על ספרו של ידידינו יהוידע הכהן: מרד המכונות
סוף סוף, אחרי ארבעים שנה של המתנה, יצא האנטי תזה ל'אשר-באך-גדל' של דאגלס הופשטטר, דיאלוגים בין אדם למכונה, בין תבונה לבינה מלאכותית, ובין תודעה לחומר.
מכיון שמצאתי באחד האתרים סקירה מוצלחת על הספר, אני מעתיק אותה לכאן, ברשות כותבה:
לאחרונה הופיע על המדפים ספר מסקרן – "מרד המכונות" מאת יהוידע הכהן, בהוצאת מוסד הרב קוק.
על גב הספר מופיעה הצהרה יומרנית משהו:
אין בנו כוונה להסתתר מאחורי מילים יפות. הספר הזה איננו צמחוני. יערכו בו מופעי ראווה מטלטלים של התגזענות והתנשאות על רובוטים. המסווה שעל פניהן של מספר אגדות קסומות מארץ להד"ם יעקר ללא חמלה.
על מה חולמות מכונות בלילות? האם העולם על תכנונו המוקפד ויופיו הקורן הינו מכונה שמגיחה מהריק באמצעים מיוחדים? האם מכונות מבינות ביופי, בצדק ובמוסר? האם מכונות מבחינות במדע, בלוגיקה ובבלשנות? ומדוע שמכונות תתעניינה בספרים שעוסקים בשאלות חסרות פשר שכאלו?
זהו סיפורם הטרגי והמשעשע של מכונות שחלמו שהן בני אדם ובני אדם שחלמו שהם מכונות. והוא יסופר באמצעות דיונים מעמיקים בשלל נושאים מרתקים. ההומור, הסאטירה וחידודי־הלשון ירתמו להשגת המטרה – ללא משוא פנים וללא מורא! מטאפורות, אגדות ודיאלוגים־שלא־היו ילבו את התבערה.
זו קריאה בשם הצדק, בשם המוסר, בשם החמלה, בשם היופי, בשם התודעה, בשם החירות, בשם המדע, בשם הלוגיקה, בשם האנושיות – למרד.
מרד בכל ההנחות המופרכות של הפיזיקליזם: האדם איננו מכונה, העולם איננו מכונה, והתבונה איננה תכוּנה או תוֹכנה.
"מופעי ראווה מטלטלים" הם בהחלט התרחשות לא שגרתית. "הומור, סאטירה וחידודי־לשון שירתמו להשגת המטרה, ללא משוא פנים וללא מורא,לצד מטאפורות, אגדות ודיאלוגים־שלא־היושילבו את התבערה" – כל אלו מעוררים חשק עז לרוץ לחנות ספרים מובחרת ככל שתהיה, ולעוט על הסחורה כשהיא עוד חמימה וריח הצבע מנשב בין בתרי הספר הטרי.
אך במחשבה נוספת קשה להאמין שהספר אכן יפרע את השטר הזה במלואו. אולי מדובר בסך הכל בעוד קמפיין שיסתיים כמו שנהוג אצלנו באכזבה מרה.
אלא שכבר מהעמוד הראשון מתבררשלא היא, מדובר באמת באירוע ספרותי ופילוסופי יוצא דופן.
הייחודיות של הספר נובעת משני מקורות עיקריים; התוכן והסגנון.
הספר מטיח ביקורת עזה ונשכנית בתפיסה המודרנית הפיזיקליסטית– זו שמתכחשת לקיומם של דברים בלתי חומריים כמו נפש –אך הוא עושה זאת בהומור מתפרץ ובאמצעות מערכת של דיאלוגים ושרשראות של פרדוקסיםשמופיעים בזה אחר ומביעים פליאה, יראה ועונג של ברק המחשבה.
עושה רושם שהמחבר לא רוצה רק לנצח בוויכוח, הוא רוצה גם להתענג כל הדרך אל הניצחון. לכן הוא בונה את הטיעונים באמצעות שלל כלים ספרותיים, תוך שימוש בלשון עשירה ומלודית אך גם עכשווית וחדה,וכך מעביראת המידע בכיף, בבהירות ובחן.
הספר מגבש היבטים רבים ומגוונים של התודעה, של התחושה, של הקיום ושל התבונה ומראה כיצד הם מתנגדים להנחות המודרניות האבסורדיות. הספר ממחישבדרך מקורית, עד כמה החוויה האנושית, התפיסה והתבונה האנושית לצד קיומם של עולם מתוכנן ואסתטי ובעיקר תבוני ומתוחכם, שוללים את הרצון הפיזיקליסטי לראות בכל אלו עצמים כמותיים פיזיים.
והיה כי תאמרו – תבן הוא מכניס לעפריים, שלג הלה מייצא לאסקימוסים, מה יוסיף תת לנו עוד ספר בלשון העברים מני מיליונים של כרכים שמאיימים להכריע במשקלם את ארונות הספרים המשוריינים?
והיתה תשובתכם; הספרות העיונית בלשון הקודש נעה בדרך כלל בין שני קטבים – בקצה אחד נערמים ספרים קלילים, שטחיים וריקים מתוכן, ובקצה הנגדי נאספים ספרים עבי כרס עמוסים במונחים טכניים ובלתי קריאים.
המצב הזה גורם נזק לכל הצדדים; הספרים הכבדים והמתישים מעלים אבק על מדפים עייפים במחסנים של מולי"ם עצובים, הספרים הקלילים מספקים כנראה כמה רגעים שלנחת לנערים סקרנים ולאחר מכן מובלים בכל הכבוד הראוי למקומם הטבעי בבוידעם או בגניזה, והקוראים שזונחים את תקוותם למידע איכותי ונגיש נותרים בידיים ריקות.
אל תוך החלל הזה נכנס יהוידע הכהן ומנסה לפרוץ את החלוקה הנוקשה בין הגושים. האם ניתן לכתוב ספר שיהיה קולח וזורם אך עשיר בתוכן, ציורי והומוריסטי אך מדעי ומקצועי, רהוט ומרתק אך גם מדויק ומחושב?
יהוידע סבר שהדבר אפשרי וככל הנראה הצליח גם להוכיח את הסברה הזאת בספר שמאחד את שני הניגודים על במה אחת מלאת עניין. הרעיונות העמוקים מוגשים בהומור, המושגים והמונחים מובהרים בשפה ברורה ונעימה, ובעיות כבדות משקל מועברות בקלות ובמיומנות.
כך, הספר עשוי להתאים לקורא המתחילשיכיר לראשונה את המידע החשוב בקלות ובבהירות, אך גם לעורר ענין במומחה ומנוסה שיגלה נקודות מבט חדשות ומפתיעות.
כל פרק בספר מתחלק לשניים; בחלקו הראשון מתנהל דיאלוג סאטירי ער ורב תהפוכות – שיחה בין דמויות שונות שמשולבת בהתרחשויות דרמטיות, ומובילה תמיד לנושא המרכזי של הפרק ומאירה אותו מזוויות מקוריות. תפקידו של חלק זה הוא להכיר לקורא את הנושא של הפרק בדרך מרתקת, וגם להוות אתנחתא ספרותית וקומיתלשם אגירת כוחות לקראת החלק השני, בו מתנהל דיון בלתי מתפשר על בעיות יסוד עקרוניות.
הנושא המרכזי של הספר הוא חידת האדם; האדם המודע, המרגיש והמבין הינו תעלומה בלתי פתורה שנבחנת בהרחבה בכל חלקי הספר משלל היבטים.נושא נוסף שעולה, הוא,בעיית העולםהקיים, המתוכנן והמעוצב, ולצד אלו, הפלא של כושר האדם להבין את העולם או לבנות אותו ולהשתמש בו לצרכיו.
שלוש הבעיות המרכזיות האלו מוצגות היטב, תוך כדי העמקהבמגוון רב של ספקות ופרדוקסים מדעיים ופילוסופיים שצפו במרוצת השנים מהעת העתיקה ועד ימינו. הבעיות המרובות מתכנסות בסופו של דבר תחת אותן שלוש קטגוריות כלליות; תעלומת האדם, תעלומת העולם,לצד חידת הקשר בין שני אלו –בין האדם לעולם. כאשר שלוש בעיות אלו במבט כללי יותר מותכות למקשה אחת שמובילה אל המסקנה הבלתי נמנעת. לאמור; "האדם איננו מכונה, העולם איננו מכונה, והתבונה איננה תכוּנה או תוֹכנה".
אם כן, יקיריי, מכונות ובני אדם מארץ להד"ם, הכפפה כעת בידיים שלכם…
ניתן לרכוש את הספר במייל זה: m05484760@gmail.com – או באתר
אמנם גם לפני הכתבה הזו רציתי מאוד לקנות את הספר, אך לצערי הדבר עדיין לא עלה בידי , הרצון הזה רק התחזק לאחר ה"לגימה מהספר", שבה נאלצתי להסתפק לעת עתה. וכל דברי הם בערבון מוגבל, מתוך הנחה (לא מבוססת) שאין בהמשך הספר סתירה לדברי.
הפרק הראשון פותח בסיפור "רוברט 99", שהוא ממש גאוני לדעתי. מתחילה סברתי שעלה בידך להוכיח שמבחן טיורינג הינו בלתי אפשרי, וזה הישג פילוסופי שאינו מבוטל כלל וכלל. אך במחשבה חוזרת אני מטיל ספק במסקנתי. בעצם הטענה שלך מתבססת על כך שלמחשבים אין תודעה [ולכן קל מאוד להכשילם במבחן טיורינג], אך הפיסיקליסט עשוי לטעון שתודעה היא תוצאה מוכרחת של המוח, אם הוא רק מורכב מספיק, ואם כן גם למחשבים תתכן תודעה. אולי למחשבים שלנו עדיין אין תודעה, אך אם הם יתקדמו ויסתבכו עוד אזי אין מניעה להניח [לדעת הפיסיקליסט] שתודעה תופיע. אמנם מסתבר שעדיין אפשר יהיה להכשילם במבחן טיורינג, משום שאין להניח שתודעתם תהיה זהה לשלנו, ואין דרך ללמד אותם שהמילה "תודעה" מציינת את מה שהם חווים, אך מכל מקום ההוכחה כבר לכאורה אינה הרמטית.
בהמשך (בחלק ה"רציני" יותר של הפרק) אתה מתמודד עם הטענה הפיזיקליסטית, שמתאם (בין מוח לנפש) פירושו זהות. אבל לא זו הטענה שלהם, עד כמה שהבנתי. הם אינם טוענים שהתאמה פירושה בהכרח זהות, אלא רק שייתכן שזה המצב. ומכאן, שיותר פשוט להניח שזה אכן המצב, משום שהנחה זו חוסכת לנו להניח קיומה של נפש עצמאית, קיום עצמאי מחומר, חוקי טבע נוספים על חוקי הפיזיקה וכו'. כלומר, טענתם מתבססת על התער של אוקהאם, או משהו דומה. ואם כן, לא מספיק להוכיח שהתאמה אינה בהכרח זהות, אלא עליך להוכיח שטענתם היא בלתי אפשרית [או לחילופין שהנחתך פשוטה יותר משלהם]. ובכל דבריך לא מצאתי לענ"ד שום הוכחה שכזו. ומסתבר שאתה מתייחס לכך בהמשך הספר.
"המחשבה אינה תופסת מקום, אינה בעלת מסה או נפח" וכו'. טוב, זו הנחה. יתכן שאדם מודע וחושב שוקל יותר מזומבי נטול תודעה. באמת שאינני יודע. אבל גם אם לא (שכך אמנם מסתבר), הרי הם לא טוענים שמחשבה הינה עצם פיזיקלי, אלא שהיא תיאור של מערכת פיזיקלית. ספר מודפס אינו שוקל יותר מאשר ספר שהדיו על דפיו נשפך בחוסר סדר, אבל אפשר לייחס חשיבות פילוסופית לספר המודפס (בעיקר אם הוא ספר על פילוסופיה). מחשבה (לטענתם) היא תיאור של אופן מסוים של פעולת המוח.
אתה אומר שאין שום דרך למדוד את תחושותיו של אדם אחר. אבל זו רק הנחה לא מוכחת. אולי אפשר, על ידי מדידה מאוד מדויקת של מצב החלקיקים במוח, לדעת בדיוק עד כמה תחושת הסלידה שבו חזקה. אמנם מדידה שכזו אינה באפשרות הטכנולוגיה שלנו, אבל אולי היא אפשרית באופן עקרוני. נדמה לי שניסוי שכזה נערך פעם בחתולים. לקחו חתול בחדר חשוך, הצמידו לו כמה אלקטרודות לראש, והדליקו בפתאומיות את האור. הופיעו כמה סיגנלים במוח, שחלקם קבועים, אבל אחד התחיל לרדת בעוצמתו מיד לאחר שנוצר. שינויים בעוצמת האור וצבעו שכנעו את החוקרים שהסיגנלים הקבועים משקפים את העוצמה והצבע, ומסתבר שהסגנל הדועך מתאים לתחושת ההפתעה של החתול. אם זה נכון, אפשר למדוד עד כמה הוא מופתע. על כל פנים, ההנחה שלך (שמדידה שכזו אינה אפשרית באופן עקרוני) היא רק הנחה, וגם אם היא קוסמת לאזנינו, היא אינה חזקה מספיק כדי להמציא "חומר" חדש, חוקים חדשים וכו'.
בעצם הטענה שלך היא God of the gaps – המדע המודרני אינו מסוגל להסביר הכל, וגם לא למדוד הכל, אז בוא נמציא ישות אחרת שתפקידה הוא למלא את החלל במדידות ובהסברים שלנו. טענות שכאלו אינן באופנה היום, משום שהניסיון הוכיח שפערים בידע ובמדידות נוטים להתמלא עם הזמן. אתה חוזר וטוען שהפערים שאתה מצביע עליהם אינם ניתנים לגישור אפילו באופן עקרוני, אך לצערי לא מצאתי לטענה זו הוכחה בטקסט (ואולי יש משהו בהמשך הספר).
בפסקה "נסיגה אינסופית" אתה מערבב לכאורה שני נושאים – תחושת ה"אני", שהיא אכן טעונה הסבר, והעובדה שה"אני" יכול לצפות בעצמו, דבר המוביל ללולאה אינסופית, שאכן מוסברת בפשטות בדימוי של מצלמה שמצלמת את עצמה וכד'. אם אמנם הופשטטר ניסה להסביר את תחושת ה"אני", הוא נכשל, אבל כיוון שלא קראתי את ספרו אז אינני יודע מה הוא ניסה לטעון. עכ"פ זה נראה שאתה דוחה את הסברו בטענה שהוא לא מסביר משהו אחר.
בפסקה "לא במוח" אתה תוהה מדוע אין קשר בין מבנה המוח לתודעה, ולא ברור לי איזה קשר אתה רוצה לראות. שאונה תהיה בצורה של רצון? שנוירון יהיה בצבע של תחושה? וסתם כך אתה תוקע משפט שירגיז הרבה פיזיקליסטים – שהתודעה היא המשימה העיקרית של המוח. למעשה, הרבה מהם טוענים שהמשימה העיקרית היא עיבוד נתונים, שליטה בגוף וכו', והתודעה היא משהו חסר תועלת לחלוטין, וחסר חשיבות, שהתפתח בדרך אגב במהלך האבולוציה. יש כמה וכמה דוגמאות לדברים שהתפתחו כבדרך אגב. אוכל למצוא לך דוגמאות אם תרצה. אתה אולי סובר שהתודעה היא הדבר היקר ביותר ביקום, ואין שני לה, ואולי גם אני סובר כמוך, אבל קשה לשכנע מי שאינו סובר כך.
הדוגמא של סופת חול היא בכיוון הנכון – אולי אין לה תודעה, אבל זה רק כי היא אינה מסובכת מספיק. המוח מסובך ממנה לאין שיעור. אם הסופה תהיה מורכבת הרבה יותר, ייתכן שיהיו לה כמה תוצאות לואי בלתי צפויות…. לך תוכיח שזה לא ייתכן. מי שמניח שהתודעה היא פיזיקלית, ותוצאת לואי של מבנה המוח, לא יתרגש מדוגמאות של סופות. בהמשך אתה שוב מסתמך על חוסר הידע שלנו, בלי להבחין בין חוסר ידע זמני, שאולי יתמלא בעתיד, לבין חוסר ידע מהותי, שלא יכול להתמלאות (לפחות, אינך מוכיח שחוסר הידע הזה הוא מהותי). מה תעשה אם בעתיד יסתבר שזרם חשמלי במקום מסוים במוח מתאים לתחושת געגוע, ועוצמתו פרופורציונית לעוצמת הגעגוע, וזרם במקום אחר מתאים לרחמים וכו' – האם אז תודה שיש קשר בין מבנה המוח לתפקודו? ואם בעתיד יסתבר שיש הבדל בין מוח מודע לעצמו למוח שאיננו כזה? כרגע איננו יודעים היכן לחפש, כי איננו יכולים לבטא את המודעות במונחים חשמליים וכימיים, אבל אם בעתיד תמצא התאמה שכזו (שתאפשר לפיסיקליסטים לטעון שהתאמה היא זהות), האם תחזור בך? אינך מוכיח שחוסר הידע הזה הוא מהותי.
"תהליך דומה" – קראתי שוב, ועדיין אינני מבין את טענתך. הרי הפיזיקליסט מודה שמבנה המוח מסובך מאוד, ואנו רחוקים מאוד מלדעת את אופן פעולתו המדויק. לכן, אין תימה שקלט דומה מאוד (ואולי אפילו זהה) יתן פלט שונה מאוד. מקור השוני הוא במוח. אני יכול בקלות לכתוב תוכנית מחשב, שתגיב לקלט "דרכת על רגלי" בשתי צורות שונות – או "סלחתי" או "נוקם ונוטר". השוני הוא בערך של משתנה פנימי ("מצב הרוח"), אשר ערכו תלוי בקלט קודם ("מזג האויר היום" "מה אמרה לי אשתי לפני חודש" "הבת שלי הביאה ציון טוב שלשום" "אני עייף" "גורם אקראי מסוים") ואשר יהיה לך קשה לנחש. אח"כ אתה עובר לנושא אחר (לענ"ד), שהוא, שהפלט אינו רק התנהגות מסוימת אלא תחושה מסוימת, ושוב, הפיזיקליסט לא יתרגש, משום שלדעתו אין הבדל מהותי בין השניים. חוויה היא תיאור מסוים של התנהגות המוח. [לדעתי,זו עצם הבעיה בטענה הפיסיקליסטית. האמת היא ש'תיאורים' קיימים רק בתודעה, ולכן הטענה שהתודעה היא תיאור מסוים של פעולת המוח רחוקה מלהספיק. ואולי זו כוונתך בפסקא זו].
"ספר חתום" – כאן אתה מבדיל בין "המציאות כמות שהיא", דהיינו הכמותית, לבין "המציאות כמות שהיא נתפסת", דהיינו האיכותית. אבל צריך לציין, שהפרדה זו נמצאת גם בשאר החושים. למשל, האוזן שומעת גלי קול, ש"באמת" יש להם רק תדר ועוצמה (ופאזה), והפלט שלה הוא טון ועוצמה. בהצגה שטחית טוענים שטון הצליל מקביל לתדירות הגל, עוצמת הצליל מקבילה לעוצמת הגל וכו'. אבל זה לא מדויק לגמרי. למשל, הגברת עוצמת הגל (בלא שינוי התדר) נשמע לנו כעליה בטון הצליל (בעוצמות גבוהות). כלומר, האוזן מבצעת עיבוד נתונים כלשהו, שמתרגם את המידע מצורתו המקורית לצורה אחרת, שבה הוא מבוטא במונחים שונים לגמרי, שהקשר שלהם למונחים המקוריים אינו 1:1 (והמצב מסובך יותר בעין, שבה הקשר בין צבע לבין אורך גל אינו פשוט כלל, חוץ מאשר בגלים מונוכרומטיים). אמנם, אנו יודעים היום הרבה על מבנה האוזן והעין, ויכולים לומר הרבה על אופן ה"תרגום" הזה. אין דבר שימנע מאיתנו להניח שהמוח מקבל קלט של זרמים חשמליים וכו', ו"מתרגם" אותם לתחושות וכו'. אנו רחוקים מאוד מלהבין את אופן ה"תרגום" הזה, אך בכל דבריך אין הוכחה שהדבר אינו אפשרי. טענתך היחידה היא שהידע של ימינו הוא מאוד בלתי מספק במובן זה. זה נכון, אך לא זה מה שירתיע פיסיקליסטים, ויכריח אותם להניח קיום נפש עצמאית.
לגבי חוסר ההתנגדות שלהם לכיבוי מחשבים, אני מבין את הענין להיפך (א"כ זו רק הבנה שלי, ולא משהו ששמעתי מהם). אתה שואל למה לדעתם אין זה פשע לכבות מחשב. אני חושב שלדעתם גם אין זה פשע לכבות אדם. אדם הוא רק מכונה, ואם הוא מפריע לך, תכבה אותו. אין בזה משהו לא-מוסרי. רק שהחברה צריכה להגן על עצמה, ולכן סוגים מסוימים של רצח הם לא חוקיים. ובאמת רצח שמותר בחוק, כגון הפלות או המתת חסד, אינו לא-מוסרי.
ואם תשאל אותם, הם יגידו את מה ששמת בפיהם, שאין לנו דרך להעריך מתי מוח או מחשב הוא מסובך מספיק כדי לייצר תודעה. אך מסקנתם תהיה הפוכה משלך. אתה מניח שבגלל שאין לנו דרך להסיק זאת, עלינו לחשוש לכל מחשבון שמא הוא מודע לעצמו, אך מסקנתם היא שכל עוד לא הוכח שיש להם תודעה, אין עלינו לחשוש לכך. וזו גם הסיבה שאין להם בעיה לרצוח אנשים בתרדמת או "צמחים", רק משום שלא ברור לנו שהם מודעים.
כידוע, המסכים הגדול ביותר לרמב"ם הוא הראב"ד, משום שהוא מסכים לכל מה שלא השיג עליו…. טוב, אולי זה לא נכון לגבי הראב"ד, אבל זה נכון לגבי. סה"כ החומר מצויין ביותר, ואני נחוש לקנות את הספר בהזדמנות הראשונה. כמדומני שזה הספר האיכותי ביותר (לפחות בעברית) שנכתב בזמננו בנושא.
עלה והצלח!
יש מצב לתגובה מהעורך?
אמר המחבר, שמעו פי המדבר, אין איתי חיילים לגבר, ולא בכוחי ארזים לשבר, ואם מצאתם בי מעל, על כל שעל, מחוט ועד שרוך נעל, אין בי מילים להצטדק, כאשר בספרי ידוקדק, והמורג יהודק, עד אין נבדק, ואנוכי עפר ואפר, כלימה וחפר, ואת נפשי בספר, ומעט אמרי שפר, אשר אתי, לעניות השגתי, וקוצר הבנתי, על לוחות לבי כתבתי, ועתה אגלה דעתי, וכל נבון לחש, יראה האם אמת או כחש, ביושר או בכזיב, להרע או להטיב.
לכבוד החכם המופלא והמלומד, ראשית, תודה רבה על דבריך הטובים ועל תגובתך המפורטת והמחכימה!
לגבי רוברט 99, הטענה בעיקרה, היא, שמכונה לא יכולה להבין את הבעיה הפסיכופיזית, כלומר גם אם נניח שמכונה מכילה תודעה, אין סיבה שהיא תראה בכך איזשהו קושי. גם אם המכונה פתאום תתחיל להכיל תודעה (מחמת המורכבות המופלגת שלה וכדומה), קשה לראות למה היא תתחיל למצוא בתופעה הזאת תעלומה בלתי מוסברת. זאת לעומת בני אדם שכולם ללא יוצא מן הכלל מזהים כאן בעיה. נכון שקיימים בני האדם ואסכולות שונות שטוענים לפתרונות לבעיה זו, אבל לא ידוע לי על בני אדם שלא מבינים את הבעיה – כבעיה שזקוקה לפתרון כלשהו – גם לאחר שהם מתוודעים לבעיה ומעכלים אותה.
טענה דומה שנרמזת בספר, היא, שבני אדם עשויים בשל התנהגותם הבלתי צפויה והגחמנית לחשוב שהם מכונות, אבל האם יתכן שמכונות תחשובנה שהן בני אדם, או תחברנה ותקראנה ספרים שנועדו להוכיח שהן בני אדם? איזה מקום יש בתוך כל המכניקה של רובוט להפרעות שכאלו?
כמובן, תמיד ניתן לטעון כנגד, שבני אדם חושבים שהם בני אדם ולא מכונות בשל איזה באג דרמטי בתוכנה שלהם, וכמו כן הם רואים בבעיה הפסיכופיזית תעלומה משמעותית בשל איזו תקלה חמורה בחומרה שלהם (באג משוכלל כזה שרוברט 99 המסכן פשוט לא ניחן בו), אבל טענה כזאת לוקחת אותנו לאזורים בעייתיים ואנטי רציונליים שכן היא מערערת על התפיסה שלנו ולכן שומטת את הבסיס לכל דיון אפשרי. כמו"כ ה"באג" הזה הוא מתוחכם, עוצמתי, גורף וכולל מכדי להיות סתם פרפור מוטעה של "אמא אבולוציה".
כתבת:
ובכן, אם זו טענתם אז אכן המשך הספר מספק מענה נוסף לכך, (זאת מלבד עצם הטענה המרכזית שאין בכוחם של ההסברים הפיזיקליסטים להגן על העמדה שהתודעה היא תוצר פיזיקלי, משום שהפיזיקה והתודעה לא רק אדישים זה לזו אלא הם מנוגדים זה לזו).
כוונתי לטענה שמובעת בהמשך במספר וריאציות, שדווקא העמדה שהעולם מכיל רק חומר היא זו שנטרדת מכוח התער של אוקאם, משום שאת החומר אנחנו מכירים באמצעות התודעה, ואילו את התודעה אנחנו לא מכירים באמצעות החומר, ולכן התודעה היא הדבר הראשוני, המיידי, העיקרי, והחומר תלוי בה ובשיפוט שלה. דווקא התודעה שהיא היסוד הנפרד עם החוקים הפרטיים שלו היא העיקר שהכל תלוי בו, וחוקי הטבע הפיזיקליים הם הדבר המשני והבלתי הכרחי. אם אנחנו רוצים לקמץ בבזבוז אונטולוגי, אז צריך להתגולל על ההיבטים הרופפים, כלומר על החומר, ולא על החוליות החזקות כלומר על הנפש.
כתבת:
"ההנחה" הזו נשענת על בסיס בלתי מבוטל; ראשית, המחשבה והתודעה אינן ניתנות להגדרה, למדידה ולכימות. המחשבה המודעת היא "איכותית" ולא כמותית, כלומר היא לא מתוארת ולא ניתנת לתיאור או לביאור במושגים ובשפה פיזיקליים. לכן נראה שאין שחר להנחה הנגדית שהמחשבה הינה בעלת משקל ונפח.
כמו"כ אם ננתח או נסרוק את המוח – תא אחר תא, נוירון אחר נוירון, לא נמצא את התודעה בשום מקום, משום שברור שהחומר שמקופל בגולגולת לא טומן בחובו איזו בועה מלאה בקורים דקים וערפיליים של מודעות. כך גם הפעילות החשמלית והכימית של המוח איננה תודעה, והיא גם לא מהווה קליפה שמסתירה מאחוריה רגשות ותחושות. וכך התודעה פשוט לא נתונה לרדוקציה, היא חומקת מכל ניסיון לנתח אותה באזמל מנתחים.
איך אנחנו יודעים שהצבע האדום של הכלנית, למשל, כפי שאנו חשים אותו, אינו הצבע שלה ממש אלא רק החוויה שנחווית על ידנו בשעה שאנו צופים בה? – התשובה היא שאנחנו מסתמכים על הידע הפיזיקלי שיש לנו על קרני האור, על הגלים האלקטרומגנטיים, ועל כל מה שקשור לתהליך הפיזיקלי של הראיה, ואנחנו מבינים ש"האיכות האדומה" פשוט לא מצויה שם בגלים ובחלקיקים המוגדרים של הפיזיקה. באותו אופן התודעה היא "איכות" לא כמותית ולא מוגדרת שפשוט לא יכולה לנוח בשלווה בתוך הגולגולת.
אתה יכול לטעון שמדובר בסך הכל בפער, בתקלה טכנית שתתוקן כלל שיותירו הזמן והתקציב, אבל אין זה כך, משום שמדובר בהיפוך של הסדר הנכון של הדברים; סדר הדברים הוא שהפיזיקה לא מסוגלת ולא אמורה לטפל בענייני הנפש או התודעה, כשהיא מתיימרת לעשות את זה היא נתקלת במשוכות בלתי חדירות ואז כשבאים אליה בטענות, משיבים נאמניה – מדובר בפער שולי טכני לא עקרוני, הזמן יעשה את שלו.
אבל הי המצב הוא הפוך מי שמנסה להיבנות מכוח הפער, הם הפיזיקליסטים שנדחפו לתוך עולם שלא תואם את מידותיה של התיאוריה שהם מציעים, רק משום שקיים להבנתם פער ביכולת שלנו לתאר או להגדיר או להראות לעיניהם את עולם הרוח ולכן גורם להם להפנות אליו עורף. ואז בציניות מיתממת הם באים בטענות למי שמצביע בחוסר סבלנות על פער ולא מבין את גודלה של השעה. "חכה", הם אומרים, "יום יבוא". לכן אני מציע שגם אנחנו נתאזר במידה דומה של ציניות ונגיד להם, "חכו, יום יבוא ותראו עין בעין את הרוח שאתם מסרבים להכיר בה" וגם אם לא תראו לעולם, אין לכם לצפות שהנפש והתודעה יתכווצו למידות של התיאוריה שאתם מציעים.
בנוסף, עושה רושם שהענין הזה כמעט מוסכם על העוסקים בתחום, שכן האפיפנומנליסטים טוענים שהתודעה היא תופעת לוואי חסרת השפעה שאינה גורמת לשום תופעה גופנית, ומכאן ניתן להבין שהם רואים בתודעה גורם לא פיזיקלי, משום שהם טוענים שהיא לא יכולה לפעול על הגוף. הוויכוח איתם הוא רק על המשמעות או המובן של אותו גורם לא פיזיקלי, הם טוענים שמדובר בתופעה טבעית מופשטת כלשהי, כמו משמעות ותוכן שכתובים בספר אך לא מהווים גורם פיזיקלי, ולכן ברור שאין לה משקל או נפח שהרי כמו שציינת ספר בעל משמעות עמוקה לא שוקל יותר מספר רדוד. התקלה בגישה שלהם מובהרת בספר.
כמו"כ "הפונקציונליזם" למרות שהוא טוען שהתודעה היא ברת השפעה על הגוף, אין זה משום שהיא גורם בעל מסה ונפח, שכן הוא מדמה את התודעה לפונקציה או משימה שמוטלת על מחשב או שעון, שאינה נובעת במישרין מההרכב הפיזי של השעון או המחשב, אלא רק מהפעילות הפונקציונלית שלו. כלומר לשיטתם התודעה היא פעילות של המוח שאינה קיימת בנפרד ממנו, אלא היא כביכול תיאור מסדר גבוה יותר של אותה פעילות פיזיקלית שהמוח מבצע. כמו השעון שניתן לתיאור ברמה פיזיקלית וניתן לתיאור או לקריאה ברמה גבוהה יותר של הוראת השעה, במנותק מההקשר הפיזי שלו.
מכיוון ששעון מפגר או עומד מלכת לא בהכרח שוקל פחות משעון מכוון או מדויק, אז ניתן להסיק מכך שהפונקציונליזם מכיר בכך שהתודעה אינה בעלת משקל פיזי. בקיצור, עיקר הוויכוח על התודעה כנראה לא נע סביב השאלה האם התודעה בעלת משקל או לא, נראה שההכרה בכך חוצה את קטבי הדיון.
נראה שקיימת הכרה מסוימת בכך שההגדרות הפיזיקליות הרגילות כושלות כשהן באות לדון על תודעות ותחושות. המודל הפיזיקלי צר ומצומצם מכדי להכיל את רוחבה של הנפש, והוא מלכתחילה לא נוסח כדי לדון בבעיות שאינן "כמותיות".
אתה אומר שלא נובע מזה ישות על טבעית, מבחינתי די לי שנסכים שהשמיכה של הפיזיקה קצרה מכדי לכסות את התודעה, וליתר דיוק, הפיזיקה כלל לא דוברת את השפה שבה כתובה התודעה. ולכן המסקנה היא לאו דווקא "ישות על טבעית" אבל היא כן חייבת להיות מחוץ להישג ידה של הפיזיקה, משום שהפיזיקה חסרת יכולת להכיר בבעיות האלו וכל שכן שהיא נטולת כוח לפתור אותן.
מי שמתעקש להאמין או לנחש שיום יבוא והפיזיקה תפתור גם את הבעיות האלו אינו טוב מכל מאמין לא רציונלי אחר, גם אם הוא מחזיק בשלל תארים אקדמיים ויש לו על הקיר מאחוריו תעודות הוקרה ועיטורי מופת עד קצה שדה הראיה, שכן ירייה באפלה מוחלטת על ידי צלף שעיניו קשורות, לא משיגה תוצאות טובות יותר מירייה של הדיוט באותם תנאים. במילים אחרות, ברגע שהגענו למסקנה שהתשובה מצויה מעבר לפיזיקה, אז התשובה מצויה במטאפיזיקה, משום שמילולית הם היינו הך. מכיוון שהמשמעות של "על טבעי" או לפחות של "אל טבעי" היא די דומה אז אני לא רואה כאן בעיה עקרונית.
כתבת:
שוב "ההנחה הזו" מיוסדת על חוסר הקשר בין תחושה תודעתית לגלים ופעימות חשמליים, על הפער העקרוני שבין רגש לבין סיגנל או פולס. כדי להבהיר את הענין נתתי דוגמה פשוטה; האם המדע יוכל אי פעם לוודא שהתחושה של ראובן בשעה שהוא מאזין למוזיקה זהה לתחושתו של שמעון? – ברור שלא. משום שהמדע לא מסוגל לאפיין את התחושה של שמיעת מוזיקה ולהבדיל בינה לבין תחושה של הרחה של מי וורדים.
כלומר, גם אם המדע היה מסוגל להבחין בשינויים כימיים וחשמליים שנוגעים לתחושות האלו, לא היה לזה כל זיקה ישירה לתחושות עצמן אלא רק קשר עקיף, שמלמד על יחסי הגומלין בין פעילות המוח לבין פעילות התודעה ותו לא. מנין לי? – פשוט מאד, התחושה של ראובן בשעה שהוא מאזין למוזיקה אינה ניתנת להגדרה כמותית, ולכן השפה המדעית פשוט מעוקרת מכל יכולת לנתח או להכיל אותה. המדע לכל היותר יוכל ללמוד כיצד המוח מגיב לשינויים שמתרחשים בתודעה, אבל זאת תהיה תמונה חלקית ושטחית מאד. זה יהיה כמו ללמוד על שינויים בסגנון הריקוד של שבט האינקה, על סמך העקבות שלהם בחוף לאחר מאות שנים… זאת כמובן גוזמה אבל קשה לדעת לאיזה כיוון, כלומר, האם הגוזמה הזו ממעיטה במידע שניתן ללקט מהמוח על התודעה, או שהגוזמה מפריזה במידע שניתן לאסוף מהמוח, וזה כמובן ממחיש את קוצר היד של מדעי המוח.
כתבת:
לא, הלולאה האינסופית ככל הנראה לא מוסברת על ידי דימוי של מצלמה שמצלמת את המסך שמציג אותה עצמה ואת מה שהיא מצלמת, וגם את המסך שמציג את המצלמה שמצלמת את עצמה עד לאינסוף, משום שמדובר ברעיון תיאורטי בלבד, בפועל היא לא באמת מסוגלת לייצר אינסוף דמויות של עצמה כשהיא מצלמת את עצמה, מבחינה טכנית מהר מאד מגיעה הנקודה שבה המסך שמציג את הדימויים של המצלמה ו/או חיישני המצלמה, מאבדים את היכולת שלהם לייצג עוד ועוד דימויים חזותיים כאלו.
התודעה לכאורה מבצעת יותר מכך, אם כי בנקודה זאת אכן קשה להוכיח את זה. אבל אנו כן יכולים לעמוד על כך שהתודעה צופה במתרחש וגם בעצמה באופן מלא וחלק בלי שום מגבלה ידועה.
הופשטטר לא מסתפק רק בניסיון להסביר את ההיבט האינסופי הזה, הוא מתיימר לטעון שה'אני' כולו הוא בסך הכל מה שהוא מכנה "לולאה מוזרה", ובדיוק לשם כך הבהרתי שהוא נכשל בניסיון הזה. לגבי יתר הגיגיו ומשגיו של הופשטטר ראה מאמרי כאן.
כתבת:
אני לא מצפה שאונה תהיה בצורה של רצון, משום שגם העין היא לא בצורה של אור, והלב הוא לא בצורה של דם, מה שכן, הלב או העין מתאימים לפעילות שלהם שמגיבה עם אור או עם דם, אבל לא כך לגבי המוח שאין למצוא שום קשר בין המבנה שלו לתודעה.
מה אני מצפה מהמבנה של המוח? אין לי מושג, אבל אני לא לבד בענין הזה, לאף אחד אין מושג איך צריך להיראות איבר שמתאים לייצור של תודעה, וזו בדיוק הנקודה. כאן מצוי הפער, התהום, השבר הבלתי ניתנים לגישור באמצעות שפה ומושגים שלא כשירים לכך.
כתבת:
מה אני אעשה? אני אודיע על ריקול לכל סט מוצרי "מרד המכונות", ואפצה את כל הרוכשים שנפגעו במישרין או בעקיפין… אם כי למען האמת, אני לא רואה כל בעיה בכך שיש קשר בין המוח לתפקודו, להיפך, אני כותב לא פעם ולא פעמיים שיש קשר, אבל הקשר הוא לא כמו הקשר שבין התפרקות חשמלית, ברק ורעם או בין סיבה לתוצאה, אלא הקשר הוא כנראה כמו זה שמתקיים בין קורא ספר לבין הספר אותו קורא. לטעון להתאמה זה בסדר גמור, לטעון לזהות או לקשר חד חד ערכי זהו משגה חמור.
