נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

מרגוליס על מדע ועל אמת

למרגוליס נמאס מההיבריס של המדעניזם, והוא מתאר באופן בוטה ודי אמיתי את מייקל שרמר ה'ספקן', שמטיל ספק רק במה שנוגד את הדעות הקדומות שלו:

מדע ואמונה טפלה

מהי אמונה טפלה? מייקל שרמר, מייסד אגודת הספקנים ועורך העיתון skepticמסביר בהרצאה שנשא בכנס TED את המקור לשלל האמונות הלא הגיוניות שאנו נאחזים בהן. לטענתו לאדם, כמו גם לחיות אחרות, יש מנגנון הישרדותי של זיהוי תבניות. נטייתנו הטבעית היא למצוא תבניות בתוך רעש של מידע. זהו המנגנון שמאפשר למשל לזהות רחש בין השיחים כפוטנציאל סכנה (נמר מתגנב). מנגנון זה, הטבוע בנו עמוק כל כך, הוא שאחראי לצורך האנושי להאמין. קל לנו יותר להיאחז בתבניות מוכרות מאשר לקבל את הלא-מובן. באופן כמעט אוטומטי אנחנו מייחסים משמעות והתכוונות לתבניות שאנחנו מזהים מסביבנו. כך אנו יוצרים עולם של יצורים מומצאים – רוחות ושדים, מלאכים, אלוהים, חייזרים, אגודות סודיות ותיאוריות קונספירציה. כולם ניסיונות למצוא משמעות ברעש – כולם תבניות מדומיינות שיש לבחון באופן ספקני ולזהות כהבלים.

המדע הוא הכלי שיכול לשחרר אותנו מאמונות טפלות כאלה. כלי רציונאלי של השערות, מבדקים, סטטיסטיקה – "המתודה המדעית היא הכלי הטוב ביותר שפותח אי-פעם כדי להבחין בין תבניות אמיתיות ושקריות, בין מציאות ודמיון, וכדי לזהות קשקושי שכל" (אומר שרמר).

אבל מהי אותה מתודה מדעית? מה קורה כשמנסים לבודד את התהליך הרציונאלי, את השיטה שעומדת מאחורי המדע? כמו שהראו תומאס קון ופול פייראבנד, השיטה המדעית היא פאטה מורגנה. כשמתקרבים אליה היא נעלמת. "השיטה המדעית" (או ההגדרה של מהו "מדע") היא בעצם ניסיון למצוא תבנית ומשמעות בהיסטוריה כאוטית-משהו של פעילות אנושית. אבל זוהי תבנית מדומיינת. האמונה בשיטה המדעית היא למעשה אמונה טפלה. או אם תרצו – סוג של דת.

דרך טובה לחוות את הדמיון בין מדע ודת הוא לנהל את הדיון הזה עם מאמיני מדע אדוקים. רמת האמוציות, השכנוע העצמי והאמונה בצדקת הדרך מזכירים מחזירים בתשובה או אנשי ארץ-ישראל השלמה. (ראו לדוגמה את הדיונים אצל עירא כאן וכאן). הספקנות והביקורתיות נעצרות ברגע שזה מגיע למתודה המדעית עצמה. על הבסיס הארכימדי של תפיסת העולם המדעית אסור לערער.

מהם בעצם מדע או דת? אלו ניסיונות לתת סדר בדברים. לבנות מסגרת, תבנית, שתיתן הסבר והגיון לעולם. בדת זהו היגיון אלוהי. במדע זהו היגיון של חוקיות. בשניהם, אגב, ייתכן כי לעולם לא נוכל להגיע להבנה מלאה של היגיון זה. איננו יכולים להבין את ההיגיון האלוהי, וגם ה"תיאוריה של הכול" שהמדע מחפש כנראה לא תמצא (אפילו פופר טען שלעולם לא נגיע לאמת באופן סופי). אבל קיומו של ההיגיון – גם אם אין לנו נגישות מלאה אליו – הוא עיקרה של הנחמה.

מכאן גם עוצמת הויכוח בין המדע והדת. האמונה בהיגיון שהם מספקים היא רשת בטחון שמאפשרת לנו לתפקד בעולם עצום ונורא ומרהיב. ערעור על תפיסת האמונה שלנו מאיימת עלינו. ללא רשת הבטחון אנחנו נופלים בחלל הריק.

מדע והגבר הלבן

ההרצאה של מייקל שרמר מעוררת אי-נוחות. דבריו מעניינים ובעלי ערך, אך בו עצמו יש משהו זחוח ולא נעים – הוא לא נראה אדם נחמד. במהלך ההרצאה הוא מביא דוגמאות לשיבושי תפיסה, אשר רובן נסובות סביב אסוציאציות ויזואליות לגוף האשה. בסוף ההרצאה הוא מציג סרטון קצר שמתאר ניסוי (או מתיחה) במהלכו גרמו לנשים לנשק ללא ידיעתן שימפנזים בתואנה של מבדק לשפתון. מכלול דוגמאות אלה מעלה ניחוח שוביניסטי קל.

ניתן לפטור אי-נוחות זו כטענת אד הומינם בלבד ולומר כי שאלת נחמדותו של שרמר אינה רלוונטית לתוכן דבריו. אך לדעתי דווקא אי-נוחות זו הופכת את ההרצאה למרתקת הרבה יותר, כי היא טומנת בחובה את המורכבות שנושא עימו המדע.

על פני השטח מדברר שרמר את הצד הנאור של החשיבה המדעית. ביקורתיות קונסטרוקטיבית, חקר העולם והאדם, ניסיון להבין מה מפעיל אותנו ומה מטעה אותנו, רצון לקידום האנושות באמצעות חשיבה מפוכחת. אולם הסבטקסט משדר יהירות שוביניסטית. הוא מציב את שרמר – ואת המדע שהוא מגן עליו – כנציגיהם של הגבר המערבי הלבן.

כפילות זו אינה זרה למדע. הוא נולד כקריאת תיגר על מוקדי הכוח הדתיים של ימי הביניים, נושא בחובו מסר כלל אנושי של רציונאליות ותבונה. אך בה בעת הוא כוח החלוץ ושגרירה של תרבות מסוימת מאד, טכנולוגית, מערבית, גברית; תרבות שמבקשת לעצמה את הבעלות על מה נכון, מה מותר, מה אמת. המדע הוא נאור, אך הוא גם משרטט את גבולותיה של הנאורות. הוא מכשיר של ידע. הוא מנגנון של כוח. וככזה הוא דומה מאד למנגנונים אחרים של ידע ושל כוח. כמו למשל, דת.

מדע ואדם

אינני בא לבטל את המדע או להציב אותו כשווה ערך מוחלט לדת. המדע הוא כלי מצויין לחקר העולם שבחוץ. כמו כל כלי, יש למדע יתרונות וחסרונות, הצלחות ונקודות כשל. באופנים רבים טוב יותר לחיות בעולם של היום מאשר טרם המדע. באופנים אחרים, מצבנו אולי חמור מאי פעם.

לשאלה מיהו האדם סיפקה הדת את תשובתה שלה. עם הזמן נשחקה תשובה זו ונוצלה לדיכוי במקום לשמש לשחרור. המדע הציג לנו תשובות חדשות (ושאלות חדשות). הוא שינה את תפיסתנו את עצמנו, את מקומנו בעולם, את יחסינו עם סביבתנו. תשובות אלו שחררו אותנו מעריצות אחת אך הטילו אותנו לתוך עריצות אחרת, סמויה יותר (עריצות המספרים, המדידה, הבדידות).

כדי להשתחרר שוב, כדי לעשות צעד התפתחותי נוסף, נזדקק כנראה לנקודת מבט חדשה. נקודת מבט זו לא יכולה להיות יחידה. הגענו למקום שכבר איננו יכולים להאמין לנקודות מבט יחידות. המקום החדש יצטרך להיות מקום של ריבוי. הוא יכיל את הראיה המדעית. הוא יכיל את החוויה הדתית. הוא יאפשר לנו לראות את הדברים מכמה זוויות בעת ובעונה אחת.

קשה לי ממש לדמיין מקום כזה. אני יכול קצת להריח אותו אם אני מאד מתאמץ. זה בטוח יהיה מעניין. אני מקווה שזה לא מאוחר מדי.

עד כאן ציטוט.

את מיתוס המדע לפי פייראבנד, מה שהזכרנו כאן בקצרה, מתאר מרגוליס מן הזוית שלו:

מיתוס המדע של פול פייראבנד

נטייתנו לתור אחר חוקיות ולכפות חוקים על הטבע מובילה לתופעה הפסיכולוגית של חשיבה דוגמאטית, או, באופן כללי יותר, התנהגות דוגמאטית: אנו מצפים לחוקיות בכל מקום, ומנסים למצוא אותה אפילו במקום שאיננה; לאירועים שאינם נענים לניסיונות אלו אנו נוטים להתייחס כאל מין "רעש רקע". … ביקורת חייבת להיות מכוונת כנגד אמונות קיימות ובעלות השפעה, הטעונות שידוד מערכות ביקורתי – במילים אחרות, אמונות דוגמאטיות.
(קרל פופר, השערות והפרכות).

ציטוט זה מבטא את דעתו של קרל פופר לגבי ההבדל המהותי בין העמדה המדעית לעמדה הפסאודו-מדעית. העמדה הפסאודו-מדעית היא דוגמאטית, היא מבקשת לשמר את עצמה ועושה זאת באמצעות אימות של החוקים והתבניות שהיא מניחה, תוך התעלמות מעובדות שמפריכות חוקים אלה. העמדה המדעית היא ביקורתית, ובבסיסה עומד הרצון להתקדם ולשנות את התיאוריות והחוקים. המדע מבצע זאת על-ידי העמדת החוקים שהוא ממציא למבחן, חיפוש אחר נקודות התורפה של התיאוריה, ובדיקת כל האפשרויות להפריך את החוקים כדי להתקדם לתיאוריה טובה יותר. זוהי שיטה של ביקורת רציונאלית.

האופן בו פועל המדע הלכה למעשה הוא באמצעות השערות: נחפזים להסיק מסקנות – תכופות אף בעקבות תצפית יחידה. … תצפיות וניסויים נשנים מתפקדים במדע כמבחנים של השערותינו או של ההיפותזות שלנו, כלומר כניסיונות הפרכה.
(קרל פופר, השערות והפרכות).

פופר מנסח, אם כך, קריטריון תיחום ברור בין מדע לבין פסאודו-מדע – תיאוריה מדעית היא תיאוריה שניתנת להפרכה. דרך הבנת המתודה המדעית אנו מסוגלים להסביר את הצלחותיו של המדע ואת יתרונותיו על-פני עמדות דוגמאטיות מתחרות, ויכולים לשרטט את המודל הנכון לידע האנושי.

אך האם כך פני הדברים? פול פייראבנד קורא להדיח את המדע מהעמדה הרמה שניתנה לו בעידן המודרני. הוא מערער על קריטריון התיחום של פופר, וטוען כי המדע עצמו הפך לאמונה דוגמאטית ושתלטנית.

להפריך את עיקרון ההפרכה

עיקרון ההפרכה של פופר מעורר שתי שאלות חשובות. הראשונה – האם המדע אכן פועל בצורה זאת, האם עיקרון ההפרכה מסביר את ההתקדמות המדעית? והשנייה – האם המדע צריך לפעול לפי עיקרון זה? תשובתו של פייראבנד לשתי שאלות אלה היא שלילית.

קץ המדע

טיעון מרכזי שמציג פייראבנד נגד עיקרון ההפרכה הוא שעיקרון זה פוסל למעשה את כל התיאוריות המדעיות הקיימות, מכיוון שאף תיאוריה לעולם אינה תואמת אתכל העובדות הידועות. כל תיאוריה נתקלת תמיד בשני סוגים של בעיות – כמותיות ואיכותיות. הבעיות הכמותיות מוכרות יותר – המדע מלא בויכוחים לגבי תוצאות מספריות של ניסויים ובחוסר התאמה בין חיזויים של תיאוריה לבין התוצאות הניסוייות. פייראבנד מציג שלל דוגמאות. (התיאוריה הקופרניקאית גילתה חוסר התאמה בולט למספר רב של עובדות בזמנו של גלילאו. התיאוריה הניוטונית של הכבידה היתה חשופה מראשיתה לבעיות חישוביות קשות שיכלו לשמש כהפרכות. המודל האטומי של בוהר נשמר למרות תוצאות סותרות ברורות. תורת היחסות הכללית מצליחה לנבא במדויק ניסויים בתחומים מסוימים, אך מגלה חריגות בולטות מול תוצאות של ניסויים אחרים). כל תיאוריה מדעית, אומר פייראבנד, מוקפת ב"אוקיינוס של סטיות". לפעמים ניתן לפתור את הבעיה על-ידי שינוי מתמטי שאינו גורר שינוי איכותי של התיאוריה, ולפעמים המדענים בוחרים את התוצאות שמתאימות להם יותר ומתעלמים מהסטיות החריגות.

הבעיות האיכותיות בהן נתקלות תיאוריות הן חוסר התאמות לעובדות בסיסיות שנצפות באופן ישיר וברור. לדוגמה, התיאוריה הניוטונית של האור עמדה בסתירה לתופעה הטבעית של החזרת אור ממראה, כמו שניוטון עצמו הודה בכתביו. ניוטון התמודד עם בעיה זו על-ידי הנחה אד-הוק לגבי אופן יכולת ההחזרה של עצמים. דוגמה נוספת לבעיות איכותיות מציגה התיאוריה הקופרניקאית אודות תנועת כדור-הארץ. מתוך חישובי התיאוריה עולה כי כדור-הארץ נע במהירות גבוהה בחלל. חיזוי זה עמד בסתירה לכל התצפיות הניסיוניות שהיו אפשריות בתקופתו של קופרניקוס, ובראשן לתחושה הבסיסית שאנו נייחים ולא נמצאים בתנועה מתמדת ומהירה. ניסוי נוסף שהיה מקובל בתקופה זו היה הניסוי של הפלת חפץ כבד ממגדל גבוה. אם כדור-הארץ נמצא בתנועה, הרי שהחפץ אמור ליפול בקו עקום ולא בקו ישר. ניסוי זה נחשב בתקופתו של קופרניקוס כהפרכה להנחה שכדור-הארץ נמצא בתנועה וכהוכחה לתיאוריה האריסטוטלית שהוא נייח (התשובה לכך וההסבר לתוצאות הניסוי הוצעו רק שנים מאוחר יותר על-ידי גלילאו בעזרת עיקרון ההתמדה). קופרניקוס היה מודע לכל הבעיות המהותיות שהתיאוריה העלתה, אך עדיין בחר לפתח אותה ולדבוק בה.

מבדיקה של ההיסטוריה של המדע מסתבר, אם כן, כי בחירתן של תיאוריות מדעיות לא מתבצעת על-פי עיקרון ההפרכה. זוהי תפיסה נאיבית של המתודה המדעית. המדע מסתיר לפעמים בעיות מהותיות שמעוררת תיאוריה על-ידי הנחות אד-הוק (שאסורות לגישתו של פופר) או טכניקות אחרות, ולפעמים פשוט מתעלם מבעיות אלו ולא מנסה לתת עליהן תשובה. כל תיאוריה מדעית מלווה תמיד במגוון של הפרכות, והמדענים בוחרים לאילו מן ההפרכות להתייחס, ומאילו הפרכות להתעלם לצורך המשך החזקת התיאוריה. כך שלא רק שהמדע אינו פועל לפי עיקרון ההפרכה בעולם האמיתי, אלא חמור מכך – עיקרון ההפרכה, אם יילקח בצורה רצינית, יהווה למעשה את קץ המדע, מכיוון שאין אף תיאוריה מדעית שתעמוד בפניו.

תיאוריות ועובדות

המתודה של השערות והפרכות שמציג פופר מציירת תמונה מסודרת של חקירה מדעית – המדען ממציא או מגלה תיאוריה חדשה, ואז מבצע ניסויים ותצפיות שמהווים ניסיונות הפרכה לתיאוריה. בבסיסה של תמונה כזאת עומדת תפיסה אמפריציסטית, אשר מניחה הבחנה ברורה בין ה"תיאוריה" לבין ה"עובדות" (ניסויים, תצפיות ותוצאות). העובדות מציגות מצב עניינים אובייקטיבי ובלתי-תלוי שמשמש אותנו לבדיקה ישירה של התיאוריה.

אולם, אומר פייראבנד, הבחנה כזו איננה קיימת – התיאוריה והעובדות אינן ניתנות להפרדה ברורה, אלא כרוכות ומעורבבות זו בזו. העובדות אינן עומדות בפני עצמן, הן תמיד מתקיימות בתוך הקשר של תיאוריה. ללא תיאוריה, העובדות יראו כבליל חסר פשר וצורה. אנחנו חייבים הנחות תיאורטיות מקדימות עבור כל סוג של ניסיון שהוא, טוען פייראבנד. עבור אדם ללא הנחות תיאורטיות העולם החושי יתפורר; צבעים, צורות ותחושות בסיסיות ייעלמו, הניסיון החושי יהפוך לרצף לא-מובחן ולא ניתן לפענוח. אנו חייבים לפרש את העובדות על-סמך הנחות מקדימות כלשהן. גם השפה התיאורית עצמה (השפה בה אנו משתמשים כדי לתאר את העובדות) מושפעת מתפיסת העולם שלנו ומהתיאוריה בה אנו מחזיקים באותו רגע, כך שהעובדות ספוגות תמיד בצדדים סובייקטיביים, תיאורטיים והיסטוריים אשר מבטאים את הנחות היסוד ואת התיאוריות אשר קיימות בנקודת הזמן המסוימת.

עיקרון ההפרכה מתבסס, אם כך, על הבחנה שאינה יכולה להתקיים בפועל. מה גם ששימוש בעיקרון ההפרכה יביא לפיכך לפסילתן של רוב התיאוריות החדשות האפשריות. אנו מבקשים לבדוק תיאוריות חדשות על-סמך "עובדות" – ניסויים ותצפיות. אולם עובדות אלו נושאות עימן פעמים רבות את תפיסת העולם הקיימת, והן יעמדו בסתירה לתיאוריה החדשה מכיוון שהן מתקיימות בתוך ההקשר של התיאוריה הקודמת. התיאוריה לא מופרכת, אם כך, על-ידי עובדות בלתי-תלויות, אלא מכיוון שהיא מתנגשת עם התיאוריה אותה היא מבקשת להחליף. כלומר, עיקרון ההפרכה צפוי דווקא לשמר תיאוריות קיימות ולעצור את ההתפתחות המדעית.

Anything Goes

ראינו כי עיקרון ההפרכה אינו יכול להסביר את אופן ההתקדמות המדעית. לא רק שהמדע אינו עובד לפי עיקרון זה במציאות, אלא ששימוש בעיקרון ההפרכה כמבחן לקבלת תיאוריה מדעית צפוי לחסל את המדע כולו, מכיוון שאינו מאפשר קבלת תיאוריות חדשות. מכאן גם ברורה התשובה לשאלה השנייה – עיקרון ההפרכה אינו יכול לשמש גם כשיטה הראויה לחקירה המדעית.

סיבה מהותית נוספת לכישלונו של עיקרון ההפרכה אינה קשורה לעיקרון עצמו, אלא לעצם אפשרותה של שיטה לחקירה מדעית. פייראבנד טוען כי כל ניסיון לכפות שיטה רציונאלית ואחידה על המדע תסתיים בהכחדת המדע. בחינה היסטורית של המדע מראה כי ההתפתחות המדעית כרוכה בהחלטות לא-רציונאליות, בשיקולים פוליטיים ופסיכולוגיים, בשיטות לא קונבנציונאליות, ובהשפעות חוץ-מדעיות מגוונות. ה"טעויות", ה"סטיות" מהמסלול המדעי המקובל, הן תנאי הכרחי להתפתחות מדעית. המדע הוא עולם כאוטי וסבוך, כמו העולם אותו הוא חוקר, וכל ניסיון להגביל את השיטות בהן הוא משתמש יכול להביא רק להגבלת המדע ולעצירת התפתחותו. "Without 'chaos', no knowledge". השיטה היחידה שלא תגביל את המדע היא אנטי-שיטה אנרכיסטית ופלורליסטית, שסיסמתה – הכול הולך, "anything goes".

למה מתכוון פייראבנד? קל לגזור מהסיסמה "הכול הולך" קריאה רלטיביסטית, שטוענת כי כל תיאוריה טובה כמו כל תיאוריה אחרת, ואין דרך להשוות בין תיאוריות. אולם נראה כי זאת אינה כוונתו של פייראבנד. מטרתו של פייראבנד היא בפירוש לסייע להתפתחות המדעית ולגידול הידע האנושי. הוא אינו מדבר על חוסר אפשרות לשפוט בין תיאוריות שונות, אלא טוען כי אי אפשר לקבע את השיטות והקריטריונים שבהם אנו משתמשים לצורך שיפוט התיאוריות. אין שיטה רציונאלית לעשיית מדע, ואין קריטריון רציונאלי לתיחום המדע. תמונת הידע של פייראבנד אינה של תיאוריות עצמאיות שמוחלפות באופן ליניארי תוך התקדמות לעבר האמת, אלא של אוקיאנוס גדל והולך של תיאוריות חלופיות ומנוגדות זו לזו. זהו אוקיאנוס של ידע שמכיל תיאוריות מדעיות, מיתוסים, אגדות, ובעצם כל ניסיון אנושי להסביר את העולם. התפתחות התודעה האנושית נגרמת כתוצאה מתחרות בלתי-פוסקת בין כל התיאוריות ושלל הסיפורים אשר מרכיבים אוקיאנוס זה. הקריטריונים לפיהם אנו שופטים בין התיאוריות שונות משתנים גם הם ומתחרים ביניהם כמו התיאוריות עצמן. לכן המתודולוגיה היחידה אשר תקדם את התפתחות הידע היא פלורליזם מרבי של שיטות, תיאוריות וקריטריונים, ללא הגבלה או ניסיון לתחום מה בגדר האפשרי והמותר.

המיתוס של המדע

המדע, על-פי פופר, הוא הכלי המרכזי אשר משמש את האדם במלחמה נגד הדוגמאטיות – מכשיר של ידע וחופש אינטלקטואלי, שבזכותו האנושות השתחררה מעולן של דעות קדומות וצורות מחשבה נוקשות. המניע לחיפוש ההסבר להתקדמות המדע הוא ערכי ופוליטי – אם נמצא מה הופך את המדע למכשיר של חופש, נדע כיצד לקיים חברה פתוחה וחופשית.

פייראבנד תוקף את גישתו של פופר כלפי המדע, אך עושה זאת מתוך קבלה של העמדה האידיאולוגית של פופר. פייראבנד גם הוא שואף לחברה פתוחה וחופשית ולהתקדמות הידע האנושי, אך הוא מזהה כי המדע עצמו הפך בימינו לאידיאולוגיה דוגמאטית, כמו אלו מהן ביקש פופר להשתחרר. אמנם, במאות ה-17 וה-18 המדע שימש כמכשיר של נאורות, והיה מרכיב מרכזי בהשתחררות מהדוגמאטיות הדתית של אותה תקופה. אולם, אין שום דבר במדע שהופך אותו למשחרר באופן מהותי, ובמשך הזמן הוא הפך בעצמו לדוגמאטי ומגביל.

המדע, טוען פייראבנד, השתלט באופן כוחני על החברה של ימינו. באמצעות הגדרת ה"שיטה" המדעית (כמו קריטריון התיחום של פופר) אנו קובעים מהו מדע ומהו פסאודו-מדע, מהו ידע ומהי אמונה תפלה, ומכאן נגזרים הקצאת המשאבים החברתיים (בעדיפות למדע, כמובן), מה אנו לומדים ומכירים, ואיך הדורות הצעירים מתחנכים. המדע נתפס כיום כדרך היחידה אל האמת, הידע המדעי מתקבל כעליון על-פני ידע אחר, ה"עובדות" המדעיות נלמדות בבתי הספר באותו אופן בו ה"עובדות" הדתיות נלמדו במאות הקודמות. השתלטות זו של המדע בשם הקידמה מובילה, למעשה, להגבלת התפתחות הידע האנושי, שיכולה להתקיים אך ורק במצב של תחרות דינאמית בין תיאוריות ושיטות שונות, ולא תוך הגבלת סוג הידע והשיטה ה"נכונים".

המעמד המיוחד שהמדע זוכה לו בחברה המודרנית מתבסס על סיפור-אגדה לגבי ייחודו של המדע לעומת מיתוסים ואידיאולוגיות אחרות. אגדה זו מורכבת משתי טענות עיקריות – האחת, שהמדע פועל לפי שיטה רציונאלית מיוחדת שמביאה לידע אמיתי ואובייקטיבי אודות העולם, והשנייה, שלמדע הצלחות רבות אשר מוכיחות את יתרונות השיטה המדעית. הטענה הראשונה, כמו שראינו קודם, אינה נכונה. המדע לא פועל על-פי שיטה רציונאלית מסוימת (שיטה כזו לא תאפשר למעשה את קיומו של המדע), אלא מתפתח באופנים מגוונים, תוך הסתמכות על החלטות פוליטיות, אישיות, מקריות, וכל דבר אחר שאפשרי בעולם האנושי. מכאן, ובנוסף לחוסר האפשרות להבחנה ברורה בין תיאוריות לעובדות, נופלת גם הדרישה לאובייקטיביות של הידע המדעי. הטענה השנייה, בדבר הצלחות המדע, אינה עומדת גם היא במבחן המציאות. לטענה זו יש תוקף רק אם התוצאות של המדע יכולות להיזקף לזכותו בלבד, אולם ההיסטוריה של המדע מראה כי הדבר אינו כך. רבות מבין ההתפתחויות המדעיות נסמכות על ידע שהגיע מחוץ למדע או על מיתוסים קדומים, כך שאין אפשרות לייחס את הצלחותיו לשיטה מדעית שמובדלת משיטות אחרות.

פייראבנד מביא דוגמה עכשווית למקומו של המדע בחברה – בשנות ה-50 הוחלט בסין הקומוניסטית לצמצם את הרפואה המערבית ולהחיות את המסורת העתיקה של הרפואה הסינית. למרות שמומחים מערביים רבים הזדעזעו וחזו את הידרדרותה של הרפואה הסינית, התגלתה דווקא תופעה הפוכה –הרפואה הסינית הצליחה באופנים אותם הרפואה המערבית לא יכלה להסביר, ושיטות סיניות החלו לחדור לאיטן אל תוך המערב. דוגמא זו מראה כי המדע יכול להפיק תועלת מרובה מעירוב של מדע ושל "לא-מדע" – שיטות קדומות, מיתוסים, תיאוריות לא-מדעיות. עירוב כזה לא בהכרח יביא תועלת, אך הוא נושא בחובו פוטנציאל של התקדמות והרחבת הידע (והרי גם המדע עצמו לא תמיד מביא תועלת). כמו-כן מראה דוגמא זו כי לפעמים דווקא החלטה חוץ-מדעית על סוג המדע ושיטותיו (במקרה זה החלטה פוליטית) יכולה להביא להתקדמות הידע המדעי.

ההשתלטות המדעית על החברה לוותה גם בהשתלטות ערכית – החתירה המדעית אל האמת הפכה לערך עליון שעומד מעל לערכים אחרים. אולם פייראבנד מבקש כי נזכור שזוהי רק אידיאולוגיה אחת מיני רבות – החיים האנושיים מונחים על-ידי ערכים ורעיונות שונים, והחתירה לאמת היא רק אחד מהם. ערכים אחרים יכולים להיות חופש, עצמאות מחשבתית, חמלה, אך אלו הולכים לאיבוד לפעמים לאור הטוטליטאריות של האמת המדעית. יש לנו את החופש לבחור את הערכים שמנחים אותנו. אנו יכולים לבחור את האמת כערך עליון ואת המדע כאידיאולוגיה ושיטה לממש אותו, אך אנו יכולים לבחור גם דרך חיים אחרת.

אם ברצוננו, אם כן, בחברה פתוחה וחופשית, אם אנו שואפים להתפתחות הידע האנושי, יש להציל את החברה מעריצות המדע. הקריאה של פייראבנד מהפכנית – הוא מבקש להפריד את המדע מהמדינה באותו אופן שבו מופרדת הדת מהמדינה. המקום העיקרי בו צריכה להתבצע הפרדה זו היא החינוך, המקום בו מתעצבים הדורות החדשים. אנו לומדים כיום את ה"עובדות" המדעיות כעובדות אונטולוגיות, ואת השיטה המדעית (הלוגיקה הרציונאלית) כדרך הנכונה לחשוב. אולם פייראבנד רוצה כי המדע יילמד בפרספקטיבה היסטורית, לצד תיאוריות ומיתוסים אחרים, חינוך פלורליסטי שמציג את הקשת הרחבה של תיאוריות, אידיאולוגיות ואפשרויות אנושיות שמהן אפשר לבחור. רק חינוך כזה יכול להכשיר אזרח בעל חופש מחשבה ויכולת בחירה, שיכול לתפקד בחברה חופשית.

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

1
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
1 Comment threads
0 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
1 Comment authors
יוסי Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
יוסי
Guest
Member
יוסי

מדהים, מרענן, ומדאיג..

הערה אחת, בדוגמה על הרפואה הסינית, אין קשר אמיתי לנסיבות האידאולוגיות – פוליטיות שדרכן חדרה, משום שהסיבה שבסוף אכן חדרה היא כי זה התאים למחלות! אמפירית!, במילים אחרות – גם זה הפך לקונבנציונלי, נכון שללא האידאולוגיה כנראה שלא היו מגלים את זה, אבל תאורטית זה אפשרי..