חברים, יצא לכם פעם לדבר אל הקיר? לא, לא לזה אני מתכוין, אני יודע שכולכם נשואים באושר, אני מדבר על משהו אחר. נניח שאתם מרגישים שיש לכם משהו מאד חשוב לומר, אדם יושב מולכם כשנחש מטפס על רגלו הימנית, ואתם מתפרצים בצעקה: נחש כרוך על עקבך! אך הלה מתנהג כאילו לא שמע. אתם אומרים שוב, ועדיין אין תגובה. זה הרגע שבו אתם תוהים אם הפכתם לדנידין הרואה ואינו נראה, או שמא מדובר במתיחה טלויזיונית, ומחר בבוקר תראו את פרצופכם הנבוך מתחת הכותרת 'הועברה פעמים רבות'…
קחו למשל סיפור דמיוני: נועם תתר, הוא מרצה לפיזיקה במכללת ספיר, הוא נחשב למרצה פורץ דרך, וספרו מפורסם באתר של המכללה. המכללה שמכשירה את דור העתיד של ההנדסאים גאה במרצה המוצלח שלה. התזה המרכזית שלו נקרא 'עריצותו הפיזיקלית של איינשטיין', ובה הוא מראה כיצד איינשטיין בעצם כפה את התיאוריות השגויות שלו מכל מיני סיבות חברתיות שרווחו בשוייץ בזמנו, וכאשר מנתחים את מאמריו רואים שההוכחות המתמטיות שלו שגויות. הביקורות מהללות את הספר, המחבר מתראיין בערוצים השונים ומסביר כיצד התהוותה העריצות הפיזיקלית הזו, וכיצד בנה איינשטיין את מעמדו המדעי על אדני הסילוף והשגיאה המתמטית.
אני הקטן, פותח את הספר, ורואה בעמוד השער כך:
"הנוסחה המפורסמת של איינשטיין E=mc1 היא בסך הכל ביטוי של פנטזיה פרוידיאנית מוכרת, הליכתו של איינשטיין אחרי הפנטזיה, גרמה לו לחשב את תורת היחסות הכללית, לפני שחישב את תורת היחסות הפרטית, מה שהביא אותו למחשבה כי שני תאומים על שני כוכבי לכת שונים, יעברו בכל אופן זמן שווה".
עיני צדות מספר אי דיוקים בקטע, יותר נכון, דומה שהכותב מעולם לא החזיק בידע מאומת אודות איינשטיין. ולתומי אני משתף את מה שנראה בעיני כפדיחה של השנה בדף הפייסבוק שלי, תוך שאני מתייג את מכללת ספיר, הדיקנית, הרקטורית, המאבטחת, והגרפיקאית. אלא שעל הדברים לא באה שום תגובה, זה כנראה לא חשוב. עריצותו הפיזיקלית של איינשטיין רק תופסת תאוצה, מכירות הספר מתגברות, הריאיונות הופכים לסוחפים יותר, נעם תתר נישא על כפיים, והוא מועמד לראשות מפלגת גנץ-לפיד.
ובכן, אתם הולכים לחזות בניסוי המופלא הזה במו עיניכם. ד"ר נועה ששר, המלמדת במכללת ספיר, אשר מפרסמת באתר המכללה את הספר שלה 'גברים נעלמים', שענינו, הוא כפי אשר נכתב עליו שם: "לקרוא תיגר על התפיסה הנפוצה כאילו פוסקים לאורך הדורות עשו ככל יכולתם להתיר עגונות ולמזער את סבלן". היא בת מזלו של נעם תתר, ספרה מלא בשגיאות מצחיקות שנראות כמתיחה טלויזיונית אשר ראוי ל'העבירה פעמים רבות', היא לא מסוגלת לקרוא טקסט תלמודי כצורתו, אבל ככל שאני אפרסם את הדברים, לא תבא שום תגובה, ספרה המונומנטלי רק יצבור תאוצה, וקולה ימשיך להישמע ללא מורא!
ובכן, לא אלאה אותכם בכל מאות הטעויות ההלכתיות שיש בספר, וכיצד אלו מובילות אותה למסקנתה השגויה, על זה ייכתב בעז"ה מאמר מיוחד, שלא יזכה לשום תגובה, כפי שאני מבטיח לכם כאן מראש.
רק אדגים לכם, כיצד נראית דוקטורית במאה ה21 החוקרת תלמוד והלכות…
א) מדברנא דאומתיה בהבנת לשון חכמים
האם שמעתם פעם על "שנאמר מקלקלת את השורה"? חבל שלא, כי נועה ששר שמעה גם שמעה, הנה כך היא מפענחת בעמ' 330 את הטקסט 'שנא' מקלקלת את השורה'…
נתקלתם פעם בראשי תיבות בהלכה שנראים כך: "וה"ה"? אני בטוח שכל ילד מכיתה ב' ידע לפענח אותם: "והוא הדין", אבל נועה, יותר חכמה ממכם היא יודעת שהכוונה "והא הוא". (עמ' 98, 135, ועוד). הוא הא מי זה בא – גדול הדור הבא.
ואם חשבתם שמדובר על סתם פענוחים, הבה נציץ מעט להלכות עגונות, אולי שם נראה את גדולתה של הד"ר ששר?
כך כותבת היא בעמ' 366:
"הפוסק יאיר חיים בכרך (לייפניק, 1638 – וורמייזא, 1702) נתבקש להצטרף להיתר עגונה שנסיבות עיגונה תוארו בספרו כך : דוד בר אשר ז"ל גינצבורג נסע דרך אניה בלב ים עם אביו אנשיל מאמשטרדם לפורטיגאל ונאבד זכרונם לגמרי כעשר שנים ונשארו נשיהם עגונות ואחר עשר שנים בא לפני ב"ד דאמשטרדם שטר מקוים ונזכר שם ועד אחד מעידי שטר דוד בר אשר ז"ל גינצבורג הכ"מ [הכתוב מעלה] אם זה מספיק להתיר העגונה אשת אנשיל".
ובכן, ששר מפענחת בטעות 'הכתוב מעלה', במקום 'הריני כפרת משכבו', נניח לרגע שאין לך בר בירב דחד יומא, שיחשוב שהמלים 'הכתוב מעלה' מתאימות כאן בתוך טקסט זה. אבל, איך למען ה' סברה המעתיקה הזו להבין את התשובה? הרי כל השאלה היא מחמת הביטוי 'הריני כפרת משכבו' שהוא ביטוי שנאמר על הנפטרים, מה כאן 'מספיק להתיר העגונה' בביטוי 'הכתוב מעלה'??? לא נלאה אותכם במהלך הענינים, אבל טעות הפענוח החובבנית הזו, סוחפת את ששר לשרשרת של בלבולים, מכיון שלא הבינה את השאלה, כמובן שלא תוכל להבין גם את התשובה, וכשהיא לא מבינה, היא מיד רואה את עריצותם של הפוסקים.
ב) בקיאה עצומה במושגי ההלכה
בעמ' 71 כותבת ששר:
"הנישואין מותרים רק לאחר שחלפו תשעים יום ממועד פטירת בעלה. על ימים אלה להיות שלמים ("נקיים", בלשון התלמוד)".
אך מדובר בזיל קרי בי רב, בשום מקום בתלמוד לא מדובר על "תשעים ימים נקיים", או על "ימים נקיים" במובן של שלמים. "שבעה נקיים", אינם ימים שלמים, אלא ימים בהם הגוף נקי מדימום.
בעמ' 154 כותבת המחברת הנכבדה:
"מובנו של המושג טריפה בהקשר הנדון כאן הוא אדם ש"נחתכו סימניו", כלומר איברי החיוּת שלו – איברים שאם נפגעו אין הוא יכול לחיות. ההגדרה של איברים אלה מתבססת על הגדרתם של סימני חיוּת בבעלי חיים, שנדונו בהרחבה לאורך הדורות נחלקו פוסקים בשאלה אם סימני חיוּת בעוף במשנה ובתלמוד ובבהמה תקפים באדם או שהמבנה האנטומי השונה של האדם דורש הגדרות שונות… אחת השאלות העולות בדיון ההלכתי בהקשר זה היא כמה זמן עשוי אדם לחיות לאחר שנפצע באחד מ'סימניו'".
שוב טעות בסיסית במונחים תלמודיים, 'נחתכו סימניו' הם הקנה והוושט, ולא 'איברים שאם נפגעו אין הוא יכול לחיות', המונח 'איברי חיות' במידה והוא חופף אולי ל'אבר שהנשמה תלויה בו', אינו קשור כלל לדין 'סימנים', וגם לא להלכות טרפות. אין שום מחלוקת על חיתוך סימנים לגבי אדם או בהמה שכן ברור שחיתוך רוב סימנים נחשב למוות. ואין בשום מקום דיון על "אדם שנפצע באחד מסימניו".
בעמ' 140 נכתב כך:
"על פי ההלכה שטרות נעשים לבעלי תוקף משפטי לאחר שנחתמו על ידי שני עדים המעידים שהם שטרות מקוריים. הליך זה נקרא קיום השטר… דרישה זו אינה תקפה במקרה של שטר המעיד על מותו של אדם".
אך זו טעות, קיום השטר המוזכר במשנה הוא אישור בעל פה בפני בית הדין של העדים 'זו חתימתינו'. ולא עצם החתימה על השטר. הקיום הוא הליך המוודא שהשטר אינו מזוייף, ולא הליך יצירת השטר.
ג) ידיעה מופלגת בהשתלשלות ההלכה
בעמ' 141 כותבת ששר, לגבי נישואין על פי בת קול:
"השולחן ערוך דן בזהות הקול והכריע בהתאם לאמונות שרווחו בתקופתו: "שמעו קול שאומר: איש פלוני מת, והלכו ולא מצאו שם אדם, משיאין את אשתו. ואם שמעו קול זה בשדה או בחורבה, אין משיאין על פי אותו קול, דחיישינן שמא שד הוא, כיון שיצא הקול ממקום שהשדים מצויים שם".
מכיון שבמחקרים בקיאה ורגילה היא, הרי יש באמתחתה גם הסבר מן המוכן: "על אמונה בשדים והתגברות העיסוק במאגיה בחברה האשכנזית בעת החדשה המוקדמת ראו שלום, שדים, רוחות ונשמות… אטקס, בעל השם…".
עצוב בהחלט, שכן לצורך התחקות על מקורות השולחן ערוך אין צורך להיות גדול הדור, ניתן לעקוב בבאר הגולה או ביאור הגר"א, או בית יוסף עם עוד מעט מאמץ. כל מי שפותח את 'האותיות הקטנות' מגלה שזו לא פסיקה של הבית יוסף, אלא של הירושלמי ביבמות שם, "הדא דתימר בשדה אבל בעיר…" (והתוספת של חורבה הוא לפי ברכות ג.), הירושלמי מובא בתוספות על אתר.
דוגמאות כאלו ישנם לעשרות רבות לאורך כל ספרה, כולו שזור בטעויות מצחיקות של אי הבנת הטקסט, שיפורטו בעז"ה במאמר מיוחד שיפורסם ולא יזכה לשום תגובה…
ד) ניתוח מבריק של דין 'קטלנית
כאן ניתן רק עוד כמה 'טעימות' מהלמדנות הפואטית של ששר:
בסיכום הספר נכתב: "מצאתי כי בעקבות הפּרעות התפתחה מעין מיתולוגיה שתייגה את התרת העגונות ואת רצונן להינשא מחדש כסכנה", (עמ' 392). האמנם? זמן רב למדתי הלכות עגונות, ומעולם לא מצאתי ולו מקור אחד שמייצג 'מיתולוגיה' שכזו!
מתברר שהמחברת הנכבדה אינה מבחינה בין אלמנה ובין אשה קטלנית. וכך היא כותבת, בעמ' 77:
"אף שהאלמנה מותרת בדרך כלל להינשא בשנית, כבר בתלמוד מובאים סיפורים המגלים אמביוולנטיות כלפי נישואין חוזרים של אלמנות בכלל[1] וסיפורים על נשים שזכו לתווית אישה קטלנית בפרט. במסכת יבמות מובאת מחלוקת בין רבי לרבן שמעון בן גמליאל בשאלה האם רשאי אדם לשאת אישה שמתו לה שני בעלים או יותר. ההנחה היא שייתכן שמותם של הבעלים קשור למום כלשהו באישה או בהתנהגותה, ולפיכך יש להחזיקה כ"קטלנית" ולהימנע".
הקטע עמוס שגיאות:
1) אין שום קשר בין דין קטלנית, לבין 'אמביוולנטיות של נישואין חוזרים של אלמנות', הראשון הוא הלכה בתלמוד ובשלחן ערוך, השני בדיה מוחלטת.
2) המחלוקת היא לא האם אדם רשאי לשאת אשה שמתו לה שני בעלים או יותר, ישנה הסכמה שאשה קטלנית לא תינשא, המחלוקת היא כיצד מוחזקת כקטלנית האם בפעמיים או בשלש, זו מחלוקת כללית כמה שיעור חזקה (למשל גם לגבי מתו אחיו מחמת מילה).
3) הסבר האיסור בקטלנית אינו מחמת 'מום כלשהו באשה או בהתנהגותה', בסוגיא שם ניתנו שני טעמים: יתכן שהאשה נגועה באיזו מחלה או מום גנטי שגורם לכך, יתכן שמזלה גורם לכך שבעלה ימות. (הרא"ש מסביר שלכן אין דין של 'בעל קטלני', שכן מזלה של האישה משפיע על בעלה שהוא המפרנס אותה, אבל לא להיפך).
כך הקטע הבא:
"חוקרים אחדים דנו בשאלה באיזו מידה השפיע המושג "קטלנית" על המנהג בפועל, ונראה שאף שמדובר במושג רוֹוח, ברוב החוגים היהודיים נהגו לשאת אלמנות. עדות מעניינת לכך שנישואין חוזרים של אלמנות לא נתפסו בדרך כלל כפסולים אפשר אולי למצוא בעובדה שעל מצבות של נשים שנישאו יותר מפעם אחת צוינו לפעמים שמותיהם של שני הבעלים שהיו נשואות להם בחייהן…".
שוב הערבוב בין קטלנית לבין אלמנה, ברור שנהגו לשאת אלמנות, כמה וכמה מגדולי האמוראים נשאו אלמנות, ביניהם האמורא רבא, אין שום קשר לדין קטלנית שהוא רק בהוחזקה שבני זוגה מתים. הנסיון להביא הוכחות לכך שנשאו אלמנות מגוחך, סוגיות שלמות עוסקות בנישואי אלמנה, החל מדיני הבחנה, וכלה בדיני כתובת אלמנה, ימי המשתה שלה, וכו', וכמובן סוגיות עגונות שמטרתן להתיר את האישה לנישואין. מעולם לא הובעה הסתייגות הלכתית מנישואי אלמנה, מלבד האיסור של אלמנה לכהן גדול, המלמד על הכלל. וכמובן מצוות הייבום שכל עצמה הוא לשאת את האלמנה ולא להתייחס אליה כ'קטלנית'. (משם נלמד, אגב, גם רעיון ה'קטלנית': וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא כְּאֶחָיו).
הערבוב חוזר לאורך כל הפרק, ובעמ' הבא:
"למרות זאת, דעות בגנות נישואי גברים לאלמנות גם הן לא פסו מן העולם באותם ימים. רבי יעקב עמדן, למשל, כתב בזיכרונותיו שאביו רבי צבי אשכנזי נמנע מלהיעתר לשידוך שהוצע לו בפראג כי "לא אבה לקחתה מחמת היותה אלמנה, גם על עצמו העיד שנרתע תחילה מלשאת את אשתו השנייה בגלל היותה אלמנה. הדברים מלמדים שגם בעניין זה הייתה שניות ביחסה של החברה לאלמנות, ושאילוצי החיים התנגשו לא פעם עם תפיסת האלמנה כאישה "קטלנית".
קשה להבין כיצד מערבבת ששר שוב ושוב את הענינים, העדפות אישיות של חכמים, כולל גם סלקא דעתך של היעב"ץ שמתחילה חשב שלא לקחת את אשתו השניה, כי הוא לא רצה אלמנה (אבל בסוף נשא אותה…), מתקשרת לכביכול מין הסתייגות הלכתית מנישואי אלמנה, ולא עוד אלא שהיא מקושרת ל'תפיסת האלמנה כאישה קטלנית', שלא היתה ולא נבראה. משל למה הדבר דומה, למי שילמד את דין מתו אחיו מחמת מילה, ויסיק מכאן כי המילה היא פעולה קטלנית לפי חז"ל, או שהיחס למוהלים הוא כאל קטלנים.
בהמשך היא כותבת שוב על חוסר הרצון של חלק מהנשים להינשא מחדש: "בעוד האמביולנטיות של גברים בוטאה לא אחת בזיקה למושג 'קטלנית', להסתייגותן של אלמנות היו שרשים אחרים", בעוד אין אפילו מקור אחד בו אדם אינו רוצה לישא אלמנה בטענה שהיא קטלנית או שהיא קשורה למושג זה. (הטעות חוזרת שוב בסיכום הפרק בעמ' 88, בה מוצג דין אישה קטלנית כגורם מעכב בנישואי אלמנות. וכמה אירוני, שדין אישה קטלנית אינו יכול לבא לעולם אם לא שגבר נושא קודם לכן אלמנה…).
ה) ירידה לשורש נבכי נפשם של פוסקי הלכה
בעמ' 165, רואה ששר את הבעיה באיסור לומר קדיש לפני קביעת היתר עגונה:
"לעניין זה הייתה ודאי משמעות נפשית כבדת משקל. אולם לא רק מבחינה פסיכולוגית מקשה ההלכה על מצבה של העגונה אלא גם מבחינה כלכלית…".
אמנם כאשר הכנסי"ח רצה להתחשב בצאצאים, ולאפשר להם לומר קדיש, כך: "אף שמבואר בש"ע שאין מניחין בניו ואשתו להתאבל אבל אני נוהג מאחר שכבר מפורסם ששולחין שו"ת לרבנים, אני מתיר לבניו להגיד קדיש בביתם לעשות מנין שבזה איכא פרסומי מילתא ול"ח שיבא א' ויעיד שפלוני מת סתם. וגם לאשתו ובניו אינני מוחה לילך בבגדי חול אף בשבת", אין ששר רואה כאן מניע של התחשבות, להיפך, היא מוצאת שיפוט שלילי חדש לענין:
"נראה שבבחירתו זו של קצנלנבוגן היה ממד של התרסה פומבית כנגד הנוהג המקובל במקרים של עגונות… יש מקום לחשוד שמא כאשר התיר לבני משפחותיהם של נפטרים לקיים מניין בביתם הוא נהג כך לא רק במענה לצורכיהם הרגשיים של האבלים אלא גם בשל מתח בינו ובין גורמים מסוימים בקהילה", (עמ' 237).
עכשיו הכל מובן (נותר רק צורך להסביר מה היה הריווח שלו בהיתר ללכת בבגדי חול בשבת? הייתכן שההימנעות של נשים מבגדי שבת לאור פסיקתו, מבטאת שליטה גברית?).
בעמ' 317-9:
"ההלכה היהודית, שמבחינות אחדות הפסיקה לראות במומר יהודי, החמירה בעניין המעמד האישי וראתה בו יהודי לצורך הפקעת נישואיו… סוגיית כבילותן של נשות מומרים לנישואיהן זכתה בראשית המאה התשע עשרה לביקורת נוקבת אף בתוך החברה היהודית פנימה… המשכיל היהוד גליצאי יוסף פרל… טען שההלכה בעניין אשת מומר כפי שהתגבשה באשכנז – כלומר התניית הגירושין בכך שהמומר ינהג על פי כללי ההלכה שנטש – מערימה קושי של ממש בפני העגונה ובכך סותרת הן את החוק המקראי, שביקש בדרך כלל לאפשר לנשים להינשא מחדש".
ובכן, ההלכה 'מחמירה' כאן, משום ש'כך התגבשה באשכנז', בעוד מעולם לא היתה דעה שמומר אינו צריך לגרש את אשתו, שהרי כשקידש אותה היה יהודי גמור, ולפי ששר טענתו המגוחכת של הליצן פרל,[2] שההלכה 'סותרת את החוק המקראי שביקש בדרך כלל לאפשר לנשים להינשא מחדש', היא ביקורת נוקבת…
אגב, כשהיא מתארת את שלמה מיימון שבחר לעגן את אשתו, היא דואגת לבל נקיש חלילה בהכללה לגבי המשכילים האחרים: "השתלשלות העניינים במקרה זה נבעה במידה רבה מאופיו של המחבר, ואין להקיש מהדברים על התנהלותם של משכילים אחרים",[3] (עמ' 321, ראה ספרי נאורות והשכלה הערה 210), מכאן ואילך היא מקדישה שמונה עמודים להעמיק בתהליכים שהביאו את מיימון לעגן את אשתו, והכל תוך גילוי אמפטיה ואהדה למיימון, והעברת ביקורת על החברה החשוכה והקנאית שמסביב, גם בזה ההלכה אשמה, ולא מיימון שפרק את עולה…
הסאגה מסתיימת אצל ששר במופע של סלחנות ואמפטיה:
"ראוי לשים לב לכך שאת תיאור האפיזודה פתח מימון באזכור העובדה שהוא היה עדיין נשוי. יש בכך ללמד שגם שנים אחרי שנטש את ביתו, מילאו נישואיו תפקיד בתודעתו. את אשתו הוא זכר כ"יפהפיה ממדרגה ראשונה" ונראה שאכן היו לו רגשות חמים כלפיה. ואולי לא הייתה בעיניו סתירה בין הריחוק מביתו ובין מה שממרחק ביקש לדמות לעצמו כרגש אהבה כלפי אשתו ולפיכך לא ראה כל צורך להתגרש ממנה. ייתכן שתפיסתו הייתה מבוססת על הדגם התלמודי של רבי עקיבא, מי שהמסורת היהודית העלתה על נס את אהבתו לאשתו על אף שנעדר מן הבית במשך עשרים וארבע שנים", (עמ' 328).
כמה עין טובה!
המחברת הנכבדה היא בוחנת כליות ולב, אך בחינתה תמיד מגיעה לאותן תוצאות, אצל פוסקי הלכה, בניגוד לאצל משכילים, תמיד היא רואה רק רע כל היום.
בעמ' 370 אומרת היא:
"נציין גם שבניגוד לדבריו של כהנא כאילו קיימת בתודעתם של הפוסקים "מצוות התרת עגונות", כמה מן הפוסקים ציינו שמלכתחילה היה ראוי להם להימנע מן העיסוק בתחום זה מכול וכול, והם מצדיקים את נכונותם להיענות לפנייה מסוימת רק בכך שמדובר בנסיבות מיוחדות".
לא רק כהנא אלא גם שורה ארוכה של מחברים וחוקרים כתבו כך (מצוטטים בעמ' 363, מעט מזעיר מהמקורות הרבים המלמדים זאת ומובאים בספר העגונות של כהנא עמ' 13 ואילך. לדידה של ששר כל האמירות הללו הושפעו מהרטוריקה של ספרות השו"ת "העושה שימוש תדיר בדימויים המציגים את העגונה כאומללה ואת הפוסק כקשוב למצוקתה"… איך שהם נפלו בפח, הלכו שולל אחרי הרטוריקה!), לא שצריכים אנו למטלעתם, אבל ששר לומדת מהעובדה שהיו פוסקים שחששו להתיר עגונות, משום שלא ראו עצמם ראויים לכך, שכהנא אינו צודק, לא היתה קיימת בתודעתם של הפוסקים מצוות התרת עגונות. מה נאמר ומה נדבר. במקום לראות את הצד השני, שלמרות הנחת היסוד שאין הם ראויים לכך, הם נחלצים לעזרה 'בנסיבות מיוחדות', כלומר כאשר רואים שאין מי שנכנס לברר את הסוגיא של עגונה ספציפית זו, היא מסיקה שלא היתה קיימת מצוות התרת עגונות. וכמובן המצווה היא לא להתיר בכל מחיר, אם כך לא היה צורך בפוסקי הלכה, המצווה היא לבדוק עד כמה שניתן להקל במסגרת ההלכה.
ו) עין טובה – תמיד טוב שתהיה
על מדת עינה הטובה, נוכל ללמוד מהערתה בעמ' 379: "שו"ת חתם סופר, חלק ג, אבן העזר, סימן נה. תיאור הפוסק את עצמו כטרוד במתן תשובות לשואלים אחרים או בעניינים הלכתיים בוערים קשור ללא ספק גם לתדמית שביקש ליצור לעצמו" . כמה צרה עינה ברבי עקיבא אייגר (שכתב כך לחת"ס) עד שאינה יכולה לדמיין אותו באמת "רבו הטרדות אשר סביב שתו עליו לא יתנהו להשיב כראוי", לדעתה, ברור שאת זאת כתב משום ה'תדמית שביקש ליצור לעצמו'!
בפיסקת הסיום המרושעת של הספר, המסתיימת במילים:
"אותה חברה שביססה את אורחות חייה על היעדרות ממושכת של בעלים מבתיהם, שאפשרה להם לנטוש את נשותיהם ולא נקטה יד קשה כנגד אלה שעשו זאת, הקריבה לא רק את העגונות עצמן אלא גם את ציבור הנשים בכלל על מזבח חירותם של הגברים".
אין מילה אחת נכונה. אבל אפילו היה 'מחקרה' מבסס אמירה זו, וכי אין מילה טובה לומר על החברה היהודית מלבד המלים הרעות האלו? זה כל מה שעשו היהודים, בהיותם במצור ובמצוק, ביססו את ארחות חייהם על היעדרות ממושכת של בעלים מבתיהם? איפשרו לנטוש ולא נקטו יד קשה? הקריבו את ציבור הנשים על מזבח חירות הגברים? כמה עין רעה צריכה להיות לאדם כדי לחשוב כך?
הערות:
[1] בהערה מציינת ששר לב"מ פד: אך שם אין זכר לאמביוולנטיות לגבי נישואי אלמנות, להיפך, רבי שלח לאלמנתו של ראב"ש כדי להינשא לה, והיא השיבתו שבעלה הראשון היה במדרגה גבוהה יותר ולכן הוא אינו ראוי לה.
[2] עוד בענין יוסף פרל, בעמ' 320, מביאה היא את ההאשמות שהועלו נגד החסידות, שהגברים עוזבים את נשותיהם ומשתכנים בחצר הצדיק. המשכיל יוסף פרל כתב בשנת 1816: "כל היום הוא [=החסיד] יושב בקלויז או אצל הצדיק […] בזמן שאישתו וילדיו חיים על חשבון התמיכה של זרים או מסתפקים בלחם ישן וחיים בעוני מחפיר". בעיניה זו כנראה עדות אמינה, שכן בהמשך מביאה היא האשמה כזו מקונטרס 'מתנגדי', ומוסיפה: "הדברים נכתבו במסגרת מסמך פולמוסי ולפיכך קשה להעריך מהי בדיוק המציאות המשפחתית שעמדה לנגד עיני הכותב". אך כתביו של פרל הם הרבה מעבר ל'מסמך פולמוסי', אורינובסקי כותב עליו: "הראשון לסופרים הסטיריקנים בגליציה היה יוסף פרל… פרקי הסטירה הארסית הזו מצטרפים לתמונה חד צדדית המוגדלת על כדי קריקטוריות והמשחירה את פני חיי ישראל", (תולדות הספרות העברית החדשה עמ' 76).
[3] מעניין שבעוד בהמשך הספר (עמ' 343) היא מתארת מקרה של שני צעירים עשירים שעזבו את נשותיהם והלכו לאוניברסיטה, וכותבת: "נטישתם של שני "בני הנגידים" את בתיהם הייתה ביטוי להתפשטות ההשכלה", הרי שזו אינה סיבה ליחד תת פרק על 'עגונות מחמת השכלה', כפי שעשתה לחסידים…
ועוד עניין קטן: המשפט "בהלכה אין מקום לקריאות שונות'" אינו עומד במבחן הביקורת ההיסטורית… אני משערת שאתה יודע כמוני שתולדות התפתחות ההלכה הן תולדות התפתחות הקריאות השונות בטקסטים…
ייתכן שלא הסברתי מספיק את כוונתי
ברור שככל שישנה מחלוקת בהלכה, אזי כל צד קורא את הדברים אחרת, ויש בהלכה הרבה מחלוקות מאז ומעולם
התכוונתי ל'קריאות' במובן המודרני יותר, בו לוקחים טקסט שאומר א', ולאחר פירוק והרכבה שלו קורה נס והוא אומר ב'….
ככל שמדובר בסיפור, באגדות חז"ל, או בסיפור המובא בשו"ת, ניתן להכניס הרבה משמעויות במה שהתרחש שם, וזה דבר שמקובל במקצוע הספרות, בסופו של דבר כל סיפור הוא גם ספרות. את אומרת שגילויי רגשות בספרות שו"ת כלפי נשים עגונות, לא מייצגים משהו שהכותב הרגיש, אלא מחרוזת קלישאות קבועה מראש שהוא שיבץ בתוך הטקסט, זו קריאה חדשה, שאין לי דרך ישירה לסתור אותה. אני רק יכול לתהות מה המניע של הקריאה הזו, והאם באמת הטיעון (היחידי…) של היעדרות תיעוד היתרי עגונות בפנקסי קהילות, מוליד את הקריאה הזו. ועוד תהיות דומות. או אשאל, האם נכנסת קצת לביוגרפיה של האנשים שאת חורצת עליהם משפט בכזו קלות? למשל לביוגרפיה של רבי עקיבא אייגר, שלדעתך כותב 'העמוס בעבודה' כדי להראות שהוא פוסק גדול, או לרגישות של הנודע ביהודה לנשים חסרות ישע? (ראי תשובתו ב'אור הישר' סימן ל').
האמירה שלי בנוגע לקריאות, היא ככל שמדובר בדיון הלכתי, כאשר באים לפענח מה היה שם מבחינה הלכתית, מספר הקריאות מוגבל, כי המבנה של הדיון ההלכתי מוגבל על ידי הרבה כללים ותקדימים. במידה ומישהו בא לחדש הלכה על פי שיטה חדשה, וקצת לרופף את כללי הפסיקה והדיון ההלכתי, כגון 'פסיקה קונסרבטיבית', או יהדות רזה של מיכי אברהם, או יהדות קלילה של עידו פכטר, שוב, אין לי מה לומר לו, זו בחירה שלו. אבל כאשר באים לפענח את הדיון ההלכתי של הנודע ביהודה והשאגת אריה – מספר האפשרויות מוגבל. ומי שמכיר את עולם ההלכה יודע זאת. וכאשר הוא נתקל בכתיבה שלא מכירה את הכללים המגבלות והשיח, זה מקומם כי זה זלזול באינטלגנציה, ותאמיני לי שהאינטלגנציה של כותבי התשובות האלו רחוקה מלאפשר זלזול בה, בסופו של דבר זה חוזר על הכותב, שחושב שהוא יודע יותר טוב מהם.
זו היתה כוונתי, ואקווה שהיא מובנת יותר עכשיו.
בגדול, מחקר פמיניסטי, הרבה פעמים הוא מוכוון למטרה מסומנת, ולכן זה פוגע באיכות המחקר, ובסופו של דבר פוגע בפמיניזם עצמו, במידה מסויימת, כי הוא נתפס על ידי אלו שמבינים בתחום כלא רציני. לא רק בהלכה, אם מחקר פמיניסטי משחק בסטטיסטיקה, מי שמכיר את התחום פשוט מתרגל 'לא לספור' אותו, כשהוא משחק בביולוגיה בעזרת 'קריאות מחדש' זה מקומם ביולוגים… וכך הלאה. יש הרבה דרכים לדאוג לזכויות נשים, מבלי להציג נתונים לא נכונים, מבלי לטעון שכל הגברים בכל זמן ובכל עת רק התעמרו בנשים, וכו'. יש מקום לשאול למה לא נותנים לנשים ללמוד תורה, גם מבלי לקפוץ ולהתנהג כאילו אפשר להשלים את הפער הזה בלי ללמוד.
אם המטרה היא חיובית, לא צריכים לראות כל כך הרבה רעל ומרירות בדרך, הדרך הנכונה היא שיגיע מצב בו נסכים לא רק על ורד נועם, אלא על עוד מאה כמוה… אם יש לך כדור בקנה, תירה, אל תדבר.
בברכה, יהושע ענבל
שבוע טוב הרב ענבל, הפעם אתה מעלה שאלות מתודולוגיות מעניינות כגון מה היחס בין הביוגרפיה של פוסק (ואוסיף: ואישיותו) לבין דרכו בהלכה ובאיזו מידה הביוגרפיה רלוונטית לניתוח הפסיקות שלו. יתכן שיש לנו עמדות שונות בנוגע לשאלות האלה ואפשר היה ללבן אותן (אם כי לא בטוח שהבמה הזו היא המקום המתאים לכך). חשוב לי לומר: אני ממש לא מזלזלת בפוסקים המוזכרים בספרי ולא יודעת מה בדברי הכתובים הקנה לך את הרושם הזה. ליחס לפוסק דאגה למוניטין שלו, לא נראית לי אפשרות מופרכת בהכירי את המציאות ההיסטורית שבה חיו הפוסקים שאת דבריהם ניתחתי. ועוד, אני משערת שידוע לך היטב שהלכות התרת עגונות הן שדה
הלכתי סבוך מאוד (ושלמרות הנסיון שלך להגחיך את דבריי, אולי אפילו שמת לב שאני מבינה לא מעט בהלכות התרת עגונות למרות הטעויות שמנית), ושלא אחת המומחיות של פוסק בהלכה הודגמה באמצעות דיון מפולפול במיוחד בענייני עגונות. אבל אני מתעניינת בהיבט אחר של דבריך (בעקבות העובדה שלפחות בנוגע אליי נטלת על עצמך להיות בוחן כליות ולב): אצלי התהיה אכן נולדה מתוך היעדרם הכמעט מוחלט של ההיתרים מפנקסי הקהילות ומפנקסי בית הדין שבדקתי (והמפורטים בספרי). אבל אתה מגלה חשדנות בנוגע לאפשרות שזה מה שהוליד את המחקר שלי משום שאתה מייחס לי אג'נדה. כאן אני מרשה לעצמי להעלות את החשד שמא האג'נדה שלך עצמך מונעת ממך לבחון את האפשרות שיש ממש בטיעוני ההיסטוריים (למרות כל הטעויות שפירטת). ובלי קשר לאפשרות הזאת אני סקרנית לדעת: האם עיינת בכל המקורות שבהם עיינתי אני? האם הזדמן לך לקרוא את כל פנקסי הקהילות, פנקסי בית הדין, ושאר המקורות ההיסטוריים שהזכרתי בספרי? אם כן – אשמח מאוד לקרוא הסבר אלטרנטיבי שלך להיעדרם של היתרים במקורות האלה.
כך או כך – תודה על הקדשת הזמן לקריאה המדוקדקת בספרי.
1) אני לא קישרתי בין ביוגרפיה / אישיות לבין דרכו בהלכה, עסקתי בפרשנויות שלך בתחום האישיות גופא, אלו צריכות להיות קשורות לתיאור ולידע שיש לנו עליה. להגיד על רעק"א שכתב 'העמוס בעבודה' כביכול כדי להראות שהוא פוסק גדול, זו אמירה שפשוט לא מתאימה למציאות החיים שלו.
2) לא נראה לי שאני מנסה להיות בוחן כליות ולב, כתבתי שאני תוהה מה גורם לך לקרוא בטקסט קריאות שהינן בניגוד למשמעות הראשונית שלו, זה שלא מצאת בפנקסים מספיק התירי עגונות, לא אומר שרעק"א רצה להראות שהוא גדול גדול, או שרב אחר לא היה אכפת לו מהעגונה וסתם כתב מליצות נפוחות. מעבר לזה אני רואה אצלך הרבה אמירות מגמתיות, מכלילות, מתנשאות, שלא ברור לי מה מקומן במחקר אובייקטיבי. יש מספיק ביקורת ענינית על תהליכי התרת עגונות, חלקה כתובה בספרות השו"ת באופן מפורש (למשל התערבויות של רבנים הקשורים לאחד הצדדים, בפרשת הגט מקליווא, ועוד), אין צורך להמציא בעיות מתחת לאדמה, ובודאי לא להכליל. אנחנו כבר לא במאה היט' בה סופרי השכלה כתבו הכללות מנותקות מהמציאות וכל קוראיהם ענו אמן.
3) כתבתי שלמחקרים פמיניסטיים בגדול יש אג'נדות וכולם מגיעים לאותה נקודה… לא צריך כאן לבחון כליות ולב, צריכים רק לעקוב אחרי המתודה של המחקרים האלו. הם דומים לחומרים של אוטודידקטים שרוצים להוכיח את אמונתם בתחומים שונים (לא רק דת), אלא שהחמרים הפמיניסטיים הם היחידים מהסוג הזה שנמצאים בתוך המערכת האקדמית, וזה באמת מופלא. למרות זאת, חוקרים רציניים מבדילים בין תבן לבין בר, אם מראיינים בYNET מתלהבים מאיזה 'מחקר חדש', חוקרים אמיתיים לא סופרים מחקר שאינו מבוסס, בלי קשר לתואר של כותבו או לקביעות שקיבל באיזה מוסד נחשב… את לא רוצה להיות רוחמה וייס או יגאל בן נון.
הביקורת שאני כותב היא מהתחום שלי, אני משאיר לאנשים מתחום הסטטיסטיקה והביולוגיה לומר את שלהם, אני עוסק בהלכה, וזו הזוית שעליה אני כותב, מקומה של הבנת ההלכה והשיח ההלכתי במחקר, בלי שום קשר למחקרים פמיניסטיים, כתבתי הרבה ביקורות על הבעיה הזו, ולא רק על היסטוריונים כמו בראון, או מוסמכים לרבנות כמו שנרב / גולינקין, אלא גם על חוקרי תלמוד, כגון הלבני.
4) כמובן שלא עיינתי במקורות ההיסטוריים שאת טרחת ולמדת, ולכן לא נכנסתי לדיון ההיסטורי, אלא רק לדיון ההלכתי על מה כתבו ומה עשו בנושא פוסקי הלכה. לגופה של קושייתך, עברה בי מחשבה, שאם את מצפה למצוא בפנקסי הקהילות היתרי עגונות, את אמורה לצפות למצוא שם גם איסורי עגונות, כלומר אם היה דיון בנוגע לעגונה, המסקנה צריכה להיות כתובה שם, והיעדר האזכור של הסיפור לא מוכיח מה המסקנה. ולאחר מכן עברה בי מחשבה נוספת, שברוב המקרים שאלה של עגונה היתה נמסרת ל'מיקור חוץ', כלומר נשלחת לפני גדולי הדור ופוסקים גדולים, וברגע שהנושא הפך לענינם של פוסקים מחוץ למקום, הוא לא תועד בפנקס הקהילה. אבל זו רק השערה, אדרבה אשמח לשמוע דעתך בענין.
בלי שום קשר לשאלת פנקסי הקהילות, ולכל מסקנה שתסיקי ממנה, את לא יכולה בגלל זה לשבש את החומרים האחרים שקיימים. יש עוד תחומי מחקר שיש בהם פערים שאנו ממתינים להשלמה ולהבהרה, ועדיין, אי אפשר לערבב את הכל כדי לנסות לפתור פער כזה.
שאי ברכה
תודה על תשובתך. ראשית, כידוע לך, הוצאת דברים מידי פשוטם היא פרקטיקה נוהגת בעולם התורה… ובנימה יותר רצינית: נראה שלא נסכים בנוגע למציאות החיים של ר' עקיבא איגר (מפני שאנחנו כנראה מתרשמים אחרת מהאישיות הנשקפת מדבריו) וגם לא בנוגע לטענותיך המכלילות ביחס ל"מחקרים פמיניסטים בגדול". אני משערת שגם כאן לא תסכים אתי – אבל לי עצמי אין ספק שכל אחד מאתנו קורא את הטקסטים כשהוא מצויד בתפיסת עולם שמאירה עבורו היבטים שונים שלוהם או לחילופין מונעת ממנו להכיר בהיבטים אחרים. ובאשר להצעה בסיפא של דבריך, לדעתי, (ומתוך היכרותי עם הפנקסים), היא אפשרית, אבל פחות סבירה ול"מיקור החוץ" והשלכותיו התייחסתי בספרי. כאמור – ישפטו הקוראים אם אכן "ערבבתי הכל" ומי משנינו מגמתי יותר בדבריו 😊. כל טוב!
אין ספק שלכל אחד תפיסת עולם, אין אדם אובייקטיבי לחלוטין, מה שניתן הוא לחתור לאובייקטיביות, ולנסות להשתמש בטיעונים אוביקטיביים
לגבי הוצאת דברים מפשוטם, אם הכוונה במישור הדרש, זה טוב בתור דרש, אבל לא טוב לניתוח היסטורי
אם יש לך אפשרות להסביר מדוע האפשרות של השמטת ענינים שנמסרו לדיון אצל רבנים במקומות אחרים פחות סבירה, אשמח, ובפרט מדוע את לא מצפה למצוא את איסור העגונה בפנקסים אלו.
בעניין מה שטוב ולא טוב בתחום הדרשנות – יש בינינו ויכוח בין שמרנים למחדשים, ואני נוטה לחשוב שהויכוח לא יוכרע מעל במה זו.
לגבי שאלתך: ההסבר ארוך אבל פטורה בלא כלום אי אפשר ואומר לך מה ההשערה שלי (מתוך מודעות לעובדה שאופיים של הפנקסים והכתוב בהם עוד לא נחקר די הצורך ויש עוד עבודה רבה להיסטוריונים בעניין הזה). מתוך קריאה בפנקסים אני מתרשמת שחלק גדול מהדברים שתועדו הם כאלה שדרשו הגנה מפני ערעור עתידי. "המובן מאליו" – לא צריך היה להיכתב. העובדה שעגונה היא בגדר איסור היתה המובן מאליו. כשעגונה ביקשה להינשא מחדש וביקשה היתר מעגינותה – ההיתר הוא הדבר שהיה צריך "הגנה" מפני מלעיזים ולא הפוך ((אולי תזכור שבספר מופיע מקרה שבו פוסק מסוים הרגיש ש"המובן מאליו" בסביבתו הוא שעגונה ספציפית מותרת ולכן הוא יצא חוצץ נגד התפיסה הזו – אבל זה עניין אחר ואכמ"ל. אשמח להמשיך את הדיון בהשערה הזו אבל נראה לי שגם ככה חרגנו ממגבלות הפורמט). לגבי השמטת עניינים שנמסרו לדיון אצל רבנים במקומות אחרים – כפי שכתבתי לעיל (ואולי לא הובנתי כהלכה) זו אפשרות. אולי כן ואולי לא. וכאמור, להשלכות שהיו למערכת הזו של הפניה לפוסקים במקומות אחרים – כתבתי בפירוט בספרי ואני עומדת מאחורי הדברים. ועתה אפנה לעמל יומי. שיהיה שבוע טוב!
1) לא דיברנו על האם הוצאת דברים זה טוב או רע, אלא האם זו פרקטיקה נוהגת, ועל זה אמרתי שהיא נוהגת בתורת דרש.
2) קשה לי להבין מדוע ברור לך שאיסור העגונה מובן מאליו, הרי את מדברת על אותם מקרים שרבנים מסויימים התירו אותה, את אומרת שההיתרים שנמצאים בשו"ת לא משתקפים בפנקס, לי נשמע שאם רב התיר אותה, ובית הדין המקומי בכל אופן אסר, זה ממש לא מובן מאליו, ולאור צעקות הגיוועלד המוכרות לנו מהמקרים שכן היו ויכוחים, לא סביר שפתאום כאן האיסור נהיה מובן מאליו. האישה רוצה להתחתן, ויש מי שירצה להתחתן איתה, וככל שיש רב מתיר, צריכים להתאמץ כדי ליצור איסור. האישה גם יכולה לעבור לעיר אחרת, למקום של הרב המתיר, או למקום שמצודתו של האוסר אינה פרושה, וכבר היו דברים מעולם. לכל אישה יש קרובים, ולחלקן היו גם קרובים רבנים, נראה לי שאת מציירת דמות של אישה חסרת ישע, שלא משקפת בכלל את המציאות. אם היה רב מקומי שאוסר, היה מי שיפנה לרב המתיר, ויתעורר פולמוס, כפי שראינו במציאות הרבה פעמים.
(האם יכול להיות שאפילו כאשר ההחלטה בדבר עיגון היתה מקומית, לא כתבו אותה בפנקס משום שזה נושא חמור מדי כדי לכתוב אותו בפנקס שעוסק בתיעוד של אירועים או של החלטות מנהליות, ולא בפסיקות הלכתיות מורכבות, שאולי יבואו ללמוד מהן שלא כדת?)
שלום מחבר נכבד (לצערי התווית "צוות האתר" אינה מאפשר לי לפנות אליך בשם ותואר כפי שהיה ראוי ועמך הסליחה),
רק לאחרונה המאמר שלך הובא לידיעתי וקראתיו בעניין רב. הצטערתי לקרוא שבחרת בסגנון שבו בחרת אבל סגנון הוא כנראה עניין של אופי וזכותך להתבטא בסגנון שמשקף את אישיותך.
ראשית – אני מודה לך על רשימת הטעויות שלחלקן אני כבר מודעת ואתקן אי"ה במהדורה הבאה.
לגופם של דברים: אכן, לצערי נפלו טעויות מסויימות בהבנתי את הטקסטים ההלכתיים ובפתיחת ראשי תיבות ואני מצירה על כך. בניגוד למה שכתבת לעיל, וכפי שכתבתי במפורש בספרי – איני חוקרת תלמוד והלכה אלא היסטוריונית ואיני מתיימרת להתחרות עם מי שחבשו את ספסלי בית המדרש שנים רבות בתחום זה. מסיבות היסטוריות שמוכרות לך היטב, לא זכיתי כמוך לעשות זאת וחבל, אבל בס"ד צאצאיותיי כבר תזכינה…. באשר לטענותיי ההיסטוריות: קריאתך את הטקסטים הרבניים שונה מאוד משלי אבל נדמה לי שדווקא מאמרך דלעיל מלמד שטענותיי המרכזיות בספר צודקות: אתה מבקש למסך את הטענות המרכזיות שלי על יחסם של רבנים לעגונות באמצעות פלפולים במקום להתייחס אל הטענות גופן.
אני מאחלת לך שתמצא דרכים הגונות יותר להגדיל תורה ולהאדירה.
בברכה,
ד"ר נועה ששר
שלום לד"ר ששר
תודה על דברייך ומעריך את הכנות
סבורני שמי שאינו מכיר את התלמוד וההלכה ולא את שפת הדיון ההלכתי, ולא משנה לענינינו מה הסיבה, אינו יכול לערוך את המחקר אותו התיימרת לעשות
את כותבת בספרך בפסקנות ובהתנשאות (כמו שאת אומרת סגנון זה ענין של אופי) ומגיעה למסקנות מרחיקות לכת – מבלי להבין בכלל את הנושא עליו את מחווה דעה מבחינה הלכתית
לגבי טענותייך המרכזיות בספר – זה לא נושא האתר, ולכן לא נגעתי בהן במאמר זה, אני חושב שהן שגויות, ונובעות מחוסר הבנה, ובעז"ה אכתוב על כך מאמר ביקורת מיוחד בכתב עת כל שהוא, למעשה המאמר כבר כתוב רק צריכים להכין אותו לפרסום
אני חושב שהספר שלך ממש אינו דרך הגונה להגדיל תורה ולהאדיר… להיפך, הוא נסיון ליצור מצג שוא, על גבול החוסר תום לב, בהלכה להבדיל מבספרות וכדו', אין מקום ליותר מדי 'קריאות שונות', זה פשוט או שהבנת או שלא הבנת
אין שום תחום בעולם בו אנשים מרשים לעצמם לכתוב בפסקנות מבלי להכיר אותו, מלבד תחום ההלכה… וחבל
תצליחי בכל דרכייך
לא נסכים בעניין הקריאות השונות וודאי לא בנוגע לדרכים להגדלת התורה ולהאדרתה. נדמה לי שבנוגע לחוסר ההבנה בתחומים שעליהם כותבים ובנוגע לפסקנות – אתה פוסל במומך אבל אכמ"ל. דבריך משקפים את השיטה שבה נהגו ונוהגים אנשים כמוך כדי לשמר את הידע ואת הכח בידיהם וכדי למנוע מאחרים לבחון בעיניים ביקורתיות את פעלם של מי שמחזיקים מעצמם "מומחים"… זכינו שבימינו הטקסטים הללו הם נחלת הכלל וכבר אין לאיש מונופול על הקביעה מהי קריאה ראויה והגונה בטקסט ומה לא. ישפטו הקוראים. כך או כך, אקרא את מאמר הביקורת שלך בכתב העת ואני מקווה ללמוד ממנו את הטעון תיקון. כל טוב!
'ביטול המונופל' על חומר מקצועי היא נחלתם של שטוחיסטים ומתנגדי חיסונים, הזוכים שכל החומר נגיש להם ברשת והם יכולים 'להוכיח' עד כמה ההגמוניה מונעת מהם גם לחוות דעה כדי לשמר את הידע והכח אצלה וכו'
בעז"ה כשהצאצאיות שלך ילמדו גמרא והלכה באופן מקצועי ורציני, הם יגלו שהסבתא שלהם לא עשתה את זה… ולכן היו לה טעויות מהותיות
אין לערבב בין הרצון שנשים תלמדנה, לבין לעשות קפיצת אמונה שהן תוכלנה להיות מקצועיות בלי ללמוד ברצינות…
ואני גם לא מקבל את האמירה שנשים לא יכולות ללמוד, הכל ענין של רצון, למה ורד נועם יכולה ללמוד ולהיות תלמידה חכמה אמיתית? כל השאלה היא כמה משקיעים, וכמה ענווה יש.
למרות שנושא המאמר לא קשור לנשים או גברים, הרבה חוקרים שכותבים על עניני הלכה, גברים ונשים, לא מבינים ולא מכירים את החומר שהם כותבים עליו ברמה מספיק מקצועית, ולא טורחים לקחת בעל מקצוע שיבדוק את הנושא, כפי שעושים בנושאים אחרים, אני בטוח שאם היית כותבת משהו על התרבות ההודית, היית מבקשת ממומחה לתרבות זו שיעבור על הדברים לבדוק שאין פדיחות, אבל בנושאי הלכה, לא את ולא רבים אחרים עושים זאת… למעשה זה לא נחשב פדיחה בעולם האקדמי, חוקרים וחוקרות נשואי פנים שטעו בטעויות מצחיקות של אי היכרות ואי הבנת הנקרא, מרגישים בנח לשבת על הקתדרה ולהמשיך בפרוייקט… הבעיה היא כללית, ו'ביקורת עמיתים' תתעסק בכל הזוטות שבעולם מלבד בדרישה להתמקצע בתחום עליו כותבים כאשר מדובר בהלכה
שאלה לא קשורה (?):
מה יהיה אפוא דינם שלאותם "אהבלים נלהבים" (ביטוי שמצאתי באיזה ספר מתורגם, נא לא להיעלב…) המצויים בעלמא הדין, הששים כעל כל הון (שמחת עניים כמובן…) על אותה "מציאה שאין כדוגמתה" שנקרתה בדרכם, והיא דעתו שלר' אברהם פריצול בענין ברכת שלא עשני אשה, מחמתה הם ממהרים להעלותו על נס ולפרסמו ברבים כמין "רב נבון ואמיץ שהעז לקרוא תגר על המוסכמות ולחתור תחת הממסד הרבני" וכו' וכו' בלא-בלא-בלא בלשון אינטרנט מודערניסטית ומדברת גבוהה גבוהה?
א. מונופול על ידע אף פעם אינו דבר טוב בעיניי. יחד עם זאת אני מסכימה איתך שרצוי תמיד ללמוד באופן המעמיק ביותר ושיש משמעות לדרגות של העמקה. איני עושה אידאולוגיה מטעויות – לא שלי ולא של אחרים. – אנא אל תכניס דברים לפי.
ב. לגבי הצאצאיות שלי – אמן!
ג. גם כאן אנא אל תכניס דברים לפי: לא טענתי שנשים אינן יכולות ללמוד. ב"ה היום יכולות גם יכולות! עם זאת מיתמם לחלוטין מצדך להגיב כך. לא דומות אפשרויות הלימוד שעמדו בפני נשים ללמוד ולכך התייחסה הערתי. על דבר אחד ודאי נסכים: ורד נעם תלמידה חכמה וחוקרת דגולה. היא חוקרת תלמוד (אני לא התיימרתי בשום שלב להיות חוקרת תלמוד).
ד. תתפלא: לפחות שני תלמידי חכמים מוכרים (ואפילו מוסמכים לרבנות) מחוץ לאקדמיה קראו את הטקסט שלי ופספסו את הטעויות (ללמדך – דווקא כן נעזרתי ב"מומחים" 😏). מפאת כבודם לא אפרסם את שמותיהם אבל בניגוד אליך – זה לא גורם לי לטעון שכל הקרויים רב מחפפים בקריאת טקסטים, אלא אני מצטערת שהשניים שבהם נעזרתי עשו זאת. כך או כך – *מלוא האחריות על פרסום הדברים עליי*.
וכאן מגיע העיקר: בניגוד למצג שאתה מבקש להציג – הטענות שאני מעלה בספרי אינן הלכתיות אלא היסטוריות-סוציולוגיות והסיפור ההיסטורי שאני מציגה בספר תואם את העולה מהמקורות (למרות הטעויות שלי בפתיחת ראשי תבות ובעניינים אחרים, שכאמור אני מצירה עליהן). לטענות ההיסטוריות שלי עצמן – לא מצאתי התייחסות במאמרך ונדמה לי שלא במקרה, שהרי ספק גדול אם יש לך יכולת ממשית לשכנע שהטענות הללו אינן עומדות במבחן העין המקצועית ההגונה והבוחנת. הלוואי שהיית מוכיח שרבנים תמיד עשו כל שביכולתם בתחום התרת העגונות והלוואי שהמציאות הייתה שונה מכפי שהצגתיה בספר. הרבה סבל היה נחסך. במלים אחרות: אני עומדת מאחורי הטענות המוצגות בספרי למרות ביקורתך הנוקבת מפני שאף אחת מהטעויות שסקרת אינה שומטת את הקרקע מתחת לסיפור ההיסטורי שאני מציגה בספר. ככלות הכל גם רבנים הם בני אדם מן השורה וגם הם טועים לפעמים או נוהגים באופן בלתי מוסרי… את הטעון תיקון בספרי – ובעולם ההלכה – יש לנסות לתקן. בשורות טובות!
לא היתה לי שום כוונה להכניס דברים לפיך, לכל היותר לא בהכרח ירדתי לסוף דעתך.
מצער אותי לשמוע שלמרות שהשתדלת לערב בענין אנשים, לא מצאת את המתאימים… לא יכול להגיד לך שכל האנשים מסוג מסויים מחפפים, אבל אלו בהחלט חיפפו, סמיכה לרבנות אינה ערובה להבנת טקסט תלמודי… למרות שזה נשמע מוזר, ראי למשל כאן, בסופו של דבר מדובר במבחן ידע, ולא מבחן הבנה.
לגבי הטענות ההיסטוריות סוציולוגיות, אני חושב אחרת ממך, אבל אלו כמובן חילוקי דעות לגיטימיים, על קריאות ספרותיות ניתן להתווכח שבעים שנה מבלי להגיע לשום מסקנה, נושא המאמר שלי הוא החלק הלא לגיטימי, של הסקת מסקנות מתוך אי הבנה של הנושא ההלכתי, זו נקודה שמפריעה לי אצל הרבה חוקרים
את משום מה סבורה שמטרת המאמר שלי הוא להוכיח שרבנים תמיד בכל מקום ובכל זמן עשו כל מה שאפשר כדי להתיר עגונות, ולשם כך אני משתמש בכל מיני טעויות מזדמנות בספר, האמת היא להיפך, המטרה שלי היא רק החלקים שבנויים על טעויות, כחלק מתופעה כלל אקדמית שאנשים מרשים לעצמם לכתוב על נושא בלי להבין בו, כאשר מדובר בהלכה
לגבי המסקנות ההיסטוריות, כמו שאת אומרת, הקוראים ישפטו, אבל כדי להכיר את החומר לא מספיק לקרוא את ספרך, שמביא באופן סלקטיבי דברים שתומכים בתיאוריה שלך, כולי האי ואולי.
מה שכן חשוב להדגיש, שהתגובה שלך על שימור הידע והמונופול וכו', אופיינית מאד כמנגנון הגנה של אנשים שכותבים על נושאים שהם לא מבינים, ופגשתי אותה הרבה פעמים, מי שמעלה את הטענה הזו לא מסוגל לחשוב שיש לו באמת טעויות בסיסיות, ולכן הוא מיד מפתח איזו תיאוריה פסיכולוגית שהכל ענינים של הגמוניה ויחסי מדכא / מדוכא, וחבל. דמייני לעצמך 'רב' שמוציא סרט ביוטיוב על מדע ומבלבל את המח, וכשיגידו לו שאין לו ידע בסיסי בכדי להיכנס לנושאים אלו בכלל, הוא יגיד שאנשי מדע לוקחים מונופול על ידע כדי לשמר את ההגמוניה אצלם.
כפי שאתה רואה – לא כפרתי בטענתך בנוגע לטעויות שלי ולא ביקשתי לכסות עליהן. גם לי יש ביקורת כלפי המתגוננים באמצעות טענת יחסי כח בפני ביקורת ראויה. עם זאת, אני סבורה שגם המבטלים על הסף את השלכותיהם ומשמעויותיהם של יחסי כוח – שוגים ומעוותים את האמת. (והגם שאני משערת שלא נסכים על התשובה לשאלה 'מהי האמת' אני בין אלה הסבורים שיש דבר כזה, אמת, ושראוי לחתור להשגתה). שבוע טוב ושנזכה תמיד לעסוק בבירור האמת!