נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ניסוך המים במשנתם של פרושים וצדוקים

אחת המצוות המרכזיות בחג הסוכות היתה ניסוך המים, בטקס  מיוחד היו נשאבים מים ממעיין השילוח ומנוסכים על גבי המזבח. ניסוך המים היה מתבצע שבע פעמים במהלך החג, והיה מלווה בשמחה גדולה, היא 'שמחת בית השואבה', שעליה נאמר 'מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו'.

התוכן של מצוה זו הוא כנראה שהיא מדמה את מחזור המים, ירושלים נחשבה למקום הגבוה ביותר, אנו שואבים את המים מהתהום, מורידים אותם כגשם מראש הר המוריה, והם מחלחלים חזרה לתהום דרך השיתין, ושוב שואבים את המים מהתהום ומעלים אותם ומנסכים.

הצדוקים כנודע התנגדו לניסוך המים, המשנה מספרת מעשה בכהן גדול אחד שניסך על רגליו, ומן הראוי להבין את מהות ההתנגדות. כמה רוע צריכים כדי לשפוך את המים על הרגליים? אחרי שכל העם והכהנים יורדים ושואבים אותם בתופים ומחולות, וכולם מחכים לניסוך שהוא השמחה המרכזית בחג. ניתן להבין את הצדוקים כשיש מחלוקת על פירוש התורה, כגון כיצד מבצעים את העונש של עין תחת עין, בזה הם יכולים לטעון שהם רוצים לקיים את הפירוש שנראה להם נכון ולא את הפירוש שרחוק מן הפשט. אבל כאן שמוסיפים משהו שלא מפורש בתורה, הרי בכל אומה ולשון יש מנהגים ותרבות וכדו', מה כל כך יכול להיות רע בזה? והרי הרעיון של ניסוך מים לפני ה' אף מופיע בנביא פעמיים  (ש"א ז ו, ש"ב כג טז).

ואילו חז"ל, לא רק שלא התייחסו לזה כמנהג, אלא אמרו: "מצוה חשובה הבאה מששת ימי בראשית", הרי שמצוה זו קודמת למתן תורה, ואיך יתכן הדבר?

וכנראה שענין מצוה זו מששת ימי בראשית, היא הפרשה של עבודת האדם בגן עדן, המתוארת בבראשית, שלא היה שיח השדה, ואד עלה מן הארץ, ואדם הוצב בגן עדן לעבדו ולשמרו. והבינו חכמים שניסוך המים קשור ומייצג את התפקיד הזה של אדם הראשון כמי שמקבל את מחזור המים ומפנה אותו לעבודת ולשמירת גן העדן ועבודת האדמה. והרי לפי חלך מן האגדות מקום גן עדן היה בהר הבית (עד שהאדם גורש והוא נחרב ויבש, ורק סדום נשארה 'כגן ה' עד שגם היא נהפכה. ראה כאן), ולפי האגדה שם גם מוצא התהום, כמו שאמרו שחפר דוד ליסודות בית המקדש, וביקש התהום לעלות. והאדם נצטוה לשמור ולעבוד כדי שיפרח הג"ע.

לפי זה ניסוך המים קשור ליחס המיוחד לירושלים כמרכז העולם מששת ימי בראשית. ומעניין לבחון את יחסם של הצדוקים לנקודה זו.

והנה ענין יחודיות ירושלים אינו מפורש בתורה כלל, אבל נרמז שוב ושוב: בגן עדן לא נכתב איה מקומו, מקום העקדה, ארץ המוריה, 'הארץ אשר אראך' לא נכתב איה מקומה, (רק בס' דברי הימים נכתב ש'מוריה' הוא בירושלים), מלך שלם מביא מעשר לאברהם והוא כהן לאל עליון אבל לא נתפרש איה הוא (מן הסתם זו היתה העיר שמעל סדום), המקום אשר יבחר הוא עיקר ס' דברים אבל לא נתפרש איה הוא.

ולעומת זאת מבחינת הופעתו של ה' והתגשמות דברו, הרי ירושלים היא מרכז הדיבור עמנו, שם נבחרה מלכות דוד שהכניע את כל האויבים, שם הגן על חזקיהו, שם נתנבאו הנביאים הגדולים, שם נחרב הבית ונבנה שוב ושוב ורק בהר ציון תהיה פליטה והיה קודש, ועד היום הוא עומד במרכז ההיסטוריה וקדוש לרוב האנושות. שם קרו כל הנסים ושם עומד עם ישראל בפועל ועיני כל העולם נשואות אלינו בגלל המקום הזה.

ובאמת, בימי השופטים נראה שישראל נצמדו לטקסט של התורה, ולא הסכימו לחדושים, ולכן לא היה להם דחף לאחד את העם ולבנות את ירושלים, כי בתורה לא מוזכרת ירושלים. וירבעם בן נבט החזיר את המצב לקדמותו, כי לא קיבל את יחודיות ירושלים, את בחירת דוד. כי באמת בתהלים ובנביאים שאחריו יש סגנון חדש ורוח חדשה, וכשם שבחירת ירושלים אינה בתורה, כך כל המסתעף מזה לא נתקבל ע"י הדבקים בפשט. והם העדיפו עגל על פני מלך המשיח, כמו ינאי המלך שהעדיף לשפוך על הרגליים ובלבד שלא יכיר ביחוד ירושלים ובהשפעתה על העולם כולו.

ואותו הדבר אירע בבית שני, החשמונאים ראו ע"י נצחונם וע"י נס חנוכה, שרצה ה' את מעשיהם ובחר בירושלים והכניס אותם תחת כנפיו ובכלל זה שרצה את התושבע"פ ואת הצורה בה מבינים ומקיימים את התורה, והצדוקים לא קיבלו את זה, הם ראו רק את הנצחונות, הם לא הכירו בכך שה' בוחר בעמו ובצורה בה הוא רואה את התורה, ולכן התעקשו להפגין היצמדות לפשט ולכל מה שמנוגד לתושבע"פ ולצורת היהודי בת הזמן. (ולכן גם הניסוך שנעשה ע"י דוד לא הרשים אותם).

החלק היחודי של הסיפור באותו 'אחד' שניסך על רגליו, הוא שרגמוהו על העם באתרוגיהם. הסיפור המלא מסופר אצל יוסף בן מתתיהו: אותו אחד היה ינאי המלך, הוא ידע שהעם יתקוממו, וכאשר החלה ההתקוממות הוא ציוה על פקודת חיילים להרוג בעם. אך ההיסטוריה שלנו שכחה את התגובה הזו, היא לא היתה  חשובה, אפילו שמו של ינאי המלך נפקד, מה שחשוב הוא התגובה של העם, שחלק מהיחודיות שלו היא שהוא לא נופל למלכודות של המהפכות המנסות לשנות את הצורה של העם.

אצל כל העמים כשקמו מהפכנים הם לכדו את כל העם, כמו המרקסיזם ברוסיה, הנאציזם בגרמניה, הליברליות באירופה, העמים האלו מתפתים אחרי הנאומים היפים והאידיאלים המצועצעים, ונופלים בפח, והצעקה 'המלך ערום' לא נשמעת. אחר כך המחקרים מסבירים איך זה קרה ולמה אי אפשר לדון וכו'. אבל אצלינו זה לא יכול להיות, פעם אחת זה כמעט קרה, בתקופת ההשכלה, אבל ההיסטוריה התערבה והראתה ליהודים מה קורה כשהולכים אחרי מהפכות שמחליפים מציאות בדמיון. (אגב, אין ספק שמרכיב מרכזי בשנאת היטלר ליהודים היתה משום שידע ששלטון טוטליטרי לא יכון כשיש  יהודים, ובמוקדם או במאוחר יקום יהודי שידרוש ממנו let my pople go ואף יצליח!)

החדשנות של דוד המלך, היא זו שהביאה ותביא את הגאולה, אבל החדשנות הזו באה מתוך הכרה במקום ובצורה שהקב"ה מתגלה במציאות, ובקידוש התורה החיה בעם. ואילו השמרנות המדומה של הצדוקים ושל ירבעם בן נבט, היא שהביאה את החורבן, הנסיון להיצמד ל'פשט' או לעשות רציונליזציה מסרס את העם ואת תורתו.

 

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *