בהמשך לכתבה של ד"ר שראדר "העולם צעיר וגם זקן ע"פ המדע", ומנוסי "העולם צעיר וגם זקן ע"פ הקבלה", הגיע תור "העולם צעיר וגם זקן ע"פ הפילוסופיה", משה רט, ד"ר לפילוסופיה שוטח את משנתו ב'עולם קטן', תחת השם: ענין של זמן:
בדורות האחרונים ניסו גדולי ישראל לפייס בין המחקר המדעי על גיל העולם לבין הפסוקים הראשונים של התורה * ייתכן שעם התקדמות המחשבה בנוגע לתפיסתנו את המציאות, נגלה שהשאלה בכלל לא מתחילה * האם בכלל יש תשובה אובייקטיבית לשאלה אם העולם נברא בשישה ימים או במיליארדי שנים?
הרב ד"ר משה רט
מאז החל המדע לחקור את תולדות היקום, התהוות כדור הארץ והופעת המינים החיים, החלו לצוץ סתירות בין התאוריות המדעיות לבין תיאורי התורה. בעוד התורה מתארת שישה ימי בריאה, המדע מדבר על תהליכים של מיליארדי שנים; סדר השלבים בבריאה, כפי שהם מתוארים בתורה, נראה שונה מזה שמעידים עליו הממצאים המדעיים; אבולוציה מול בריאת המינים, ועוד.
גישות שונות הופיעו ביהדות ביחס לסתירות אלה. יש הדוחים את התאוריות המדעיות כהשערות חסרות בסיס, ונצמדים לפשטי הפסוקים. אחרים טוענים שהתורה והמדע מדברים על תחומים שונים לגמרי, ומטרתה של התורה היא להעביר מסר חינוכי-מוסרי בלבד, לא ללמד היסטוריה, וממילא אין מקום לסתירה בינה לבין המדע. ויש המקבלים את שני התיאורים, התורני והמדעי, ומנסים ליישב ביניהם ולהראות שהסתירות-לכאורה נובעות רק מאי הבנה של התורה, המדע או שניהם.
הצד השווה ברוב הגישות הללו הוא שהן מניחות ריאליזם של המציאות. הן מניחות שהיקום, העולם וחוקי הטבע קיימים באופן ריאלי, בפני עצמם, מחוץ לתודעה האנושית וללא תלות בה, והתקיימו כך גם לפני הופעתה. גם אלה הטוענים שחוקי הטבע לא היו זהים בעבר הרחוק בדיוק לאלה הנוכחיים, או שתהליכים התרחשו בקצב מהיר יותר, עדיין נשארים במסגרת התפיסה הריאליסטית.
עלה במחשבה
גישה אחרת שעולה לאחרונה שוללת את הריאליזם בצורתו הנאיבית. היא נוטה יותר לאידיאליזם, להנחה שהמציאות כולה קיימת בתוך התודעה, או על כל פנים שתמונת המציאות שבה אנו עוסקים קיימת בתודעה (וגם אם יש משהו "שם בחוץ", אין לנו גישה אליו כפי שהוא, וממילא אין הוא נוגע אלינו).
ממילא, העיסוק בתהליכים שקרו לפני הופעת האדם, כמו בריאת העולם, מקבל תפנית חדה: אין לנו שום דרך מדעית לברר מה קרה אז, משום שכל המחקר המדעי יכול לעסוק רק במציאות כפי שאנו תופסים אותה עכשיו, דרך התודעה שלנו והכלים ההכרתיים שלנו.
למעשה, אפילו מושג הזמן ותפיסת הזמן החולף הם חלק מהתודעה האנושית, לא בהכרח מהמציאות כפי שהיא. כאשר אנו מדברים על אירועים שקרו לפני הופעת האדם, אנו מתייחסים אליהם כקודמים לו בזמן, רק משום שמנקודת מבטנו הם נראים כך; אבל למעשה, אי אפשר אפילו לדבר על "לפני" היות האדם, כי לא היה זמן במובן המוכר לנו כשלא היה אדם. הזמן התחיל לזרום, מבחינתנו, רק כאשר האדם הראשון פקח את עיניו.
לפי התזה הזאת, תולדות היקום אינן רצף של אירועים פיזיקליים המתרחשים בין חלקיקי חומר בחלל, אלא תולדותיה של תודעה ההולכת ומתפתחת, הולכת ותופסת את עצמה ואת המציאות הכלולה בה בצורה ברורה ומדויקת יותר.
הצייר נמצא מחוץ לקנבס
הפיזיקאי והאסטרונום הבריטי סר ג'יימס ג'ינס, ממפתחי תורת הקוונטים, דגל בעצמו בגישה האידיאליסטית, והציג בספריו רעיונות דומים: "זרם הידע מתקדם לעבר מציאות לא-מכנית; היקום מתחיל להיראות יותר כמו מחשבה גדולה מאשר כמו מכונה גדולה. התודעה כבר אינה נראית כמו פולש אקראי לממלכת החומר… במקום זאת, עלינו להלל אותה כיוצרת וכמושלת של ממלכת החומר" (The Mysterious Universe, עמ' 137, תרגום שלי).
במקום אחר הוא כותב שהיקום הוא "תמונה סופית שממדיה הם כמות מסוימת של חלל וכמות מסוימת של זמן; הפרוטונים והאלקטרונים הם משיחות הצבע המגדירות את התמונה ברקע החלל-זמן שלה. מסע אחורה בזמן רחוק ככל שנוכל לא יביא אותנו ליצירת התמונה, אלא לקצה שלה; יצירת התמונה נמצאת מחוץ לתמונה, באותה מידה שהצייר נמצא מחוץ לקנבס שלו.
"לפי השקפה זו, דיבור על יצירת היקום במושגים של זמן וחלל הוא כמו ניסיון לגלות את האומן ואת פעולת הציור באמצעות הליכה לקצה הקנבס. זה מביא אותנו קרוב מאוד לאותן מערכות פילוסופיות המתייחסות ליקום כמחשבה בתודעתו של הבורא, ובכך הופכות את כל הדיון בבריאה מטריאליסטית לחסר תוחלת" (The Universe Around us, עמ' 317, תרגום שלי).
לפי גישה זו, כאשר המדע חוקר את הופעת היקום והתהליכים השונים שהתרחשו בו לפני היות האדם, הוא אינו חוקר את המציאות הריאלית, כפי שהייתה באמת, אלא את המציאות כפי שהיא נתפסת בעינינו כיום.
זו אינה אשליה או הטעיה; זה פשוט האופן היחיד שבו ההכרה שלנו מסוגלת לתפוס את הדברים. יש חשיבות למחקר המדעי, ואפשר ללמוד ממנו רבות, אבל צריך לקחת אותו בעירבון מוגבל, מתוך הכרה בכך שאין לנו גישה למציאות כפי שהיא מחוץ לתודעה, אם בכלל קיימת מציאות מחוץ לתודעה.
האמת שבמיתולוגיות
תולדות היקום, אם כן, הן תולדותיה של תודעה או מחשבה הנעשית מודעת לעצמה. בתחילת דרכה, התודעה הזאת הייתה מעורפלת ובלתי מבוררת עדיין. לא הייתה קיימת בה אבחנה בין מציאות לדמיון, ולא שררה בה חוקיות קבועה. דומה הייתה לתודעתו של תינוק שנולד זה עתה. תהליכים שונים התחוללו במעמקיה, כוחות שונים התנגשו ופעלו זה עם זה, ותבניות מסודרות יותר החלו להופיע בהדרגה.
"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱ-לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם".
תוהו ובוהו הוא מציאות מעורפלת, מעורבבת, חסרת סדרים וממשות, הדומה למים נטולי הצורה. רוח אלוקים היא התבונה שהחלה להשליט סדר בתוהו ובוהו, ולגבש אותו למציאות מוגדרת יותר. אולם ייקח זמן רב עד שהמים יקפאו, עד שהמציאות תהפוך לגביש קרח מוצק בעל חוקיות מדויקת.
לכל העמים הקדומים היו מיתוסי בריאה משלהם, חלקם פשוטים ומגושמים וחלקם מורכבים ומחוכמים יותר. מיתוסים הם ניסיון לתאר באמצעות הדמיון את המציאות הטרנסצנדטית, הבלתי נתפסת שמעבר לעולם המוכר. אם נתייחס לכל מיתוס "כפשוטו", נמצא ביניהם הבדלים רבים, אולם אם נפשיט אותם מהדימויים המוחשיים ונתבונן בעומקם, נגלה קווי דמיון רבים.
כיהודים, אנו מאמינים שפרשת בראשית היא התיאור המדויק יותר של בריאת העולם, הקולע אל האמת יותר מניסיונותיהם של המיתוסים האליליים למיניהם. בעוד המיתוסים האחרים מתארים על פי רוב את הבריאה כתוצר פעולתם של אלים שונים, הנאבקים ביניהם, מתחתנים ומולידים ילדים, הרי שהתורה מתארת את הבריאה כפעולתו של הא-ל האחד, הנמצא מעבר לה. הוא אינו יוצר את העולם מגופו שלו או מגופתו של אל אחר, אלא בורא אותו יש מאין.
פרשת בראשית מתארת בריאה הדרגתית, בשלבים, הכוללת את כל חלקי המציאות, שכולם הם יצירה אחדותית אחת, ושיאה הוא ביצירת האדם. ההכרה במקור היחיד של הבריאה ובאחדות שבבסיס כל כוחות הטבע הפועלים בה, השפיעה רבות על התפתחות המחשבה האנושית, ואף על התקדמות המדע.
בכמה זמן נברא העולם?
אז האם העולם נברא בשישה ימים או במיליארדי שנים? התשובה היא ששאלה זו מבחינה עובדתית היא חסרת משמעות. אי אפשר לדבר באמת על זמן במנותק מהאדם. אפשר לומר שמנקודת מבטנו העכשווית, היקום נראה כבן מיליארדי שנים, וזה יהיה נכון. אפשר לומר גם שהתורה בוחרת לתאר את הבריאה כתהליך של שישה ימים, וגם התיאור הזה נכון מבחינת מטרתה של התורה. אין צורך לומר שהעולם "נברא זקן", כפי שטוענים פרשנים מסוימים, שהוא נוצר כך שייראה כאילו הוא בן מיליארדי שנים אף על פי שהוא צעיר בהרבה. די אם נאמר שכל דיבור על גיל העולם בטרם הופעת האדם הוא חסר משמעות, משום שאין לנו יכולת לתפוס את המציאות הזאת. אנו יכולים לדבר עליה רק בעירבון מוגבל, במסגרת התמונה שהכלים שלנו קולטים כעת.
בכך אפשר לשים קץ לוויכוח הישן ההוא בין תורה למדע, ולהתמקד בדיונים על המציאות המוכרת לנו, על ההיסטוריה מאז הופעת האדם.
הראשון שהציע את הדרך המוצעת במאמר הזה הוא הרבה שם טוב גפן זצ"ל, במאמרו החשוב מעשה בראשית והאדמתנות, ויש לתת לו את הקרדיט על כך. כמה ציטוטים משם (מתוך ויקיטקסט):
"במה שקדם הזכרנו על דבר מציאת קנט, כי צורות הזמן והמקום אינן נמצאות כלל בהדברים כמו שהם לעצמם, כי אם הן הוספה מבחוץ, מה שתוסיף השגת האדם אל המוחשים בהתקבלם בחושים… כי לוּ נעדר האדם מעל פני האדמה, הנה אז, ביחד עם זה, היה נעדר גם מושג הזמן" (פ"ב).
"טרם התהות האדם, באדם הקולטרתי הדברים אמורים, שיש לו כבר מושגי הזמן והמקום בציוריהם הַמְכֻוָּנִים לציורינו היום, אין מה לדבר על חשבון הקיצים, וכל המחשב חשבון העיתים עד לא היו, הרי זה מקים פסל – פטיש במבטאו של מַר כס, – וכל המאמין בו הרי זה מאמין באליל שווא תחת אלוקי אמת.
לאמר: כי לו היה אדם אז, כי עתה היה נראה לו כל סדר השתלשלות היצורים והמשך הזמנים כמו שמציירים החכמים בספריהם, – זהו רק דמיון החכמים האלה לבד והשערותיהם. ומקומו של הציור הזה, הוא אך, במוח החכמים האלה וְשמעי דבריהם וקוראי ספריהם, אולם מחוצה לו, אין דבר מכל ההנחות האלה; והאמת היא כי אז לא היה עוד אדם ועל כן גם לא היה במציאות כלום מכל אשר יאמרו… שנות הארץ, שנות שיטת־השמש ושנות מלוא־העולם בכלל, ככל אשר יתראה לעיני האדם, אינן יותר מימות האדם התרבותי, האדם ההסטריתי, על הארץ… השתלשלות היצורים זה מזה עד האדם ההסטריתי, אשר שארית היצורים האלה אנחנו מוצאים בשדרות־האדמה הגיאולוגיות וכמו־כן גם ההשתלשלות הדרבינית, הינן השתלשלות מבלי זמן, ממש כמו אתה ההשתלשלות של "העילות והעלולים" שהניחו קדמוני הפילוסופים –רעיון זר ומוזר בעיון שטחי – ואמת טהורה ומוצקת אחר אחר עומק העיון" (פ"ג)
"מושג הזמן, כפי מה שבארנו, התפתח והשתלם בהתפתחות האדם ובהשתלמותו במלחמת הקיום שלו, עד בואו למדרגת ההשתלמות כפי מה שהוא לפנינו עתה. דבר הלמד מזה, כי היו צורות שונות למושג הזמן, אשר השתנה בכל פעם, פשט צורה ולבש צורה עד בואו לצורתו הקבועה עתה. להצורות האלה היו גבולים מְסֻיָּמִים והינם מְסֻמָּנִים היטב במצריהם, עד שיחשבו למינים שונים זה מזה תכלית השינוי… והנה אף שאי אפשר לנו עתה לעמוד על אפיין של צורות הזמן האלה, הננו יכולים בכל זאת לדעת את יסודותיהם. צורת הזמן, כפי מה שהיא נודעת לנו כעת, מורכבת היא משני יסודות שונים, הלא המה: הרגע וההמשך. ההמשך בעצמו איננו יסוד פשוט, כי אם הרכבה יוצאת ונמשכת מפעולות כשרונות הנפש היותר גבוהים במדרגות התפתחות־אדם התולדתי. להזמן, בטרם היות האדם התולדתי, היה חסר לו, לפי זה, יסוד ה"המשך" והיה כולו רק "רגעים"… מה נפלא שככה נסמנים באמת הימים הנזכרים בסיפור מעשה בראשית שבתורתנו בתור ימים של רגעים, ימים של ויהי "ערב" ויהי "בוקר", כלומר, לא ימים של המשך "יום" ושל המשך "לילה" כי אם ימים של "ערב" ושל "בוקר" בלבד, הדבקים יחד מבלעדי כל המשך זמן אחר ביניהם. ולא עוד אלא שגם הימים בעצמם אין אחד מהם דׂמה לחבירו וגם בינם לבין עצמם אין כל דמיון להם, כי כל אחד הוא מין בפני עצמו ולו צורה בפני עצמה. וכל זה מסכים מאוד עם כל מה שיצא לנו מצד העיון.
מספר מיני צורת הזמן כאלה, שהשתלמו ביחד עם צורות המקום עד שנבקעה הצורה האחרונה לְקַיֶּמֶת ועׂמֶדֶת כיום הזה, אין כל מבוא לשכל לדעת זאת, כי ידיעות כאלה הן רק נחלת החוש לבד ואין לזר חלק בהן, והדבר תלוי בגודל ההרגשות על פי החוק של ובר־פכנר. והחוש שהרגיש אותן, לפי סיפור מעשה בראשית שבתורתנו, מסר לנו כי הן שבע במספר.
פה יש לנו להעיר על דבר נפלא אחד, כי בעוד אשר בייחס למלחמת הקיום של האדם הלך האדם הלוך והשתלם, כי ככל אשר נתבררו לו ידיעותיו ונקבעו תחומיהן המדוייקים, כן ביתר שאת וביתר עוז הייתה ידו על העליונה במלממתו עם איתני הטבע ועם כל אשר מסביב לו; כן להיפך, ביחס הכרותיו את הדברים כמו שהם לעצמם, הלך הלוך והתרחק מן האמת הברורה וכל השגותיו הלכו הלוך והתגשם. – וההכרה היותר אחרונה שלו, שעל פיה השתלם ויצא מתורת החי לתורת האדם, הנה יציאה זו, הנראה לנו כמעלה יתירה ומדרגה מאוד נעלה הייתה ביחס להכרותיו את הדברים כאשר הם, הירידה היותר גדולה; וכפי מבטא ספר בראשית שבתורתנו, הכרתו של האדם את הטוב ואת הרע היא היא שהטרידתו מגן העדן." (פ"ו)
ב"סוף דבר" הוא כותב כך:
"ממוצא הדברים הנ"ל הננו יכולים להוציא את המשפטים האלה:
א) עניין הבריאה הוא השתכללות צורות הזמן והמקום על פי כוח נסתר ונעלם, בדעת האדם והכרתו ואל יהיה דבר זה קל בעינינו, כי מבלעדי הכרת האדם אי אפשר לדבר גם על דבר "האין־המוחלט", אחרי שהאין הוא רק צורה ידועה מהכרות האדם. ולא עוד אלא שעל פי עומק החקירה, צורת־האין היא יותר מורכבת מצורת הישות וצורת הישות קודמת בטבע לצורת האין, לא כמו שנראה, לכאורה, בתחילת העיון להיפך.
ב) בששת ימי הבריאה, שצורות הזמן והמקום לא היו על אותו האופן שהננו מכירים אותן עתה, אז גם הברואים כולם לא היו מתגלים באותו האופן שהם מתגלים עתה. ולפי שהברואים בצורותיהם העתיות הננו קוראים אותם בשם "גשמים", עלינו על כן, לקרוא את הברואים בצורותיהם שהיו להם בששת ימי הבריאה בשם "רוחנים", כלומר, שאין לנו, עתה, כל מושג מהם, על דרך האמת; והם מתראים, עתה, בעיננו כמו סתרי פליאות נשגבות. וכפי המבטא של סיפור מעשה בראשית שבתורתנו, המצב הזה הוא מצב האדם הראשון בגן עדן; ואך בהיגרשו מגן־אלהים זה ושומרים שתו עליו את הכרובים, סמל צורת המקום (כמו שהננו רואים שהכרובים הם נושאי הכיסא) ולהט החרב המתהפכת, סמל צורת הזמן, אחרי כן, כשנגרש גם מעדן, בחטא קין, בהיקבע בדעתו והכרתו צורת התנועה (נע ונד תהיה בארץ, וישב בארץ נוד קדמת עדן) –רק אז מתחיל הזמן בצורתו הקבועה בהאדם של תולדות האדם…
יחס האדמתנות והדרביניות לסיפור מעשה בראשית שבתורתנו בולט עתה, וברור כשמש בצהרים!
רגילים אנחנו, בעיתים האחרונות, לשמוע על דבר "פשיטת הרגל של החכמות", שלא נתנו לנו מה שחיכינו לקבל מהן. האמת היא, כי לא החכמות פשטו את הרגל כי אם התלמידים שלא שמשו כל צרכם אשר זייפו שטרות בשמן ולוו על חשבונן יותר ממה שנצטוו וממה שעלתה על ליבן, של החכמות עצמן. החכמות יפות הן, אלא שהחכמנים מנוולים אותן.
"זאת חקרונה כן היא שמענוה ואתה דע לך".
שׁם-טוב גפן.
יפו. ג. טבת. התרס"ט
כנראה שגם הרעיון הזה זקן וגם צעיר