הדרוויניסטים העתידיים ימנעו מהן. כפי שג'ון דיואי ראה נכונה, המדע המודרני, שהדרוויניזם הוא חלק ממנו, התבטא בדחיית מדע טבע עתיק יותר. מייסדי המדע המודרני חשבו שהדעות הזקנות והמיושנות הוכיחו את עצמן חסרות תועלת, ולכן הם קבעו במקום זאת ידע קלוש יותר, אך בטוח יותר, של ידע מהיכן באים הדברים ומה הם עשויים. המדע המודרני אכן השיג שליטה מרשימה בתחום זה,

ניתן להבין כי אנו מתפתים לקבל את הסמכות של המדע המודרני, כולל הדרוויניזם, לצד העמדות הפוליטיות המועדפות שלנו. הניסיון לעשות זאת, לעומת זאת, כרוך בשימוש בנתונים מדעיים כדי להסיק מסקנות על עניינים – הצדק והטוב – שהמדע המודרני מתכחש במפורש לכל יומרות לידע בהם. הטבע הביולוגי כפי שנצפה אמפירית בהכרח כולל תופעות שאנו מוצאים אותם לטובות כמו גם תופעות שאנחנו חושבים אותן לרעות. לכן המאמצים לגזור הנחיה מוסרית מן התיאור המדעי המודרני של הטבע הביולוגי בהכרח כרוכים בהעדפנ, על בסיס לא מדעי, של היבטים מסוימים של הטבע לעומת אחרים. הדבר יוצר ניסוח של תיאוריות פוליטיות נורמטיביות, מימין ומשמאל, הטוענות למעמד מדעי.

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *