נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ניר מנוסי: פמיניזם רך על פי מגילת אסתר

ניר מנוסי, תלמידו של הרב גינזבורג, עוסק רבות בשאלות של גוף ונפש על פי התורה, בשילוב של ההיבט המחקרי (למד בחוג לפילוסופיה באוניב' ת"א) וההיבט הקבלי, כשהוא מתייחס לפמיניזם הוא לא שולל אותו, אבל מנסה להתוות לו כיוון 'רך' על פי מגילת אסתר (חלק מהמאמר, וללא ההערות):

כתוב במשנה "הקורא את המגילה למפרע – לא יצא"[1]. מבחינה הלכתית, קריאה למפרע פירושו קריאה שלא לפי הסדר, למשל מהסוף להתחלה. אך הבעל-שם-טוב, מייסד החסידות, דרש זאת אחרת[2]: לקרוא את המגילה למפרע פירושו לקרוא אותה כמסמך היסטורי המתאר אירועים מהעבר שאינם נוגעים לימינו. מי שקורא את מגילת אסתר כך, ולא מבין שהיא נצחית ותקפה לימינו בדיוק כמו לימים עברו – לא יצא ידי חובת קריאת מגילה!

ישנן דרכים רבות לקרוא את המגילה באופן התקף לימינו: כהמחשה לאופן בו ההשגחה הפרטית פועלת בעולם כאשר הבורא מסתיר פניו מאתנו, כמשל על גאוות האדם העושה מעצמו עבודה זרה וכיצד הדבר מוביל למפלתו, או כקריאה להאמין ולפעול למען הנכון והצודק גם כאשר נראה שהגורל פועל נגדנו. מבין הדרכים האלו, ישנה אחת שהיא כה מתבקשת בעיני שפשוט לא ניתן שלא לעשותה, וזו קריאת המגילה דרך עדשת הפמיניזם.

מעבר לכך שזהו אחד משני החיבורים היחידים בתנ"ך הנושא שמה של אשה (השני הוא מגילת רות), ושאשה זו היא המחוללת בו את ההיפוך המיוחל מאסון לששון, כמה אמירות בסיפור הפתיחה שלו – קורות מרד ושתי המלכה והגזירה שבעקבותיו – מזכירות בצורה כל-כך ישירה טענות המושמעות סביב המהפכה הפמיניסטית, שממש נראה שהן נכתבו בימינו. אני מניח שאחרים כבר ניסו לעשות "קריאות מגדריות" למגילה כמו זו שאני עומד להציע; זהו נסיוני.

דבר המלכה

ניזכר בפרטי סיפור הפתיחה: אחשוורוש – מלך טיפוסי של ימי האימפריות העתיקות, המנהל חיי כח, רהב ושחץ – עורך משתה ענק בארמונו כדי להראות "את עשר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו"[3]. ביום השביעי של המשתה המיוחד שנועד לבני שושן הבירה, כטוב לבו ביין, אומר אחשוורוש לשבעת סריסיו "להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא"[4]. אין המגילה אומרת זאת מפורשות, אך חז"ל קוראים בין השורות ואומרים את המתבקש: "בכתר מלכות" פירושו בפריט לבוש זה בלבד[5].

אך ושתי ממאנת. מיאונה של ושתי הוא למעשה הפעולה הדרמטית הראשונה בסיפורנו, החריגה הראשונה מסדר הדברים הקיים. בנוסף, הוא גם הנקודה בה המגילה מתחילה לגעת בענייננו – סוגיית מעמד האשה ועצמאותה. לפנינו התקוממותה של אשה דעתנית ובעלת "דעות חופשיות" נגד הממסד הגברי הסובב אותה. ושתי, עוד לפני אסתר, היא ה-whistleblower (בתרגום חופשי פורימי, ה'רועשת ברעשן') הראשונה, החושפת כי משהו רקוב בממלכת פרס, וקול הנפץ של סירובה הוא ההדק המזניק את דהירת המגילה קדימה.

כאופייני למלך תאב שליטה, מיאונה של ושתי מוציא את אחשוורוש מכליו והוא קוצף מזעם. הוא מתייעץ עם שבעת חכמיו שרי פרס ומדי כיצד ראוי להגיב למעשה מרדני זה. אחרון השרים, ממוכן שמו, מציע פתרון, אך לא לפני שהוא מנדב ניתוח סוציולוגי של השלכות המרד[6]:

לֹא עַל הַמֶּלֶךְ לְבַדּוֹ עָוְתָה וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה כִּי עַל כָּל הַשָּׂרִים וְעַל כָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. כִּי יֵצֵא דְבַר הַמַּלְכָּה עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן בְּאָמְרָם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אָמַר לְהָבִיא אֶת וַשְׁתִּי הַמַּלְכָּה לְפָנָיו וְלֹא בָאָה. וְהַיּוֹם הַזֶּה תֹּאמַרְנָה שָׂרוֹת פָּרַס וּמָדַי אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת דְּבַר הַמַּלְכָּה לְכֹל שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף.

