ד"ר אברום רותם פיזקאי בהכשרתו, עוסק בין השאר גם בהנגשת ידע לצרכי לימוד וחינוך באופן מקוון, בכמה הזדמנויות הוא עמד על התופעה, אותה הוא מכנה במסה המורכבת מכמה פרקים: "הפוסטמודרניסט הנבער", תיאורו הוא כדלהלן:
הפוסטמודרניסט הנבער – זרם קטן שמשתלט על המבוכה וחוסר האונים לנוכח השינויים הגדולים העוברים בחברה, ששולל כל עיסוק משמעותי בעמדה אישית, גיבוש השקפת עולם ואתוס חברתי. אנטיתזה לכל רציונל חינוכי באשר הוא, ההופך רדידות, רפיון, עצלות וחוסר כישרון ומיומנות, לאידיאולוגיה לגיטימית. פסבדואידואולוגיה זו מותירה את מנהיגות הביניים החינוכית בשדה, מנהלי בתי הספר – ללא מענה הולם לצרכים בסיסיים ביצוב מחודש של מוסדות החינוך, לאחר שבמשך הדור האחרון נשחקו מאד הגורמים המיצבים של מערכת החינוך, ללא מענה הולם ואמיץ מצד הנהגה, כולל מנהיגות מערכת החינוך
פרק 2 של מאמרו ממחיש (אולי לתלמידים…) את דמות הפוה"נ באמצעות סיפור הילדים המפורסם:
כולנו מכירים מימי ילדותינו (הקרובה או הרחוקה) את הסיפור התמים של יצחק אבנון הדובון לא-לא. ואם חשבתם שרק מדובר בסיפור ילדים חינוכי ותמים, הרי טעיתם! יותר ויותר אנו שומעים על הפוסטמודרניזם [1], כבשורה חדשה, כל כולה הוא נופת צופים אינלקטואלית של הדובון לא-לא, אך ללא המוסר השכל המתבקש. יותר ויותר אנו שומעים מה לא: זה לא וזה לא וזה לא:
= לא להבין! אין משמעות לטקסט, כי לכל אחד הנרטיב האישי שלו, ומכאן מה פתאום שנגיד לו ונבהיר לו, ונדרוש, רחמנא ליצלן, להתאמץ להתפתח ולהבין?
= לא ללמוד בתכנית לימודית מסודרת! אין משמעות לתכנית לימודים. מה פתאום ומי החליט שתנ"ך או היסטוריה זה חשוב? מי אמר? למה לא ניתן לילד לשחק בעצמו, למולל אצבעותיו, לקנח את האף על השטיח, ולהניח לו לגדול על פי הנרטיב האישי שלו?
= לא לאתוס חברתי, לא מסורת ולא להיסטוריה! מה פתאום, טפו-טפו-טפו, נכריח תלמיד להשתלב באתוס חברתי או לאומי, של החברה בה הוא חי, חברה בה הוריו, (והוא בעתיד) מתפרנסים ומוגנים?
= לא למדעים! לא לספרות! מה פתאום ילמד הילד פיזיקה ומתמטיקה, הרי זהו ביטוי אגוצנטרי בורגני מערבי אפל (אליבא פוסטים הזויים), והמשוואה E=MC2 למשל, היא פרשנות אחת מיני רבים של המציאות, כי הרי אין אמת אחת ואין מוחלטות, אז למה להחליט ולכפות על הילד שילמד דוקא את זה, ולא, למשל, לתת לו להתפלש כרצונו בסחי, ולהתפעל עד דמעות מגיבוב מילים של ילד בן 8, שחשיבותם (אליבא אבירי הפוסטיזם) לא נופלת מגיבוב מילים במחזה של שייקספיר למשל (בורגני אפל שמזהם מוחות ילדים תמים בשטויות), או שיר של המשוררת רחל בלובשטיין ?
(המשוררת רחל? כחחחח…. משוררת עלאק, שרק בגלל שנתנה חסדיה לבכירי הישוב, הם טפחו אותה ועשו לה יחסי ציבור הרבה מעבר למה שהיא שווה באמת. כן, כן, זו האמת שמסתיר מפנינו הממסד המושחת והמנוון, וככה מרעילים את הנוער!)
= לא למושגים מכוננים של השורשים של הרוח וכעם! מה פתאום יכיר ילד ישראלי את המושג גלות למשל? גלות לא הייתה בכלל. זה שגלות זהו מושג מכונן של כל המהות היהודית החל מהמאה הראשונה לספירה, בתלמוד, כל המיסטיקה היהודית והרוח היהדות שצמחה החל מאז, דרך ימי הביניים, ובעידן המודרני, זה ממש שטויות. הרי מן המפורסמות שהגלות לא הייתה, היא הייתה בחירה טבעית ומודעת של היהודים, שאח"כ בכו שהיה להם פתאום רע. זה הכל. (גם מושג זה, "יהודי", הוא תפיסה ארכאית של מציאות חברתית שעבר זמנה… אנו, הפוסטים, אזרחי העולם, כידוע, לא שיכים לשבט העלוב הקרתני הזה במזרח התיכון, כחחח…)
= תנ"ך? השתגעתם? מה פתאום ללמד תנ"ך – אוסף סיפורי עמים, סיפורי סבתות, עוד מהתרבות השומרית והבבלית אי שם בנבכי העבר? אשרה ויהוה היו בכלל אלים שומריים… תוהו ובוהו? תסתכלו בעלילות גלגמש… זה שתנ"ך הוא הספר המכונן של כל האתיקה האנושית היום, ופני האנושות היום, את מי זה מעניין? מה זה בכלל אתיקה? מה פתאום להרעיל את הילד עם שטויות כאלה? תנו לו למצוא אתה דברים בעצמו, לעצמו.
= לא לתאוריות מדעיות על התפתחות האדם! מה פתאום ילמד הילד מדעים? מה רע בנרטיב של בריאת העולם על פי שבט הקוצ'ו-מוצ'ו במרכז אמריקה, בו האדם נברא כידוע מתירס, והעולם עשוי מפאי גבינה של בהמת למה שמימית? מי החליט שאבולוציה זה נכון? מה, תאורית התבונה העילאית לא מספיקה? לא נכונה? תאורית בריאת העולם הדתית, לא מספיקה? לא נכונה? מי יחליט מה נכון ומה לא? מי יחליט שיש ללמד מתודות מדעיות וטכנולוגיות כדי ליצור ולהתקיים כאן? למה לא נחשוף את הילד באמונות תפלות, כמו זו למשל, שאם ירצה לאכול, כל מה שעליו לעשות זה להתפלל 3 פעמים ביום, אליבא נרטיב של דתיים, או יזכה לכך מטוטם אפריקני שישים בסלון, אליבא נרטיב של אפרקנים אחדים? שהוא יבחר לו! הרי אין אמת אחת, אין אמונה אחת, אז מה הבעיה?
בקצרה, לא-לא-לא. או קיי, חברים. אפילו לא נתווכח, כי זה לא מביא לשום מקום, אבל מה כן? מה אנו, סגל החינוך עושים עם כן, אם הכל – לא?
פרק אחד של רותם מוקדש לדיאגנוזה: "מיהו פוסטיס נבער?", פרק זה מלווה בדוגמאות עסיסיות של תוצאות האידיאולוגיה הפוסטית כפי שהוא מכנה אותה.
הפרק הרביעי מעניק לנו רקע תיאורטי, איך הגיעו בני אדם להשקפה זו, לאחר סיכום היסטורי מקוצר מסיים רותם:
הפוסט מודרניות מבטל הלכה למעשה את הנרטיב הציבורי. לא עוד זיכרון משותף, שניזון מניסיון של כל הדורות מבראשית, של חברה, ערכים, אמונות, אתוסים, מיתוסים והיסטוריה משותפת. הפוסטיסט טוען שהחברה האנושית היא ציבור של פרטים, שכל אחד חושב ומאמין אחרת, עושה "מה בראש שלו", מתוך הנחה שיש מספיק טיפשים האוחזים עדיין בסדר חברתי, ערכים ואתיקה וחוק, כדי לשמר את הזיכרון של הנרטיב הציבורי לפרנס, להגן ולטפל בדובון לא-לא הפוסטיסטי, שלא מסכים, בלא-לא נחוש וצעקני, להיות מחוייב לנרטיב זה, ולכל נרטיב ציבורי אחר. רק לעצמו. הב-הב.
