נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

מתי נחתם התנ"ך

על סמך מה קובעים חוקרים בימינו את הזמן בו נחתם המקרא? 

 

מתי נחתם המקרא?

כשאנו מדברים על אי דיון רציני בשאלת חיתום המקרא, נדגים קצת באיזה שיטות דנים החוקרים בשאלות אלו.

למרות שאין מובאות כיום טענות הבקורת הולהויזנית, כגון: את הכתב המציא קדמוס היווני במאה העשירית כפי המיתולוגיה היוונית, ולכן אי אפשר שיהיה לבני ישראל כתבים מימות נדודי המדבר, באותה עת דמו החוקרים לשבט פרימיטיבי הבטוח שזקן השבט המציא את האש.. עד שנחקרו ונתגלו כתבים הקדומים באלפי שנים.

עדיין משתמשים בטיעונים שכבר אבד עליהם הכלח זה דורות. אחד הרעיונות הקדומים בנושא הוא של רנ"ק (מורה נבוכי הזמן שער יג') שקבע כי כתבי הקדש נחתמו בימי החשמונאים. וזאת על סמך הכתוב בספר חשמונאים שנשרפו ספרי תורה בכל מקום שמצאום המתיונים, וממילא לאחר שיקום וחידוש הקודש וכתבי הקדש נסדרו ונחתמו מחדש כל השאריות. אך בימינו כבר הוברר למעלה מכל ספק שזו שגיאה היסטורית מכמה סבות ישירות: 1) התפוצה, 2) התרגומים, 3) המגלות הגנוזות, 4) השומרונים, 5) הספרים החיצונים, כמבואר בתורה משמים פרק 8 ופרק 11. וכן מהוכחות כלליות: 6) קדושת התורה והימצאותה ביד הנביאים הקדמונים (תורה משמים פרק 7), 7) מנגנוני הגנה פנימיים הכלולים בחוקי ספר התורה (תורה משמים פרק 9), 8) הוכחות על דרך השלילה (תורה משמים פרק 5 ופרק 12).

כל המכלול הזה, המעוגן במחקר, אינו מפריע למחברי מבואות, וכותבי סקירות, להתעלם מן ההכרעה הזו. רעיונו הספציפי של רנ"ק משולל בפני עצמו, ודומה הדבר למחשבה כי לאחר שריפת ספרי התלמוד בצרפת היו צריכים לערוך תלמוד חדש? וכאילו שיכלו המתיונים למצוא כל עותק ועותק שהיה בארץ ממגדל נוצרים עד עיר מבצר (כולל אלו שהיו במערות קומראן). ספר חשמונאים (ב ב יד) מספר רק כי "אסף לנו יהודה את הספרים אשר נפזרו מפני המלחמה,. רנ"ק בערמתו הזכיר רק חיתום לנ"ך, אך הלא ברור הספרים העיקריים להישרף היו ספרי התורה?

ידועים דבריו של יוספוס (נ.א. א ח):

  • "כל היהודים יוצאים לאוויר העולם עם האמונה במוצאם האלוקי (של כתבי הקודש) ועם משאת הלב להיות נאמנים להם. כבר נראו הרבה פעמים שבויי מלחמה (יהודים), אשר בעת הצגת החזיון קבלו עליהם בהמון כל מיני ייסורים ומיתות משונות, כי לא רצו לבטא בשפתם דבר נגד קדושת החוקים וספרי הדת. הנמצא בעולם יווני, שיסבול זאת בשביל חוקיו ואשר יקבל ברצון נזק קל שבקלים אפילו על מנת להציל מכיליון את כל הספרות של ארץ מולדתו?".

מוכנים היו למות בכדי שלא לבטא דבר נגד כתבי הקדש, אך כמובן מוכנים היו גם לשנות את הכתבים כפי רצונם, להוציא ולהכניס, לעבד ולסרס.