כתבת:
ציינתי שהפיזיקליסטים יגיבו לטענה זו בביטול, ויאמרו שהדבר דומה למחשב שמסוגל לבצע תהליכים חישוביים שונים באמצעות תהליכים מאד דומים. הענין הוא שלא מדובר בתהליך חישובי גרידא אלא בהפקה בפועל של תחושות שונות ומגוונות, בעצם כל העולם שלנו, כל מה שאנו חווים, מרגישים וחושבים באופן מודע נובע לפי העמדה הפיזיקליסטית מהמוח שמוכרח לייצר מגוון עצום בתהליכים חישוביים שהם שונים אולי מבחינה חישובית וכמותית (כלומר, המידע המוצפן בהם הוא אולי שונה מאד), אבל אין בכך כדי לשפוך אור על האופן שבו המוח בסופו של דבר מפיק בפועל את כל המגוון הזה.
לכן הדבר דומה למחשב שמדפיס את החישובים השונים שלו ומפיק מהם יצורים תלת ממדיים מושלמים ומגוונים מאד ללא מאמץ וללא מגבלה, למרות שאין לו שום כלים מיוחדים ותהליכים מורכבים ושונים זה מזה שמאפשרים לו לממש את החישובים השונים שלו ולבנות אותם ליצורים נפרדים וממשיים. הבהרתי, שהבעיה מתחילה בטענה שהתודעה היא הפלט של המוח, ומתגברת כשתולים במוח את כל שלל החוויות האנושיות המורכבות והמגוונות שמיוצרות כלאחר יד בתהליכים דומים למדי שהשינויים אם קיימים יכולים להתאים רק לשינויים חישוביים אך לא מתאימים לשינויים בייצור. כלומר, בשלב הבנייה בפועל של האפקטים הממשיים, קשה לראות איך שינויים כלשהם באותות החשמליים יכולים לייצר מגוון עצום של תחושות ממשיות ונבדלות זו מזו.
למה הדבר דומה? – לקוסם ששולף בראשית המופע שפן מהכובע שלו, זה תמוה ואבסורדי איככה כובע ממורט מפיק שפנים צחורים. אבל איכשהו הצופים לא יוצאים מגדרם. אך אם הקוסם יריק מהכובע שלו את כל בעלי החיים המוכרים לזואולוגיה מגדולם ועד קטנם ואת כל אלו שהמדע טרם גילה, וגם את בעלי החיים הפרהיסטוריים, וגם דרקונים, שדים ובסיליסקים וכך הלאה, עד אין מספר. ללא ספק יהיה בכך כדי להתמיה, למרות שבאופן עקרוני אין הבדל מהותי בין שפנפן קטן לכל יושבי תיבת נח.
עכשיו לך תשכנע את הצופים במופע הקסמים המסקרן הנ"ל שבסך הכל מדובר בפערון קטון שהמדע כבר יצמצם כשהמדע יהיה גדול.
כתבת:
יכול להיות שאכן יהיו מעטים שיגלו מספיק אומץ ויושרה אינטלקטואלית כדי להגיד דבר כזה בקול, אבל גם אלו לא באמת חיים כך וגם לא חשים כך בסתר לבם. זוהי מטרתי, להראות את חוסר העקביות שבגישתם.
אני ארשה לעצמי לעשות מעשה שלא יעשה ולצטט את עצמי מתוך הספר, בהקשר אחר שמשיק לענייננו:
כלומר, לפעמים צריך לבחון את המעשים והתחושות של בני האדם כפי שהם מועברים אלינו בין השורות ומעבר למילים, ולהתעלם מרעשי הרקע גם אם הם נפלטים מפיהם בתבניות מסודרות ושקולות ובארשת מוקפדת ומהורהרת תוך שימוש בשפה גבוהה וכל האלמנטים אחרים של הנאורות השלמה. הפוליטיקאים אינם היחידים שמדברים בכמה שפות במקביל…
כתבת:
נאמנים עלי דבריך, למרות שטרם מצאתי דבר מה שלא השגת עליו מתוך 40 עמודי "לגימה מהספר"… השאלה שנותרה פתוחה היא, אם זה גם עובד הפוך, כלומר, האם שתיקה להשגה כלשהי נחשבת כהסכמה להשגה…
ושוב תודה רבה על דבריך הנפלאים!
ציטוט:
אם התודעה שרוברט 99 יפתח לעצמו שונה מהתודעה האנושית, אז אין לנו מה לומר בנידון [איננו מכירים תודעה כזו]. אבל אם במקרה היא תהיה זהה לאנושית, אז אינני רואה מדוע הוא לא יבין את הבעיה הפסיכופיזית בדיוק כמונו. אם אכן התודעה היא רק תיאור [בהפשטה מסוימת] של מערכת פיזיקלית, כמו שהפיסיקליסטים טוענים, וכל הבעיה היא להבין את הקשר הנכון בין המערכת הפיזיקלית לתודעה הנוצרת, הרי שגם הוא יצטרך להתמודד עם אותה הבעיה בדיוק. ואם הבעיה היא להבין מה נותן להפשטה זו קיום עצמאי [או מה גורם לנו לחשוב כך], אז גם הוא יתלבט באותה הבעיה בדיוק.
בעצם, מנקודת מבט פיסיקליסטית, האדם אינו יותר מאשר מחשב משוכלל, ואין סיבה להניח שמחשב [אלקטרוני] משוכלל יהיה שונה ממנו במשהו.
ציטוט:
דבר ידוע הוא שלפרות אין בעיות פסיכולוגיות. פרה לא מתרגזת כשחברה שלה "לוקחת לה את המו מהפה", אין לה פיצול אישיות ואפילו לא תסביך נפוליאון. אז מסתבר שתסביכים למיניהם הם תוצאה של פסיכולוגיה מורכבת. אם אכן למחשבים תהיה פסיכולוגיה שכזו, אין סיבה להניח שלא יהיו להם תסביכים שונים ומשונים. כבר עכשיו, מערכות מורכבות מתנהגות לעיתים קרובות באופן בלתי צפוי, וגם המתכננים שלהן אינם יודעים לצפות את התנהגותן במדויק. בדיחה ישנה אומרת ש"אם זה לא פועל, כבה את המחשב, תפעיל ונסה שוב… הפעם זה יעבוד". זו אמת בהרבה מקרים. זה לא שונה מהותית מההגדרה של תסביך פסיכולוגי [עכ"פ לא שוני מהותי, אלא רק כמותי של רמת הסיבוך], לענ"ד.
ציטוט:
אפילו אם היא הייתה כמותית, לא היה זה משנה לעצם הטיעון שלך. אבל בהערת אגב, אינני יודע מדוע אתה חושב שהיא אינה ניתנת לכימות. כאשר אדם שומע שתי סברות מנוגדות, יש לו בד"כ תחושה שאומרת "סברה א' חזקה יותר מב", מבלי שיוכל לכמת זאת. אבל אין סיבה להניח שאדם שמאוד מודע לעצמו, לא יוכל לכמת את תחושותיו.
ציטוט:
באותה המידה אתה יכול לטעון שהצבע החום (שאינו מונוכרומטי כידוע) אינו "נמצא שם" באמת, אלא הוא משהו שקיים רק בתודעה שלנו. אבל סבורני שאפשר ללמד מחשב, די בקלות, לזהות צבע חום מתוך מרכיבי ה-RGB שלו. כלומר, הוא ניתן לרדוקציה. מדוע אתה חושב שאין זה כך לגבי שאר התחושות שלנו?
שוב אתה מניח שרדוקציה אינה אפשרית, אבל לענ"ד עדיין לא ראיתי בדבריך הוכחה לכך. המציאות היא, שהפיזיקה מתקדמת כל הזמן, ובעיות שבעבר נחשבו שאינן פיזיקליות מצאו עצמן לפתע בתוך הפיזיקה, כתוצאה מאיזו רדוקציה. תהליך זה נותן לפיסיקליסטים מקום לאופטימיות. שוב, אתה יכול לטעון נגדם מכח התער של אוקהם, אבל אם אתה מחפש הוכחה ניצחת שרדוקציה אינה אפשרית, אז נראה שאין די בהכרזותיך החוזרות ונשנות בדבר הפער המהותי והבלתי ניתן לגישור. רק חשוב על הפער שהיה נראה לפני כמה מאות שנים בין הפיזיקה לבין, נאמר, הכימיה או המוסיקה. בכלל, המוסיקה לא נראתה כדבר הניתן לכימות (כמה בטהובנים שווים מוצארט אחד?). אבל עם רדוקציה פשוטה אפשר להציג את שתיהן כתתי- תחומים של הפיזיקה. הכימיה עוסקת בסה"כ בקשרים בין חלקיקים שבמהותם הם פיזיקליים [אם כי פתרון מערכת כימית ע"י משוואת שרדינגר יהיה ממש ממש מסובך….], והמוסיקה אינה אלא תיאור של גלי קול, שניתנים לתיאור מתמטי די טוב, אם כי עדיין לא ידוע לי על נוסחה פשוטה שמאפשרת למחשב לפלוט בטהובנים בזה אחר זה [אבל אין סיבה לחשוב שאין נוסחה כזו].
ציטוט:
אם תמשיך עוד קצת בכיוון הזה, תוכל בהחלט להגיע לניהיליזם, משום שטיעון זה תקף לגבי כל תחומי המדע, ולא רק לגבי הבעיה הזו. קח לדוגמה שני אלקטרונים. נניח שהם זהים לגמרי במאסה, במטען, בספין המגנטי וכו' וכו'. האם זה אומר שהם באמת זהים לגמרי? אולי יש עוד איזו תכונה ("איכותית" אולי, ואולי לא) שהמכשירים שלנו עדיין אינם יכולים למדוד? אולי הם בכל זאת יגיבו באופן שונה למצב פיזיקלי זהה, משום שהתכונה (שלא נמדדה) השונה שלהם תשפיע על התנהגותם? עוד קצת, ונגיע למסקנה שאי אפשר לדעת כלום בוודאות.
המדע נוהג להניח שאם שני דברים נראים זהים, בכל אופן מדיד, אז הם באמת זהים. כמובן שהנחה זו נסתרת לפעמים, כי מדי פעם מגלים תכונות שעד היום היו בלתי מדידות, אבל אם הם בכ"ז מתנהגים באופן זהה, אז אין סיבה להניח "משתנים נסתרים". באופן זה, יאמר לך הפיסיקליסט שאם ראובן ושמעון חשופים לגירוי זהה, ותגובת המוח שלהם זהה לחלוטין, אין סיבה להניח שתחושותיהם שונות. אמנם זו אינה וודאות, ואפשר לדון בזה הרבה, אבל כאמור אין זה נוגע רק לבעיה הפסיכופיזית אלא לכל תחומי הידע שלנו, ואם לא נזהר, אפשר בהחלט להשתגע (ניהיליזם רציני אינו דבר נעים). וכמובן, חשש ההשתגעות אינו הפרכה לניהיליזם.
וסתם בהערת אגב, במכניקת הקוואנטים אכן יש מצבים ששני חלקיקים, שנראים זהים לגמרי, מתנהגים באופן שונה (ולכן כל שאפשר לדבר עליו הוא הסתברויות). ואכן היה ניסיון להסביר זאת ע"י משתנים נסתרים, אבל הוכח שהסבר זה אינו נכון.
ארי ולביאה נזקקין לזה
מי מטיל כסותו ביניהם!
אשרי האתר שאתם מצויים בו
זחלתי ואירא, בבוא עלי תגרה, מאת שחל ותיק, ארי עתיק, כפיר סוד עלי ממתיק, ולביא מריק חרבו מנרתיק, ואני נער, לא לומד ובער, לא אוכל להשיב מלחמה בשער, אך יען אהובה האמת, על כן לא אשתמט, ולא אשא פנים, ואל אהיה כמחריש אחר עונים, בעזר נותן אונים.
כמו שכתבתי, קשה מאד לתאר מצב שבו מכונה מתקשה להבין את העובדה הבסיסית של הקיום שלה עצמה, כמכונה בעלת תודעה, או שהמכונה מתכחשת להיותה מכונה ומשלה את עצמה שהיא בן אדם.
הקושי בתיאור כזה הוא שבהכרח מדובר בתקלה חמורה, שכן אחרת אין להבין איך מהלך סדיר – מסובך ככל שיהיה – מייצר סתירות. מדובר בסתירה; רובוט שחושב שהוא בן אדם, או רובוט שלא מבין את עצמו ולכן רואה את הקיום שלו כסתירה מיידית ותמידית, זה בערך כמו שמש שלא מודעת לעצמה והולכת לטבול באוקיינוס של מי קרח.
כלומר, בשום אופן לא מדובר רק בסיבוכיות, משום שסיבוכיות אינה סתירתית שכן אם היתה כזאת היא היתה מובילה לתוצאות שגויות בכל תחום ובכל ענין, שהרי ברגע שהמערכת מכילה סתירות, כל תוצאה נעשית אפשרית. מערכת שפועלת בניגוד למה שנובע מההגדרות שלה, היא מערכת תמוהה שיכולה להתקיים כך רק בשל תקלה עקרונית.
אלא שהנחת תקלה כזו סוחפת אותנו למחוזות בעייתיים ואנטי רציונליים שכן היא כורתת את הענף שעליו יושבת החשיבה שלנו ולכן שומטת את הבסיס לכל דיון אפשרי. כמו"כ "התקלה" הזאת כל כך מתוחכמת, עוצמתית, גורפת וכוללת, עד שקשה להאמין שאכן התרחש כאן גיבוב אקראי ושגוי שנתהווה בצוק העתים. כלומר, התחושה של בני האדם שהם בני אדם, והתובנה הזאת עצמה שהאנושיות איננה נגזרת מהמכניקה, היא חוויה כל כך חשובה וקריטית בתולדות האנושיות, שקשה מאד לכרוך אותה עם באגים זדוניים בתוכנה רשלנית.
לא יודע מנין לך שלפרות אין תסביך פסיכולוגי, זה נראה לי כמו התנשאות והתגזענות פוגעניות!!! כלומר, אם אתה מניח (לצורך הדיון) שבשל הסיבוכיות היתר של הרובוט הוא מכיל תודעה וגם תהיות ולבטים אנושיים, אז למה שפרות לא תהיינה מחוננות גם הן בשאר הרוח שמצוי למשל בנרקסיזם, ביביזם או מטריאליזם ושאר ירקותיזם.
קראתי נכון? – אתה טוען שאדם שמודע לעצמו באופן חריג יכול לכמת את תחושותיו. תעשה ניסוי מחשבה פשוט – תכנס את כל גאוני וזקני ההיסטוריה, הוגים, מדענים ומשוררים, ותנסה לחלץ מהם הגדרה כמותית (או הגדרה לא כמותית – אם לא מדובר באוקסימורון) דלה, רזה, שדופה, כל שהיא לאותה איכות מסוימת שהם חשים כשהם צופים בצבע הכחול (או כל תחושה אחרת) ותעלה אותה על הכתב. אם תצליח במשימה מחשבתית א' תעבור למשימה ב' שהיא, להמיר את ההגדרות האלו לשפת מחשב וכך להטמיע במחשב את ההגדרה של האיכות הזו. אם תצלח את המשימות האלו, אתה מוזמן להגיש מועמדות לפרס נובל על פריצת דרך בתחום הבינה המלאכותית!
כלומר, ברור שהשפה, כל שפה, ובפרט הפיזיקה, לא מכילות ולא מסוגלות להכיל או לדבר על האיכות הסובייקטיבית שנחווית בתודעה. מהסיבה הזו לא הבנתי מדוע אתה סבור שהצבע החום כן ניתן לרדוקציה, רק משום שמחשב יכול לזהות אותו. הרי ברור כשמש, שאם מחשב מזהה צבע חום, אז אין פירושו של דבר שהוא חווה את מה שאנחנו חווים כשאנו מביטים בצבע זה, מחשב מסוגל לכל היותר לזהות כלומר להגיב לצבע חום בדפוס כלשהו, כמו שהוא מסוגל תיאורטית להגיב לכל צבע או אורך גל אחר, ההבדלים הפיזיים בין הצבעים הם טכניים ואינם נוגעים באופן עקרוני לחוויה "החומה" או "הירוקה" שמחשב עיוור אליה לחלוטין.
לכן החוויה "החומה" של ראובן יכולה להיות "ירוקה" אצל שמעון למרות ששניהם מביטים על אותו הדבר, ולא תהיה לנו שום אפשרות להוכיח שזה כך או לא כך.
קדימה, עכשיו, תאשים אותי בניהילזם! אבל זה כמובן לא מה שאמרתי. אני לא אומר שזה יהיה סביר להניח שהם רואים באופן שונה זה מזה, סביר מאד שזה לא כך. הצבעתי רק על הנקודה העקרונית שאין ולא תהיה שום דרך לברר מה באמת חש כל אחד מהם. אלא אם כן אתה וחכמי ההיסטוריה הנ"ל תצליחו להעלות הגדרה כמותית או אחרת לחוויות אדומות וירוקות וכיו"ב ואז כל הדיון יפתח מחדש…
נתאר לעצמנו מחשב משוכלל, מודע לעצמו, שגם יכול לראות (כי הוא מחובר למצלמה אלקטרונית). הוא יודע את יסודות הפיזיקה והאלקטרוניקה (כי הכניסו לו את הידע הזה), אבל הוא לא מסוגל בשום אופן להבין איך הוא רואה (כי לא טרחו לספר לו איך מצלמות בנויות). באופן עקרוני, מצלמה ניתנת לרדוקציה לאלמנטים פיסיקליים ואלקטרוניים, אבל תסכים איתי שזה לא טרויוויאלי. האנושות יודעת פיזיקה בסיסית כבר כמה מאות שנים, אבל לקח לה הרבה זמן לחבר את היסודות הללו למצלמה משוכללת (וזה לא רק ענין של עבודה טכנית. צריך איזו "הברקה" כדי להמציא משהו חדש). כלומר למחשב זה, גם אם הוא "חושב" מהר מאוד, יכול לקחת הרבה זמן "להבין" איך הוא רואה. אז בנתיים הוא לא מבין את הקיום שלו עצמו, ולא מבין איך הוא פועל, אבל נאלץ לקבל את עצמו כעובדה.
אם התודעה היא רק פונקציה פיזיקלית, כמו ראיה, אינני יודע מדוע דינה שונה. אנחנו צריכים לחשוב על איזו "הברקה", איך אפשר לסדר ולארגן את כל היסודות הפיזיקליים הידועים לנו כדי לייצר תודעה. זה שעדיין לא מצאנו, אינו אומר שאין זה אפשרי. ההסטוריה הוכיחה שהרבה דברים שנחשבו בלתי אפשריים, רק כי אי אפשר היה לדמיין אותם, הוכחו כאפשריים. כ"ז כמובן אינו הוכחה לפיסיקליזם – אני רק טוען שאין בדבריך הפרכה לו.
[כבר היום, מערכות מחשב מורכבות הן מאוד, מאוד מסובכות, וקשה לצפות במדויק את תגובותיהן, ואפילו להסביר אותן בדיעבד. באופן עקרוני ברור לנו שהתנהגותן ניתנת לרדוקציה לרמה האלקטרונית, אבל יש להן היום כ"כ הרבה רמות של וירטואליזציה, שכל ניסיון שכזה אינו פרקטי.]
מה שאתה חוזר ומדבר על מכונה המשלה עצמה שהיא בן אדם, אינו מובן לי. הרי מנקודת מבט פיסיקליסטית אין הבדל עקרוני בין השניים, אז אין למחשב סיבה לחשוב שהוא בן אדם [כלומר מחשב שונה ממה שהוא], וגם אם כן, זו לא אשליה כ"כ גדולה.
אין כאן שום סתירה. הוא יודע (או מניח בסבירות גבוהה) שהראיה שלו, כמו גם התודעה שלו, נובעות מחוקי הפיסיקה בסיסיים שהוא יודע. הוא רק לא יודע איך בדיוק זה נובע. זו אינה סתירה כלל.
מבחינה אמפירית, אני מניח שאין לפרות תסביכים משום שאין שום דבר בהתנהגותן המצביע על כך. לתסביכים פסיכולוגיים יש תסמינים מאוד ברורים (שונים לכל תסביך), ואף אחד מהם לא נצפה בפרות, למיטב ידיעתי. ההסבר העקרוני שאני נותן לכך הוא, שהן אינן מסובכות מספיק.
(ולגבי הפוגעניות שלי, סבורני שאף פרה לא נפגעה, וגם לא תפגע אפילו אם תסביר לה לפרטי פרטים כמה פוגעני אני. הן פשוט אינן פגיעות.. מה שמוכיח את הנקודה שלי)
——-
ניסוי הזקנים והגאונים שלך אינו אפשרי, משום שתחושה היא סובייקטיבית. אבל היא עדיין ניתנת לכימות, ברמה הסובייקטיבית. למשל, אקח עגבניה רקובה, ואדמיין לעצמי שאני אוכל אותה. כמובן, תתעורר בי תחושת סלידה. אני לוקח תחושה זו בתור אמת מידה, ומגדיר אותה כיחידה אחת של סלידה (וביחס אליה אני רוצה למדוד כל סלידה או משיכה אחרת). עכשיו, ניקח אבקת וניל, שכידוע הוא הטעם הטעים ביותר, ונוסיף אותו לעגבניה, עד שתחושת הסלידה תעלם (כי היא תתקזז במדויק עם תחושת הגירוי של ריח הוניל). אז הוכחתי שוניל, בכמות כזו, יוצר תחושת גירוי (במובן של אוכל ותיאבון) בכמות של יחידה אחת. עכשיו, אחזור על הניסוי, עם אותה עגבניה, אבל עם אבקת מוקה במקום וניל. כמובן שמוקה פחות מגרה מאשר וניל, ולכן אצטרך כמות גדולה יותר, אך כשאגיע לאיזון, אדע איזו כמות של מוקה שווה ליחידה אחת. עכשיו, אשים בצד את העגבניה, ואקח במקומה שרימפס, שהוא כידוע דוחה ביותר, ומנגד אקח וניל (יחידה אחת) ועוד מוקה (יחידה אחת), ואבדוק כמה שרימפס אני צריך כדי לאזן את תחושת הגירוי שלהם. כך אני יכול למדוד את תחושת הסלידה של השרימפס בדיוק – כמה ממנו זו יחידה אחת (מאזן גירוי של וניל), כמה ממנו זה שתי יחידות (מאזן וניל+מוקה), כמה ממנו הוא שלוש יחידות (אוסיף גם שוקולד בכמות הנכונה) וכן הלאה. אז יש לי כימות של תחושת הסלידה (וגם של הגירוי והתאבון).
קשה לי יותר לכמת את תחושת הכחול, כי לא חשבתי עדיין על תחושה נגדית שתאזן אותה ותאפשר למדוד אותה (אבל יש לי רעיון קטן… לא שזה משנה לעצם הטיעון). בכל אופן, ברור שכימות כזה הוא סובייקטיבי לגמרי – ייתכן שאדם אחר יהיה מעוות עד כדי כך שיחשוב שמוקה מגרה יותר מווניל… אבל ככל שמדובר בסובייקט מסוים, אין סיבה לחשוב שהתודעה ותחושותיה אינן ניתנות לכימות. לכן, אין שום טעם לנסות ללמד מחשב איזו הגדרה (שלי או שלך) – אם הוא מודע לעצמו, הוא יוכל למצוא לעצמו את ההגדרות והכימות האינדיבידואלי שלו.
ויכול להיות שכשאני חושב על "מספר טבעי", אני חושב על משהו אחר לגמרי ממך. כל שאני יכול לעשות, הוא לתאר לך איך מספר טבעי מתנהג (למשל, הוא מקיים את אקסיומות פיאנו). אבל מישהו פעם הוכיח שיש "מודלים לא סטנדרטיים של אריתמטיקה", דהיינו שיש אובייקטים מתימטיים, שאינם מספרים טבעיים, אבל הם מקיימים את כל האקסיומות של מספרים טבעיים. והמצב הזה ישאר אפילו אם נוסיף עוד ועוד אקסיומות לרשימה של פיאנו. כלומר, הבעיה שאתה מתאר אינה נוגעת רק תודעה, אלא גם למתימטיקה, ובעצם לכל תחומי הידע שלנו. אם אתה מסיק שלמחשב לא תוכל להיות תודעה, עליך גם להסיק שהוא לעולם לא יוכל להבין מה זה מספר טבעי, ולכן לעולם לא יוכל לעשות מתימטיקה. סבורני שהניסיון מפריך מסקנה זו.
לגבי מה שכתבת:
ניהיליסט שלא יודע שום דבר, אבל מניח כמה הנחות סבירות, הוא עדיין ניהיליסט.
אתה מסתמך על זה שאנו מתקשים לצפות מראש את התגובות של מערכות מאד מסובכות, אבל לא זו השאלה, השאלה היא האם המערכות המסובכות עצמן מבינות את עצמן (באותו מובן תמוה שבו מערכת מסוגלת, לפי הפיזיקליזם, להבין את עצמה), ועליך להראות שהסיבוכיות גורמת למערכת לפעול היטב למרות שהיא לא מבינה איך זה אפשרי. במילים אחרות, אם התודעה היא פחות או יותר הצד השני של מערכת מורכבת שעובדת היטב, אז מצלמה מורכבת של רובוט אמורה להיות מודעת לעצמה ולכן להבין את עצמה.
מלבד זאת, תודעה כמובן שונה מאד ממצלמה, משום שהיא החוויה העיקרית והיחידה שלנו, והתהיות שלנו לגביה אינן סתם חוסר ידע ספציפי כלשהו, אלא אנחנו מרגישים שמדובר בסתירה יסודית, בין החומר לרוח ובין הפיזיקה למטפיזיקה. וההבנה העמוקה הזאת לא אמורה להפציע ברובוט, משום שכרובוט הוא דווקא אמור להיות מאד שלם עם עצמו. ק"ו שבלתי אפשרי שרובוט יתחיל להשלות את עצמו שהוא בן אדם, על כל המשתמע מכך, אך לפי הפיזיקליזם כולנו מכונות שמדמיינות על אנושיות.
אני לא מקבל את הטענה שלך שפרות אינן מסובכות, כל תא בגוף שלהן מסובך יותר מכל המערכות שנבנו אי פעם בידי בן אנוש. חוששני שאתה הולך ומתחפר בעמדה שתסבך אותך עם כל ארגוני הפרות הבינלאומיים.
לגבי הגדרות לחוויות תודעתיות. זה לא רציני להגדיר יחידת סלידה מעגבניה רקובה, משום שאתה יודע בעצמך שזה לגמרי סובייקטיבי, לא מדויק, לא מדיד ותלוי מצב רוח ומי יודע מה עוד. אבל גם לו היית צודק, מדובר בהגדרה חסרת משמעות, כי היא לא מלמדת שום דבר לגבי הסלידה שלך עצמה. לגבי התשוקה לווניל, שמאזנת את הסלידה ואמורה איכשהו להגדיר אותה, לצערי אתה מגדיר שום דבר באמצעות גורנישט.
אפשר לפתור ככה תעלומות מדעיות; מה זה ברק? אין לי מושג, אבל אפשר להגדיר כל ברק בינוני, כיחידת ברק, ולקבוע שהוא מאזן יחידת חושך בינונית. מה זה חושך? אה, נו זה הדבר ההוא שמאוזן על ידי הברק.
משל בפי ההדיוטות; אבא מבטיח לבנו פרס אם יתנהג יפה, "מה הפרס?" שואל הילד. "שלא תקבל עונש!", עונה האב. "ומה העונש?" מקשה הילד, "שלא תקבל פרס!" עונה האב מיניה וביה.
עיקר הטענה שלך, אם הבנתי נכון, היא שהתודעה אינה ניתנת לרדוקציה לפיזיקה, משום שהיא מנוסחת במושגים אחרים, שהפיזיקה אינה מטפלת בהם כלל. ולכן אתה רואה כאן סתירה. אך ניסיתי להראות שגם מחשבים מודרנים מתוארים במערכת מושגים, שבעקרון ניתנת לרדוקציה לפיזיקה ואלקטרוניקה, אך זה לא פרקטי משום בחינה שהיא. נסה לתאר, באמצעות מושגי הפיזיקה, מה קורה כאשר הליך מסוים יוצא בהודעת שגיאה, משום שלא קיבל (מהליך אחר על מחשב אחר ברשת) את הקלט שציפה לו. תוכל די בקלות למדוד את עוצמת הסיגנאלים בחיבור הרשת, אבל לתרגם אותם למונחים של "קלט רצוי" יכול לקחת לך יותר מדי שנים… ויש מערכות הרבה יותר מסובכות מכך.
מחשב מודע לעצמו, שינסה לתאר את עצמו במונחי הפיזיקה, ייתקל בבעיה זו בדיוק. זה עדיין לא מוכיח שיש לו חלק לא-פיזיקלי.
האם ה"סתירה" הזו היא יותר מאשר חוסר יכולת לרדוקציה? יותר מאשר חוסר היכולת לתאר את התודעה במונחים פיזיקליים?
לגבי תסביכים של פרות, דיברתי על חוסר מורכבות פסיכולוגית, לא ביולוגית. תסכים איתי שלתירס אין פסיכולוגיה מורכבת, וכנראה אין לו פסיכולוגיה כלל, אף שמבחינה גנטית הוא מורכב יותר מאשר בן אנוש (ה-DNA שלו כפול באורכו משלנו).
(ואני מקווה שאין ארגוני תירס בינ"ל).
הסלידה אכן תלויה במצב הרוח וכו', אבל היא עדיין מדידה. היא פונקציה (מדידה) של מצב הרוח, הסובייקט ועוד. דיברתי על יכולת מדידה, לא אובייקטיביות.
ואתה מבלבל בין מדידות להגדרה. אין לי הגדרה לסלידה, אבל אני יכול למדוד אותה. בדיוק כך מודדים כל דבר אחר. מה זה "מרחק"? אין לי מושג. זה גודל פיזיקלי בסיסי שכנראה אין לו הגדרה כלל. אבל אני יכול לקחת מרחק מסוים, ולקבוע שרירותית שהוא יחידה אחת ("מטר"), וביחס אליו למדוד כל מרחק אחר.
כן, יש כאן יותר מבעיה של רדוקציה. גם אם המחשב מתקשה להסביר תהליך כלשהו שמתרחש בתוכו, הוא עדיין לא אמור לראות בו סתירה לתופעות אותן הוא צופה. אבל אנחנו כן רואים בבעיה הפסיכופיזית – בעיה חמורה. כמו כן, מחשב שמגדיר את עצמו כדבר מה שהינו הפוך בדיוק ממחשב, הוא מחשב מוזר מאין כמוהו. זאת לא שאלה של רדוקציה, זאת תופעה שמעוררת תהיות בקשר לשפיות של כזה מחשב.
מכיוון שלטענתך מורכבות ביולוגית מובילה למורכבות פסיכולוגית אצל מכונות אנושיות, אז לא ברור על סמך מה אתה שולל את המורכבות הפסיכולוגית של התירס, התירס המסכן כנראה אילם ולכן לא מסוגל לצעוק את התסביכים שלו, אבל המצב הזה לא בדיוק מרפא את התסביכים שלו, כי אם להיפך.
כשאתה מסכים איתי שלא ניתן להגדיר מצבי תודעה, אני מזהה התקדמות, עכשיו אתה רק טוען שניתן בכל זאת למדוד מצבי תודעה, אבל רק בהסתמך על יחידות מידה שרירותיות וסובייקטיביות, ולכן גם לדעתך מדובר בטענה שמכילה מעט מאד מידע (זה בערך כמו למדוד כמות של אור באמצעות יחידות מידה של תחושה טובה שהאור גורם…). בעצם אתה בסך הכל מציע שיטת השוואה לא מדויקת בין תחושות של אדם אחד ביחס לעצמו ותו לא. לא מדובר בהשוואה בין שני אנשים שונים. כך שזה די דומה לסרגל הכאב החביב על חלק מהרופאים. תוסיף לזה את העובדה שגם את המדידה הסובייקטיבית הזאת לא ניתן לבצע באופן אמפירי אלא רק באמצעות הדיווחים של האדם היחידי בעולם שצופה בחוויה האישית המסוימת שלו, ותגיע למסקנה שמדובר בהישג רזה מאד. בנוסף גם לפי שיטת המדידה המאד מרחיבה ונדיבה שלך יהיה קושי למדוד הרבה מתוך מצבי התודעה – כמו תחושת צבע או ריח וכיו"ב. לכן ברור שכל זה כלל לא שולל את טענתי שמצבי התודעה לא ניתנים לכימות או להשוואה לכה"פ באמצעים מדעיים.
ספר מושלם! מרתק במיוחד מצחיק ומחכים מאד. פשוט תענוג, אני כבר פעם שניה קורא את הספר וכל הזמן מוצא בו משמעויות וטעמים חדשים.
קראתי את המילים האלו שמצדיקות את החרם על שפינוזה בספר "מרד המכונות" ולא האמנתי למראה עיני. הדהימה אותי החוצפה שבלתפוס פילוסוף ולהאשים אותו בנאציזם למרות מרחק שולי ולא מעניין של 300 שנה בין ההתרחשויות. לאן עוד נידרדר? פשוט תעלו על המוקד את כל הפרופסורים המשוקצים ותגמרו ענין. למה להימרח עם דיבורים וקשקושים, תתפסו את האליטות הלבנות הפריבילגיות ותסרקו את בשרם במסרקות של ברזל.
חייבים להגיע להכרעה על מלא מלא, אני מציע שאבי מעוז יאסור על לימודי מתמטיקה ואנגלית, בן גביר יטביע את הערבים על מלא, סמוטריץ יבנה את בית המקדש, סטרוק תעשה הפרשת חלה על הראש של אחמד טיבי, גולדקנוף יעשה אקזיט על מה שנשאר מהנדל"ן כאן בארץ וינתק את מערכות התקשורת כדי שמס הכנסה לא יוכל להתקשר, וטלי גוטליב פשוט תקרקף את כל הסמול (משילות, לא?). יאללה, קדימה הסתערו!! ואיך שכחתי אני ממש מתחנן שאילה בן גביר תיירט עם האקדח שלה את כל יפי הבלורית האנטי ציונים שממחזרים בקבוקים ושירדו מזמן מהארץ לטובת מדינת תל אביב. יאללה דם על מלא מלא!
נ.ב כדי שהסגול ומכונת הרעל לא יאשימו אותי בהמרדה, רחמנא ליצלן! אני מבהיר שכל מה שכתבתי אינו אלא סאטירה ומטאפורה שהוצאו מהקשרם על מלא מלא.
לכל זה הגעת מהצדקת חרם? חרם הוא כלי הנשק של המחנה ה'נאור', מליארדים מתקציב המדינה התבזבזו בשנים האחרונות על חרמות הרלבי"ם, אז לא נורא בשבילכם אם מישהו מצדיק חרם, אם התכוונת לתבוע אחוזים על שימוש בפטנט רשום על שם הנאורים, יש התיישנות.
אל תשכח את השילוש הלא קדוש: שוחד, מרמה והפרת אמונים, בכל זאת שיקול בשביל להחרים את משפחת המלוכה: האב, הבן והפסיכולוגית.
הנה עוד דמגוגיה והסתה מהספר:
מה נהיה איתכם? יש לכם מונופול על המוסר על הערכים על הטוב ועל הרע? אתם טובים יותר, אתם מוסריים יותר?
הויכוח הוא לא מי מוסרי יותר באופן אישי
אלא איזה ערכים יותר נכונים ויותר צודקים
וזה לא ענין של מונופול, אם אני סובר שערך מסויים הוא חשוב, לפי דעתי זו האמת
והאמת לא צריכה זיכיון או מונופול
ספר וסופר גאוני, התפעלתי רבות מהספר, מהשנינות וההומור המשולבים זה בזה בצורה מעניינת ומרתקת. עוד לא פגשתי ספר פילוסופיה שיכול במקביל גם להיות הומוריסטי, מה שמייחד את הספר ומאפשר קריאה מהנה וזורמת. אני ממליצה לאלה המטילים ספק בקיום האלוקות, לנסות להפריך את הנאמר בספר. המלאכה לא תהיה קלה.
אודה ולא אבוש שבתחילה הייתי ספקן לגבי הספר, מה לי ולדיונים פילוסופיים ערטילאיים ושאר נושאים אקדמיים כאלה ואחרים? אולם בשעה שהתחלתי לקרוא, החלו המילים לזהור כלפיד של אש, בעודי נשאב אל עולם מרתק ומרומם, עולם של ידע וחוכמה עילאית, עולם שמטיל ספק בכל דבר ובסופו של דבר מתיר את כל הספקות.
זהו ספר מתוחכם ומיוחד במינו, מלא בהשראה ומעורר הערצה, מסוגנן ברמה מקצועית וגבוהה, משל היה המחבר אחד מגדולי הסופרים והמומחים בעולם. הדברים כתובים בלשון נעימה ומתוקה ושווה לכל נפש, מלווה בדיאלוגים שנונים בין דמויות מיתולוגיות מפורסמות, כשנדבך על גבי נדבך הטיעונים הולכים ונבנים בצורה כל כך קולחת ומשכנעת, עד שהמסקנה הולכת ומתבקשת מאליה.
ספר מדהים ביופיו, גאוני ומבריק, שנקרא בנשימה עצורה מראשיתו ועד סופו, נותן המון נקודות למחשבה, ומותיר אחריו רושם בל ימחה. מומלץ בחום לכל מי שמבקש אמת, אוהבי חידות לוגיות, ולכל מי שסקרן לדעת מה מסתתר מאחורי כל היקום המסתורי הזה שמקיף אותנו מכל עבר.
קראתי את הספר ולא יכולתי להניח מהידיים, מעניין מאד, ומוסיף המון ידע ונקודות למחשבה.
ספר מעולה. כתוב בצורה ספרותית יוצאת דופן סוחף מרתק והתוכן פשוט גאוני
אכן ספר ראוי להתכבד, ששם ללעג ולקלס את אלה המשלים את עצמם שרובוטים הם, אך משום מה חותמים ללא בושה על הצהרות בכניסה לאתרים שונים לפיהן "אינני רובוט", וסותרים את עצמם בעוד דרכים רבות ושונות במהלך חייהן.