הפרק החמישי מעמת את הפוסטיזם הנבער עם מערכת החינוך, בו כותב רותם בין השאר:
הראנו שפוסטיסט מתנגד אידיאולוגית להעמיד עדיפות, נקיטת עמדה. לשיטתו, זה עניין אישי, של הנרטיב האישי של כל אחד, ואל לנו להתערב בכך. לעומת כל זאת, לשם יישום חינוך, יש לנקוט עמדה. יש להעמיד סדר יום חברתי, לאומי ואישי בהבטים אינטלטואליים, כמו גם רגשיים, על פי עדיפויות בהחלטה ציבורית רחבה, שאכן אלה אבני היסוד עליהם יגדל הנער, ואלה יהיו אבני היסוד של הנרטיב הציבורי שעל פי הם מסתמך ומתפתח. סדר יום הכולל תוכניות ותכנים, המבטאים השקפות עולם, עדיפויות, נאורות ובהירות. זאת על פי ערכי יסוד של חברה ושל אדם שהתגבשו במהלך הדורות כנרטיב ציבורי. כל זאת אינו סותר, ההפך, העמקה, המציפה, בין השאר, גם את ההתלבטויות, האפשרויות, את שיקוף היחסיות של ה"אמת", ולא דבקות דוגמטית לאומנית, דתית ואחרת.
לא ניתן לחנך ללא אלה. לא ניתן לאמר: "חנכו", כאשר מושכים את השטיח תחת הרגליים בפוסטיזם עקר, בו אין מורם ואין נשפל, אין אמת ואין לא אמת, אין צחוק ואין ספוד, אין נכון ולא נכון, אין חשוב ולא חשוב, אין אהבה ואין שנאה, ואין מלחמה ואין שלום.
הכל יחסי.
כל זה לא הולך יחד עם חינוך. כל זה אינו הולך יחד עם התנהלות חיים סבירה.מי שנותן יד להפצת פוסטיזם בחינוך כערך מוחשי ויישומי, פוגע בחינוך, ואת כל מה שהוא מייצג ואמור לייצג. הוא פוגע בחברה, בסדרי השלטון, בסדר החברתי, ובסופו של דבר מקעקע את אושיות הקיום החברתיות והאישיות של כולם.
הטענה בעד אימוץ פוסטיזם כערך מרכזי מוליך היא לא אמיתית: אומרים שמהפיכה זאת, מהפיכת הפוסטיזם, לא ניתנת לעצירה.
אין צורך לעצור שום דבר, אלא את הליהוגים על מהפיכה שאיננה ניתנת לעצירה. נכון, פני החברה משתנים, והרבה הבטים בה לא כמו שהיו, ודעתינו עליהם לא תשנה דבר. נכון, סטימנטליות עקרה "לחזור לשורשים של פעם/ בית-אבא", מזיקה יותר מאשר מועילה. אך הקשבה לערכי יסוד שהתגבשו במהלך השנים, עיון בחכמה מקדמת דנה, שהתגבשה במשך דורות, הוא צורך חיוני, לא המלצה. פתאום נגלה שמה שאנו "מגלים" כאור חדש, דורות לפנינו כבר שכחו…
דוקא ההבטים השליליים של הפוסטיזם יש וניתן לעצור, גם ובייחוד באמצעות חינוך. יש לשים קץ לסחף של ההתמקדות ב"אני" הפנימי שאין בלתו. "אני ואפסי עוד" שלא תלוי וקשור לנרטיב ציבורי כזה או אחר, על סמך עקרונות וערכים של יסוד, גם אם ניתן לטעון שהם יחסיים. נכון, גם אנו, ללא הפוסטיזם העקר, הראנו שהכל יחסי, אך עלינו לבנות תשתית מוסרית-ערכית- תפיסתית סבירה שעליה עומדות רגלינו. "מרכז העולם"; "אבן השתיה [תשתית/יסוד]"- ר' כאן מפה עתיקה של העולם שירושלים ואבן השתיה בה, מרכז והבסיס לו. עליה מבוססת כל השקפת העולם הפרטית, או לפחות בחלקה, המוזנת מנרטיב ציבורי שפוי והגון, המוזן מהנרטיבים הפרטיים במעגל אינסופי, מחדש ודינמי. יש להפסיק לתת לגטימציה לאידיאולוגיה הרסנית של ניתוק הנרטיב האישי מכל נרטיב ציבורי. נרטיב ציבורי מבטיח, לא רק התפתחות אישית, כי אם קיום של הפרט, פשוטו כמשמעו.
אמנם, אסור להתייאש, ישנו גם פוסטיזם נאור לפי רותם, ואליו אמורים לשאוף.
באתר של רותם ניתן להוריד את ספריו השונים, וכן לקרוא עוד מתורתו.