ממוכן מזהה כי המרד שלפניו הוא במיטב המסורת של האקטיביזם הפוליטי השמאלני לפיו "האישי הוא פוליטי": "לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה", "והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר שמעו את דבר המלכה", וכו'. אם לא יטופל המרד בתקיפות הנדרשת, הוא מסביר, הוא יחולל מהפכה פמיניסטית ברחבי הממלכה שתעמיד בסכנה את המשטר הפטריארכלי כולו. ובואו נשים גם לב שלצד הביטוי החוזר על עצמו מספר פעמים במגילה "דבר המלך", מופיע כאן "דבר המלכה" כשם קוד למהפכה שושתי מאיימת לחולל.

משפטי הסיום של פרשה זו נראים כי נלקחו אף הם הישר מכתבי הוגות הפמיניזם של ימינו[7]:

וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן… וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל כָּל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֶל מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ וְאֶל עַם וָעָם כִּלְשׁוֹנוֹ לִהְיוֹת כָּל אִישׁ שׂרֵר בְּבֵיתוֹ וּמְדַבֵּר כִּלְשׁוֹן עַמּוֹ.

הביטוי המודגש הראשון מבהיר כי על הנשים לכבד את בעליהן ללא קשר למעמדם, וזה אומר גם אם הם ממעמד או ברמה נחותים מהאשה (כפי שהיה במקרה של אחשוורוש עצמו, שהיה איש פשוט שהתחתן עם נכדת המלך נבוכדנצר[8]). דבר זה נוגע בטענה הפמיניסטית כי לא יתכן שאשה בעלת ידע וכישורים תופלה לרעה אוטומטית ביחס לגבר בעל כישורים נמוכים יותר, אלא צריך לשרור שויון הזדמנויות. הביטוי המודגש השני קשור לטענה הפמיניסטית כי החברה הפטריארכלית שולטת בנשים באמצעות עצם השפה והשיח שהיא מייצרת, "שיח גברי" המעכב את חשיבתן העצמאית של נשים והשמעת קולן הייחודי.

ארמונו של אחשוורוש מצטייר איפוא כהתגלמות בזעיר אנפין של הפטריארכליות עצמה – היכל גברי בו האשה אינה אלא תכשיט, והמבקש לשמר את שלטונו דרך דיכוי של כל סכנת מרד מצדה.

סוס טרויאני ושמו אסתר

ברבות הזמן שוככת חמתו של אחשוורוש – אך את ושתי אין להשיב. כאשר יוצאים פקידי המלך לחפש עבורו אשה אחרת, הם נזהרים שלא לחזור על טעויות העבר, ומחפשים דמות הפוכה – אשה כנועה וצייתנית שתשמש מופת לרעיה נאמנה ברחבי הממלכה. למרבה ההפתעה, מכל הנשים שהם מקבצים, מי שנושאת חן בעיניהם יותר מכל ונבחרת להיות אשת המלך היא דוקא אשה יהודיה: הדסה, היא אסתר.

אסתר, כפי שהיא מגיעה לארמון, נדמית בהתחלה כעונה בדיוק על ציפיות הפקידות הפטריארכלית של אחשוורוש: היא אשה צייתנית, שאינה מעיזה פנים או מורדת, ומשתפת פעולה עם שוביה. מעל הכל, אסתר היא אשה שקטה: היא אינה מבקשת בקשות, אינה מתעקשת לדבר בלשון עמה נגד החוק, ולמעשה, כך נראה, כלל אינה פוצה את פיה. הפעולה הראשונה המיוחסת לה לאחר שלושה פעלים סבילים ("ותלקח… ותיטב… ותשא חסד"[9]) הוא אי-הדיבור: "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה"[10]. מכלה כזו, סמוכים ובטוחים הפקידים, לא נשקפת כל סכנה של קול נשי מרדני שיהפוך את סדרי הארמון.

כיצד זה, מכל הנשים הרבות ברחבי ממלכתו של אחשוורוש, האשה המתאימה יותר מכל לארמון הפטריארכלי של אחשוורוש היא דוקא יהודיה? התשובה פשוטה: החינוך היהודי של אסתר. אסתר חונכה על גבי הפסוקים "כל כבודה בת מלך פנימה"[11] ו"בטח בה לב בעלה"[12], ועל המימרות החז"ליות "איזוהי אשה כשרה? העושה רצון בעלה"[13] ו"איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש"[14]. והגם שאחשוורוש אינו באמת בעלה אלא נוטל אותה בכפיה, אי-התנגדותה נובע מאמונתה הגדולה בקדוש-ברוך-הוא ובכך שבכל מידה ומידה שהוא מודד לנו יש להודות לו במאד מאד.

אלא שכידוע לנו, לאחשוורוש, ממוכן ושאר פקידי הארמון נכונה הפתעה גדולה: היהודיה השקטה והכנועה מתגלה כלא פחות מסוס טרויאני, המגניב לתוך היכל הפטריארכליות שלהם כוח נשי המערער את סדרי הארמון, מביא למפלתו של ראש שריו ומסכל את תוכניתו. אכן, לא רק לגברים מסביבה נכונה הפתעה: אף אסתר עצמה צריכה לגלות כי גנוזים בה כוחות של אמונה ושל ביטוי שהיא מעולם לא ידעה על קיומם. ברגע האמת, כאשר מרדכי מיידע אותה על אודות המתרחש וקורא לה "כי אם החרש תחרישי בעת הזאת"[15], מתחוללת באסתר תמורה עמוקה, היא שמה קץ לשתיקתה, שמה את נפשה בכפה ומשמיעה את קולה ברמה.

במלים אחרות, אסתר מתגלה כמסוכנת לארמון הגברי עוד יותר מושתי קודמתה. אפשר אפילו לומר שאסתר היא מעין גלגול של ושתי, המצליח לעשות – או לפחות מתחיל להצליח – את מה שזו ניסתה ונכשלה: למאן לקבל את גזירות המלך כגזירות גורל, לעמוד מולן ולהפכן על פיהן. הנשיות היהודית שאסתר מגלמת, מסתבר, אינה מתמצה בפסוקים ובמימרות הנ"ל אודות כפיפותה של האשה לבעלה וחובתה לציית לו. כפי ששמה רומז, רב בה הנסתר על הגלוי, וכאשר הנסתר הופך לגלוי הוא מסוגל להפך לגמרי את הסדר המעמדי המוכר.

פמיניזם דתֹהו, פמיניזם דתיקון

הרעיון כי אסתר היא מעין תיקון של ושתי מופיע בפירושי חז"ל למגילה. חז"ל דורשים פסוק מישעיהו כמקפל בתוכו ארבע מהמרכזיות בדמויותיה – המן, מרדכי, ושתי ואסתר – כלדקמן[16]:

"תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפָּד יַעֲלֶה הֲדַס"[17]:

"תחת הנעצוץ" – תחת המן הרשע שעשה עצמו עבודה זרה… "יעלה ברוש" – זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים…

"תחת הסרפד" – תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע ששרף רפידת בית ה'… "יעלה הדס" – זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה…[18]

בפשטות, מתאר המדרש את היפוך התפקידים שהתרחש בפועל בארמון אחשוורוש על פני המגילה: ושתי המלכה הודחה ועל כסה התיישבה אסתר המלכה, ובהמשך לכך המן הרשע נתלה ובכסו התיישב מרדכי היהודי.

אך בעומק יותר, ולאור כל מה שאמרנו לעיל על פמיניזם ופטריארכליות, ניתן להציע את הפירוש הבא למדרש הזה: חז"ל מנגידים כאן לא רק בין רשע וצדיק ובין רשעה וצדיקה, אלא בין שני מודלים של גבריות ונשיות: נשיות וגבריות שליליים המגולמים בדמויות ושתי והמן, ונשיות וגבריות חיוביים המגולמים בידי אסתר ומרדכי. המדרש מציע לפיכך לראות במגילה כמתעדת, וכן מתווה, תהליך בו הגבריות והנשיות השליליים מוחלפים על ידי מודלים מתוקנים. בפסוק ובמדרש תיקון הגבריות קודם לתיקון הנשיות, אך במגילה עצמה הסדר הפוך. למעשה, הנשיות המתוקנת (אסתר) היא המחוללת את תיקון הגבריות (החלפת המן במרדכי).

תיקון הגבריות אינו מענייננו כאן, אז נתמקד בתיקון הנשיות. באיזה מובן אנו יכולים לדבר על ושתי כמגלמת נשיות שלילית ועל אסתר כמגלמת נשיות חיובית?

כאשר אנו קוראים במגילה אנו חשים באופן טבעי אהדה לושתי. מה יותר מובן מסירוב לפקודה מבזה ומשפילה כל-כך כמו להציג את יופייך בפני חבורת גברים שיכורה? מסיבה זו קשה לנו להזדהות ברגע הראשון עם הרעיון שהיא מייצגת נשיות שלילית. אך עם כמה שסירובה של ושתי מובן לנו, עלינו להכיר בשני דברים: ראשית, שבכללות, המרד הפמיניסטי שלה נכשל: היא עצמה הודחה, וגזירות הפטריארכליות כנגדן יצאה רק התחזקו. כלומר, היא מייצגת סוג של פמיניזם שאינו משיג את יעדיו, אינו מצליח להתיישב בתוך הכלים של העולם הזה, ומאיים על השלטון הגברי באופן המחזק את הצדדים השליליים שבו. בקיצור, זהו פמיניזם של תהו, לא של תיקון, המוביל למה שמכונה בקבלה "שבירת הכלים".

לעובדת הכשלון של נסיון המרד של ושתי ראוי להוסיף, ולו לשם האיזון, גם את דברי חז"ל עליה. מעיונם ודרשותיהם של חז"ל על פסוקי המגילה עולה דיוקן של ושתי כאדם פרוץ ומרושע בדיוק כמו אחשוורוש וממוכן. הם מספרים עליה כי התעללה במשרתותיה היהודיות, וכי במשתה הנשים שלה היא התכוונה "לדבר עבירה", כלומר פריצות, בדיוק כמו בעלה[19]. לפי חז"ל, סירובה לבוא למשתה כלל לא נבע מהסלידה להופיע בעירום – דבר זה רק היווה הזדמנות עבורה להפגין את יופיה – אלא מכך שבדיוק באותו שעה פרחה בה צרעת (או לפי גירסה אחרת, צמח לה זנב, וכמובן ששתי הגרסאות צופנות סוד הצריך עיון)[20]. לפי תיאור זה, ושתי מהווה מודל שלילי של נשיות גם בלי קשר למידת ההצלחה של מרדה.

אם ושתי מגלמת פמיניזם של תהו – פמיניזם מוחצן ומגושם, ובנוסף לכל גם שאינו מצליח – הרי שאסתר אמורה לגלם 'פמיניזם' של תיקון – פמיניזם המבטא נשיות מבוררת ומעודנת יותר, ושמצליח לחולל שינוי בר-קימא. אך מהו ומה סודו?

שנאת ישראל ושנאת נשים

מיד ננסה לענות על שאלה זו, אך קודם לכן עלינו לערוך הפסקה קצרה ולומר מספר מלים על ממוכן, השר שיזם את הדחת ושתי.

המגילה אינה מזכירה את ממוכן לאחר פרשיית הדחתה של ושתי, אך חז"ל 'חושפים' עובדה מדהימה לגביו: ממוכן, הם טוענים, אינו אלא המן בקלונו ובעצמו. כן, כן: לפני ש"גִדַל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי [רשרשרשרשרשרש!] וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו"[21], היה המן השר הזוטר ממוכן, אחרון שבעת שרי פרס ומדי. אכן, מיזוגן של שתי דמויות אלו מסביר מדוע מרומם לפתע אחשוורוש את המן ללא כל סיבה ניכרת לעין: אחשוורוש למעשה גומל להמן על עצתו הטובה להחליף את ושתי באסתר.

הפירוש לפיו ממוכן הוא המן שופך אור חדש על מספר דברים. ראשית כל עולה ממנו, כי הרבה לפני שהמן הביא למפלת עצמו בכך שהקים עץ גבוה חמישים אמה עבור מרדכי, ואמר לאחשוורוש מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, הוא חתם את גורלו בכך שגרם לכניסתה של אסתר לארמון. מי שהיתה אמורה להיות פוליסת הביטוח המהימנה ביותר לשלטון הגברים שהוא ביקש לבסס, התגלתה ככתב האישום שהוביל למפלתו ומותו.

דבר נוסף ומעניין עוד יותר שמחולל זיהויים של המן וממוכן, הוא יצירת זיקה בין שנאת ישראל של הראשון לבין שנאת הנשים של האחרון. לכאורה, האנטישמיות של המן, המופנית כלפי מרדכי, והמיזוגיניה של ממוכן, המופנית כלפי ושתי, מהווים שני נושאים נפרדים במגילה. אך כאשר מעמיקים מעט רואים הקבלה ברורה בין שתי הפרשיות: כפי שושתי מורדת במלך בכך שממאנת לבוא למשתה שלו, כך מרדכי מורד בהמן בכך שמסרב לכרוע ולהשתחוות לו; כפי שתגובת אחשוורוש היא ש"חמתו בערה בו"[22] כך תגובת המן היא "וימלא המן חמה"[23]; וכפי שהמענה למרד ושתי הוא דבר מלכות המצווה על הגברים בכל המדינות לשרור ללא סייג בבתיהם, כך המענה למרד מרדכי הוא דבר מלכות המצווה על העמים בכל המדינות להשמיד את היהודים ללא סייג[24].

כאשר חז"ל מאחדים את המן וממוכן הם הולכים בעקבות קווי דמיון מקבילים אלו אל נקודת המוצא המשותפת שלהם. שתי השנאות, הם מראים – שנאת ישראל ושנאת הנשים – נובעות מאותו המקור, "ראשית גוים", שהוא כנראה גם ראשית גברים: עמלק.

ואכן, יש דברים רבים בגו. עמלק, כזכור, "מזנב בנחשלים"[25]: הוא פוגע בחלשים מבחינה גופנית, אלו הצועדים מאחורי כולם ושכאן, בעולם הזה, הם הפגיעים ביותר. הנשים, כמו היהודים, הן "המין החלש" שקל למשול בו; היהודים, כמו הנשים, הם "המעט מכל העמים" שקל לפתות את המלך לאבדם.

אכן, הן לפי מקורות יהודיים והן, להבדיל, בפולקלור האנטישמי, רווח דימוי לפיו עם ישראל הוא נקביביחס לאומות העולם. במקורותינו מופיע רעיון זה באמירה שכנסת ישראל היא כ"כבשה שעומדת בין שבעים זאבים"[26], בכך שישראל מונים ללבנה (סמל הנקבה) בעוד אומות העולם מונות לחמה (סמל הזכר)[27], ועוד. בפולקלור האנטישמי מקור התפיסה הוא בטיפולוגיה הנוצרית לפיה היהדות היא "ישראל בבשר", בבחינת נקבה, לעומת הנצרות שהיא "ישראל שברוח", בבחינת זכר. אפיון היהדות כנשית הולידה בין השאר את אחת מאגדות העם שרווחו בימי הבינים – סוג של "עלילת דם" אם תרצו – לפיה לגברים יהודיים יש מחזור חודשי. אפשר לומר שלאורך ההיסטוריה שימש עם ישראל במידה גדולה כ"אשה המוכה" של המערב: חלק מהדוקטרינה הנוצרית היתה שעל היהודים להמשיך להתקיים, אך כעם מושפל, כדי להראות שהם אינם עוד בחירי האל.

האם לאור זיקה זו בין השוביניזם לבין האנטישמיות העובדה שהאשה שנמצאה למלא את מקומה של ושתי היא יהודיה מפתיעה או לא? נדמה לי שלא: אם היהדות היא בבחינת אשה, הרי שאשה יהודיה היא במובן מסוים התגלמות הנשיות. באמת, מי שמעורר את הקטרוג האנטישמי הגדול אינו האשה היהודיה אסתר – שאדרבה, נושאת חן בעיני כל רואיה – אלא הגבר היהודי מרדכי, שאינו מוכן לכרוע ולהשתחוות להמן (כשם שמי שעוררה את הקטרוג השוביניסטי היתה האשה הגויה ושתי; אם היהדות ואומות העולם הם בבחינת נקבה וזכר בהתאמה, הרי שהבעיות מתחילות מבני המין ההפוך בקרבם – הגבר היהודי והאשה הגויה).

אחרי כל שעשו חז"ל להמאיס עלינו את ושתי בכך שהציגוה כמרשעת פרוצה, הם בבת אחת מולידים בנו מחדש אהדה כלפיה בכך שמציבים אותנו בכפיפה אחת עמה – כפיפת נרדפי המן. דבר זה רק מחזק את הרעיון שאין להשליך לגמרי את דמותה של ושתי אלא יש לעשות למרד שלה תיקון.

ותגע בראש השרביט

נשוב לסיפורנו: מה בין הפמיניזם דְתֹהו של ושתי לפמיניזם דְתיקון של אסתר? כיצד זה מצליחה האחרונה היכן שהראשונה נכשלה?

התשובה היא זו: מרידתה של אסתר במערכת הגברית בתוכה היא פועלת מדודה באופן שאינו שובר את כליה. מצד אחד היא בפירוש מורדת – היא באה אל המלך "אשר לא כדת", כלומר נגד חוקי המשחק – אך מצד שני היא עושה זאת מבלי לשבור לגמרי את החוקים. היא משדרת למערכת הגברית שהיא לא מתכוונת לקעקע את יסודותיה ולמוטט אותה, אלא לפעול במסגרתה, ובכך מצליחה לחדור אליה ולשנותה.

החבל הדק בו מהלכת אסתר מתבטא למשל בנכונותה לעשות בדיוק מה שנגזר בעקבות מרד ושתי: לתת יקר לבעלה ולדבר בלשונו, לשון הממסד הגברי. שוב ושוב היא אומרת "אם מצאתי חן בעיני המלך ואם על המלך טוב", ופעמיים היא מזמינה משתה – תחביבו המרכזי של אחשורוש. אך התנהגות זו, שלכאורה היא חנפנית ומתרצה מאין כמוהי, מאפשרת לאסתר לחשוף לראשונה את מה שהסתירה כל הזמן, את עמה ואת מולדתה: "כי נמכרנו עמי ואני". הנכונות לדבר בלשון הארמון מאפשרת לאסתר להשמיע את קולה ולגלות את שפת אמה.

מעל הכל, הטקטיקה הנבונה של אסתר מומחשת באופן סמלי בנגיעתה בראש השרביט של אחשורוש כאשר היא באה בפעם הראשונה לחצרו. השרביט הוא כמובן סמלה המובהק של המלוכה הגברית. כאשר נוגעת אסתר בראשו היא בה-בעת מאששת את הממסד שסביבה, ונוקטת בצעד הראשון לערערו. כריעתה למרגלותיו היא-היא המאפשרת לה לחתור תחתיו.

בכתבי החסידות[28] מדייקים בהבדלים בין תיאור הושטת השרביט מאחשוורוש לאסתר בפעם הראשונה[29], כאשר היא באה להזמין את המשתה, לבין תיאור ההושטה השניה[30], כאשר היא באה לבקש את העברת גזירת המן. בעוד בפעם הראשונה כתוב "ותגע בראש השרביט", בפעם השניה כתוב רק "ויושט המלך לאסתר את שרבט הזהב", מבלי שכתוב היא נוגעת בו. מכך לומדים שבפעם השניה הושטת השרביט אינה מתארת את הטיית השרביט לעברה אלא את מסירתו לידה – העברת שבט המלכות מאחשורוש לאסתר. כלומר, בפעם הראשונה הסמכות היא ביד המלך הזכר והאשה רק נוגעת בראשו, אך בפעם השניה – הנובעת במישרין מהראשונה – השרביט עובר מהגבר לאשה[31].

אכן, את כל קורות המגילה ניתן לפרש כסיפור העברת שרביט המלכות מהמלך הזכר אחשוורוש למלכה אסתר. רעיון זה מבוטא במנהג נאה, לכתוב את המגילה כך שכל עמודה נפתחת במלה "המלך" (לאור חזרתה במגילה פעמים רבות הדבר מתאפשר בקלות), למעט העמודה האחרונה, אותה פותחים במלה "המלכה" .

הפמיניזם של אסתר נראה בראשית דרכו כהפך הפמיניזם השלילי, כלומר כבלתי-פמיניסטי בכלל. אך בהדרגה הוא משנה צורתו ומתגלה כגרסה מתוחכמת לאין ערוך שלו, שדוקא בזכות מתינותו הוא רדיקלי יותר – מהפך את הדברים משורשם.

אמהות ובנות

בנקטה בשיטת פעולה זו הולכת אסתר בצעדי גדולות שקדמו לה – נשים תנ"כיות רבות שהשכילו לחולל מהפכות בעולם הגברי שחיו בהן, לא דרך מרידה בו אלא דוקא באישור מבוקר שלו.

דוגמא מובהקת לכך היא בנות צלפחד. סיפורן של בנות צלפחד[32] הוא מהפרשיות המופלאות ביותר בחמשת חומשי התורה: הוא מתעד כיצד חמש נשים, בנותן של אדם חידתי בשם צלפחד שמת מבלי להותיר יורש זכר, מביאות לשכתוב חוקי התורה "און-ליין", בתוך דפי התורה עצמה, ולחקיקתו של חוק חדש ומהפכני לפיו נשים יכולות לרשת חלקת אדמה ולהיות בעליה. סיפורן מהווה, אפשר לומר, את זרעה הראשוני של התורה שבעל-פה (הנחשבת לפן הנקבי של התורה, הצומח מלמטה למעלה מתוך הלימוד של כנסת ישראל) בתוך ד' כתליה של התורה שבכתב (הפן הזכרי של התורה, הניתן מלמעלה למטה במעמד הר סיני). אף בנות צלפחד לא שברו את הכלים והכללים של עולם התורה הגברי אלא הגישות את עתירתן המהפכנית במסגרתו: "ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאם וכל העדה פתח אהל מועד"[33].

אסתר היא יורשתן של בנות צלפחד, יש לציין, באופנים נוספים. מעבר לכך שהן מגלמות את שתי שושלות הצאצאים של רחל אמנו (בנות צלפחד הן מזרע יוסף ואסתר מזרע בנימין), הרי שיש קשר פנימי ביניהן ביחס לתורה שבעל פה: אם עתירתן של בנות צלפחד מהווה את שתילתו הבלתי-רשמית של זרע התורה שבעל-פה, הרי שמגילת אסתר מגלמת את נביטתו הרשמית לפני השטח. מגילת אסתר מתרחשת ונכתבה בתוך גלות בבל, באותם שנים ממש בהן התחולל המעבר מעידן הנבואה לעידן החכמה בעם ישראל, וקמה הכנסת הגדולה – הדור הראשון של חכמינו זכרונם לברכה שהחלו לפתח ולגבש את התורה שבעל-פה. את הביטוי "קימו וקבלו" שבסוף המגילה דרשו חז"ל כאומרת "קיימו מה שקיבלו כבר"[34]: התורה שניתנה בהר סיני בכפיה התקבלה כעת מרצון ובהסכמה.

דמות נוספת, קדומה יותר, שאסתר צועדת בעקבותיה היא שרה אמנו. מצד אחד שרה אמנו היתה רעיה נאמנה שעשתה כל שבעלה ביקש ממנה (כמו להעמיד פנים פעמיים בחירוף נפש שהיא אחותו[35]), אך מצד שני ברגע מכריע אמר ה' לאברהם "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקלה"[36] – על אברהם היה לבטל את רצונו מפני רצונה של אשתו.

על בסיס עמדה כפולה זו של שרה נוסד בדורנו דרוש חסידי מופלא[37]. מימרת חז"ל הנודעת שצוטטה לעיל, "איזוהי אשה כשרה? העושה רצון בעלה"[38], נדרשה כך: איזו היא אשה שהיא כְּשָֹרַה, כמו שרה אמנו? כזו העושה – כלומר, מעצבת ויוצרת – את רצון בעלה. בעוד לפי פשט המימרה האשה ניצבת מתחת לבעל ומושפעת מרצונו, לפי הדרוש היא ניצבת מעל הבעל ומשפיעה על רצונו. אך הדרוש אינו סותר את הפשט אלא מהווה קומה נוספת הנבנית על גביו: בזכות זו שאשה מאשרת את סמכותו הגברית של בעלה היא מסוגלת 'להתגנב' כביכול לתוך לבו, לטפס מעליו בהסח הדעת ולהשפיע על רצונו.

דמותה של שרה, ראוי לציין, שורה מעל המגילה מהפסוק הראשון. מספר המדינות עליהן מולך אחשורוש – "שבע ועשרים ומאה מדינה" – זהה למספר שנותיה של שרה, "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים". על זיקה זו אמרו חז"ל, "תבוא אסתר שהיא בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז שנה ותמלוך על קכ"ז מדינה"[39]. בכך שהיא מחליפה את דרכה של ושתי בזו של שרה היא הופכת מאשה סוררת לאשה שֹוררת, ומהפכת בכך את גזירת "כל איש שׂרר בביתו".

מדוע שיטה זו של מהפכנות נשית עובדת? האם זה רק משום שהיא מתוחכמת או ערמומית יותר מהמרדנות הבוטה ועזת-הפנים של ושתי? לא: אילו האישור שהעניקו אסתר, בנות צלפחד ושרה למסגרות הגבריות שסביבן היה מס שפתיים בלבד, השקר שבדבר היה מתגלה ומכשיל את תוכניותן. הסיבה היא, שאם רוצים להיות ישרים, הרי שיש אמת בפטריארכליות. חברה מתוקנת ויציבה זקוקה להנהגה בעלת אופי גברי איתן, המייסדת סמכויות, מחלקת תפקידים, מציבה יעדים ויוצאת לכבוש אותם. אדרבה, הנהגה כזו משמשת כיסוד הראשוני להעמדת חברה, בלעדיה היא לא מתרוממת מעל אישורו וחיזוקו של הקיים ושואפת אל מעבר לו. אלא שיסוד זה הוא חצי מהתמונה בלבד, ונותר קר ועקר ללא שמשלים אותו ממד נשי ואמהי. ממד זה מציב לו מראה ביקורתית, הופך אותו לגמיש וקשוב יותר לגווני המציאות המשתנים, ובאופן כללי פשוט מאזן את נקודת מבטו הזכרית באמצעות נקודת מבט נקבית.

האישור הכן שמעניק הפמיניזם של התיקון לממסד הגברי, לצד אי-ההשלמה עמו כמות שהוא והחתירה הפעילה לשנותו, המה המהווים את נשיאת ההפכים העמוקה שלו, וסוד הצלחתו היכן שגרסת התהו שלו נכשלה….

(כאן דולג הסבר נרחב אודות ספירת המלכות בקבלה, ניתן לקראו במקור)

…ספירת המלכות מאופיינת איפוא בגאות חיצוניתשפלות פנימית ורוממות עצמית. אך באיזה סדר יש לבנות קומות אלו? הסדר הנכון להקימן אינו הסדר בו הצגנו אותן, אלא הסדר הבא:

הדבר הראשון שיש לרכוש אותו הוא השפלות הפנימית. על האדם לסלוד מכל גילוי של גאווה חיצונית, להתרחק ממנה כמו מאש, ולשאוף להתכנס אל פנימיותו ואמיתותו ולסגל שפלות רוח. בלשון החסידות עליו לחתור ממצב של "חיצון" למצב של "פנימי" (שניהם במלעיל), החש את עמדתו האמיתית. קניית השפלות הפנימית חושפת בתוככי האדם את הרוממות העצמית שלו והופכת אותי ל"עצמי" (שוב במלעיל). מתוך הרגשת פחיתות ערך עצמו הוא יכול לזהות את ערך הנשמה האלוקית שננפחה בו מבלי שהדבר מתערבב עם דימוי העצמי הנפוח. חיבור פנימי זה לרוממות העצמית מאפשר לו לשוב אל העולם החיצוני ממנו התרחק, הפעם מנקודת מוצא מזוככת, וללבוש גאות חיצונית על מנת למלא את שליחות נשמתו בעולם. כלומר, הסדר הוא שפלות, רוממות, גאות.

כעת אנו יכולים לחזור למגילה ולראות כיצד מושגים אלו מתבטאים בשתי הנשים המגלמות את שני דגמי הפמיניזם שבחנו, ושתי ואסתר. ושתי מגלמת נסיון להגיע אל הגאות החיצונית בדרך קיצור, מבלי לעבור דרך השפלות הפנימית והרוממות העצמית. המלה ושתי בנויה מאותיות ישות, הכינוי בחסידות לאגו וגאווה (וגם אותיות יתוש, סמל הקטנות המאפיינת את המתגאה שלא בדין). צודקת ככל שתהיה במאבקה בממסד הגברי המנופח מגאווה אף הוא, ישותה החיצונית מובילה למפלתה ומתנפצת אל סלעי המציאות מבלי להותיר זכר.

אסתר לעומתה מגלמת את ההליכה אל הגאות החיצונית בדרך הארוכה העוברת קודם כל דרך השפלות והרוממות. בתחילת דרכה בארמון היא מופנמת ושקטה, ועסוקה בהתבדלות מהסביבה החיצונית על מנת להיות במגע עם פנימיותה; אך כאשר מרדכי מזעיק אותה ואומר לה "אם החרש תחרישי בעת הזאת" מתגלה לה רוממותה העצמית ושליחותה. אזי כתוב "ותלבש אסתר מלכות": היא עוטה כלפי חוץ את הגאות החיצונית של המלכות ויוצאת להשפיע על המציאות[52]. פירוש זה נותן טוב-טעם בעובדה התמוהה שהפסוק אינו אומר שאסתר לבשה "לבוש מלכות" אלא רק "מלכות": במעשה זה גילמה אסתר את ספירת המלכות עצמה, הנושאת בחובה שפלות, גאות ורוממות ברחם אחד[53].

מכיוון שהגאות החיצונית היא הפן הזכרי של המלכות והשפלות היא הפן הנקבי שלה, יוצא שהמהלך של ושתי הוא בין השאר נסיון לעטות את לבושי הגברים לפני יצירתו של חיבור פנימי אל זהותה הנשית, בעוד המהלך של אסתר מגיע אל הלבוש הזכרי דרך חיבור לזהותה הנשית וצמיחה פנימית מתוכו. אכן, אחד הפירושים מרחיקי הלכת ביותר לביטוי שציטטנו לעיל "נקבה תסובב גבר" הוא שהנקבה תסתובב ותהפוך כביכול לגבר: ממקבל סביל היא תהפוך למשפיע פעיל.

מעגל פתוח

ניתן לראות את מגילת אסתר כבנויה משני מעגלים, אותם משרטטות שתי הגזירות של המן-ממוכן שבפתיחתה: גזירת שליטת הבעלים בנשותיהם, וגזירת השמדת היהודים. אך מבין מעגלים אלו, המגילה מגוללת רק את קורות סגירתו של השני, כיצד עלה בידי היהודים "להקהל ולעמֹד על נפשם". המעגל הראשון עודנו עומד פתוח.

על גזירת השמדת היהודים נאמר "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב". מקובל לפרש את הביטוי "טבעת המלך" כמתייחס לדברים החקוקים בטבע כפי שה' ברא אותו. כזו היא האנטישמיות: מין חוק טבע, דפוס החוזר על עצמו בכל דור ודור. כמו כל חוק טבע, לא ניתן לבטלו כליל, אך ניתן להוציא כתב מלך חדש – לחוקק כביכול 'חוק טבע' חדש – המתיר ליהודים לזקוף את קומתם ולגבור על האנטישמיות. וכך נעשה.

כמו שנאת ישראל, אף שלטון הגברים בנשים חתום במובן מסוים כביכול בטבעת המלך, טבוע במין האנושי; אך כמוה הוא ניתן להיפוך באמצעות דבר מלך – או מלכה – המדובב שפתי נשים ומשחרר את לשונן. דבר מלכות במלוא מובן המלה, הקורא לנשים להקהל ולעמוד על נפשן – כלומר לגלות את נפשן ולהשמיע את קולה.

העולם עוד מחכה לשיבתה של אסתר, שבאותה חכמת נשים יהודית בה חוללה את ה"ונהפוך הוא – אשר ישלטו היהודים המה בשנאיהם", תהפך גם את מעמד האשה להיות "נקבה תסובב גבר", אשה כְּשָֹרַה העושה-מעצבת את רצון בעלה. אם שנאת נשים ושנאת ישראל שתיהן שורשן בעמלק, הרי שגאולת הנשים היא חלק מגאולת ישראל. מצוות מחיית עמלק אותה בא פורים להזכיר לנו לא תהיה שלמה בלעדיה.

עד כאן מנוסי, ולקרקע המציאות: דוד שליטא על הנחות שגויות בפמיניזם 'קשה'.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of