לחץ לגירסת הדפסה

נשלח אלי מאמרו של דוד סלע, העוסק כביכול בביקורת המקרא.

סלע, ממנהלי הקבוצה 'חרדים ואתאיסטים', ומיוצרי הסדרה 'מתן תורה היה או לא היה', כבר פירסם באתרינו כאן מניפסט הזוי, שעיקרו יחוס כל הקללות והצרות שבעולם לדת, שם הסביר שהוא נעשה תוקפני ועויין כשהוא רואה אפליית נשים גזענות והומופוביה וכפיה דתית (על קשקשת ההדתה כבר כתבנו מספיק, הביטוי 'הומופוביה' הוא סיווג של דעה/ערך כמחלת נפש, מה שעשו להו"ס במשך הרבה שנים…), כמובן שלדעתו אם דעא"ש מוליכים את העולם לאבדון – זה מוכיח שהבעיה שלהם היא הדת, לא חלילה שהבעיה היא שהם ערבים, בטח לא האיסלם, הבעיה היא הדת (מעניין מדוע הדת הנוצרית לא נוהגת כמו דעא"ש?). כשהקומוניזם הוליך מליונים לאבדון, זה לא בגלל שהוא היה תנועה אתאיסטית שבאה בשם המדע לעשות סדר עולמי הנסמך על מדע ומחקרים, זה סתם כך. אבל דעא"ש – זה בגלל הדת, אכן שיקול דעת ראוי לשבח… כמובן הוא מסיים בנבואה הקלאסית (שכבר מאות שנים בורים כמוהו בטוחים שאוטוטו הדת תיעלם…), הבעיה היא שרוב האנושות ורוב העולם המערבי עדיין מאמינים, והאתאיזם היא אחת הדתות הקטנות בעולם. אז אל יתהלל חוגר כמפתח. אם לאנשים כמו סלע היה באמת תוכן אמיתי, המסר שלהם היה מחלחל ואנשים היו 'קונים' את זה. אבל זה לא שלגמרי לא קונים, יש כיום מדינה אחת (!) בעולם שהאתאיזם הוא הדת הרשמית שלה, קוראים לה צפון קוריאה. והאתאיסטים לא צריכים להיבהל ממדינת האם שלהם, בסך הכל היא במגעים עם טראמפ למשהו. בקרוב יהיה שלום וכל האתאיסטים יוכלו לעבור למדינה הטבעית שלהם, בלי חשש מהדתה וכפיה, רק אתאיזם כדת רשמית, הידד!

בכל מקרה מאמרו עוסק בביקורת הנמוכה, כלומר ביקורת הטקסט, לא התוכן. מדובר בעצם בליקוט של דוגמאות מתוך מבא למקרא של ציפורה טלשיר, ומטרתו היא לקבוע בשם המדע: " נוסח המסורה שהאמונה הרווחת קובעת שנמסר למשה בסיני – חקר המקרא קובע שלא היה נוסח אחד ואחיד כזה".

הדעה הזו אכן רווחת אצל הרבה חוקרים (אמנם קאסוטו למשל לא סובר כך), ואין הרבה חדש במאמר, המלוקט מתוך מבא למקרא.

אבל מסתבר שבכל זאת אפשר לחדש, על ידי בלבול… סלע מדבר על 'נוסח התורה' שלפי המסורת ניתן למשה מסיני, אבל כמעט כל הדוגמאות שהוא מביא הם מהנביאים, ובכן, הנביאים לא ניתנו למשה מסיני, והנוסח שלהם באמת לא 100%, לא היה צריך להביא ממרחק לחמו, בסוף כל תנ"ך יש רשימת חילופי נוסחאות בנביאים, וכן עוסק בכך ה'מנחת שי' לפי סדר הפסוקים, נדפס על הדף במקראות גדולות.

אבל, סלע טועה כאן בטעויות הרגילות, השכיחות במבואות למקרא וכדו', ולפני שנתייחס לדברים שלו, נחזור על כמה עקרונות פשוטים, שהארכנו לפרט אודותיהם במאמר: הביקורת הנמוכה. חלק ראשון. חלק שני.

אין אמונה מיסטית שהנוסח שבידינו הוא הנוסח מסיני ולא יכול להיות שיפול ספק, ספק נפל כבר בימי עזרא והוכרע על פי הרוב. ההלכה היא שאסור לשנות את הנוסח, לא מסברא ולא על פי 'עדויות' חיצוניות, ישנם מעט חילופי נוסחאות בין האשכנזים לתימנים, גם לגבי נוסח התורה (9 הבדלים).

כל הנושא של הביקורת הנמוכה עוסק בהבדלי כתיב או חסרות ויתרות, ואין לזה שום קשר עם ביקורת המקרא שהיא ביקורת התוכן. מבחינת האמונה אין הבדל מהותי אם מלה מסויימת נכתבה מלא או חסר. (לפי המנחת חינוך, הבדל של חסרות ויתרות, במקרה שאין זה משפיע על המשמעות, אינו מעכב בספר תורה).

על הדיוק של המסורה, השיטות בהן נמסרה, והמחקרים המראים את גודל הדיוק שלה במסירת דברים שעברו אלפי שנים במדוייק על ידי אות אחת או ניקוד, הארכנו ב'הביקורת הנמוכה 1'.

ואחרי ההקדמה ניגש לדבריו לפי הסדר:

כפי שאמרנו מתחילה, רוב דבריו לא רלבנטיים, משום שהוא מנסה לדוג בכח חילופי כתיב בנביאים, וכאלו יש רבים, הנושא הוא התורה ולא הנביאים.

אבל, גם את זה הוא עושה גרוע.

א. הוא לומד מן הציטוט בפסיקתא דרב כהנא את המלה 'ברע' מחבקוק במקום 'רע', שמדובר בגירסא חילופית.

בעוד מן הסתם מדובר בטעות העתקה טריויאלית, את האפשרות הזו הוא שולל משום שגם בפשר חבקוק מועתק 'ברע', אך האם זו הוכחה? טעות מסוג שכיח שכזה שחלה פעמיים במרחבי הספרות? בכלל חז"ל העתיקו פסוקים בהעתקה חפשית ומאות פעמים הם משנים את לשון הפסוק לפי הצורך, וכך גם ציטטו בריתות, והדבר ידוע לכל מי שמכיר את התלמוד, כך שמגוחך ללמוד מהעתקה כזו (כנראה על פי הביטוי בישעיהו 'מראות ברע').

ב. על הפסוק בישעיהו 'אם יהיו חטאיכם כשנים', הוא כותב "במקומות שונים בספרות חז'ל מופיע הפסוק ללא המם הסופית שישנה בנוסח המסורה – שני".

חיפוש בספרות חז"ל לא מניב שום מקום כזה. (עדכון: דוד סלע אומר שכוונתו לדפוסים ישנים וכתבי יד שבהם מופיע כך, לכן אי אפשר למצוא זאת בחיפוש במאגרים ממוחשבים).

ג. בברכות נג:  "במתניתא תנא (ויקרא כ) והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן אני יי' אלהיכם זו ברכה". המלים מן התורה הנדרשות כאן אינן ברצף אלא מפרשות שונות.

המדובר בתופעה טריויאלית ורגילה לכל מי שמכיר ולו במעט את התלמוד, בכל סוגיא אנו פוגשים 'תלתא ויהיו כתיב', 'תלתא בסוכות כתיבי', ומונים את הביטויים מכל הפרשות העוסקים באותו נושא.

סלע, שאינו יודע מי כתב את הסוגריים בתוך התלמוד שואל "אבל אם כך מדוע כתוב שם במסכת בסוגרים ויקרא כ'"??? – אך וכי מהציון של המדפיס ניתן ללמוד או להוכיח מה כוונת הבריתא? ציונים כאלו באים בטעות לפעמים, ובודאי הם לא המקור לברר את כוונת הבריתא.

ד. גם בין המגילות שנמצאו בבית המקדש היו הבדלי גירסאות…

הסיפור ידוע ונזכר לדורות, לפני 2500 שנה אירע המקרה שמצאו שלש הבדלים בשלש מלים שבין ספרי התורה!! מתיעוד הסיפור הזה ניתן להבין עד כמה נדיר ויחודי היה המקרה שנמצא הבדל בין ספרי תורה. סלע שואל "מי יודע אם לא ביטלו דווקא את הנוסח המקורי?", ועל כך התשובה היא שהלכו אחרי הרוב, לפי ההלכה במקרה של ספק נוסח הולכים אחרי הרוב.

ה. בפירוש המונח 'תיקון סופרים'

נחלקו הדעות, ויש אכן מפרשים כפשוטו, כלומר שהנוסח שלפנינו הוא לא הנוסח המקורי אלא נוסח שהסופרים תיקנו מפני הכבוד. אך הסופרים לא עשו כבתוך שלהם, הם השאירו רשימה של 18 תיקוני סופרים בתנ"ך כולו, ותיעדו אותם לדורות. האם מכאן יש ללמוד כי תמיד סופרים או חכמים עשו מה שהתחשק להם וסירסו את הנוסח? בדיוק ההיפך.

 ו. סלע כותב: "בכל מקום שמוצאים 'ברך אלהים' כשהתוכן הוא לשון קללה זהו תיקון שמכונה  – "כינה הכתוב"… כינה הכתוב משמעו כאילו המחבר עצמו לא מלאו ליבו לבטא קללה כלפי האל, אבל אם אנחנו מוצאים בתהילים י' 3 – ' וּבֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ יְהוָה.' אנחנו רשאים להניח שלשון קללה מפורשת היתה בנוסח המקורי גם במקומות אחרים".

– אדם רשאי להניח מה שלבו חפץ, הנושא הוא כאן 'להוכיח', לא סתם להניח הנחות. הרי הכותרת של המאמר היתה שהמחקר קובע או מוכיח ששינויים בנוסח חלו, אי אפשר להוכיח הנחה מתוך ההנחה עצמה.

ז. "את מזמורי תהילים מב – פג שהמחקר מכנה הקובץ האלוהיסטי העתיק מישהו שהיה כנראה קנאי לשם המפורש והחליט שהוא מחליף את שם הויה באלהים ויצאו לו משפטים מצחיקים משהו, כמו למשל בתהילים סח' 9 – 'זֶה סִינַי  מִפְּנֵי אֱלֹהִים, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.' לעומת המקור בשירת דבורה בשופטים ה' 5 – ' זֶה סִינַי מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.' ודווקא הנוסח המגוחך משהו הוא שמופיע בנוסח המסורה. אבל ברור שהיה גם נוסח אחר".

כל האגדה על ה'קנאי' לשם המפורש, היא סיפור שאנשים כדוגמת סלע מספרים מדמיונם, אין לו שום הוכחה ושום אסמכתא. השמות השונים של האלהים שמשו במובנים שונים ולצרכים שונים. היחוס של השמות לקבוצות שונות כבר מזמן נפסל והוכח כשגוי, אין בכחו להסביר פסוקים כדוגמת: ""לדרוש אלהים בימי זכריהו המבין בראות האלהים ובימי דרשו את ה' הצליחו האלהים" (דברי הימים ב כו(. "עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר" (תהלים מז ו). כפי שהראינו באריכות כאן, לחילופי השמות יש משמעות מבחינת תוכן וצורת התפילה, כל ילד מבין שה' הוא שמו של אלהי ישראל, ואילו המלה 'אלהים' מדברת באופן כללי על בורא העולם, וגם בשפה היומיומית בעברית של זמננו ההבדל בולט, כשמדברים עם אדם שאינו יהודי או מבחינה פילוסופית ביחס לבריאה וכדו' משתמשים במונח 'אלהים', וכשמדברים על הברית של ה' עם ישראל משתמשים בשם ה'. אין שום דבר מגוחך במשפט 'מפני אלהים, אלהי ישראל', זה תואם בהחלט למקצב ולסידור של השירה, בדיוק כמו שבתהלים עב יח נאמר "ברוך ה' אלהים אלהי ישראל", כאשר ברור ששיר זה לא 'פחד' להשתמש בשם ה', ואעפ"כ השתמש בצירוף אלהים אלהי ישראל, כך גם בתהלים נט ו, עזרא ו כב, ועוד רבים. המגוחך היחידי הוא סלע, שקובע שהצירוף מגוחך, מתוך בורות ואי הבנה.

ח. כל עדי הנוסח שנשתמש בהם לבירור נוסח המסורה אם מקורי הוא או מתוקן עתיקים מאלו שציינתי למעלה באלף שנים ויותר.

השגיאה היא שעדי הנוסח האלו אינם מענף המסורה, לא נמסרו על ידי המסרנים, ולכן הם חסרי ערך לבירור נוסח המסורה.

העובדה שהיו נוסחאות שאינן תואמות לנוסח המסורה, לא מוכיחה שום דבר לגבי תולדות נוסח המסורה. יתכן בהחלט שבמקביל היה נוסח מסורתי שנמסר במדוייק, וגם נוסחים אחרים של אנשים שפחות היה חשוב להם הנוסח המדוייק, או אפילו שהרשו לעצמם להבהיר להסביר ולתקן.

מלבד זאת ישנם גם 'עותקים וולגריים', כלומר העתקים שמטרתם קריאה ועיון ולא נכתבו בתורת 'ספר תורה כשר', אלא כמו החומשים שלנו, ספרי לימוד. העתקה של ספר תורה בלי שום טעות כתיב חסרות ויתרות היא בלתי אפשרית. גם כיום ספרי תורה נכתבים במשך חדשים רבים, בממוצע שנה, ועדיין, כל ספר יוצא עם טעויות. כיום מגיהים ע"י מחשב ומתקנים. אבל בתנאים טבעיים ברור שבכל העתקה של התורה ישנם מספר טעויות כתיב (אלו יכלו להתגלות במהלך הקריאה הקבועה בו, ולהיתקן). בעותק שהועתק לשם לימוד בודאי שלא יכלו להקפיד את כל ההקפדות היתרות של כתיבת ספר תורה (אם יש ד' שדומה לר', בספר תורה זה פסול, בעותק פרטי זה לא משנה, ויכול להיות שמישהו יום אחד יקרא בטעות באמת), ולכן הוא 'עותק וולגרי'.

מכיון שלא נמצא שום טופס של ספר תורה כשר מתקופות של יותר מאלף שנה, אין שום דרך לדעת מה היה נוסח המסורת. כשמוצאים עותק של התורה במערות ים המלח, אין זה אומר שמדובר בעותק שהיה מדוייק. יתכן שזה היה עותק לשימוש בלבד.

יתירה  מכך, גם באותו זמן שבו הועתקה התורה בתרגום חפשי ובקלילות בלי לדייק יותר מדי, עדיין היה ענף של נוסח המסורה שהועתק בצורה מאד מדוייקת. והדבר הוכח במחקר.

קטעי הטקסטים הקדומים כגון ממצדה, חבר, צאלים, מורבעת, ועוד "משקפים בצורה בלעדית את נוסח המסורה.. אם משוים את הטקסטים הארוכים ביותר מקומראן המשקפים את נוסח המסורה.. אם משווים את מגילת ישעיהו הנזכרת לכתב-יד לנינגרד הידוע מוצאים אך מספר מזערי של הבדלים בכל טור (הבדלי כתיב, הבדלי לשון, ומעט הבדלי תוכן קטנים) בינו לבין כתב-היד מימי הביניים. הפרגמנטים השונים של מגילת.. קרובים עוד יותר לכתבי-היד מימי הביניים ולמעשה הם זהים לחלוטין עם כתב-יד לנינגרד (מלבד הבדל אחד בכתיב). יש בהחלט להתפלא על כך שמגילות אלה השייכות לקבוצת נוסח המסורה קרובות כל כך לנוסח של ימי הביניים, עד לפרטים הקטנים ביותר. מכאן יוצא, שהטקסטים השייכים לענף זה של מסירת הנוסח, נכתבו ונמסרו בקפדנות רבה, ולא חלו בהם שינויים רבים מאז המאה השלישית לפנה"ס. (ע. טוב, "על מגלת ספר", 1997. הרצאות שנאמרו באוניב' העברית י-ם).

פרופ' גריניץ כותב:

"דבר זה ברור: הכתיב התנכ"י כפי שהוא מופיע לעינינו במקרא בספרים הקדומים (וככל שהספר קדום יותר לפי עדות המקרא גופו, כן כתיבו קדום יותר בדרך כלל) הוא הכתיב ההיסטורי כפי שנתגבש עוד בתקופה הקדומה של ספרות ישראל, ובדרך כלל הוא הכתיב המקורי של המחבר", (י.מ. גרינץ, מבואי מקרא עמ' 78).

טלמון: "נמצאו במדבר יהודה קטעי מקרא מזמן מימי מרד בר כוכבא שנוסחם זהה לנוסח המסורה", (אנצ"מ ערך תנ"ך, נוסח. עמ' 623).

"התפלין שנגלו בנחל מורבעת הם במיטב הדיוק לפי המסורה", (י.מ. גרינץ מבואי מקרא עמ' 195).

"יש מגלות שדומות או שוות כמעט לנוסח המסורה.. אותן נוסחאות שסוטות מן המסורת בתרגום השבעים.. כבר נתקיימו בפני עצמן קודם במקור העברי.. מהן שכתיבן שווה או כמעט שווה למה שבא אלינו במסורה – זה דין רוב המגילות.. מנוסח 'קומראני אי אפשר היה להגיע לעולם לנוסח המסרתי, אולם קל היה לקחת את הנוסח המסרתי ולהשלימו לשם צורך הרבים (לנוסח קומראני)", (י.מ. גרינץ, מבואי מקרא עמ' 125- 127). הטקסטים מקומראן העולים עם נוסח המסורה, הם לרוב, גם הקדומים (שם עמ' 285).

"נתגלו במערות על יד ים המלח.. קבוצה של קטעים שנוסחתם מתאימה בכלל גם בגרסותיה גם בכתיב שלה לנוסחת המסורה.. השוואה למסורה מוכיחה שנוסחת המגילה הזאת היא מעשה ידי סופרים רשלנים ובמקצת גם בורים. נוסחתם הגרועה היא עדות נאמנה לעליונותה ולמקוריותה הכללית של נוסחת המסורה המיוסדת על המסורת של סופרים וחכמים מוסמכים", (מ.צ. סגל, מבוא המקרא עמ' 878).

ובכדי להבהיר את הדברים טוב יותר, נציין כי הוכח בזמן האחרון שגירסת המגלות הגנוזות מאוחרת מגירסת המסורה! למשל: באמצע המאה החמשית לפנה"ס חל שנוי בשמה של דמשק והוא הפך ל"דרמשק", המסורה לא הכניסה את השנוי, אך במגלות הגנוזות שונה הטקסט בהתאם. ירושלים מופיע במגלות הגנוזות בשני יודים כפי הרגיל בימי הבית השני, בתנ"ך אין אפילו מופע אחד כזה! כן הכתיב המלא השכיח בבית השני נכנס לכתיב המגלות הגנוזות (למשל: כיא במקום כי, ראה עולם התנ"ך ישעיהו עמ' 18), גם כתיב מלא של י' וו' מאפיין מגלה זו בצורה שיטתית, מה שאין כן בנוסח המסורה הקרוב יותר למקור! [על כל זאת, ראה: פרופ' י. קוטשר עיונים בס' ישעיהו ח"ב. 1980. בהוצ' החברה לחקר המקרא בישראל].

ט. התורה השומרונית היא נוסח של החומש שלקחו איתם השומרונים כשהחליטו לפרוש מכלל עם ישראל וליצור כת נבדלת, [הם לקחו רק את החומש או מפני שהשאר לא התקדש עדיין, או שלא היה מקודש מבחינתם] נוסח שהיה אחד מאלו שהסתובבו בשטח במאות שלפני הספירה, נוסח שכמובן נבדל מנוסח המסורה.

לגבי השומרוני כותב פרופ' שמריהו טלמון:

 "הנוסח השומרוני של התורה נבדק ע"י גזניוס ע"פ בחנים לשונים עניניים וללא כל משא פנים תיאולוגי. ומצא כי ברוב המקרים אין הגירסות שבנוסח השומרוני אלא תולדות תיקונים ושינויים של נוסח המסורה לפיכך אין להחזיק את הנוסח השומרוני כמשקף מסורת עצמאית וקדומה.. מי שבאו אחרי גזניוס לא הוסיפו על עיקרי טענותיו אבל חידדו את הוכחותיו.. הנוסח השומרוני אינו אלא מעין מהדורה שהותאמה לצרכי עדת השומרונים מצד הלשון והענין ולא פעם היא מקלקלת את השורה.

ניתן להוכיח כי מקורות כגון תרגום השבעים, השומרוני, תיקנו ושינו את נוסח המקרא מסיבות שלהם, מתוך רצון להבהיר, להסיר קשיים, וגם מתוך טעויות פשוטות בהבנת הנקרא. דוגמאות רבות מדברי החוקרים הקובעים כך הבאנו במאמר הביקורת הנמוכה 2, הנוסח השומרוני קדום יותר מנוסח השבעים וקרוב יותר לנוסח המסורה – מה שמוכיח שנוסח השבעים מאוחר לשניהם.

י. תרגום השבעים נוצר בעיקר באלכסנדריה באמצע המאה השלישית לפנה'ס. באיגרת אריסטיאס מסופר שהביאו מירושלים מגילות על מנת לתרגם מנוסח מהימן. למרות זאת הנוסח שהיה בידי המתרגמים היה אחד ואילו המסורה המשיכה להתגבש במאות שאחרי השלישית לפנה'ס כך שתרגום השיבעים הקפיא בזמן נוסח שהיה מקובל לפני שגובש נוסח המסורה הסופי. וההבדלים ניכרים.

נביא כאן כמה דוגמאות לשגיאות בהבנת הנקרא המהוות בסיס לתרגום השבעים:

"ואולם לוז שם העיר לראשונה" (בראשית כח יט) משמעותו: "אבל פעם היה שמה של העיר לוז", השבעים מתרגמים את שם המקום כ:"אולם לוז".

"בעלות" הוא שמה של עיר (מ"א ד טז'), השבעים תרגמו מלה זו כב' השמוש ב"מעלות".

כַלְנֵה (עיר הנזכרת בבראשית י ישעיה י ועוד) תרגמו השבעים בטעות כ'כולנה' דהיינו כולן.

כסיפיא (עזרא ח יז) שהוא אחד ממקומות המושב של גולי בבל, הבינו חלק מהמתרגמים בטעות ככינוי לכסף, ותרגמו "במקום הגזברות"..

את התיאור "מישור" חשבו תמיד המתרגמים כשם מקום (דברים ג י, יהושע יג ט,טז,יז,כא) ואייתו בלועזית mishor..

את אליעזר "בן משק ביתו" של אברהם, תרגמו השבעים כבנה של 'משק' (שם אשה(.

את "הר מצער" (תהלים מב ז) שמשמעותו כפה"נ שם של הר, תרגמו "הר קטן" כפירושו המילולי של "מצער".

לעתים ניתן לזהות שגיאות כתיב פשוטות, כך בהושע י' ד' "כשד שלמן בית ארבאל", תרגמו השבעים "כשַר שלמן מבית ירבעם", הרי שהמתרגמים טעו בקריאת המלה שד וקראו ריש במקום ג'. למלה שר אין שום משמעות בכתוב זה.

כי היה ה' עמו (ש"א יח יב) תרגמו "היה פופי עמו", הסיבה היא שאותיות שם הויה דומות לאותיות היווניות שנקראות פופי (כינוי יווני משובש זה מוזכר כנראה בירושלמי נדרים פי"א 'הנשבע בפופי' וראה קוהוט ערך פופי).

עוד מקורות רבים לכך שהשבעים לא מייצגים דוקא נוסח שונה, אלא פשוט את הצורה בה בחרו לכתוב או יכלו להבין את הדברים, הבאנו במאמר הבקורת הנמוכה.

יא. שינויי נוסח פנים מקראיים, בנוסח המסורה עצמו, אפשר לראות במקומות הרבים של טקסטים מקבילים בספרים השונים. [מי שמעוניין להרחיב בזה יכול לקרוא את סיפרו של אבא בנדויד – מקבילות במקרא]

דוגמאות:

כִּי-אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן                כִּי-אֵשׁ יָצָא מֵחֶשְׁבּוֹן

לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן                   וְלֶהָבָה מִבֵּין סִיחוֹן

אָכְלָה עָר מוֹאָב                        וַתֹּאכַל פְּאַת מוֹאָב

בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן.                     וְקָדְקֹד בְּנֵי שָׁאוֹן. 

אוֹי-לְךָ מוֹאָב                           אוֹי-לְךָ מוֹאָב

אָבַדְתָּ עַם-כְּמוֹשׁ                      אבַד עַם-כְּמוֹשׁ 

נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם                       כי-לֻקְּחוּ בָנֶיךָ בַּשֶּׁבִי

וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית.                        וּבְנֹתֶיךָ בַּשִּׁבְיָה.

[במדבר כא' 28]                     [ירמיהו מה' 45] 

סלע פשוט אינו מבין, שאין מדובר כאן ב'טעות', אלא בשתי צורות לכתוב את אותו תוכן, כשביד המחבר לכתוב לפי רצונו, ירמיהו אינו מצטט את דברים, אלא משתמש בתוכן שלו, מבלי לכתוב שנלקח מס' דברים, ולכן כותב אותו כפי רצונו ומסיבותיו שלו.

הצורות השונות בהן נכתבים אותם דברים ע"י נביאים שונים, הרבה פעמים מתבררות כמקורות היסטוריים חשובים, שאינם סותרים זה לזה:

החילופים שבמקבילות במקרא, אינם מחייבים לחשוב שהמדובר בטעות, שהרי אפשר ששני הנוסחאות לגיטימיות, וכל כותב ניסח את הדברים כפי זוית ראיתו מסבותיו שלו. כך למשל המלך עוזיה נקרא כך בדברי הימים, ואילו במלכים בד"כ מכונה עזריהו. אבל חילוף זה אינו טעות, מכיון ששני השמות לגיטימיים ואת שניהם מצאנו בתעודות ארכיאולוגיות בקשר אליו (חותמות וכתובות אשורית) כמובא באנצ"מ ערך עזיה.

סופר המלך דוד מכונה בס' שמואל (ב כ כה) שוא, בדברי הימים (יח טז) שושא, במלכים (ד ג) שישא, ובמקום אחר (שמואל ב ח יז) שריה, אכן ערבוביה! אך מחקר השמות מראה שכל ההיגויים לגיטימיים: השם המקורי הוא כנראה השם החורי "Sewe-sarri", לפי זה חלקו הראשון של השם הוא "שוא", חלקו הראשון עם תחלתו של השני הוא "שושא", או "שישא", ואילו החלק השני לבדו "שריה", (אנצ"מ ערך שוא). אף טעות סופר אינה יכולה ליצור התאמה עם השם המקורי, ורק ריבוי ההיגויים של המסורה משמר מספר צורות מקוריות של שם אחד!

שישק מלך מצרים (מ"א יא מ, דה"ב יב ב, ה, ז, יב ט), מוזכר במל"א (יד כה) בכתיב שושק, האמנם שגיאה? טעות סופר מקומית? היגוי זה מוזכר גם אצל יוספוס (קדמוניות ז ה ג) וכן מסתייע מכתובות עתיקות. דוקא ההיגוי שישק הוא המאוחר יותר, והכתיב שושק במקום אחד משמר את הצורה העתיקה! (אנצ"מ ערך שישק).

השם אלתולד (יהושע טו ל, יט ד) מופיע בדברי הימים (ד כט) כ'תולד', אך זהו קיצור, והשם המקוצר תולד נמצא גם באוסטרקון מבאר שבע (אנצ"מ ערך שם עמ' 13). כך לגבי החילוף מעכה – מעוך (מ"א ב' ט' – ש"א כז' ט') יש לו שורש בתעודות עתיקות (ב. מזר, כנען וישראל, עמ' 39).

יב. ישנם מקומות, כמו בשתי נבואות מקבילות בירמיהו שברור, למרות הדמיון,  שטקסט אחד שגוי וצריך לתקנו. 

וְהַעֲבַרְתִּי אֶת-אֹיְבֶיךָ בְּאֶרֶץ לֹא יָדָעְתָּ  כִּי-אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי עֲלֵיכֶם תּוּקָד. [ירמיהו טו' 14]

וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת-אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-יָדָעְתָּ  כִּי-אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד-עוֹלָם תּוּקָד. [ירמיהו יז' 4]

זה נראה כמו חילוף פשוט בין רי'ש ודל'ת שהן אותיות דומות בכתב העברי הקדום אבל השינוי הזה גורר הבנה של רעיון שונה בתכלית בתחילת שני המשפטים. רק ההקשר בפרק יז' שמספר על עונש שמוטל על יהודה מבהיר לנו שזה המקור  ואילו להעביר את האויבים בארץ לא נודעת, אין לו כל משמעות והוא שיבוש חסר פשר.

פשוט שטות, ירמיהו כתב את המשפט פעמיים בפראפרזה ולשון נופלת על לשון, זו תופעה מצויה מאד בספרי הנביאים שלוקחים צירוף מלים כמוטו וחוזרים עליו בוריאציות שונות. רק מי שלא מכיר כלל את ספרי הנביאים ומעתיק דברים ממבוא למקרא של תלמידים, יכול לחשוב שגילה את אמריקה בזה.

יג. עוד עדות, די מרכזית לתהפוכות ולשינויים שעברו ספרי המקרא לאורך השנים, מהווה ספר דברי הימים, שאפשר לומר עליו שהוא שיפוץ ושכתוב הסיפור, בעיקר משמואל ומלכים והתאמתו לתפיסתו של בעל דברי הימים וגם ניסיון לישוב סתירות בספרים הללו שקדמו לו. [צריך להדגיש שמעבר לכך שברור שספרי שמואל ומלכים שהיו לפני מי שכתב את דברי הימים היו שונים משמואל ומלכים שמונחים לפנינו, מחבר דברי הימים היתה לו אג'נדה משלו וסגנון ולשון משלו.]

זה הסיפור שמספרים אנשים לעצמם על דברי הימים, כמובן אין לזה דבר עם העובדות, וראה: קדמותו ואמינותו של דברי הימים.

ישנו למשל, השינוי הקלאסי של נוסח הכתוב שנובע ממגמתו הברורה והכמעט מוצהרת של מחבר דברי הימים, להאדיר את בית דוד, שינוי שמיועד לישב סתירה בגלל כפילות  בסיפור על מכה גולית, בתוך ספר שמואל עצמו.

אחרי שמכה דוד את גולית בשמואל א' יז' 49  מגיעים לסיפור בשמואל ב' כא' 19 ושם כתוב – וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן-יַעְרֵי אֹרְגִים בֵּית הַלַּחְמִי אֵת גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים.

מה עושה מחבר דברי הימים? הוא מיפה, בקוסמטיקה יצירתית של הכתובים. – וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן-יעור (יָעִיר) אֶת-לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים.

אם השינוי מיישב סתירה, לא צריכים להיכנס לפינה של להאדיר את בית דוד, אכן היתה סתירה במקורות הקדמונים, ודברי הימים יישב אותה. המקור שמובא שם בשמואל מכנה את הענק שנהרג על ידי אלחנן 'גלית', אבל דברי הימים מבהיר, שלמרות שאולי היו כאלו שקראו לכל הענקים הפלשתים גלית, זה לא היה כך, השם שלו היה לחמי אח של גלית. הנוסח בספר שמואל לא השתנה, דברי הימים כתב מה שעלה בדעתו או שידע ממקורות קדומים כדי ליישב את הסתירה מה לזה ולשאלה של ביקורת הנוסח?

יד. דוגמה קלאסית לכך שלפעמים דווקא הנוסח המאוחר יותר הוא זה ששמר על קירבה אל הנוסח הקדום, יש לנו בטקסט הבא:

מִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם לֹא-בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם וָאֶבְחַר בְּדָוִד לִהְיוֹת עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל. [מלכים א' ח' 16]

לעומת:

מִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶת-עַמִּי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא-בָחַרְתִּי בְעִיר מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִבְנוֹת בַּיִת לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם — וְלֹא-בָחַרְתִּי בְאִישׁ לִהְיוֹת נָגִיד עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל.  ו וָאֶבְחַר בִּירוּשָׁלִַם לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם — וָאֶבְחַר בְּדָוִיד לִהְיוֹת עַל-עַמִּי יִשְׂרָאֵל. [דברי הימים ב' ו' 5]

כל הקטע בתוך הקווקוים לא נמצא בכלל במלכים שנכתב ללא ספק לפני דברי הימים ונראה שבמהלך המסירה נפגמה העתקת הנוסח. כנראה שעינו של המעתיק דילגה מ – לִהְיוֹת שְׁמִי שָׁם הראשון, אל זה השני בהמשך הטקסט והיתה עיוורת לפיספוס באמצע. יש לשגיאה הזאת שם לועזי משונה משהו – הוֹמוֹיוֹטֶלֶאוּטוֹן.

הבדיקה המילולית הקשרית של הטקסט מצביעה על כך שספר מלכים ממנו העתיק מחבר דברי הימים היה עותק שהיה בו הנוסח המלא ולא כפי שהשתבש בנוסח המסורה. והעדות להסרת כל ספק בעניין הזה, מצויה במגילת ספר מלכים ממערה 4 בקומראן שישנה בה הגירסה הארוכה בדיוק כמו בדברי הימים.

למרות הפיתוי לקבל את ההשערה, אין זו אלא השערה, יתכן שכבר מעתיקים קדומים שמו לב אליה וקבלו את נוסח דברי הימים, אבל מצד שני יתכן גם שבספר מלכים המקורי לא היתה קיימת התוספת הזו, ורק בנוסח שהגיע ליד דברי הימים היתה קיימת. כלומר – לא טעות בהעתקת ספר מלכים, אלא חסרון שהיה כבר במקור של מלכים, מסיבה זו או אחרת.

ההבדל חשוב מאד: טעות בסגנון 'הדומות' יכולה להיווצר כאשר יש עותק אחד של ספר בעולם, כאשר יש הרבה מקורות, שגיאה של סופר אחד לא צריכה להתפשט.

טו. דוגמה נוספת להומויטלאוטון מצויה בשמואל א' יד' 41 – וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים – המשפט הזה היה נשאר סתום לולא היה לנו את תרגום השבעים שלמזלנו תירגם את הקטע הזה מנוסח שלם שלא כנוסח המסורה המשובש. ושם כתוב כך – "ויאמר שאול אל ה' אלוהי ישראל — למה לא ענית את עבדך היום. אם יש בי או ביונתן בני העוון הזה, אלוהי ישראל, הבה אורים. ואם ישנו העוון הזה בעמך ישראל — הבה תמים". עינו של המעתיק דילגה כנראה מישראל הראשון אל ישראל האחרון וכך נוצר משפט חסר מובן.

גם כאן זה תיקון מסברא, תמיד יכול להיות שהשבעים מצא נוסח מקורי, אבל גם יכול להיות שמדובר בהשלמה להבהרה לפי דעתו של בעל ההשלמה וההבהרה.

טז. סלע מביא עוד דוגמאות לתיקון מסברא, אבל סברות כאלו אינן מחקר ולא הוכחה, אלא סיפורים, הרוצה יאמין,  והוכחה אין.

תיקונים מסברא יכולים להיראות דור אחד כ'הברקה', ועם התקדמות המחקר והידע – כשטות. אין ערך לתיקון מסברא. נביא מספר דוגמאות.

"טוב לשבת על פינת גג מאשת מדנים ובית חבר" (משלי כא ט), רק טבעי הוא התיקון "בית רחב", ההיפך מ"פינת גג". אך כתובות שנמצאו לאחרונה הוכיחו כי באוגריתית ובאכדית בית חבר פירושו אסם תבואה, וכך בעוד מקורות נוספים (המפורטים באנצ"מ ערך בית חבר), ולפיכך משמעות הכתוב ברורה: טוב לשבת על פינת גג, מאשר להחזיק אסם מלא תבואה, אך יחד עם אשת מדנים.

הביטוי "בית החפשית" לא מצא חן בעיניו של החוקר קלוסטרמן, לפיכך הציע לתקן: בביתֹה חפשית. אך עכשיו התברר מתוך כתבים עתיקים כי הביטוי בית החפשית היה נוהג בזמניהם (אנצ"מ ערך בית החפשית).

בקינת צור שביחזקאל כתוב: "חרן וכנה ועדן רוכלי שבא אשור כלמד רוכלתך", כל השמות מוכרים חוץ מ"כנה", לפיכך תקנו החוקרים "חרן ובני עדן", או "חרן וכלנה ועדן". אך מן התעודות האשוריות מן המאה הח' והז' לפנה"ס עולה שהיתה עיר בשם כנה, (אנצ"מ ערך כנה).

ביהושע יט ו מוזכרת העיר "שרוחן", עיר זאת לא היתה ידועה בזמן בית שני ולכן גרסו השבעים "שדיהן". והנה יעחמס הראשון מספר כיצד צר על שרוחן שבדרום מערב כנען, [וכן נזכרת במצבת מישע בסיומת מ' שמזכירה את הגירסא "שלחים" שבדה"י], Ahituv, Canaanite Toponyms in) Ancient Egyptians Documents, Jerusalem 1984, pp. 171-173; J. B.1 Pritchard, ANET, Princeton 1955, pp. 233-234.

במ"א יא' יז' ואילך מסופר על הדד האדומי מזרע המלוכה באדום שמצא לו מקלט במצרים ופרעה "נתן לו לאשה את אחות אשתו תחפנס הגבירה ותלד לו אחות תחפניס את גנובת בנו ותגמלהו תחפניס בתוך בית פרעה ויהי גנובת בית פרעה בתוך בני פרעה". המלה ותגמלהו פירושה שחינכה אותו תחפניס מיום שנגמל משדי אמו ואין צורך לתקן את הנוסח ולגרוס ותגדלהו כמו שהציעו חוקרים אחדים, (אנצ"מ ערך גמילה).

המלה "פחות" במלכים א י טו, וכ כד, נראתה בעיני מבקרים כפרסית מובהקת וכתוספת מאוחרת, אך בכתובת סרגון מלך אשור כבר מוזכרים הפחות כממונים על חבל ארץ, (כתובת חורסאבאד, 22, 178).

בלק שולח להביא את בלעם מ"ארץ בני עמו" (במדבר כב ה), לא צריך להיות גאון גדול בכדי לתקן "ארץ בני עמון". אך מכתובות עתיקות התברר כי ארץ בני עמו הוא כינוי לאחת הארצות באיזור נהריים. בדרך זו נחסך גם התיקון "אדום" במקום "ארם" בבמדבר כג ז (אנצ"מ ערך בלעם עמ' 134 ראה שם).

בישעיה מ כ נאמר המסֻכָּן תרומה עץ לא ירקב, רוב הפרשנים המודרנים 'תיקנו' ל"מסכן" או הציעו הגהות שונות, והנה התברר כי ישנו עץ המכונה בשומרית sukannu ולפי זה מתפרש הפסוק כהוגן (ראה אנצ"מ ערך מסכן).

בש"ב כג יג: כתוב וחית פלשתים חונה בעמק רפאים, הרבה הגהות באו להחליף את המלה "חית", אך התברר ע"פ הלשון הערבית כי חיי מתפרש קבוצת בתי אב קרובים, וזהו גם משמעות הפסוק מי אנכי ומי חיי משפחת אבי בישראל (ש"א יח יח) שגם בו רבו ההגהות (אנצ"מ ערך חי)

אחד מבני אצל הבנימיני הוא "בֹּכְרוּ", מובן שהשבעים הזדרזו ותיקנו "בכורו", אך ע"פ השמות העתיקים בידינו נראה שהוא שם במשמעות בכור כפי הסיומת הקדומה של הנומינטיב הזה (אנצ"מ כרך ב' עמ' 130).

בישעיהו כח כה נאמר "ושם חטה ושורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו". שורה ושעורה היינו הך? כך חשבו אולי עד שנתגלתה כתובת בר רכוב מלך יאדי ובה נתברר כי שורה היא זן מזני הדגניים שנמנה יחד עם שעורה כמו בישעיהו, (אנצ"מ ערך עבודת אדמה עמ' 32).

דברים ב' כב' מספר כי החורי הושמד מפני בני עשיו, זמן רב היה החורי נחשב כטעות סופר במקום החווי, אך: "הקבוצה האתנית שקוראים לה חורים נודעה לחכמי זמננו בשם זה רק לפני דור אחד, אבל בזמן הקצר הזה נתברר שהחורים היו גורם חיוני בכלל תולדותיו של המזרח הקרוב הקדום". (אנצ"מ ערך חורי).

"בישעיה מג ד: ואתן אדם תחתיך ולאומים תחת נפשך, בעיני רוב מפרשי ספר ישעיה בזמננו חשודה המלה אדם בפסוק זה, מכיון שהם חושבים שבלשון העברית אין אדם תקבולת מתאמת למלה לאומים, ולפיכך הציעו לתקן אותה ולגרוס במקומה אדמות או איים, או כיו"ב. עכשיו בא הכתוב האוגריתי הנ"ל ללמדנו שאדרבה זוהי תקבולת מסורתית וקבועה בתולדות הלשון ושאין לתקן כלל את נוסח המסורה", (קאסוטו, ספרות מקראית וספרות כנענית, עמ' 56).

 

יז. עוד עדות לנוסחים שונים של ספרי המקרא היא מגילת המזמורים מקומראן שאין בה את כל המזמורים הקיימים בתהילים מצד אחד, אבל יש בה, מצד שני, מזמורים שאינם קיימים בתהילים של נוסח המסורה כולל מזמור קנא' שישנן גם בתרגום השבעים אבל איננו בתהילים שבידינו.

זה לא מוכיח שום דבר על נוסחים שונים, אלא על העובדה הידועה שהיתה ספרות חיצונית, ישנם ספרים שלמים המיוחסים לשלמה, לברוך, לחנוך ,וכו', ויש גם מזמורים חיצונים שיוחסו לדוד. בעלי המסורה בררו מה שהיה ידוע להם כמוסמך, וכתות פורשות כדוגמת כת ים המלח לא בררו אלא העתיקו כל מה שמצאו כתוב. זו לא חכמה גדולה להעתיק הכל מבלי לברור. ומציאת הגנוזות האלו לא מלמדת שום דבר על ערכם.

 יח. גם התורה השומרונית עוזרת פה ושם לישב פסוקים סתומים וטעויות בנוסח המסורה וגם להבהיר את עניין טעויות הסופרים, שהן רבות מספור לאורך המקרא.

הנה פסוק משירת האזינו, שלמרות שאפשר לטעון על פי נושא כל השירה [עוצם ידו של האל] שאין כאן שגיאת סופר בכל זאת הבדיקה מלמדת שאכן נפלה כאן שגיאה כזאת.

הפסוק הוא – לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם – בתורה השומרונית מופיע – ליום נקם ושלם לעת תמוט רגלם – וכך גם כתוב בתרגום השבעים – ליום – יתכן שמעתיק נוסח המסורה התלהב מעוצם ידו של האל והשאיר רק את שתי האותיות הראשונות של המלה ליום, אבל התקבולת הברורה ליום//לעת מצביעה על כך שהנוסח המקורי היה כנוסח תרגום השבעים והתורה השומרונית.

גם כאן, אין שום הוכחה, אין שום "בדיקה מלמדת", סתם השערה, וכאלו לאלפים ולרבבות, זה לא מחקר ולא מדע, סתם ניחושים.

יט. דוגמה נוספת: בנוסח המסורה כתוב – וְאֶת-הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים –

ואילו בתורה השומרונית כתוב – ואת העם העביד אתו לעבדים – שינוי של רי'ש במקום דל'ת, שינוי ממש פעוט שמשנה את משמעות המשפט מקצה לקצה. ומלבד העובדה שאותו הנוסח, מן התורה השומרונית, מופיע גם בתרגום השבעים, מבט קצר אל המשפטים שקדמו למשפט הזה יבהיר שנוסח המסורה שגוי. כך כתוב שם – קְנֵה-אֹתָנוּ וְאֶת-אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ – עֲבָדִים לְפַרְעֹה – מעשיו של יוסף בפרק הזה אינם כוללים העברת העם לערים אלא שעבוד העם כעבדים לפרעה ולנו לא נותר אלא לשאול איזה נוסח נמסר למשה בסיני מפי הגבורה.

בדיקה מגלה שנוסח המסורה שגוי? אין שום אסמכתא ולא רמז או קצה אישוש, במשפטים שקדמו לא מוזכר שהעביר את העם לערים, ובמשפט הזה כן מוזכר שהעביר את העם לערים? על סמך מה קובע סלע שדוקא נוסח המסורה שגוי? הרבה יותר סביר שכבר השומרוני, מעשה בור, שאל את אותה קושיה של סלע ותיקן מה שתיקן לפי רצונו.

כ. כל אותן מגילות וכל אותם תרגומים, שמשקפים צורות נוסח שונות ומשונות לפעמים עד כדי קיום מגילות שונות לאותו ספר מקראי עצמו שהיו גם שונות זו מזו, כמו אלו שנמצאו בקומראן, מאלצים כל בר דעת לבוא למסקנה בלתי נמנעת שבעת ההיא, כמה מאות לפני הספירה היו למקרא כולו, כולל החומש, גירסאות שונות לא באותיות אחדות, אלא גם בצורה ובתוכן.

בניגוד לדבריו, אין שום קשר לצורה ולתוכן, כל הדוגמאות הללו עוסקות בכתיב ובצורת כתיבה, או במקרה הכי גרוע ברעיון על השמטה בטעות של מספר מלים עקב טעות הדומות וכדו', ולכן ההיפך הוא הנכון, גם אם נקבל את כל חילופי הגירסאות על פי כל איזה סופר בור ועילג שחי אי פעם. עדיין אין בין ספרי המקרא אלא הבדלי כתיב וצורת כתיבה, בשום מקום בעולם לא נמצא אף אחד מספרי המקרא כאשר הוא כתוב אחרת, כל הדמיונות והחלומות של ביקורת המקרא, לא אוששו מעולם אפילו לא על ידי בדל כתובת משום סוג. אין שום זכר לתעודה E או לתעודה J או לשום תעודה שנחלם כי הרכיבה את המקרא, אין בראשית אחר ולא שמות אחר ואפילו לא ספר שמואל או מלכים, יש רק את הספרים המוכרים לנו, הטענה היא שהכתיב שונה, בסדר, אפילו אם זה היה נכון, זה רק מגדיל את השאלה איך יכול להיות שאין שום זכר לתעודות שהרכיבו את המקרא, בימי הבית השני עצמו, לשיטת הניהליסטים….

על חלומות הביקורת בכלל ראה כאן.

ובקצרה: מלה בסלע, שתיקה בתרי, ושתיקה של סלע בתלתא…