קהלת, נתחבר לדעת גרץ ע"י צדוקי מימי הורדוס, ומה זה כבר משנה שנמצא עותק של קהלת עתיק מתקופה זו בין המגלות הגנוזות? (אנצ"מ ערך קהלת. ובודאי שלא נעיז לשאול על גרץ, מה היה הענין במחלוקת בית שמאי ובית הלל שחיו כידוע בימי הורדוס, האם ספר קהלת מטמא את הידיים, האמנם המדובר על הספר שכתב השכן ממול? כיצד נוצרו "קרי וכתיב" בספר קהלת, בזמן ש"קרי וכתיב" כבר היו מושא לדרשות הלכתיות בימי התנאים) ולמען האמת כבר בן סירא, דורות רבים קודם, ידע כי קהלת נתחבר ע"י שלמה:

  • "בספר בן סירא רומז המחבר בדבריו בשבח אבות עולם לכמה מספרי הכתובים ביניהם תהלים שהוא מיחסו לדוד (מז ח ט) משלי וכנראה קהלת שהוא מיחסם לשלמה (שם פס' יד יז) הוא מזכיר גם את איוב, והוא משבח את זרובבל יהושע בן יהוצדק ונחמיה היינו שהכיר את ספרי עזרא ונחמיה". (אנצ"מ ערך כתובים).

לדעת ספואר והולצמן נתחבר מלאכי בימי החשמונאים, ומה זה משנה שכבר בן סירא, שקדם לחשמונאים, מזכיר את "שנים עשר הנביאים"?  וכן בן סירא מח י מצטט ממלאכי ג כג. מה שמלמד שאין לבלבל את חוקרי המקרא עם עובדות, שהרי אין לערב תחום בתחום, מחקר המקרא עוסק בתיאוריות, ואין לתמוה עליו מתחום העובדות.

מיכאליס שיער כי חג הפורים אינו אלא יום ניקנור שנחוג לזכר נצחונו של יהודה המכבי על ניקנור ביג' באדר 161 לפנה"ס (דעתו מובאת באנצ"מ ערך פורים). ומה בדבר הפרט הקטן שבספר חשמונאים עצמו (ב' טו לו) נאמר שיום ניקנור נחוג ביום שלפני יום מרדכי?

לגופו של ענין מספרת לנו ההיסטוריה אחרת:

  • "בחתימה לתרגום השבעים של המגלה נאמר שהתרגום היוני של המגלה נעשה בימי ליזמאכוס בן תלמי מבני ירושלים, והובא למצרים על ידי דוסתיאוס ובנו תלמי בשנת ארבע לתלמי וקליאופטרה מושלי מצרים, היא שנת 184 לפחב"ש, ואם נאמנה עדות זו יוצא שהמגלה היתה נמצאת בירושלים כבר בשנת 200 לפחב"ש בערך, ואולי גם לפני זה כי התרגום היוני של המגילה משקף נוסחה עברית שהיא שונה בפרטים חשובים מנוסחת המסורה, ובכל אופן בשנת 184 לפחב"ש כבר הספיקה הנוסחה העברית של המגלה לקבל בארץ ישראל שתי צורות זו של המסורה וזו שממנה נעשה תרגום השבעים. והתהוות צורות שונות בנוסחה של ספר אינה נעשית אלא אם כן התהלך הספר בקהל במשך איזה זמן מסויים", (מ.צ. סגל, מבא המקרא עמ' 728). מלבד העדויות הארכיאולוגיות המכריעות לכתיבתה של מגילת אסתר בפרס בזמן המאורעות – תורה משמים פרק 13. (יש להוסיף גם ראיות לשוניות, כמו היעדרה של היוונית מאסתר, התיאור של "וישם אחשורוש מס על הארץ ואיי הים", כשהכוונה ליוון, מונח שהיה מתפרש בתקופה ההלניסטית בלי ספק בצורה ברורה. הכינוי איי הים נמצא בישעיהו ומתאים לתקופה זו. הערתו של הלוי על "משפחה ומשפחה מדינה ומדינה", שמשפחה מופיע עדיין במובן של שבט, עם, ולא במובן המצומצם, ועוד).

כיצד יודעים החוקרים שספר ירמיה לא נחתם עם כתיבתו? ישנן הוכחות מכריעות:

  • "יש לשער שהספר התהלך באומה במגלות קטנות פחות או יותר.. מגלות קטנות של דברי נביאים כיוצא באלה יש לנו בס' תרי עשר, ואף בס' ישעיהו יש לגלות מציאותן של מגלות כאלו". (אנצ"מ ערך ירמיה 879).

אך האם יש קשר בין הלמד למלמד? תרי עשר הוא ספר אחד שנוצר מנבואות כמה נביאים קטנים, הרי שאפילו ספרי נביאים שונים קובצו בכדי שלא יהיו מגלות קטנות, ונחתמו כך עד שזכו לכינוי "שנים עשר הנביאים" (בן סירא). וברור שדברי נביא מסויים שאינם גדולים בכמות גם הם נשמרו, אך מנין לנו מכאן כי דברי נביא אחד חולקו למגלות שונות שהיו מסתובבות בנפרד?

כך גם לגבי ספר ישעיה:

  • "אין להניח שהנבואות הכתובות של ישעיהו התהלכו בישראל מבראשונה בצורת ספר או בצורת אסופה המקיפה חלק מסוים מנבואותיו הן התהלכו אז בודאי רק במגילות קטנות שהכילו פרשה אחת או רק נבואה אחת דבר זה ניתן להסיק מן הספרים הקטנים שנאספו לתוך הקובץ של תרי עשר", (אנצ"מ כרך ה' עמ' 925).

כך מכל המכלול הגדול של הדיון על חתימת ישעיהו בכלל וספרי הנביאים בפרט, (ראה למשל בקטע 'ישעיהו חלק שני), "ניתן להסיק" מסקנות על פי הוכחות מכריעות שאין מקום לדיון אחריהם!

העובדה של גניזת הספרים החיצונים, גורמת אי נוחות רבה לאלו שמאמינים שספרים נערכו, נתחברו, או הוכנסו לקאנון, בימי הבית השני, שהרי עובדה היא שהספרות שבודאי נכתבה בבית שני נגנזה, ולא היה אפילו צד לקדשה.

המבקרים הראשונים לא ידעו כמעט דבר על הספרים החיצונים, ופרסומם נעשה רק בשלהי המאה ה19 והלאה (ספר ברוך ב' למשל פורסם לראשונה רק ב1897 ע"י james). לגבי אלו מהם שהיה אפשר לדחות את זמן חיבורם, נעשה הדבר ללא דיחוי. בהתעלם מרוח הספרות החיצונית המשקפת את האפוקליפסה ואת ההשפעה ההלניסטית של ימי החשמונאים, ושונה לחלוטין מרוח היהדות הפרושית והצדוקית של ימי מלחמת האחים והלאה. גם דברים מפורשים הוסברו כאליגוריה, "בבל" של עזרא הרביעי רומזת לרומי, הסיפור על הגליית ארון העדות – בכדי לתת רקע אותנטי.. ספר עזרא הרביעי העוסק כולו בחרבן הבית הראשון והתקופה שלאחריו, מתפרש כרומז ברמזים מוזרים על חרבן הבית השני והוא חובר בעצם בדורם של רבי עקיבא ורבן גמליאל.. (היחידי המייחס את הספר לתקופה בה הוא עוסק לפי פשטו הוא פרופ' קאמינקא, אך דעתו לא נתקבלה על הרוב).

כל הרעיון לתלות את חיבור ספרים אלו בידי יהודים מן התקופה שהיתה ימי משטמה בין הנצרות ליהדות, נסתר מן העובדה שהנצרות קידשה ספרים אלו והכניסה אותם לקאנון שלה, ומדוע לא הכניסה את המשנה הקדומה, הקודמת לספרים אלו? או את מגלת תענית? גם בספרים אלו יש לראות הקשרים היסטוריים ברורים, (ראה למשל חשמונאים ב ב "ובספרים נמצא כי ירמיה הנביא ציוה..", המקור הספרותי היחיד לדבריו הוא בספר החיצוני "אגרת ירמיה", וברור שבזמן בעל ספר חשמונאים כבר היה אגרת ירמיה נקרא אחד מן ה"ספרים").

יוספוס מעיד מפורש בשלהי המאה הראשונה, על כל הספרים החיצונים:

  • "מימי ארתחששתא עד זמננו זה כתבו כל מיני ספרים אך לא זכו להאמן עלינו כספרים הקודמים להם כי לא קמו עוד יורשים כשרים לנביאים" (נגד אפיון).

ד"ר ברקלי (מבא לתנ"ך עמ' 154) יודע שלש סבות לגניזת הספרים: חיבורם לאחר חגי זכריה ומלאכי, נטיה לדעות הצדוקים, חכמה יונית או כתיבה בלשון יון "שהרי אי אפשר היה לחשוב שדברים שנאמרו ברוח הקודש ייכתבו בלשון זרה".

אך אין בשום ספר דבר שניתן ליחסו לדעות הצדוקים [שלא היו קיימים עד אמצע התקופה החשמונאית], בודאי לא יותר מאשר קהלת וכדו'. ואלו "דברים שנאמרו ברוח הקדש" נכתבו בארמית שהיא לשון זרה, כמו דניאל ועזרא. ולפי ההלכה דוקא יונית כשרה לכתוב בה את התורה ולקרותה בצבור (מגלה יח:). ספרים חיצונים רבים נכתבו בעברית, למשל: בן סירא.  הסבה היחידה היא חיבורם לאחר חגי זכריה ומלאכי, האמונה כי רוח הקדש נסתלקה ואין אפשרות להוסיף על כתבי הקדש מרגע סילוקם.[1]

הרעיון כי ספרים מאוחרים נתקבלו משום יחוסם לקדמונים, מראה כי אומרו אינו מכיר את הספרים החיצונים, המיוחסים לאבות, לשבטים, למשה, לשלמה, לדוד, לדניאל, לברוך, לירמיה, למרדכי ואסתר, לעזרא, ולעוד שורה מרשימה של אישים. ברור כי אנשי כנסת הגדולה וזקני העם בימי שיבת ציון ידעו יפה אלו ספרים הם מקוריים וקדושים, ואלו אינם אלא רשימות ויצירות מקוריות שונות.

וכמה מגוחכת הדעה שספר שופטים התקדש וספר התורה עדיין לא התקדש, סיפורים שכמעט ואין בהם מסר דתי הפכו לקדושים ונשמרו בקפדנות ודקדקנות מאות שנים באומה המפולגת, (ואין ספק כיום שספרי יהושע ושופטים משמרים בקרבם טקסטים שהועתקו במשך אלפי שנים כמות שהם). אבל עיקרי הדת, החוקים, ההיסטוריה היותר עתיקה המיוחסת למשה מפי האלהים בעצמו, לא התקדשו וכל אחד עשה בהם כבתוך שלו. האמנם לא היה ענין במצוות הדת לעם ישראל משך כל זמן קיומו, וכלום אין מצוות אלו חשובות כדי לקבוע להם תוקף וקדושה?

רגילים להביא את מחלוקות התנאים בדור שקודם החרבן ולאחריו בהקשר לטומאת ידיים של אסתר וקוהלת, אך אין זה שייך בודאי לספרי התורה והנביאים (בקשו לגנוז את יחזקאל מפני חשש תקלה, ולא משום פקפוק על נבואתו). וגם מחלוקת זו ברור שלא נסובה על השאלה האם מקוריים ואמיתיים הם, שהרי כולם חגגו את חג הפורים ואף קראו את המגילה, כנזכר במשנה מסכת מגילה (והרי האמורא שמואל סובר שאסתר לא ברוח הקדש נאמרה, והכוונה שלא ניתנה להיכתב). הויכוח היה רק האם "ניתנה ליכתב".

וכן הראה ליימן במחקרו על הנושא[2] כי אף אלו שטענו שקהלת אינו מטמא את הידיים (בית שמאי) מצטטים פסוקים ממנו ודורשים עליהם ומסתמכים עליהם (Sid Z. Leiman, The Canonization of Hebrew Scripture: The Talmudic and Midrashic Evidence, Hamden, Connecticut 1976, pp 14 ).

כל הנסיונות לקבוע את חתימת התורה והתנ"ך בזמננו, אינם רציניים. וכבר לגלג י.מ. גריניץ בספרו מבואי מקרא (ת"א 1972) על "הדעה המהלכת במבואות לועזיים של גויים" בדבר שינויים בתנ"ך לאחר התקופה הפרסית, (ראה עמ' 38 והלאה ועמ' 46).

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *