נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

משולחנם של ליברלים ונאורים

מספר צפיות במאמר זה:111

אחינו הליברלים, השקועים בהזיות על סדר עולמי חדש בהשראת דת האהבה והרחמים הצדק והחמלה, מנותקים מן המציאות, ורואים את כל המתרחש דרך הפילטרים הורדרדים שלהם. עוד קצת אנקדוטות, רק שלא נשכח עם מי יש לנו עסק, ומי הם אלו שמנסים להכתיב את הטון המוסרי ערכי בחברה שלנו, או לקחת לעצמם את הסמכות לראות את ההיסטוריה דרך הנרטיב המחורר שלהם.

נפתח באחת מקרבנות הליברליזם, ג'וזפינה קראו לה, במקור אירופאית נאורה, אך כאן אנו רואים אותה עוצרת טרמפים בלבוש שמכבד מוסלמים.

היא רצתה בסך הכל לעשות מהלך שיקדם את השלום בעולם והחלה לנסוע בטרמפים מאיטליה לישראל במטרה להראות שהמוסלמים, הם לא בדיוק מה שחושבים עליהם, הם שלוים ורגועים. ואפשר להוכיח זאת לעולם. היא רצתה להוכיח לעולם כולו, על בסיס של אמון וחסד שהיא רוחשת עבור אותם אנשים מקומיים. הגב' נסעה בטרמפים ממילאנו עם חברה נוספת ותכננו לנסוע לישראל דרך השטחים הפלשתינים. אלא שבדרך הם עברו במדינה המוסלמית המתונה טורקיה, ושם הטיול הסתיים מבחינתה. היא נאסה ונרצחה ע"י מוסלמי. גופתה העירומה של ג'וזפינה הייתה זרוקה בין השיחים, המשטרה הטורקית אומרת שהם עצרו אדם הקשור לרצח. (הסיפור והתמונה מכאן). חבל שההזיה הליברלית הביאה אותה אל מותה המצער.

(זה קרה גם לזוג הזה, צמד אידיאליסטים שהתפטרו מעבודתם בניו יורק, ויצאו לטיול מסביב לעולם כדי לשדר את המסר שבני האדם הם אנשים טובים ויש לתת בהם אמון:

 

ג'יי אוסטין ולורן ג'יאוגן תיעדו את טיול האופניים שלהם - שהיה אמור לקחת שנה שלמה - על ידי פוסטים ברשתות החברתיות. - "אתה קורא את העיתונים ונותנים לך להאמין שהעולם הוא מקום גדול ומפחיד", כתב אוסטין. "על אנשים, גורס הנרטיב, לא ניתן לסמוך. אנשים הם רעים. אנשים הם מרושעים", כך אוסטין באחד הפוסטים. והוא המשיך: "אני לא קונה את זה, הרוע הוא רעיון דמיוני שהמצאנו כדי להתמודד עם המורכבויות של בני אדם אחרים המחזיקים בערכים ואמונות ונקודות מבט שונים משלנו ... בגדול, בני אדם הם נחמדים. מרוכזים בעצמם לפעמים, לא חכמים לפעמים, אבל טובים. נדיבים ונפלאים ונחמדים", נאום אוסטין. - הטיול האופטימיסטי שלהם נקטע באיבו, ובצורה אכזרית מעורבת באירוניה טראגית. הם נסעו לטג'יקיסטאן, אזור מוכה איומי טרור, ואף דיוושו באופניהם בסמוך לאזור שבשליטת ארגון הטרור האימתני דעא"ש. - באמצע הטיול רכב דרס אותם, וחמישה גברים חמושים בסכינים יצאו ממנו. חמשת התוקפים רצחו בדקירות סכין את השניים ועוד שני רוכבים, שוויצרי והולנדי, שהיו איתם).

על שרשי האיוולת הזו, ניתן לעמוד בספרה של אוריאנה פלאצ'י 'כחה של תבונה', פול אידלברג (נתיב 2006) סוקר את הספר, בין השאר הוא כותב:

"למרות שגברת אמיצה זאת גונתה על ידי השמאל השולט באיחוד האירופי - הפוליטיקאים והשופטים, אנשי האקד­מיה והעיתונאים, התקשורת החדשותית והתרבותית - עשרות מיליוני עותקים של ספריה נקראו ותורגמו לשפות רבות ומאז הם מתנוססים ברשימות רבי המ­כר. מדוע? מכיוון שאוריאנה חושפת את האמת באומץ לב. 

סיוע לקנוניה רחבת היקף זו באירופה, רואה פלאצ׳י באותה הונאה אידיאולוגית, גסות תרבותית, הזנייה מוסרית, הולכת שולל, שכמותן טרם ידענו. קנוניה, מזימה, המתאפשרת בסיועם של אנשי ממון שהמציאו את הפארסה המכונה האיחוד האירופי. על ידי משתפי הפעולה, הבוגדים שהמציאו את הבל הפציפיזם. על ידי הצבועים והמתחסדים שהמציאו את ההונאה המכונה הומניטריזם. על ידי ראשי המדינות שלא מבינים את מהותה של מדינה... על ידי האינטלקטואלים שלא עוצרים כדי לחשוב מהי מהותו של אינטלקטואל (עמי 137).

אירופה, הנשלטת על ידי השמאל, חולה. היא חסרת כבוד, יושר, מצפון ואומץ. (פלאצ׳י יכולה לומר את אותם דברים בדיוק גם על ישראל). האינטלק­טואלים האמריקאים מאגף השמאל, והאליטות האינטלקטואליות נגועים באו­תה מחלה. פלאצ׳י מתעבת את הנועם חומסקים והמיכאל מורים וחבר מרעיהם - ״בוגדים המוכרים אותנו לאויב״. היא אובדת עצות בנסותה להבין מדוע וורד צ׳רצ׳יל, הפרופסור מאוניברסיטת קולור­דו ששיבח את בן-לאדן ואת אימי ה-11 בספטמבר, לא פוטר מעבודתו. היא דוחה בבוז את השמאל המשתחצן, ששופטיו ההומניטריים פוטרים טרוריסטים מעונש באותה קלות בה הם פוטרים פדופילים מעונש.

פלאצ׳י רואה בשמאל את התנוונותן של הדמוקרטיות בנות זמננו. היא מביאה מדבריו של אלכסיס דה טוקוויל ולדברים יש השפעה נוקבת; אותן דמוקרטיות ״אדישות״ שיעבדו את החירות לשוויון. היא מדוכאת מאותו חוסר הוקרה נואל להצטיינות, מהעדר משמעת עצמית, מק­ריסת הכבוד ומניצחון הפחדנות. החירות התרוששה כאשר ״ניתן לומר הכול.... אך חלילה מלחשוף את האמת״. האמת מעוררת פחד - הפחד מפני מחשבות שאינן בגדר התקינות הפוליטית...

בנקודה זו עלי לשוב לכמה שאלות, הנוגעות לברית הפרדוקסאלית בין השמ­אל לאסלאם, שלא זכו למענה. השמאל - וכאן מתכוונת פלאצ׳י למרקסיזם - רווי דוגמטיזם. הוא מתייחס לאידיאולו­גיה שהוא מספק כדרך האחת והיחידה לגאולה. בזאת, דומה השמאל לאמונה דתית. כמו האסלאם, השמאל הוא טוט­ליטארי. הוא מחלק את העולם לטובים ולרעים, ל״חברים״ ול״כלבים כופרים״. בדומה לאסלאם, השמאל לעולם לא יודה בשגיאותיו. (וראו את השמאל הישראלי שאינו מודה במשגה אוסלו החמור, למ­רות התוצאות המרות).

זה בדיוק אותו שמאל שבמקרה גם דוחה את הנרטיב ההיסטורי היהודי, מכחיש כל קשר בין ישראל לארצו, בין המקרא למציאות, ובין ערכי הרוח של העם לעולם צודק ומתוקן יותר. עולם הרשע שהשמאל יוצר הוא בעיניו האמת היחידה והבלעדית.

אגב, זה לא של'הארץ' אין מה להגיד בסוגיא, יש כתבה נרחבת: אוריאנה פלאצ'י תועמד לדין על פגיעה באיסלאם! ברור, היא פה הבעיה. מתי כבר יתחילו להעמיד אנשים לדין על פגיעה בשמאל?

אמנון לורד אומר זאת במפורש, הוא קושר בין האנטישמיות החדשה לבין השמאל ומצעו האידיאולוגי והרעיוני:

אצל הקיצונים שבהם נוצרה אהדה אינסטינקטיבית לאיראן האחמדינג'אדית בגלל האתגר הקיומי שהיא מציבה לישראל. אחמדינג'אד לא התארח במקרה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. הוא לא היה שם זר בהשקפותיו האנטי-ציוניות ובנרטיבים ההיסטוריים שפרטו על נימי האשמה של "המערב הקולוניאליסטי", שנושא על שכמו את האשמה האחרונה והאולטימטיבית – הקמת מדינת ישראל על חשבון אדמה ערבית ועם ערבי פלסטיני שגורש. את הקשר המטורף הזה בין אחמדינג'אד לבין השקפות השמאל הפוסט-מודרני כבר מבינים, כפי שראיתי, גם באקדמיה...

אילן גור זאב הוא הדוגמא האחרונה בגלריה של אינטלקטואלים, שנפל להם האסימון והרגישו שהשמאלנות הפוסט-קולוניאליסטית העיוורת נמצאת על מדרון חלקלק שאין מנוס אלא להגדירו בתור "האנטישמיות החדשה". החדשה האמיתית כאן היא שהנושא הזה מקבל הכרה ולגיטימציה לדיון באקדמיה...

פרופ' גור זאב מודה ש"רוב רובה של העבודה שלי מהעבר משתלבת באנטישמיות החדשה". אלא שהמיפנה התודעתי שעשה, בין אם הוא ציוני או לא, גרם לכך שכבר הוציאו עליו חוזה...

"אך מאז שנת 2001 התפשטה רטוריקה במערב שכבר לא ניתן להבדילה מזו של אחמדינג'אד. הפרופסורים וולט ומירשהיימר לא שונים כל כך באמירות שלהם מאחמדינג'אד. ברטוריקה של השנים האחרונות ניתן למצוא את כל האלמנטים של דעה-קדומה מבוססת תבהלה, המכוונת במקום ליהודים – לציונים. מדינת ישראל נחשבת לנאצית, כיוון ש'נאצי' זה אב-טיפוס של רשע. באנגליה רצה עכשיו הצגה של קרול צ'רצ'יל 'שבעה ילדים יהודים'. היא עוסקת בנושא כיצד הורים מסבירים לילדיהם את מה שהיהודים עושים בעזה".

זאב גלילי מסביר את הקשר לפוסט מודרניזם, במאמרו: הפוסטמודרניזם כמחולל האנטישמיות החדשה:

המצב הפוסטמודרניסטי זהו הלך הרוח של התקופה בה אנו חיים. הלך רוח הנובע, בין היתר, מן ההלם של המציאות – "הלם ההווה". גדי טאוב נתן ביטוי להלך רוח זה במילים הבאות:"התודעה מופגזת בשטף דימויים, מסרים ואינפורמציה, שהם הרבה מעבר ליכולת הקליטה שלנו. והניגודים הבלתי נתפסים בין תמונותיהם של ילדים מוכי רעב ותצוגות אופנה, מלחמות כימיות ליד פרסומות לקורנפלקס, שעורי אירוביקה וחדשות בטורקית, משחקי טלוויזיה, מרד בצ'צ'ניה, טוק-שאו, תכניות כלכליות, כוכבי קולנוע, חולי איידס, פסטיבלים של שירים ברוסית. כל אלה מפסיקים להתקיים בנפרד ומתבטלים בפני האפקט המשותף, המשתק. התחושה היא קודם כל של העדר יכולת למצוא פשר או היגיון בכל זה. היכולת לראות כל אחד מן הפרטים בפרופורציות, למצוא לו מקום בתוך איזה תבנית של סדר הולכת ונפגעת".

או תאורו של דוד גורביץ' את המציאות הפוסטמודרנית כפאניקה: "… בהעדר גבולות והגדרות, המועקה שיוצר ריבוי בלתי בטוח אינה מוטלת בספק: פאניקה של זהות וג'נדר, הפאניקה של הגוף האנושי, פאניקה של קניות, הפאניקה של האיידס, הפאניקה של האינפורמציה, הפאניקה של אופרות הסבון, הפאניקה של הסרט חיזור קטלני, הפאניקה של השיכפול, הפאניקה של המציאות הוירטואלית, הפאניקה של המונה ליזה נוסח מרסל דושאן ("חם לה בתחת" אומרת חתימתו הסרקסטית בראשי תיבות), הפאניקה של האפשרויות הבלתי מוגבלות, הפאניקה של המצב שהשתבש"...

התוצאה: אין היסטוריה, אין מדע, אין היגיון, אין ערכי מוסר, אין אושר, אין שום דבר ודאי ומוחלט, הכל יחסי ונזיל...

קשה לדבר על מסקנותיה של פילוסופיה שכהנחת יסוד היא דוחה מכל וכל את אפשרותה של תאוריית-על. אך ניתן להבין את השלכותיה של פילוסופיה זו על ידי בחינת כמה מן המושגים שהיא פיתחה והנוגעים לענייננו:

* השפה.

השפה איננה נתפסת כמכשיר המייצג את המציאות (רפרזנטציה) אלא כמכשיר של פרזנטציה (משחק, הופעה, הצגה). השפה מתפקדת ברמה של "משחקי לשון", שמקור הלגיטימיות שלהם איננו מצוי בתוך המערכת הפנימית של כללי המשחק.

* דקונסטרוקציה.

