מקס פלאנק: האמונה חיונית ואלמנטרית למדע

הפיסיקאי המפורסם מקס פלאנק, מאבות תורת הקואנטים, בהרצאה "על דת ומדע הקבע", שניתנה בגאלטיקום, מאי 1937 (מתוך ספר 'ברית העולם'):

כשאנו באים לבחון, מה הם החוקים, שהמדע מלמדנו, ומה הן האמיתות, שהן לפי דעתו ב״לא יעבור״ — בידינו לפשט את תפקידנו ולספק את הדרוש לתכליתנו, אם נחזיק במדויק שבכל מדעי הטבע, הוא הפיסיקה. שהרי אם יש מקום להשגות על אמיתות הדת — מפי מי יצאו, אם לא קודם כול מפיה של הפיסיקה? לפיכך עלינו לשאול, מהו אופיין של מסקנות מדע הפיסיקה עד היום הזה, ואם יש הגבלות מסוימות שהללו מטילות על האמונה הדתית.

ואיני צריך להקדים ולומר, שמנקודת ראות היסטורית כוללת לא היו תוצאות החקר הפיסיקלי והדעות העולות מהן נתונות לשינויים. אדרבה, הן הלכו ונשתלמו ונשתכללו עד היום הזה במהלך רצוף, שעתים הוחש ועתים הואט. לפיכך רשאים אנו, בביטחון גדול, לקבל את מסקנות המחקר הזה עד היום כבנות־קיימא.

והנה, מהו עיקר תוכנן של מסקנות אלו? תחילה יש לומר, שכל המסקנות הפיסיקאליות יסודן במדידות, וכל המדידות נעשות במרחב ובזמן — וכאן סדרי הגודל משתנים במידה שקשה לתארה. רצונך לקנות לך מושג מקורב בדבר ריחוקי האזורים הקוסמיים, שידיעות מהם עודן חודרות אלינו, שווה בנפשך, שהאור הבא אלינו מן הירח בזמן של שנייה אחת אינו מגיע מן האזורים הרחוקים האמורים אלא לאחר מיליוני שנים. כנגד זה אין הפיסיקה יכולה לוותר על חישובם של שיעורי חלל וזמן, שאולי ניתן לתפוס את קטנותם המופלגת כיחס שבין ראש סיכה לבין כדור הארץ.

והנה כל מיני מדידות שבעולם מוליכות למסקנה האחת — שכל מאורע פיסיקאלי, ללא יוצא מן הכלל, אפשר להעמידו על  תהליכים מיכאניים או חשמליים הנגרמים על ידי תנועותיהם של חלקיקים אלמנטריים מסוימים כגון אלקטרונים, פוזיטרונים, פרוטונים, ניטרונים, ואתה מוצא שכל חלקיק אלמנטרי ממין זה המאסה שלו והמטען החשמלי שלו הם בעלי ערכים מספריים זעירים וקצובים, וערכים אלו דיוקם מתרבה והולך בידינו, ככול ששיטות המדידה משכיחות והולכות. מספרים קטנים אלו, הקרויים ״הקבועים העולמיים״, הם כביכול אבני־הבניין הבלתי־ משתנות המרכיבות את בניינה של הפיסיקה העיונית. מעתה מתבקשת שאלה זו: הקבועים הללו — מה מובנם האמיתי? כלום אינם בסופו של דבר רק המצאות של רוח המחקר האנושי״ או שמא יש להם מובן של ממש שאינו תלוי בבינת האדם?

הטענה הראשונה היא דעתם של המחזיקים בהשקפת הפוזיטיביזם (מכל מקום סבורים כך המפליגים שבהם. לפי דעתם אין לפיסיקה כל יסוד אלא מגופן של המדידות, שקמה עליהן ואין כל מובן למשפט פיסיקאלי, אלא אם כן אפשר לבססו בדרך המדידה. הואיל ואין מדידה בלא צופה, הרי שמבחינה פוזיטיביסטית אי אתה יכול לנתק בשום פנים את תוכנו של משפט פיסיקאלי מגופו של הצופה! ובשעה שאתה אומר לסלק במחשבה את הצופה ולבקש מחוצה לו ולמעשה מדידתו שום ממשות אחרת שאינה תלויה בהם — מיד הפכת את המשפט לחסר כל מובן.

מבחינה הגיונית צרופה אי אפשר להשיג על דעה זו. ואף על פי כן, משאתה בודקה בעיון כהווייתה בצורה זו, על כורחך אתה דן אותה כפגומה וכעקרה. שהרי היא מתעלמת מדבר אחד, שהוא בעל חשיבות מכרעת להתקדמותה ולהעמקתה של ההכרה המדעית. עם כל היות הפוזיטיביזם נקי בדרך כלל מהנחות ראשוניות, הרי קשור הוא בכל זאת להנחה יסודית אחת, כל עוד אינו רוצה להתנוון ולהפוך סולאיפסיזם נואל.

זוהי ההנחה, שכל מדידה אפשר לחזור ולעשותה, כלומר, שתוצאתה אינה תלויה באישיותו של המודד, וכן לא במקום המדידה ולא בזמנה ולא בשאר המסיבות שנזדמנו עמה. והנה דבר זה אומר, שהצד החשוב בתוצאת המדידה אינו נמצא בקרב המודד המעלה את תצפיתו. אבל אם כן, על כורחי אני חוזר ושואל לטיבה של הסיבה הממשית, שמציאותה מחוצה לצופה.

ויש להודות, שדרך ההתבוננות הפוזיטיביסטית היא כלי המחזיק ברכה מיוחדת במינה, שהרי היא מסייעת להבהרתם ההגיונית של המשפטים הפיסיקאליים! להבדיל מה שהוכח בדרך הניסיון ממה שלא הוכח בדרך זו, להרחיק דעות קדומות שברגש, שבל יניקתן מהרגלי מחשבה ישנים. וכך הוא מסייע לישר את הדרך לפני החקירה המדעית העוברת ודוחקת בראש. אבל אין הפוזיטיביזם אוצר כוח לאחוז בהגה ההנהגה בדרך זו. יש בידו לסלק מכשולים, אבל אין בו כוח חידוש. שהרי עיקר תפקידו הוא ביקורתי, ותמיד מופנה מבטו אחורנית! אבל אין התקדמות בלא צירופי רעיונות ודרבי שאלה חדשים ויוצרים, שלא ניתן להסיקם מתוצאות המדידות בלבד, אלא שמפליגים מהם והלאה. והנה אלה הם דברים, שדעת הפוזיטיביזם אינה נוחה מהם כל עיקר.

לפיכך עמדו הפוזיטיביסטים למיניהם עד לזמן האחרון בסירובם העיקש לקבל כל השערה אטומיסטית, ובכלל זה גם ההכרה בקבועים העולמיים שהזכרנו. ודבר זה — ניתן להבינו, שהדי מציאותם של קבועים אלו מוכיחה את מציאותה של ממשות בטבע, שאינה תלויה בשום מדידה שבידי אדם. אמת, גם היום יכול פוזיטיביסט עקיב לטעון ולומר, שאמנם אין קבועים עולמיים אלו אלא המצאה בלבד, אלא שזוהי המצאה מועילה עד למאוד, משום שהיא משמשת בידינו דרך להעלות תיאור מדוייק ושלם של כמה וכמה מיני מדידות. אבל דומה, שבדוחק נמצא פיסיקאי של ממש, שדעה כגון זו תעלה על דעתו ברצינות. הקבועים העולמיים לא הומצאו מטעמי תועלת, אלא באו לעולם מכוח החיוב, המטיל עצמו על הדעת וכובשה, ועלו מתוך התאמה, שנמצאה בין כל המדידות השייכות לדבר,

ועיקר העיקרים — מובטחים אנו בדבר זה מראש, שכל המדידות העתידות להיעשות בידי אדם לא תימלטנה מלהעלות את הקבועים הללו, אותם ולא אחרים. כללו של דבר: המדע הפיסיקאלי מחייב את מציאותו של עולם, שהוא ממש לעצמו, ואינו תלוי בנו, עולם שאמנם לא נוכל להכירו ישירות, אלא תמיד נחושנו באמצעות תחושותינו ובאמצעות המדידות, שתחושותינו מעבירות להכרתנו. אם נוסיף ונרד לעומקו של משפט זה — תשתנה צורתה של דרך הסתכלותנו בעולם. הסובייקט נושא ההסתכלות, זה האני הצופה, ניתק ויוצא ממרכז המחשבה ומופנה אל מקום צנוע ביותר. ובאמת, מה עלובים אנו בעיני עצמנו, מה דל כוחנו בעינינו, בשעה שאנו רואים ומכירים, שהאדמה שאנו חיים עליה אינה אלא כגרגיר אבק זעיר שבזעירים, שהוא כאין וכאפס במרחב העולם שאין לו שיעור. ומצד אחר — אין גבול לתימהון נפשנו למראה דבר זה, שאנו היצורים הזעירים, המתהלכים על פני כוכב אחד קטן שבקטנים, יש לאל ידנו להכיר במציאותן ובשיעוריהן המדויקים — אף כי לא נדע את מהותן — של אבני הבניין האלמנטריות של כל העולם הגדול כולו. ואין זה כל הפלא כולו. היוצא מן המחקר הפיסיקאלי אינו מניח כל מקום לספק, שאבני בניין אלמנטריות אלו, שהעולם עשוי מהן, אינן שרויות זו בצד זו ציבורים ציבורים ללא קשר, אלא כולן מחוברות זו אל זו על פי תכנית אחת ויחידה. לשון אחרת: בכל תהליכי הטבע שולטת חוקיות אוניברסלית, שאנו יכולים להכירה במידה מסוימת.

אביא כאן דוגמה אחת בלבד: עקרון שימור האנרגיה. יש בטבע כמה מיני אנרגיה: אנרגיה של תנועה, של הכובד, של חום, של חשמל, של מגנטיות. כללם של כל מיני אנרגיה אלו הוא הוא אוצר האנרגיה של העולם. גודלו של אוצר זה אינו משתנה, ואין בטבע תהליך שיוכל להוסיף עליו או לגרוע ממנו, וכל שינוי הקורה באמת אינו אלא גלגולה של אנרגיה זו בזו. למשל: כל מקום שאנרגיה של תנועה אובדת על ידי חיכוך, הרי נוצרת במקומה כמות אנרגיה של חום, השקולה כבגד שיעור הפסדה של הראשונה.

צו עקרון שימור האנרגיה — אין ענף בפיסיקה שהוא בן־חורין משלטונו, ובדבר זה מסכימות התורה הקלאסית ותורת הקוואנטים זו עם זו. היו שהטילו ספק בתוקפו המדויק, במקום שהדברים אמורים בתהליכים החלים באטום יחידי, וניסו לייחס לו בתהליכים ממין זה כוח סטאטיסטי בלבד, אבל חקירה ובדיקה מדוקדקת הוכיחה בכל מקרה שנבחן לשם בך, שזהו ניסיון עקר, ושאין כל טעם, שנבוא וניטול מאותו עקרון את כוחו של חוק טבע מדויק ומושלם.

והנה אנו שומעים פעמים הרבה מפי הנוטים אל הפוזיטיביזם, שמשיבים תשובה של ביקורת מעין זו: אין כל תמה בכוחו המדויק של משפט ממין זה? פתרונה של חידה זו פשוט הוא. הרי בסופו של דבר האדם הוא המכתיב לטבע את חוקיו. אפילו יש המסתמכים בטענה זו על האוטוריטה של עמנואל קאנט. והנה כבר ביארנו באר היטב, שחוקי הטבע אינם דברים שהמציאו בני האדם, אלא שהם כפויים עליהם מן החוץ, ועל כורחם הם מודים בהם. מלכתחילה יכולים היינו לחשוב על חוקי טבע וכן על ערכים קבועים אוניברסליים, השונים לגמרי מן הקיימים במציאות. ומה שנוגע לראיה מקאנט — הרי חלה כאן טעות גסה, קאנט לא אמר, שהאדם כופה חוקים על הטבע סתם אלא אמר, שאגב ניסוחם של חוקי הטבע האדם מוסיף עליהם משהו משל עצמו. שאם אין אתה אומר כן — כיצד עלינו להבין את אמרתו של קאנט עצמו, שאמר, ששום רושם חיצוני לא הכנים בלבו יראת כבוד עמוקה יותר ממראה שמים זרועי כוכבים? הרי אין דרכו של אדם לכבד ביראה שאין עמוקה ממנה — גזרה שגזר הוא עצמו. אמת, יראת כבוד ממין זה זרה לפוזיטיביסט. בעיניו אין הכוכבים אלא תחושות אופטיות! כל שאר הדברים הם לפי דעתו בגדר מוסף מועיל, אבל בעיקרו של דבר — עניין רצוני, שניתן לוותר עליו. הבה נניח לו לפוזיטיביזם, ונפנה לדרך המחשבה שלנו, עקרון שימור האנרגיה אינו חוק הטבע היחידי, אלא אחד מרבים. ואף על פי שהוא קיים בכל מאורע ומאורע לעצמו, הרי רחוק הוא מכדי חישוב מראש של מהלך התופעה לבל פרטיה, לפי שעדיין הוא מניח מקום לאין־סוף של אפשרויות שונות.

אכל יש חוק אחר מקיף יותר, ותכונתו המיוחדת היא, שהוא משיב תשובה אחת ויחידה על כל שאלה של טעם הנוגעת להשתלשלותו של תהליך טבעי! וככול שראייתנו מגעת, גם חוק זה כעקרון שימור האנרגיה כוחו יפה בדיוק מדוקדק גם בפיסיקה החדישה ביותר.

אולם הדבר, שעלינו לראות בו את הפלא הגדול ביותה הוא העובדה, שאף הניסוח הענייני ביותר של חוק זה יעורר בלב כל אדם בלתי משוחד את הרושם, שבטבע שולט רצון נוכח ותכליתי.

נבאר דבר זה על ידי דוגמה פרטית. ידוע, שקרן אור הנופלת במשופע על פני גוף שקוף, כגון על פני מים, מוסטת מכיוונה הראשון שבמקום החדירה אל הגוף. סיבת הסטה זו היא, מפני שהתפשטותו של האור במים איטית היא מבאוויה לפיכך יש הסטה, או שבירה, ממין זה גם באוויר האטמוספירה, משום שהתפשטותו של האור בשכבות האוויר התחתונות, שהן צפופות יותר, איטית היא מבעליונות. לפיכך אם קרן אור היוצאת מכוכב מאיר מגיעה לעין הצופה, מסילתה יוצרת עקומה מסובכת פחות או יותר, הואיל והיא נשברת כמה וכמה פעמים בשכבות האוויר השונות (אלא אם בן אותו כוכב עומד ניצב בזנית). עקומה זו נקבעת קביעה גמורה על ידי חוק פשוט האומר: מכל המסילות, המוליכות מן הכוכב אל עין הצופה, משתמש האור תמיד דווקא באותה מסילה, אשר בדי לעברה דרוש לו הזמן הקצר ביותר, וזאת, בהתחשב במהירויות ההתפשטות השונות בשכבות האוויר השונות. הפוטונים, שמהם עשויה קרן האור, נוהגים אפוא כיצורים נבונים. מכל העקומות האפשריות הפתוחות בפניהם הם בוררים לעצמם תמיד את זו, שתוליכם למטרתם בזמן הקצר ביותר.

משפט זה ניתן להכללה נהדרת. לפי כל הידוע לנו על חוקי התהליכים בכל מערכת פיסיקאלית שהיא, אנו יכולים לתאר את השתלשלותו של כל תהליך לכל פרטיו במשפט הבא: מכל התהליכים, שניתן לחשוב עליהם, המעבירים מערבת במשך זמן מסוים ממצב מסוים אל מצב מסוים אחר, התהליך האמיתי הוא זה, אשר לגביו האינטגראל של גודל מסוים — הנקרא צח פונקציית לאגראנז׳ (Lagrange)— על הזמן הזה הוא בעל הערך הקטן ביותר. לפיכך, מי שמכיר את צורת פונקציית לאגראנז׳ יוכל לשער בשלמות את דרך השתלשלותו של התהליך האמיתי.

וכלום מתמיה הדבר שגילוי חוק זה (הנקרא עקרון הפעולה המינימלית; לימים נקרא על שמו גם קוואנט הפעולה האלמנטרי) מילא את נפש מוצאו, לייבניץ בהתפעלות נלהבת, ושכך עלה לו גם ליורשו, מופרטואי (Maupertuis) ואכן האמינו חוקרים אלו, שמצאו כאן סימן גלוי לעין לשלטונה של תבונה עילאית וכול יכולה, שלטון הפרוש על כל הטבע. ובאמת בא עקרון הפעולה והכנים רעיון חדש מעיקרו במושג הסיבתיות; לסיבה הפועלת (causa efficiens),זו הפועלת מן ההווה אל העתיד ומביאה לידי כך, שמצבים מאוחרים יופיעו במותנים במצבים המוקדמים יותר, מתחברת הסיבה התכליתית (causa finalis), שהופכת את הסדר ועושה את העתיד, זו המטרה המיועדת, עניין שבהקדמה, ובה היא תולה את השתלשלות המאורעות, המכוונים כנגד מטרה זו. כל זמן שאנו מצטמצמים בתחום הפיסיקה, אין בין שתי דרכי ההסתכלות הללו אלא צורות מתמטיות שונות לאותו עניין עצמו, ועל כן אין טעם לשאלה, איזו דרך קרובה יותר לאמת. ההכרעה לצד זה או לצד זה אינה אלא עניין שבשיקול מעשי המועיל לשעה. מעיקר יתרונו של עקרון הפעולה המינימלית הוא, שלשם ניסוחו אינו צריך למערכת ייחום מסוימת. לפיכך אין טוב מעיקרון זה לביצוע טראנספורמאציות של מערכת הצירים. אבל אנו עוסקים כאן בבעיות כלליות יותר. רצוננו לומר כאן דבר זה בלבד, שבדרך התפתחותה ההיסטורית הגיעה החקירה הפיסיקאלית העיונית במפתיע לכלל ניסוח של סיבתיות, הנושא אופי טליאולוגי מובהק, אלא שעל ידי כך לא עלה שום תוכן חדש, ועל אחת כמה וכמה שום צד המנוגד לאופיים של חוקי הטבע; ואין כאן אלא דרך הסתכלות הנבדלת מחברתה בשינוי צורה בלבד. ומה שנאמר בפיסיקה, יש לשער שהוא נכון לפי דרכו גם בביולוגיה, אף על פי שכאן קיבל ההבדל בין שני אופני ההסתכלות צורות חריפות הרבה יותר. מכל מקום רשאים אנו לומר בכללו של דבר, שלפי כל מה שמלמדים המדעים המדוייקים, חוקיות קבועה שולטת בממלכת הטבע, ואין אנו — בני האדם שעל פני כוכבנו הזעיר — נחשבים בה אלא כמעט כאין, ואין החוקיות תלויה בקיומה של אנושות חושבת. אבל ככל שהיא נתפסת בחושינו, הריהי ניתנת בכל זאת לניסוח המתאים למעשה תכליתי. הווה אומר: ניסוח זה מתאר סדר עולם של בינה, שהטבע והאנושות כפופים לו׳ אבל עצם מהותו נשגבת מבינתנו, וכך תהיה, הואיל ואין מציאותה נתפסת לנו אלא באמצעות תחושותינו המיוחדות לנו, שלעולם לא נוכל להיחלץ מהן כליל. בכל זאת ההישגים הגדולים באמת במחקר מדעי הטבע נותנים בידינו את הרשות להסיק, שעל ידי המשך העבודה ללא לאות אנו מתקרבים ללא הרף אל המטרה שאינה בת הישג, ואבו מתחזקים בתקווה להבנה הולכת ומעמיקה של דרכי השכל הכול־יכול השולט בטבע. לאחר שהכרנו את התביעות, שהדת מזה ומדעי הטבע מזה מטילים על גישתנו לבעיות הבעלות ביותר שבהשקפת עולם, נחזור ונבדוק, אם שני מיני התביעות מתיישבות זו עם זו, או עד כמה הן מתיישבות. ומלכתחילה ברור, שבדיקה זו אינה עניין אלא לתחומים, שבהם הדת והמדע נוגעים זה בזה. שהרי יש תחומים רחבים, שבהם הם רחוקים זה מזה. הנה כי כן רחוקות כל בעיות המוסר ממדעי הטבע, כשם שמצד אחד שיעוריהם של הקבועים העולמיים חסרי כל חשיבות הם לגבי הדת. כנגד זה אתה מוצא, שהדת ומדע הטבע שניהם נוגעים בשאלת מציאותו ומהותו של כוח עליון המושל בעולם; וכאן יש מקום להשוות, לפחות במידה מסוימת, את התשובות, ששניהם משיבים על שאלה זו. וכבר ראינו, שבשום פנים אין הללו סותרים זר׳ את זה׳ אלא מסכימים זה עם זה מכמה וכמה צדדים: ראשית, במה שקיים סדר עולם נבון שאינו תלוי באדם, ושנית, שמהותו של סדר זה אינה בהישגה של הברה ישירה, אלא היא נתפסת רק בדרך עקיפין או בדרך הרחש. הדת באה לעניין זה בסמליה המיוחדים לה, והמדע המדויק — במדידותיו המיוסדות על התחושות. לכן אין דבר מעכב בידנו, ואף נתבעים אנו לכך מכוח חפץ הדעת שבנו, הנכסף לאחדות ההשקפה, שנבוא ליתן מהות אתת לשני הכוחות הטמירים, שאין מקום פנוי מפעולתם: סדר העולם של מדעי הטבע ושל אלהי האמונה. וכך אחת היא המהות לאלוהות, שהאדם המאמין מבקש לקרבה אל דעתו בסמלים הנתפסים בחוש׳ ולכוח המתלבש בחוקי הטבע, שהאדם החוקר מכירו במידה מסוימת באמצעות התחושות. אבל יש בהסכמה זו צד מבדיל אחד ועיקרי, שראוי לנו שלא נסיח את הדעת ממנו. לאדם המאמין אלהים נמצא בלא אמצעי וראשון לכול. הוא ורצונו הכביר מקור הכול, ממנו נובעים כל החיים וכל ההוויות בחומר וברוח. ואף על פי שאין השכל תופס בו, הריהו נתפס בהשקפה בדרך בלתי אמצעית בסיוע הסמלים הדתיים, ונוטע את שליחותו הקדושה בלב המאמין הבוטח בו. לא כן חוקר הטבע, לגביו הנתון הראשוני היחיד הוא תוכן תחושותיו והמדידות הנגזרות מהן. ומכאן הוא יוצא בדרך החקירה האינדוקטיבית ומבקש להתקרב ככל האפשר אל אלהים ואל סדר עולמו כתכלית נעלה שאינה בת־הישג לנצח. נמצא, אם נכון הדבר, שגם הדת וגם המדע צריכים לאמונה באלהים לשם פעילותם. הרי בזו אלהים הוא ראשית כל מחשבה, ובזה — הוא אחריתה, לזו הוא יסוד כל התבוננות עולם, ולזה — גולת כותרתה.

שוני זה מקביל לשוני התפקיד שבין הדת למדע בחיי האדם. מדעי הטבע משמשים לו לאדם דרך הכרה, הדת — דרך מעשה. התחושות מהוות את נקודת המוצא המוצקה היחידה להכרה זו, ההנחה, שיש סדר עולם הערוך לפי חוקים — משמשת כאן רק תנאי מוקדם לניסוח בעיות פוריות, אבל אין דרך זו טובה לצורך המעשה, משום שהכרעותיו של רצוננו איבן סובלות דיחוי, עד שתהא בידינו הכרה מושלמת, או עד שנהיה יודעי הכול. לפי שאנו עומדים בתוך החיים, ופעמים הרבה תביעותיהם ומצוקותיהם באות עלינו ודורשות החלטות או הפעלת מחשבות לאלתר, אותה שעה אין כל שיקולים מסובכים וארוכים מסייעים בידינו למצוא את הצורה הנכונה, אלא אותה הוראה מסוימת וברורה בלבד, שאנו קונים על ידי דבקות בלתי אמצעית באלהים. היא לבדה מסוגלת להביא לנו ביטחון פנימי ושלוות נפש תמידית — שעל כורחנו אנו מעריכים אותה כקניין החיים הנעלה ביותר, ואם נייחס לאל, מלבד יכולת גמורה ודעה שלמה, גם את תוארי החסד והאהבה, הרי שלגבי אדם המבקש נחמה ומוצא אצלו מנוס, האל הוא מקור נישא של ביטחון ושל רגשי אושר. מצד מדעי הטבע אין כל טעם להשיג על דרך תפיסה זו, הואיל ובעיות המוסר, כפי שכבר צייננו, הן מחוץ לגבולות סמכותם.

היוצא מזה, שאין כל סתירה בין האמונה ובין מדעי הטבע משום צד, כנגד זה אתה מוצא, שהם מסכימים זה עם זה בדברים שהם עיקר. לפיכך לא זו בלבד, שהמדע והדת אינם מוציאים זה את זה, כמו שיש סבורים או חוששים בימינו, אלא הם משלימים ומחייבים זה את זה. ראיה מידית לכך, שההסכמה שביניהם קיימת גם במקום שיש התבוננות ביקורתית ויסודית, אתה מוצא בעובדה ההיסטורית, שדווקא חוקרי הטבע הגדולים שבכל הזמנים היו אנשי אמונה עמוקה, כגון קפלר, ניוטון ולייבניץ. בראשית תרבות האדם היו אפילו אבות המדע ושומרי הדת מאוחדים באישיות אחת. הרפואה, שהיא הקדומה שבמדעי הטבע השימושיים. היתה בידי הכוהנים, ועיקרה של מלאכת החקירה המדעית נעשתה עוד בימי הביניים בתאי הנזירים. לימים, לאחר שנתפצלו ונסתעפו ענפי התרבות, נתפרדו הדרכים בהדרגה והפליגו זו מזו לפי השוני שבין התפקידים שהדת ומדעי הטבע משמשים בהם.

שהרי כשם שאין אתה יכול לשים אמונות ודעות במקום ידיעות ותבונת כפיים, כך אין אתה קונה לך את הדעה הישרה בשאלות מוסר בדרך ההכרה השכלית בלבד. אבל אין שתי הדרכים בורחות זו מזו, אלא הן עולות זו בצד זו בהקבלה, והרחק באין־ סוף הן מתחברות זו עם זו במקום היעד האחד. ואין דרך טובה להגיע לכלל הבנה נכונה בדבר זה מיגיעת תמיד לבוא עד תכלית חקר טיבה ותפקידה של ההכרה המדעית מזה ושל האמונה הדתית מזה. אז יתברר בבהירות גדלה והולכת, שאף אם השיטות שונות הן (שהרי עיקר דרכו של המדע —בשכל, ושל הדת — באמונת הלב), טעמה של העבודה וכיוון ההתקדמות משתווים לחלוטין.

האמונה ומדעי הטבע ביחד אוסרים מלחמת תמיד שאינה פוסקת על הספקנות ועל הדוגמאטיזם, על הכפירה ועל התפלות, ומעולם ועד עולם הייתה ותהיה סיסמתה של מלחמה זו: ״לקראת האלהים״!.