נביאים אחרונים כמסמכים היסטוריים

נעמוד כאן בקצרה על המקבילות ההיסטוריות והארכיאולוגיות המאמתות את הפרטים ההיסטוריים שבספרי הנביאים.

ישעיהו

בפברואר 2018 נתגלתה בחפירות עיר דוד בקירבת מקום לחותמות של חזקיהו מלך יהודה, חותמת של "ישעיהו… נבי", ויש הטוענים כי זו חותמת של ישעיהו הנביא שהיא מקורב מאד לחזקיהו מלך יהודה.

בישעיהו (ה כז) מתוארת צורת המלחמה של הצבא האשורי, לאור ממצאים ארכיאולוגיים נכתב כך:

"המחקר מפרש שני קטעים תנ"כיים, המופיעים בדברי הנביא ישעיהו שחי באותה תקופה. בפרק ה' פסוק כ"ז מתוארת עוצמת הצבא האשורי: "אין עיף ואין כושל בו, לא ינום ולא יישן, ולא נפתח אזור חלציו, ולא נתק שרוך נעליו". היכן פעל הצבא האשורי 24 שעות ביממה אם לא בזמן הקמת סוללת מצור והתקפת עיר?. נבואה נוספת של ישעיהו מוזכרת בספר מלכים ב' פרק י"ט, פסוק ל"ב: "לכן כה אמר ה' אל מלך אשור, לא יבא אל העיר הזאת, ולא יורה שם חץ, ולא יקדמנה מגן, ולא ישפך עליה סללה". במילים אחרות, בפסוק זה תואר מה שלא יקרה לעיר ירושלים, וניתן ללמוד מכך את שיטת ההתקפה האשורית – ירי חצים אל חומת העיר כדי למנוע מהנצורים לפגוע באנשים הבונים את הסוללה, קידום מגן על ראש הסוללה ההולכת ומתקרבת את חומת העיר, ושפיכת אבנים מהקצה הרחוק של הסוללה – כפי שהסיקו החוקרים במחקר הנוכחי".

בספר ישעיהו (ז א) מוזכרת ברית רצין ופקח, רצין נראה כאן החשוב והחזק מביניהם כפי שעולה מתעודות אשוריות, (עודד בוסתנאי, אנצ"מ ערך פקח).

באותו פרק (ישעיהו ז ו) מוזכרת גם מזימת ארם ואפרים להמליך את בן טבאל. ארץ טבאל שנקראה כנר' ע"ש משפחה זו מוזכרת בתעודה אשורית מהמאה הח' שנתגלתה בחפירות נמרוד    (עולם התנ"ך).

מי השילוח ההלכים לאט המוזכרים בנביא (ישעיהו ח ו),  הכוונה לתעלה (שנמצאה בחפירות) בעלת שיפוע נמוך שעלתה מן השילוח להשקאת גן המלך וזרימתה היתה איטית ביותר, (א"ח פריימן, אנצ"מ ערך ירושלים עמ' 826).

ישעיהו (ח כג) מזכיר את שלש הגלילות הכבושים.  הוא מבחין בין שלשה גלילות שהם בעצם שלש פחוות אשוריות כפי שהן באות לידי בטוי בכתבי אשור, (אטלס כרטא לתקופת המקרא מפה 158).

"הלא ככרכמיש כולנו" (ישעיה י ט),  ב717 לפנה"ס הגלה סרגון את כרכמיש והושיב בה אשוריים, (מגן ברושי, אנצ"מ ערך כרכמיש). ראה עוד: הרקע ההיסטורי למסע הצבאי האשורי ביהודה המתואר בישעיה, י'.

"גם ברושים שמחו לך ארזי לבנון מאז שכבת (סרגון) לא יעלה הכורת עלינו", (ישעיה יד ח). אכן מלכי בבל התפארו בכתובותיהם על הסעת ארזים ועצי אורן מן הלבנון לבנין ארמנותיהם, (יוחנן אהרוני, אנצ"מ ערך לבנון).

ישעיה (יד ט) מתאר את סרגון: השלך מקברו כנצר נתעב ולא יחד אתם בקבורה. סרגון נהרג בקרב עם שבט בלתי ידוע וגופתו לא נקברה בקבר מלכים, (אנצ"ע ערך סרגון).

בנבואות מואב שבישעיהו טו, חומר עשיר ומדוייק על ערי עבר הירדן ומקביל למסופר במצבת מישע, (אטלס כרטא לתקופת המקרא מפה 147).

מנהגי האבלות המוזכרים בישעיה (טו ב מז א, כל זקן גרועה וכו') ובירמיה (מח לז) ויחזקאל (כז לא) מקבילים למנהגי אבלות המוזכרים בכתבי אוגרית הכנעניים, (בנימין מזר, אנצ' מקראית ערך אבל).

"נטעי נעמנים" המוזכרים בישעיה יז י, הם גני אדוניס – בלוס – נעמן שהיו רגילים עובדי האלילים ליטוע, (שמואל אחיטוב, אנצ"מ ערך תמוז עמ' 589).

הביטוי "שרי צוען" שבישעיה יט יא מדוייק, הזכרתה של צוען כמקום מושב שרי מצרים הולמת יפה את מעמדה בתקופת שושלות כא-כג וכה' של מצרים, (אנצ"מ ערך צען עמ' 744).

ישעיה (כ א) מספר כי סרגון שלח את תרתן לאשדוד, מסע זה נשתמר במצבת סרגון שנשתמרה באשדוד, תרתן – כנוי לשר צבא באשורית, (עולם התנ"ך, בנימין מזר, אנצ"מ ערך אשדוד). להרחבה על ההתאמה בין המתואר בנביא לבין הנתונים הארכיאולוגיים, ראה פרופ' יהודה אליצור: בשנת בא תרתן אשדודה.

בישעיה (כ ד) באה אזהרה על קץ מר למצרים, הכוונה למרד בראשות מצרים נגד סרגון, שיהודה אכן לא השתתפה בו כמובא בכתובת סרגון, (חיים תדמור, אנצ"מ ערך חזקיה).

"יושב האי" שבישעיה כ ו  הוא כנראה היווני שליט המקום שמדובר עליו במקורות האשוריים, (בנימין מזר, אנצ"מ ערך אשדוד).

"ותתצו הבתים לבצר החומה", (ישעיה כב י), אכן לצורך בניית החומה הישראלית (כיום ברובע היהודי) המתוארכת לתקופת חזקיהו נהרסו בנינים עתיקים יותר כפי שהראו החפירות    (נ. אביגד, העיר העליונה של ירושלים, החברה לחקירת א"י ועתיקותיה, עמ' 49 והלאה).

"ומקוה עשיתם בין החומותיים", (ישעיה כב יא), היא הבריכה שנקוו אליה מי הגיחון.. מוכרת כיום, (בנימין מזר, אנצ"מ ערך ירושלם עמ' 828).

שבנא אשר על הבית, מוזכר בישעיה (כב טו) כמי שחצב לו קבר במרום הרים חקוק בסלע. על צלע הר הזיתים במרומי הסלע נמצא קבר ובו חקוק ..יהו אשר על הבית. הכתב מיוחס לתקופה זו בערך. יש משערים כי זהו קברו של שבניהו אשר על הבית, (צוהר למקרא ד"ר י. נבו, תשסד'). ב2019 התגלתה באיזור עיר דוד בולה בה חרות 'לאדוניהו אשר על הבית', ויש ששיערו שהוא אדוניה המוזכר בימי יהושפט (דברי הימים ב יז ח), הבולה מתוארכת למאה השביעית, כך שהיא מתאימה גם לזיהויו של קבר זה.

בתולת בת צידון.. כתים קומי עבורי גם שם לא ינוח לך, (ישעיה כג יב), לצורים (שכינו עצמם מלכי צידון) היתה מושבה כתית בקיפרוס אליה יכלו להימלט, ובסופו של דבר נכבשה גם היא ע"י סרגון, (שמואל ליונשטם, אנצ"מ ערך כתים עמ' 395).

ישעיה מתאר (כג יג ) כי אשור שמה למפלה את בבל. –  בשנת 689 כבש סנחריב את בבל והציפה מים, (עולם התנ"ך ישעיה).

מסע סנחריב על ירושלים, מתואר כידוע במנסרת סנחריב. להתאמה בין הנתונים ההיסטוריים ובין המקרא, ראה: פרופ' אברהם גרוסמן מפלת סנחריב בשערי ירושלים בשנת 701 לפנה"ס (מעובד מתוך המאמר 'נבואות לדורות כבבואה למציאות ההיסטורית', בספר 'מוסר מלחמה וכיבוש', בעריכת י"צ רימון, הוצאת תבונות תש"ס). וכן: בנימין מזר, מסע סנחריב לארץ יהודה. חיים תדמור, חזקיהו וסנחריב.

על דיוק הטקסט שבישעיה לט בהתאמה לכתובות האשוריות ראה מאמרו של בוסתנאי עודד, סיפור המשלחת הבבלית לחזקיהו, מעשה שהיה ונבואה שלא היתה? שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום כרך ט (תשמ"ה), עמ '115-126.

"וזה יכתוב ידו לה'" (ישעיה מד ה).  כמנהג התקופה הבבלית המאוחרת לכתוב את סימני העבדות על היד, (י"ש ליכט, אנצ"מ ערך כתובת קעקע).

ירמיהו

הגוי הבא מצפון עליו מדבר ירמיה (א ו),מקביל לספור הירודוטוס (א 105) על פלישת הסקיתים שזעזעה את כל הממלכה האשורית, (יעקב ליוור, אנצ"מ ערך יאשיהו עמ' 420).

חרבן שילה (ירמיה ז יב), חרבן שילה ניכר מן הממצאים הארכיאולוגיים, ובו שכבת שריפה עזה המתוארכת למאה ה11,            (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 237 חרבן שילה, אבי ורשבסקי, ספריית מט"ח. פינקלשטיין, הארכיאולוגיה של תקופת ההתנחלות והשופטים 1986 בהוצ' הקיבוץ המאוחד. אנצ"מ ערך ארכיאולוגיה)

תושבי השפלה והנגב גולים עם יהויכין, (ירמיה יג יח). אכן הבחינו החופרים בלכיש בית שמש ודביר בסימני הרס שנגרם לישובים אלו בזמן מועט לפני חרבנם בסוף ימי בית ראשון (אנצ"מ כרך ב' עמ' 583).

פשחור בן אמר פקיד נגיד בבית ה' (ירמיהו כ א), בחפירות הר הבית נמצאה ב2006 בולה של פקיד בשם גאליהו בן אמר, כנראה בן משפחתו, הבולה בת המאה ה6/7 לפני הספירה, זמנו של פשחור בן אמר, שמו של גאליהו נמצא גם בכתובת מתל ערד מאותה התקופה בערך, שפוענחה ב2017. שם הוא מוזכר כשליח, ויתכן שאותו הפקיד היה שליח המלכות מירושלים לערד.

ארמונו של יהויקים (ירמיה כב יג), ארמון זה נתגלה בחפירות רמת רחל, הוא ארמון מלכותי מתקופת יהויקים ובו כתובות רבות "למלך", כן נתגלו בו שרידי חלונות משוחים בששר וספונים בארז כתיאורו של ירמיה (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 128. ובאריכות: י. אהרוני עיונים בספר ירמיהו, על אתר).

אוריהו בן שמעיהו הנביא מתנבא על חרבן ובורח למצרים ואלנתן רודפו  (ירמיה כו כ). בחרסי לכיש נמצא תיאור של נביא (ששמו מסתיים ב"יהו", אם כי זהו סיום שכיח כידוע) שדבריו היו "לא טובים לרפות ידיים", הנביא נמלט למצרים, וכניהו בן אלנתן רדף אחריו להשיבו לארץ. ככל הנראה המדובר באוריה בן שמעיה, (טורטשינר, אנצ"מ ערך לכיש וערך אלנתן, א.ורשבסקי, "מיהו הנביא הנרדף מחרסי לכיש". ספרית מט"ח).

רק לכיש ועזקה נותרו בצורות ביהודה (ירמיה לד ז), ובמכתבי לכיש מס' 4 אנו קוראים: "אל משואות לכיש נחנו שומרים ככל האותות אשר נתן אדוני, כי לא נראה את עזקה", ומכאן יש ללמוד כי בזמן כתיבת המכתב, לכיש ועזקה שרדו, ותושבי לכיש שיערו כי גם עזקה נפלה כי את אותותיה לא ראו. דברי ירמיה תואמים לכתבי לכיש בדרך בה עלה נבוכדנצאר על ירושלים. (אטלס כרטא לתקופת המקרא מפה 163. הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 46).

בירמיה לד בא תיאור החרבן והאישים הפועלים, רוב השמות המופיעים בחרסי לכיש מתאימים עם השמות בירמיה ומוכיחים שמקורם באותה תקופה, (טורטשינר, אנצ"מ  ערך לכיש עמ' 519).

ברוך בן נריה היה סופר הנביא (ירמיה לו ד). ביהודה נמצא חותם "לברכיהו בן נריהו הסופר", (נ. אביגד, קדמוניות תשלט', מתוארך לשלהי המאה השביעית. אטלס דעת מקרא עמ' 306).

גמריהו בן שפן הסופר (ירמיה לו י), טביעת חותמו של גמריהו בן שפן נמצאה בעיר דוד (נחשף ע"י יגאל שילה 1982).

ירחמאל בן המלך (ירמיה לו כו). חותמו נמצא בירושלים, (אנצ"ע ערך שם עמ' 1011). לפשרו של ביטוי זה, ראה עוד ירמיה לו כו, ירמיה לח כו: מעשיהו בן המלך, מלכיהו בן המלך, כך גם בדה"י ב יח כה יואש בן המלך ודה"ב כח ז מעשיהו בן המלך. אף אחד מאלו לא הגיע למלוכה, ולא הוזכרו ביוחסי המלכים, ומהם גם מילאו תפקידים זוטרים בעליל. נתונים אלו מראים כי "בן המלך" הוא מין תפקיד ביצועי, ואכן נמצאו בארכיאולוגיה חותמות כאלו: לאלשמע בן המלך, לגאליה בן המלך, שגם הם לא מוזכרים כאנשים בעלי משמעות, (אנצ"מ כרך ב' עמ' 160).

השר יהוכל בן שלמיה (ירמיה לז ג). טביעת חותמו של יהוכל בן שלמיה נמצאה בחפירות עיר דוד  ד"ר איילת מזר מהאוניב' העברית יולי 2005.

בולה הנושאת את שמו של גדליהו בן פשחור המוזכר בירמיהו לח א, נמצאת ע"י איילת מזר במבנה האבן הגדול בירושלים (יולי 2008).

נרגל שראצר סמגר משרי נבוכדנצאר (ירמיה לט ג). נזכר גם ברשימת שרי נבוכדנצאר שנמצאה בחפירות בבל, (אנצ"מ ערך מג עמ' 612 וערך נרגל שראצר).

"ונתתי את עילם ביד מבקשי נפשם", (ירמיה לט מז). באותו זמן עלה נבוכדרצאר על עילם לפי כרוניקה בבלית, (חיים תדמור, אנצ"מ ערך עילם עמ' 199).

גדליה בן אחיקם ישב במצפה (ירמיה מ ו). בחפירות מצפה  נמצאה חותמת על פפירוס שנשלח מירושלים וחתום גדליה אשר על הבית, יש משערים שהחותמת מתיחסת לגדליה בן אחיקם, (אנצ"ע ערך גב"א).

יאזניהו בן המעכתי משרי המלך, (ירמיהו מ ח). לדעת ייבין הוא יאזניהו עבד המלך שנמצאה טביעת חותמו, (ש"א ליונשטם, אנצ"מ ערך יאזניהו).

שלטון גדליה במצפה וסביבותיה (ירמיה מא ב). כך מראות העדויות הארכיאולוגיות שהישוב במצפה (תל א-נצבה) לא פסק בזמן גלות בבל, (אטלס דעת מקרא).

ירמיה מזכיר (מד טו) נשים במצרים המקטרות למלכת השמים, הכינוי מלכת השמים בא בפפירוס ארמי מאיזור הרמופוליס בו היתה מושבה יהודית בזמנו של ירמיה, (ישראל אפעל, אנצ"מ ערך מלכת השמים עמ' 1159).

מפלת פרעה חפרע (ירמיה מד ל).ירמיה ניבא לו מפלה ואכן באה לו והוא נוצח ונהרג בקרב, (יוסף ליבוביץ, אנצ"מ ערך חפרע).

ההתמודדות בין פרעה לנבוכדנצאר, עליה מדבר ירמיהו (ירמיה מו ב), מתוארת בכרוניקה בבלית, ואירעה בשנת 605 לפנה"ס. (יעקב ליוור, אנצ"מ ערך יהויקים עמ' 527, ידוע כ'קרב כרכמיש').

על האותנטיות והקדמות של משא מובא (ירמיה מח) ראה: 'שריד ארכאי בספרות הנבואה',   מ. דימן (הרן) / ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, כרך יג, מס 'א / ב (אוקטובר 1946 – מרץ 1947 / תש"ז), עמ' 7-15, 51. בו הוא מראה כי מבחינה גיאוגרפית חייבת להיות קינה זו מלפני הכיבוש.

שוד בני קדם בידי הבבלים (ירמיה מט כח), הכוונה לפשיטות הענשים הידועות לנו של נבוכדנצאר בשנת 599 ומוזכרות גם בכרוניקה בבלית, (יעקב ליוור, אנצ"מ ערך חצור, וערך קדר עמ' 32).

"קשת עילם" (ירמיה מט לה), נתגלתה כרוניקה צבאית בבלית של מלחמה בעילם שתוארה שם כצבא קשתים, ומתאימה לזמן הנבואה "בראשית ממלכת צדקיהו", (פני עולם המקרא ח"ב).

שריה בן נריה (ירמיה נא נט), חותמו נמצא בירושלים, (אנצ"ע ערך שם עמ' 1011).

ירמיה (נב כח) מתאר את גלות נבוכדנצאר הראשונה בשנת שבע למלכו עם 3023 יהודים, התאריך והמספר נתגלו בכתובת בבלית המספרת על הגליית יהויכין (עולם התנ"ך, אנצ"מ ערך כרונולוגיה עמ' 258 בהערה).

ירמיה (נב כט) מתאר גלות 832 יהודים מירושלים בשנת 18 לנבוכדנצאר, אירוע זה ידוע מתאריך זה בכתבי בבל, (אנצ"מ ערך כרונולוגיה עמ' 258).

גלות נבוזראדן בשנת 23 לנבוכדנצאר (ירמיה נב ל). אירוע זה ידוע מתאריך זה בכתבי בבל, (אנצ"מ ערך כרונולוגיה עמ' 258).

בנוגע לגלות עשרת השבטים הנזכרת בירמיהו ומלכים. נכתבו דברים רבים, אביא כאן מתוך ספרו של ד"ר אביגדור שחן, (היסטוריון ופילוסוף בהכשרתו), 'אל עבר הסמבטיון' (הוצ' הקיבוץ המאוחד, 2003), כמה עדויות היסטוריות למציאותם של עשרת השבטים. הספר אינו בר סמכא, שכן הוא משתמש באסוציאציות ואינו מספיק ביקורתי כלפי סיפורים. אבל מובאים בו נתונים רבים ממקורות מוכרים.

קבוצות המיוחסות לעשרת השבטים, ושוכנות מזרחית לפרס, הוזכרו ע"י בנימין מטודלה ומקורות שונים בימי הביניים, באותו איזור שבו חששו חכמי התלמוד לקדושיהן של גויים (יבמות טז:), כמו גם יוספוס (קדמוניות היהודים 11 2) כיום נמצא איזור זה במדינת אפגניסטן.

המסורת העממית האפגנית הועלתה ב1620 בספר בשם 'מחזני אפגני', ב1829 תורגם לאנגלית ע"י פרופ' דורן. האפגנים ייחסו עצמם לבית שאול, סיפרו על יעקב עשיו משה ויציאת מצרים, מלחמות ישראל בעמלקים וכיבוש הארץ, ארון הברית, מייחסים עצמם לשתי בנים של שאול ברקיה (כנראה הכוונה ברכיה) וירמיה, מקדשם בית אל, ונבוכדנצאר החריבו. כינו עצמם בני אפגנה. שבט הפתאנים מייחסים את עצמם לפיתון המוזכר בדברי הימים א' ח' לה' כאחד מניני שאול המלך. בעת שהועלו הדברים על הכתב האפגנים היו כבר כגויים גמורים בלי שום מנהג יהודי. אחד ממנהיגיהם האחרונים לפני ההתאסלמות נקרא קיש. על המראה היהודי שלהם כבר העירו רבים (בבריטניקה ערך אפגניסטן נכתב שהמראה שלהם בעלי אפיונים יהודיים). שחן מתאר שמות רבים של מקומות וקבוצות הקשורות במוצא ישראלי, כמו 'זבוליסטן' שבט 'יוספזאי', ייתכן שיש קשר אמיתי בחלק מהם, שבט ה'ראבני' היה כנראה מוצאו של דוד הראובני.

ע"פ בן ציון יהושע (החוקר את תולדות אפגניסטן) באתר אימגו (20/1/06) הם דנים עין תחת עין ונפש תחת נפש, כל הכרוניקות האפגניות מדברות על מוצא ישראלי, מלים את ילדיהם ביום השמיני, יבום, טבילת נדה, נמנעים מאכילת סוס וגמל, ומאכילת בשר בחלב, מורחים דם על המשקוף והמזוזות בזמן מגיפה, שמות עבריים, הם בונים מקדשים בראשי ההרים ועולים אליהם לרגל, מקריבים קרבנות, מחלקים את הנחלות בגורל. ארבע מטליות תפורות על בגדיהם 2 מלפנים ו 2 מאחור, ושני חוטים לבנים מושחלים בכל אחד. אינם גוזזים את הפאות, נשבעים בשם משה (וכן שחן עמ' 80 והלאה, בעמ' 89 עדויות על קמיעות שלהם שכתוב בהם את המלים 'שמע ישראל' בכתב מרובע).

ישנן ידיעות שונות על מלחמות בין שבטים אלו לבין מלכי פרס, ההיסטוריון פרוקופיוס מקיסריה (המאה ה5), היה יועצו של המצביא בליסריוס במסעו הצבאי לפרס ונסע יחד עמו, הוא מתאר את הנפתליתים "אינם שחורים כמוהם, הם אנשי רבות ודומים ליהודים. חזותם לבנה וקומתם גבוהה.. ובעלי נמוסים טובים. ושלא כשכניהם, המשליכים גופות יקיריהם בשדה. בני נפתלי מתיחסים בכבוד רב למתיהם" (מצוטט אצל שחן עמ' 48). מפות עתיקות מפורסמות מראשית ימי הביניים, מציינות את ארץ נפתלי-הורדה באיזור, והקארטוגרף המפורסם אברהם אורטליוס מעתיקן. המלחמה של המלך הפרסי מול נפתלי מתוארת בפירוט גם בספרו של ההיסטוריון אגטיוס (יליד 536), שנחשב לאחד המקורות האמינים על ימי יוסטיאנוס, מקורות היסטוריים נוספים אצל שחן עמ' 50. עד המאה ה19 קיימות עדויות נוסעים על קבוצות המכירות את "שמע ישראל" אך כלום מעבר לכך, ואפילו על ישו הנוצרי לא שמעו (כך גם לגבי קהילת ביתא ישראל).

יחזקאל

יחזקאל (יד יד) מזכיר את "נח דנאל ואיוב". בעית זיהויו של דנאל הנזכר בספר יחזקאל נפתרת מתוך השוואה לכתבי אוגרית. אחד משירי העלילה האוגריתית מספר על תולדותיהם ועל קורותם של דנאל ושל בנו. (קאסוטו, אנצ"מ ערך דנאל).

בני בבל וכשדים, (יחזקאל כג כג). סדר היחידות האתניות המנוי כאן מתאים לסכימת היחידות האתניות במנסרת נבוכדנצאר, (רן צדוק, אנצ"מ ערך קוע).

תובל ומשך רוכלי נחשת (יחזקאל כז יג). כפי הידוע בעולם העתיק שהטיברנים והמויסינויקים הם רוכלי המתכת, (שמואל אברמסקי, אנצ"מ ערך חרש).

יין חלבון שסחרה בו צור, (יחזקאל כז יח). על פרסומו של יין זה יש לנו ידיעות ממקורות חיצוניים בתעודות בבליות מימי נבוכדרצאר השני, (יעקב ליוור, אנצ"מ ערך חלבון).

בשירת יחזקאל (כח) על צור, משוקעת שירה צורית קדומה שנתחברה כנראה במאה ה9. (בנימין מזר, כנען וישראל עמ' 172).

מיחזקאל (כט יח) עולה כי נבוכדנצאר לכד את צור אם כי לא הרבה שלל, וכן מכמה תעודות בבליות מוכח בבירור שבשנת 570 כבר היתה צור תחת מממשלתו של נבוכדנצאר, (קאסוטו, אנצ"מ ערך יחזקאל עמ' 649).

תרי עשר

מקלו יגיד לו (הושע ד יב).  על ניחוש במקלות בימי קדם מספר הירודוטוס (הירודוטוס ספר ד 67).

"מצרים תקבצם מוף תקברם" (הושע ט ו). אפשר שבדברים אלו יש הד למציאות עיר המתים הענקית של מוף, (שרה גרול, אנצ"מ ערך מף עמ' 216).

"כשוד שלמן בית ארבל", (הושע י יד). שלמן ממואב נזכר בכתובת תגלת פלאסר, (יעקב ליוור, אנצ"מ ערך מואב עמ' 718).

"תמונה נאמנה של המצב החברתי והכלכלי באותם הימים משתקפת בספר עמוס", (חיים תדמור, אנצ"מ ערך ירבעם בן יואש וערך עמוס).

הרעש בימי עוזיהו (עמוס א א). לאחר מסע חזאל נחרבה חצור ברעידת אדמה וזמן זה מתאים לימי עוזיה מלך יהודה עליו מדברים עמוס א א זכריה יד ה. כן מוכיחה שכבת עפר עצומה בעין רוגל כשהמסורת קושרת את המקום עם הרעש. (הארכיאולוגיה של א"י בתקופת המקרא עמ' 111. אנצ"מ: מגן ברושי, חצור עמ' 262. אנצ"מ ערך עין רוגל). ראה כאן, על חשיפת העיר גת הפלשתית, ועל סימני רעידת אדמה במאה השמינית, הרעש אשר בימי עוזיהו. עקבות לרעש נמצאו גם בעיר דוד, בצורת בית שקרס במאה השמינית על תכולתו.

"תומך שבט מבית עדן", (עמוס א ה). אולי הכוונה לשמשיאל הפחה האשורי שהיה ממונה על בית עדן בימי הנביא, והוא ידוע לנו מתעודה שנחשפה בתל ברספ, מקום מושבו של הפחה היה בחרן, וכפי שנוסף בשבעים "מאנשי חרן". (אנצ"מ כרך ב' עמ' 95. מ. הרן תקופת ומוסדות במקרא עמ' 302 טוען שהכוונה לשרידי ממלכת בית עדן שבאיזור דמשק).

"שלחתי בכם דבר בדרך מצרים" (עמוס ד י). בשנת 765 וכן ב759 פרצו בצבאות אשור שהיו נוסעים לחוף המצרי מגפות דבר     (מ. הרן תקופות ומוסדות במקרא, הוצ' עם עובד תשלג', עמ' 323).

"ונשאתם את סכות מלככם ואת כיוון צלמכם כוכב אלהיכם" (עמוס ה כט), ויידנפלד במאמרו 'עבודת המולך בישראל ורקעה', כותב שתיאור זה מוסבר ע"פ טקסטים אשוריים ומתאים  למתואר שבימי ירבעם השני הגיעה מלכות ישראל עד לבא חמת.

"עברו.. וראו.. גת", (עמוס ו ב). הידלדלותה של גת המוזכרת בעמוס מתאשרת מתיאורים של סרגון בהמשך  (מ. הרן תקופות ומוסדות במקרא, הוצ' עם עובד תשלג', עמ' 293).

עמוס (ח יד וכן ה ה) מזכיר אתר מקודש לישראל בבאר שבע. הממצא הארכיאולוגי מאשר כי מרכז פולחני היה בבאר שבע בימי עמוס, (לחפור את התנ"ך עמ' 250).

מוצא הפלשתים מכפתור (עמוס ט ז). גם בתעודות אכדיות ואוגריות מזוהה כפתור עם כרתים וישנן אסמכתאות ארכיאולוגיות למוצאם של הפלשתים מאי הים התיכון, (הפלשתים ותרבותם החמרית. ט. דותן, 1967. החברה לחקירת א"י ועתיקותיה).

הלוא כבני כשיים אתם לי בני ישראל נאם ה' הלוא את ישראל העליתי מארץ מצרים ופלשתיים מכפתור וארם מקיר, (עמוס ט ז). כנראה הכונה לשושלת הנובית ובירתה נפטה שבאותו זמן השתלטה על מצרים כולה. (יצי"מ באמונת המקרא, יאיר הופמן, ת"א תשמג', עמ' 36).

יונה (ג ג) מתאר את  העיר נינוה מהלך שלשה ימים ובה הרבה מ12 רבוא. נינוה היתה עיר ענקית וחומותיה 16 ק"מ תושביה בשיא גדולתה היו אולי 100,000 איש. (ריצ'ארד ברנט, אנצ"מ ערך נינוה עמ' 832).

יונה מוכיח את נינוה (יונה ג ד). זכר העיר נינוה אבד כבר בימי אלכסנדר, אך הודות לערבים אשר קראו גבעה מסויימת בשם תל נבי יונוס, כאשר לפי מסורתם השמיע יונה את קריאתו לנינוה על גבעה זו, בהסתמך על כך פתח לאירד במקום זה בחפירות אשר הוכתרו בהצלחה רבה. (Austen Henry Layard, ארכיאולוג בריטי, תיעד את פעילותו בספרו Niniveh end Its לונדון 1848). אהרן מרקוס, ברזילי.

"רתום המרכבה לרכש יושבת לכיש", (מיכה א יג). בלכיש נמצאו סימנים שיחידה של 50 מרכבות של מלך יהודה חנתה שם. וכן נראה מתבליטי סנחריב. מיכה התגורר במורשת, המוזכרת בכתבי לכיש כסמוכה ללכיש, (פרופ' ד. אושיסקין, דרך ארץ, אבן חרס ואדם).

חרבן נא אמון (נחום ג ח). סמית פרסם את כתובת אשורבניפל המתאר איך הביס את נא אמון, התיארוך מתאים לימי מנשה מלך יהודה.

בספר נחום (ג ט) מוזכרים לוביים שכירים בצבא מצרים נגד אשור, ומציאות זו מצטיירת מהמקורות המצריים, (י. צ'רני, אנצ"ע ערךלוב).

"הנני מקים את הכשדים לרשת משכנות לא לו", (חבקוק א ו). הכוונה לראשית עלייתה של הממלכה הבבלית החדשה על חשבון אשור, (אנצ"מ ערך כשדים).

"אהלי כושן ירגזון יריעות ארץ מדין", (חבקוק ג ז).  כושן הוא עם ארכאי הקרוב למדיין שזכרו נשתמר בכתבי המארות, (כנען וישראל, ב' מזר, עמ' 42).