זו האסטרטגיה של הפוסטמודרניסט כשיטת פרשנות, שמטרתה לחשוף מה באמת מסתתר מאחורי הטקסט. הדקונסטרוקציה מפרקת את השפה מיציבותה ומן היומרה שלה לדעת את האמת. הדקונסטרוקציה חושפת את אי הסדר שבטקסט. אין שום דבר מחוץ לטקסט אומר דרידה, לפיכך הכל פרשנות. ובמונח טקסט הכוונה איננה דווקא לטקסט כתוב. הכל טקסט – סרטים, ומחזות וארכיטקטורה, ונוף וגם האני הקורא המורכב מן הטקסטים שקלט.

* פרשנות.

אין סוף למעשה הפרוש. כל מעשה ייצוג כולל בתוכו פירוש ומזמין פירוש מחדש. אין משמעות אחרונה.

* האחר.

הוא כל מה שאיננו אני: האשה, הכושי, הפלסטיני, המזרחי, החרדי, ה"משוגע". המודרניסט לא הכיר בקיומו של האחר כסובייקט שזכותו להיות מיוצג או לדבר. הפוסטמודרניסט מחפש עוגן מוסרי בכך שהוא נוטל אחריות ומזדהה עם זרותו של האחר.

• נרטיב ומטאנרטיב

הנרטיב פרושו שכל תאור היסטורי הוא בעצם סיפור, אחד מרבים, ולא יותר מזה. מטאנרטיב הוא מונח ביקורתי המציין את הביקורת הפוסטמודרנית למי שמבקש לכתוב את תולדות ההיסטוריה (או הפילוסופיה, או המדע או האמנות) באמצעות סיפור-על ותאוריה גורפת על הטבע האנושי והחוקים המפעילים אותו. בעבר סיפקו הדתות המונותאיסטיות את סיפורי העל. המודרניזם המיר אותם בתאוריה הדרוויניסטית, בתאוריית מבנה החומר וכדומה. שניהם ביקשו למצוא עיקרון מארגן של המציאות. אבל הפוסטמודרניסט יאמר כי אין עיקרון מאחד לתיאור או הסבר של המציאות, אם מפני שהעולם כאוטי או מפני שההכרה האנושית מוגבלת.

• ההיסטוריה.

אין דפוס מאחד של זיקה אל העבר שאנחנו שייכים אליו או שהוא שייך לנו. אין קו אחד שמחבר את ההווה אל העבר. להווה יש יותר מעבר אפשרי אחד. אין מסגרת נורמטיבית אחת של התכוונות אל העבר שראוי לשמר ולזכור אותה. "בשום תחום אין גוף של ידע, של אורחות חיים, של נורמות מוסריות או של ערכים אסתטיים, הנמסר מן העבר להווה כשהוא טעון למפרע בכוח מחייב ביחס להווה. כל רגע של ההווה הוא הזדמנות לנכס מחדש חלקים מן העבר או להיפטר מהם". (גורביץ' 377 ואילך; אופיר תשנ"ז 135 ואילך)

פוסטמודרניזם = פוסט-יהדות

קל להסיק מן הנאמר למעלה כי הפוסטמודרניזם הוא שלילה של היהדות ואין אדם יכול להיות גם פוסטמודרניסט וגם יהודי. עמד על כך פרופסור אליעזר שבייד האומר כי אף שהיהדות בזמננו איננה השקפת עולם אחידה, הנה המכנה המשותף ליהודים הוא "השייכות לעם היהודי, לרציפות דורותיו המתאחדים על ידי זכרון היסטורי, מורשת של מקורות, תרבות ומסורת והכרת אחריות משותפת לעתיד. כל אלה מעוגנים בתודעת שייכות קיבוצית, בזיקוה מחוייבת למקורות המפרנסים השקפת עולם… השפעת השקפת העולם והאתוס של הפוסטמודרניות היא אפוא הרסנית לגבי כל צורות הזהות היהודית, הן במישור הקיבוצי והן במישור של זהות הפרט… זהו קרע החלטי, כי למרות החיים יחד באותה המדינה ולמרות הדיבור באותה הלשון, מתבטל היחד הרוחני המאפשר הידברות מעצבת זהות." (שבייד 648-649).

כיצד העמדות הרדיקליות האלו נכפות על הציבור באמצעות הדיקטטורות של השמאל, בתי המשפט, האקדמיות, וגילדות של סופרים ואנשי רוח?

אפשר לקרוא למשל באתר: מוניטור האקדמיה הישראלית, על חוסר הצדק המשווע, על איפה ואיפה, ועל הטיה קיצונית לצד אחד, בכל מה שקשור לאקדמיות.

הפילוסוף סר רוג'ר סקרוטן מודאג מהנושא, ואת דבריו נוכל לראות בסרטון 'כיצד מונעים מהרעיונות של השמאל החדש להרוס מדינה'?

אגב, כאן יש תמלול של כל הסרטון הזה, ולינקים לסרטונים נוספים שלו.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *