נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

נס וטבע ביציאת מצרים

נס וטבע ביציאת מצרים

עשרת המכות שימשו כר נרחב להסברים שבאו לעמוד על תכונתן. ואכן יש ענין רב בהבנת המאורעות והתרחשותם, כיצד היו נראים, מה היינו חשים לו היינו שם. הנושא שיש להבהיר הוא, מהו הערך של כל הדיון הזה, כמה אחוזים מהתופעה נצטרך להסביר כדי להרגיע את יצר הסקרנות, או שאלות נוקבות אחרות?

למרות שהמונחים 'נס' ו'טבע' נראים לנו כדיכוטומיה ברורה, את הטבע אנו מכירים היטב, ואת הנס לא בדיוק. הנס כביכול משנה את הטבע. כשננסה לנתח את משמעות המונחים, נראה שאין הדבר כן.

כל תופעה שנתפסת בחושים, אינה חורגת מההגדרה 'טבע', וניתן להסבירה כתוצר של 'גורמים טבעיים', קרי חוקי הטבע, התנהגות הטבע הידועה לנו. (גם כאשר אדם חווה תופעה שאינה נתפסת בחושים אין זה מחייב להוציאה מכלל 'טבע', הרגשות האנושיים של כעס, אהבה, חמלה, אינם תופעה פיזית (למרות שיש להן השלכות פיזיות). אך הם מוגדרים כטבע, כי הם התנהגות קבועה של האדם. פאטה מורגנה מצד אחד 'אינה נתפסת בחושים', מן הצד השני היא טבע. או יותר נכון: עצם העובדה שפאטה מורגנה נתפסת לכאורה בחוש הראיה, על אף שאיננה במציאות, מוכיחה שההבדל בין נס לטבע איננו יכול להיות מוגדר בשום הגדרה חותכת).

כאמור, כל תופעה שנתפסת בחושים, אינה סותרת שום חוק טבע, כאשר אנו רואים אדם מעופף באויר, אין זה סותר בהכרח את חוקי הטבע, שכן אפשר שרוח חזקה מעיפה אותו. ואפילו אם אנו עומדים תחתיו ואיננו חשים בשום רוח, אפשר שהרוח ממוקדת דוקא בו. או שהוא פולט מגופו גז מסויים הגורם לו לעוף. או שמישהו מושך אותו על ידי כבל שקוף. או שאנו מדמיינים את התופעה מסיבות שונות. וכך עוד הרבה אפשרויות אחרות. מה שקובע אם להגדיר אירוע זה כנס או כטבע היא הפרשנות האנושית. משהו שלא נתון לשום קנה מדה מדוייק, מדעי, פיזי. [1]

כמובן שבאופן טבעי יאמר כל אחד מאתנו: "מדוע לחשוב שיש רוח שמעיפה איש מסויים באופן אישי?". אבל אל לנו לשכוח שצירופי מקרים או תחבולות היו מעולם ויהיו תמיד. ויש מי שיאמר באופן 'טבעי': "מדוע לחשוב שיש נסים?". ההחלטה מה צירוף מקרים ומה נס, היא החלטה אנושית העוסקת בגורמי האירוע, ולא באירוע עצמו. נניח שראינו איש מעופף, ונוצר ויכוח האם מדובר בנס או בתחבולה / צירוף מקרים. נקיטת עמדה בויכוח זה אינה נובעת משום קריטריון מובחן, אלא מתוך הבנה פשוטה, אינטואיציה. מי שמניח כי אין ולא היו נסים, יקבל בקלות את הרעיון של צירופי מקרים. מי שמוכן לקבל את הרעיון של נסים, יקבל את העדות על נס, כל שהיא חורגת מגבול מסויים של צירופי מקרים.

עובדה היא שאנשים המגדירים עצמם כ'מטריאליסטים', אינם מכפיפים אמונה זו לדיון או להתבוננות על המציאות. הם מניחים כי כל תופעה מתבארת רק ע"י סיבה טבעית, וכל חריגה בתחום מדעי או רפואי נתלית על ידם אך ורק בחוסר ידיעתינו והשגתינו את הטבע. אנשים אלו עצמם מודים בפה מלא, כי אפילו אם יתרחש לנגד עיניהם אירוע שלא יהיה בידם שום דרך להסבירו, הם לא יעלו לדיון את השאלה בדבר המטריאליזם, אלא יניחו עדיין שלכשתשתכלל ידיעת הטבע נוכל להסבירו. מודים הם שאפילו אם אירוע זה יתרחש בידי אדם, שאין להניח שהוא יודע את הטבע יותר מאיתנו, עדיין לא יערער הדבר במאומה את השקפתם.

וכך ניגש ל'שאלת' המשמעות הרוחנית של האירועים המתוארים בתורה, מבקר המקרא הקלאסי גרסמן:

"המכות הינן תחליף מאוחר לספורי נסים קדומים יותר, אלא שנסים מעולם לא אירעו בשום מקום, ומכיון שהמכות ואף הנסים אינם עובדות היסטוריות לא ניתן להסיק מסקנה כלשהיא לגבי מועד יציאת מצרים.. התמונה מתוארת בצורה כה חיה עד שכל פרט עומד לנגד עיני רוחינו ואפשר כמעט לחשוב שזהו תיאור אמיתי של מאורעות היסטוריים, אלמלא הנסים", (גרסמן, משה וזמנו עמ' 107 והלאה).

בעיניו אין כאן שום שאלה. כל מה שלא מוסבר בדרכי הטבע לא התרחש, וזו נקודת המוצא.[2]

לעומת זאת, כבר הראינו כי אין באמת דבר שאינו יכול להיות מוסבר בדרכי הטבע. ואין הדברים אמורים רק באנשים המעופפים באויר, אלא גם במים הנהפכים לדם. אם נדבר אך ורק על חוקי הטבע הטהורים, הרי שבאמת יכולים אטומים להתקבץ בצורות שונות, אפילו עפר יכול להפוך לזהב. קל וחומר מים למשהו שנראה כדם. לא ניכנס כאן לכל ההסברים השונים שנאמרו לבאר את תופעת עשרת המכות. נצטט כאן רק את הראשון הידוע לנו, האברבנאל:

"הסדר הטבעי שבא בהן (במכות) הוא, שהנה קדמה מכת הדם והייתה ראשונה לכל המכות, לפי שהיא סיבבה מכת הצפרדעים כי מעיפוש מי היאור מנבלות הדגה ובבאשתם שרץ היאור צפרדעים.. לברוח משם יצאו אל היבשה.. ובסיבת עיפוש הדם ועיפוש הצפרדעים שמתו בארץ.. נתעפש העפר והיה לכנים ובהיות העפוש כללי בכל עפר הארץ נתעפשה הארץ עצמה והוציאה מיני שקצים ורמשים ותולעים וחיות רעות הנקראים ערוב ובסבת כל העפושים ההמה נפסד.. נתחדש הדבר.. באותו העיפוש חלו האנשים משחין פורח.. בזמננו קוראים אותו חולי אבעבועות והנה בסבת האידים והעשנים העולים מעפוש הארץ לעליוני האויר נתהוה הברד ולזה היה בו מטר מפני האדים המעופשים ואש מתלקחת מפני עשנים הנבאשים.. והקולות היו מפני הסתבכות העשנים היבשים בתוך האידים הלחים.. שזה הוא סבת הרעמים.. בתוך המטר והברד כפי מה שהתבאר בחכמה הטבעית.. ואחרי המטר והברד הרב נושבות הרוחות.. והרוחות האלה השוות והזכות באות ממזרח ולזה בא אחרי הברד מכת הארבה בכח הרוח ההוא והוסר גם כן בכח הרוח ההפכי.. ומפני שרוח ים הוא לח מאד.. בהיותו חזק מאד העלה אידים עבים על כל גבול מצרים ולא נהפכו למטר כי טבע מחוז מצרים וחומו מונע העננים מהמטיר ונשארו עליו בעובי גדול ומכופל והיה חשך במצרים שלשה ימים.. בסבת רבוי העננים הימיים המחשיכים את האויר שהביא רוח הים שנשא את הארבה.. ואמנם מכת בכורות הנה היה המכין אליה החשך כי האויר העכור העב הוא הסבה היותר חזקה במחלת הדבר כמו שכתבו הרופאים".

כמובן שכל ההסברים התואמים ל'מדע' האריסטוטלי, נחשבים כמגוחכים בזמננו. וגם האברבנאל לא בא אלא להסביר את "הסדר הטבעי". הצורה הנאה והסימטרית של המכות (עד כמה שאפשר לדבר על 'נוי' של מכות), שבאו כמו התקפת מחלה אחת גדולה על מצרים. יש סמליות בכך שהמכות באות כמין תאונת שרשרת. לא תהו ובהו בלתי מכוון, אלא תמונת ראי ענקית של השתלשלות שיש בה סדר תיאורטי. כשם שאם היינו מתכננים מחלה סמלית למדינה שלמה. היינו יכולים לדמותה לאדם חולה, ראשית להתקיפה ב'חום' כאשר חום גדול שורר במדינה, לאחר מכן ב'כאב גרון' כאשר צינורות המים נסתמים, ב'כאבי בטן' כשאספקת המזון מופרעת. ולבסוף ב'הפרשת מוגלה' כאשר כל הרחובות מוצפים חומר דביק ורעיל. וכך הלאה.

אך ברור שאי אפשר להסביר את המכות האלו בשרשרת של סיבתיות אמיתית,[3] כזו שרואים אותה במציאות. ברור שמעולם לא אירעה שרשרת מכות כזו או דומה לה באופן מלא או חלקי, בשום מקום על פני האדמה. הרי אם רק הבסיס – מכת דם, היתה תופעה מצויה, או מצויה אחת לכמה מאות שנים. יש לצפות שתביא 'מצויה' זו את הצפרדע אחריה, וכך הלאה. דוקא הסיבתיות המדומה צריכה לגרום לנו לראות איזה זכר לכל זה. ואפילו אם נתחיל מהפרקים האמצעיים, מדוע בשום מקום לא הביאה מכת ארבה בעקבותיה חשך ומכת בכורות ולקינוח קריעת ים סוף?[4] או מדוע אין התקפת ברד מביאה עמה ארבה? אין צורך להאריך על כזבם של כל ההסברים המדעיים, שלא יכלו להביא לטובתם ולזכותם אפילו ממצא אחד קטן מן המציאות, משהו שיזכיר לנו סיבתיות כזו. צמד של מכות, דם וצפרדע, צפרדע וכינים, או כל משהו אחר שיכול לתמוך את כל ההסברים המפולפלים.

המכות היו אות ומופת לפרעה כי הוא צריך להוציא את בני ישראל. אות ומופת שהביא את מטרתו. ונקל להבין כי אם בני ישראל עצמם היו סובלים מהן במדה משמעותית, לא היה כאן לא אות ולא מופת. משה לא דידה כשהוא מוכה שחין מול פרעה כדי לספר לו על מטרת מכת השחין, וכך הלאה. המכות באו והלכו על ידי משה. וכל נסיון להציג את הסיפור ללא הפרטים המשמעותיים האלו, אינו שונה מנסיון להכחיש את הסיפור. שעד כמה שמקבלים אותו, אין טעם לטרוח ולבנות סביבו תלים של מדע בדיוני. הטיעון של עשרת המכות אינו טיעון העוסק בכימיה או בביולוגיה ובפשרן של תופעות, אלא בהיסטוריה, זה טיעון היסטורי על שרשרת מאורעות גרנדיוזיים שהתרחשה פעם אחת בהיסטוריה. והיו לה השלכות היסטוריות ברורות.

אין עוד בהיסטוריה האנושית כולה, שום סיפור שיזכיר ולו במשהו מן המשהו את סיפור עשרת המכות. בשום מקום או זמן לא תואר אדם שמצוה על מלך לשלח עם מארצו, מאיים עליו במכות, ואלו באות בזו אחר זו, קטסטרופות בסדר גודל היסטורי. מגיעות ברצף ובהתראה, וגורמות לשילוח עם שלם. עד השיא של טביעת פרעה וחילו בים. ומכיון שאין שום תיאור שמתקרב לענינינו, אפילו באופן דמיוני. הברירה אחת היא ביד השומע: לקבל את התיאור, או לנסות להכחיש אותו. אבל הסילוף של החלק המציאותי שבתיאור, חסר תועלת.

דומה הוא למי שאינו מקבל את הסיפור ההיסטורי שאלכסנדר מוקדון כבש את המזרח, אבל משקיע את חייו בתיאור מפורט של איש בשם אלכסנדר מוקדון שחי במקדוניה והמציא משחק שמדמה כיבוש ארצות. אחרי שהוכחש סיפור חייו של אלכסנדר (בין אם נקבל את ההכחשה ובין אם לאו), אין לנו ענין בשכתוב של סיפור דמיוני חדש שאפילו דיווח אין עליו..

ההתמודדות ה'רציונלית' מול סיפור המכות, מלבד הדרך הקלה: ההכחשה. נעשית בצורה כביכול מתוחכמת, אבל היא אינה אלא הטעייה. אין מכחישים את כל הסיפור, אלא את חציו. 'משהו' אכן התרחש. התיאור הגזים והעצים את הדברים. הרי לנו כביכול הנחה של 50% מהמציאות, בצירוף הנחה של 50% מהסיבתיות. ה'משהו' שהתרחש, ניתן להסבר על ידי סיבתיות, וה'משהו' הזה יכול להיות מתואר בדברים שבתורה.

אמנם אין לפנינו אלא נסיון לצרף שני סילופים שאף אחד מהם אינו עומד בשום מבחן. אין שום 'משהו' מן המכות שיכול להתרחש בדרך טבעית, ועדיין להתקרב לתיאור שלפנינו, לא ב50% ולא ב20%. ואין שום 'משהו' שניתן לפרש את דברי התורה כמתייחסים אליו. מכיון שאיננו בוחרים בדרך ההכחשה, אלא בדרך הפרשנות. דהיינו, אנו מניחים שביד בני ישראל היוצאים ממצרים היתה התורה שתיארה את התיאור שלפנינו. אין שום מציאות סיבתית טבעית שניתן לתאר שהתרחשה, ולאחר מכן להניח שזה התיאור שסיפר עליה.

מובן שיש דם צפרדע וכינים בהרבה מקומות בעולם, אולי אפילו בכל מקום.. אבל בשום מקום לא קרתה תופעה של מכת מדינה סדרתית המביאה לשחרור עם של עבדים, והשמדת הכח הצבאי והמדיני של העם השולט. התיאור הזה לא הולם שום אירוע אחר, כי אין אירוע אחר שיכל להביא לכך. לו לא התרחשו כך עשר המכות, לא היו בני ישראל יוצאים ממצרים לעולם. לא ארבה ולא ברד היו משחררים את בני ישראל, ואפילו לא סופת חול.

הדרך היחידה אותה צריך לנסות המכחיש היא דרך ההכחשה המוצהרת. אך אל לו לעשות עצמו כאילו הוא תופס בפלך הפרשנות, כאילו עם קצת רצון טוב ניתן להסביר את התגבשות התיאור שבתורה באותו דור בדרך טבעית. כמובן שכל טענה שהתיאור שבתורה נכתב בדורות מאוחרים, היא דרך ההכחשה עליה אנו מדברים כאן. הכחשת מה שמבואר בתורה עצמה לכל אורכה.

הרעיון שכל כך נפוץ בקרב חכמים שבימי הביניים, כיצד 'לקרב את הנס אל הטבע', כרוך אולי בגישה האפלטונית, לפיה כל ההתרחשויות בעולמנו אינן אלא פרי האידיאות. לכל חפץ ויצור יש אידיאה שקובעת את תכונותיו וטבעו, והחריגה שלו מתכונותיו, מוסברת בנימוק אינטואיבי, בדומה להסברו של הרלב"ג על כחו הגדול של שמשון. שבידוע שהשערות אוצרות את ה'מותרות' שבגוף, ושערותיו הארוכות הותירו בגופו יותר כח… דא עקא, שלתופעה של אדם בעל כח רב מאד אין צריך הסבר מיוחד, זה מן הדברים שעלולים לקרות. שמשון היה גיבור, שנשלח לישראל כדי להושיע אותם, והצלחתו היתה מותנית בציותו לחוק ה' ויחודו לכך בקדושה. הסימטריה האפלטונית אינה נחוצה כיום, אם כי היא תופסת מקום בתורת הקבלה.

לפיכך כל החלק הטבעי שבמכות, מוזכר גם הוא בין הדברים בתורה, הרוח החזקה שהביאה את הארבה כל הלילה, הרוח שהכינה את השטח לקריעת ים סוף, תופעות הטבע המוכרות וכו'. כל אלו הם לא משהו שצריך להסתיר, כי הנושא הוא התופעה ההיסטורית, ולא ההיתכנות הכימית ביולוגית. ואין שום גריעה מעצמת התופעה ההיסטורית, אם אנו רואים שהארבה בא על ידי רוח עזה במשך 24 שעות (שמות י' יג'), או שהים נקרע על ידי רוח עזה שנשבה כל הלילה (שמות יד' כא'). כפי שהתבאר התופעה שנראתה לעיני רבים היא עובדה, הטיעון של 'נס' הוא בגורמים שלה. רבות העובדות שאנו מניחים שנגרמו על ידי צירופי מקרים טבעיים, ואף עובדות מתמיהות מאד מוכרות לנו, צירופי מקרים נדירים. אבל צירוף כל ההתרחשויות של תקופת יציאת מצרים, לא מותיר מקום באשר לשאלת הגורמים.

דוקא העובדה שהמכות באו בצורה של סיבתיות, כשכל אירוע נגזר ממציאות תמימה בשטח, ממה שנראה כגורמים טבעיים. היא זו שגרמה לחכמים להגיע למסקנה מפתיעה עוד יותר: לפי חכמינו, קריעת ים סוף וניסי יציאת מצרים, היו חלק מהתכנית הראשונית של העולם, לא היה צריך להתערב בסיבתיות כדי לגרום להם להתרחש, שכן כאשר העולם נברא, כאשר הפרפר הראשון רפרף בכנפיו, החל אפקט הדומינו של תכנית העולם. פעולת שרשרת טבעית, ששיאה הוא אירועי יציאת מצרים, שנגזרו בהחלט מכל ההתרחשויות הטבעיות הקודמות באיזור.

הדברים אינם כתובים בדברי חכמים במפורש, אולם כך ניתן להבין מכמה מקורות:

"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות", (אבות ה' ו').

"שהם לא יאמינו בחידוש הרצון עת אחר עת, אלא שבראשית עשיית הדברים הושם בטבעם שייעשה בהם כל מה שייעשה, בין שהיה הדבר אשר ייעשה – תדיר, והוא הדבר הטבעי, ובין שהיה לעתים רחוקות, והוא המופת. ולפיכך אמר שביום הששי הושם בארץ שתשקע בקורח ועדתו, ובבאר שתוציא המים, ובאתון שתדבר, וכן השאר", (פירוש הרמב"ם, שם).

"א"ר יונתן תנאים התנה הקב"ה עם הים, שיהא נקרע לבני ישראל, היינו הא דכתיב "וישב הים לפנות בקר לאיתנו", – לתנאו. א"ר ירמיה בר' אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקב"ה, אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית, הה"ד אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, צויתי את הים שיקרע לפני בני ישראל, צויתי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע", (ילקוט שמעוני יהושע כא').

ייתכן בהחלט שכל האירועים האלו של נסי יציאת מצרים והדורות שלאחריהם, שייכים לחלק משרשרת קטסטרופות טבעיות שיסודן בשינויים קוסמולוגיים של גרמי שמים או בכל גורם מרכזי אחר לאיזון של כדוה"א, בדומה לדברי חכמים כי הנסים הגדולים היו טבועים בפוטנציה ביקום עצמו. מיקומו של כל גרם שמים בעת יציאת מצרים הוא פועל יוצא של מיקומו המדוייק ברגע המפץ. כמובן שכל ההסברים האלו אינם גורעים מאומה מעצמתו של הנס, ורק מוכיחים כי העולם כולו נוצר בצורה שקובעת עיתוי מדוייק להיווצרותו של עם ישראל וליציאת התכנית האלהית אל הפועל

בנביאים מתוארים מתן תורה ויציאת מצרים כהרעשה של כל האיזור כולו:

"ותגעש ותרעש הארץ ומוסדי הרים ירגזו, ויתגעשו כי חרה לו, עלה עשן.. ואש.. גחלים בערו.. ברד וגחלי אש.. ויראו אפיקי מים.. ויגלו מוסדות תבל", (תהלים יח' ח'). "ענן וערפל סביביו.. אש לפניו תלך.. האירו ברקיו תבל ראתה ותחל הארץ הרים כדונג נמסו", (תהלים צז' ד'). "למה תרצדון הרים גבנונים" (תהלים סח' יז'). "משה עמו איה המעלם מים.. מוליכם בתהומות.. בעשותך נוראות לא נקוה ירדת מפניך הרים נזולו", (ישעיה סג' וכן סד' ב'). "קול ה' יחיל מדבר, יחיל ה' מדבר קדש", (תהלים כט' ח'). "ארץ רעשה ושקטה.. הרים נזלו.. זה סיני..", (שופטים ה' ד'). "כי אזכרה מקדם פלאך.. גאלת בזרוע עמך.. ראוך מים יחילו אך ירגזו תהומות.. האירו ברקים תבל רגזה ותרעש הארץ.. נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן", (תהלים עז'). "בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז.. הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור[5] ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן.. מלפני אדון חולי ארץ", (תהלים קיד'). "אלוה.. יבוא.. מהר פארן סלה.. ונגה כאור תהיה.. עמד וימדד ארץ.. ירגזון יריעות ארץ מדין.. הבנהרים חרה ה' אם בנהרים אפך אם בים עברתך.. נהרות תבקע ארץ.. ראוך יחילו הרים" (חבקוק ג').

לכל התיאורים האלו ישנן לשונות משותפים, הקשורים באירועי יציאת מצרים, ובהתגלות ה' לעם באש ענן וערפל. הרים נוזלים[6] אדמה רועשת ימים ונהרות נסוגים ונבקעים. בהתאם לכך אמרו חכמים כי המים בכל העולם כולו נבקעו.

בימינו מקובל לחשוב כי סימני הקטסטרופה העולמיים המתוארכים למחצית השניה של האלף השני לפני הספירה, קשורים בהתפרצות הר הגעש סנטוריני שביוון,[7] ידוע כי אפר וולקני נמצא ברחבי רוב כדוה"א (שכבת האפר ע"ש וורצל) ואף על כל קרקעית האוקיינוס, וסבורים כי זו תוצאת התפרצות סנטוריני. מקובל לחשוב כי התפרצותו הורגשה בכל העולם. ואף בזמננו אנו רואים כיצד התפרצות הר געש אחד באיסלנד כיסתה את הרקיע בענן כבד של אפר וולקני שהשבית את התעופה לזמן ממושך בכל אירופה.

מפורסמת התיאוריה של וליקובסקי (בספריו: ארץ רעשה, עולמות מתנגשים, תקופות בתהו) שהתיימרה לשרטט את הגורמים הקוסמולוגיים לסדרת קטסטרופות אלו, ולהצביע על העדויות האנושיות לפרטי האירועים שלב אחר שלב[8], דבריו של וליקובסקי מתאימים לכמה וכמה אגדות חז"ל כפי שהזכרנו כאן. וכאן מן הראוי להזכיר כי עיקר התיאוריה שלו שאירועי יציאת מצרים היו זעזוע כלל עולמי, באמת מתאימה למקראות מפורשים וכפי שפירשום חכמים.

בנוגע לפרשנות המקובלת התולה את הממצאים בהתפרצות הסנטוריני, מראה וליקובסקי מאות עדויות היסטוריות המראות כי המדובר היה בזעזוע גדול בהרבה והשלכותיו נמשכו עשרות רבות של שנים. גם חכמים אמרו (יבמות עב.) כי כל אותן מ' שנה היו נזופין ישראל ולא נשבה רוח צפונית, המדובר בשינוי אקלים שסיכן את עריכת ברית מילה. בנביאים נראה כי בני ישראל נעו במדבר תחת מעטה עננים, המדבר היה מקום צלמות, מאפליה, (ירמיה ב' ו' לא', תהלים קה' לט'). וליקובסקי מביא עדויות היסטוריות על עננים במדבר בתקופה המדוברת. כך למשל מספר אבולפרג', 'היסטוריה שמית עתיקה' (מובא בתקופות בתהו עמ' 48) כי לשבט עמלק נראה ענן באופק, והם הלכו בלי הרף אחר עננים מערב למצרים, ברחו בעקבות אסון טבע, (הטקסט במקור אינו קשור כלל לישראל וליציאת מצרים, אבולפרג' אוסף מסורות ערבית טרום איסלמיות).

הקטסטרופה החלה כמובן עוד בשהות ישראל במצרים, וישנן הוכחות ברורות לירידה של שבעה מטרים במפלס הנילוס, (תקופות בתהו עמ' 40), וכן ישנן כתובות מצריות על מקדשים שנבלעו באדמה, (שם עמ' 41).

התיאוריה של וליקובסקי הוזכרה כאן רק כהדגמה, כאפשרות תיאורטית של תהליך טבעי החורז ושוזר את האירועים המוזכרים בתורה, שממחיש את דברי חכמים כיצד מרגע המפץ הגדול בו יצאו הכוכבים לדרך אל חזור, נקבעו המסלולים שהביאו בזמן המתאים לתהליך מורכב מסובך וארוך, שכל שבריר ממנו היווה שלב היסטורי עבור בני ישראל ונראה כמותאם במיוחד עבורם. האמת היא שאין באפשרותינו לשחזר קטסטרופה לפני אלפי שנים על השלכותיה, וכל הנסיונות לבסס תיאוריה כזו או להפריכה כולם בגדר שעשוע בלבד. מתוך כל שבבי ההתאמות מבליח אור ברור של העדות האנושית, והיא הנקודה המכריעה. נסי יציאת מצרים היו ונבראו, לעיני מליוני בני אדם, שבמשך דורות התמודדו עם השלכותיהם של נסים אלו.

הנושא של נס וטבע ביהדות בכלל, מורכב יותר, כאן נצביע רק על כמה נקודות הקשורות אולי בתהליכים הטבעיים שהיוו את הרקע לניסי יציאת מצרים.

ראשית נציין לכמה וכמה משפטים רלבנטיים לנושא בדברי פרשנינו:

מכת דם היה שנהיו המים כדם רק לשעה אחת ומהבאש הזה מתה הדגה ('חזקוני'). לא היה דם כי אם מראה דם היינו צבע אדום אבל טעמו היה מים אלולא שבאש היאור, (בעלי התוספות על התורה).  אמר ר' יהודה הלוי מכת דם שהתאדמו המים, (אבן עזרא שמות ט' א'). הפך אותו לטבע דם אמיתי עד שמתו בו הדגים, (ספורנו שמות ז' כג').

לגבי מכת בכורות כתב הר"ן דרוש ח' כי חדש ה' טבע בכל הבכורות שטבעם אחר ושונה מבנים רגילים (כמובן שלפי הידוע לנו לא נוכל לקבל הסבר כזה).

מכת חשך התרחשה לפי הרמב"ן (שמות י' כג') על ידי אד הנמצא באויר והיה עבה מאד ונרגש ככתוב 'וימש חשך'. הרמב"ן מביא את דברי ראב"ע שהעיד שראה מחזה כזה בים אוקינוס. ראה גם תורה שלמה בשם 'כתר תורה' המדבר על אד עבה של עפר. יוספוס (קדמוניות ב' ד' ה') כותב כי היה ערפל, ומוסיף ש"נחסמו דרכי נשימתם והיה חשש שמא יחנקו". "מכת החשך שקלקלה מזג האויר בלי ספק", (ספורנו ט' יד').

גורמי קריעת ים סוף: "ברוח קדים כדרך ארץ עשה הקב"ה שהרוח מייבש ומקריח את הנהרות". (רשב"ם שמות יד' כא'). "שבאה זו כדרך המקרים שהרי רוח הקדים נשאו", (רמב"ן שמות י' יד'). בכך ביארו מדוע נכנס פרעה לים, שכן הוא כצופה מן הצד חשב שמדובר בתופעת טבע (וכך גם בעל 'אור החיים').

קפאו תהומות בלב ים, כמין זכוכית (מדרש רבה). קפאו תהומות נקרשו כמו וקפאון (אבן עזרא, רש"י מנחות כא. חזקוני ספורנו). "ולזה הקדים רוח קדים להקפות עמקי המים והוא אמרו קפאו תהומות בלב ים", (אור החיים). "הקפה שלישו של ים שנאמר קפאו כו'", (מ"ר נשא ט' יד'). נעשו גליד (הנצי"ב).

קדמוננו בכלל קבעו לגבי הנסים שאין לראותם כשה' מוחלט של חוקי הטבע, הרמב"ן בפירושו לשמות (כה' כד') קבע: 'מאת היות העולם לא נברא יש מאין אבל עולם כמנהגו נוהג', ובעקבותיו הרשב"א בתשובה (ז' רפה'): אחרי ששת ימי בראשית אין הקב"ה בורא עוד יש מאין, ואפילו לא דבר רוחני כמו נשמה.

יסודה של השקפה זו היא בדברי חכמים במספר מקומות:

"בשעה שהקדוש ברוך הוא בקש להביא מבול לעולם, נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם, וכשבקש לסתמה – נטל שני כוכבים מעיש וסתמה.. וליברי לה תרי ככבי אחריני? "אין כל חדש תחת השמש", (ברכות נט.). המבול לא נגרם רק מרצון מופשט, אלא על ידי סטיה קוסמולוגית, וכך גם שב העולם לאיתנו. לא בדרך של בריאה ונס, משום ש'אין כל חדש תחת השמש'.

"מאי דכתיב "ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה" (במדבר ט"ז).. אילימא למבריה ממש? והא 'אין כל חדש תחת השמש', אלא לקרובי פיתחא", (סנהדרין קי.). מקום בליעתו של קורח לא נברא במיוחד, משום שאין חדש תחת השמש, רק הזדמן החיבור בין קורח לאותו מקום.

כמובן שניתן לפרש את דברי חכמים בדרכים שונות, אבל מאמרים אלו בהחלט מספקים מקום ובסיס לפרשנות קדמוננו, שלא קבלו את תיאור הנס כענין שאין לרדת למשמעותו הטבעית, אלא להיפך. כך למשל הרמב"ן דן איך ייתכן שהמבול לא היה בארץ ישראל, האם היה סביבה סכר שהחזיק את המים? לגבי העץ שמשה השליך למי מרה והמתיקם כותב הרמב"ן: "נראה בדרך הפשט כי העץ ההוא ימתיק המים בטבעו והוא סגולה בו". ראה גם ברבינו בחיי פרשת נח כי כל מה שאפשר לעשות בדרך הטבע לא תעשה התורה נס. וכדבריו ברמב"ן שם.

הר"ן כותב: (דרשות הר"ן ג') לגבי נסי יציאת מצרים: "ה' לא ישנה טבע המציאות אבל ימשיכו על הוויתו וטבעו כ"א לצורך גדול". ובהמשך (דרוש ח): "חפץ ה' לקיים מנהגו של עולם בכ"מ דאפשר והטבע יקר בעיניו לא ישנהו אלא לצורך הכרחי". בדומה לזה נכתב בספר העיקרים (חלק ג' פי"ד): "הדבר המוסכם מכל החכמים התורניים הוא כי הטבע יקר בעיני השם ולא ישנהו אלא להכרח גדול שאי אפשר זולתו" (ועוד האריך בזה רבי אברהם בן הרמב"ם, 'המספיק לעובדי ה', על הבטחון). "הקב"ה אינו רוצה לשנות מנהג העולם", (בכור שמות ט' ח').

כל האותות והמופתים אף על פי שהם דרך נס עם כל זה אין עשייתם רק על דרך הטבע", (מזרחי שמות טז' כ'), "ואין מציאות להפכו אח"כ להציל יעקב זולת ע"י נס עצום להפך הטבע הפוך עצום ודבר זה קשה בעיני אל עליון לעשותו צא ולמד מדבריהם ז"ל בכמה מקומות", (אור החיים בראשית לא' יב').

לא ביארנו חכמינו כלל, מה בדיוק הקושי לעשות נסים, מה 'הכרחי' ומה אינו 'הכרחי'. אבל דומה שזו בהחלט רוח הדברים העולה מן התורה, ממנה נראה שכל הנסים והמופתים לא השתבחו בשינוי החוקים, בנקודת הכישוף וסתירת חוקי הטבע. אלא בתזמון, בצורכם של בני ישראל. הנביא אינו טורח להדגיש שעצירת מי הירדן היתה בניגוד לאיזה חוק טבע, אבל הוא טורח מאד להדגיש (יהושע ג' יג') שהאירוע קרה בדיוק ברגע בו כפות רגלי הכהנים נגעו במים. סימנים לתהליכים טבעיים אנו מוצאים בהרבה תיאורי נסים, אבל ההדגשה היא רצון ה'[9], ההחלטה של ה', המטרה של תכנית הנבואה לעולם. רעיון זה של תכנית היסטורית אחת לעולם כולו, היא אחד הרעיונות המרכזיים של נבואת משה, ונסי יציאת מצרים הם המוקד של תכנית זו.

לפי הדרך שנקטנו בה כאן, עמד כל האיזור כולו על חבית חומר נפץ. אך לפני שהתעורר הבקיע הקטן ביותר, כבר ייעד האל את השליח הגדול משה לנווט את צאנו בינות למוסדי העולם המזדעזעים. התכנית כולה היתה ערוכה ושמורה, ונמסרה למשה בהר חורב. ההר בו החלה האש לבעור, עוד בימים הרחוקים בהם היו בני ישראל שבורי רוח וחסרי תקוה, ובני מדיין רועים תמימים בעלי אמונה מונותיאיסטית קדומה שהחלה לקהות. הר ה' נודע כמקום בו שוכנת כְּנָמָה רוח האל אותו ידעו אנשי בראשית, מקומו ניכר במוטיבים של ראשית הימים, ברקים ואש, סער וערפל. מקום בו רגל אדם אינה יכולה לדרוך. משה הוא הראשון שסר לראות, שהעיר את הרוח הגדולה.

התגלות התכנית ביד משה הלכה מן הקל אל הכבד, האות הראשון, הפיכת המטה  לתנין, המשחק של האדם מול חוקי הטבע, דבר קטן היה. חסר משמעות לעומת האותות הגדולים שבאו בהמשך. היטיבו לתאר חכמינו את תגובת המצרים: 'תבן אתה מכניס לעפרים' (מנחות פה.), מחזות הנראים סותרים את חוקי הטבע, כשפים ומאגיה מקומית, דבר רגיל היו בתרבות המצרית. משחק בקנה מדה של במה. לעומת זאת אותות רועמים המכניסים את כל הארץ לקלחת של תופת, נחשבו לאצבע אלהים. גם אם הכינים והצפרדעים היו יצורים מוכרים, הארבה וברד תופעות ידועות. הן אלו שהביאו ליציאת ישראל ממצרים.

מכת הדם, שבלא ידיעה מוקדמת נראית כשינוי הטבע יותר מכל שאר המכות, היתה לפי ההגיון תופעה מוכרת למצרים. שכן המכות הלכו מן הקל אל הכבד. הפיכת המטה לתנין שהיתה אקט רגיל במצרים, דם צפרדע וכנים, ורק לאחר מכן באו ההרעשות הכבדות יותר. דוקא האגדה על המים אותם שתו הישראלים, בצורתה המקורית, תואמת לדעה זו: ישראל ומצרי היו משלשלים דלי ליאור, יהודי ממלא מים וגוי ממלא דם, (במדב"ר נשא ט' יד'). התפיסה המאגית שכל המים נהפכו בן רגע לחומר שונה, שוללת אפשרות כזו, אך התפיסה הטבעית של תופעה המתפשטת בדרך של סיבתיות, יכולה להבין תופעה כזו, שדוקא לישראלים הזדמנו מים שלא הזדהמו. כפי שהבאנו לעיל מן הקדמונים, דם אינו בהכרח נוזל בעל כדוריות ופלזמה (שהיתה צריכה לגרום למקוי המים לקרוש), וגם יין מכונה 'דם ענבים' (בראשית מט' יא').

לגבי שאר המכות כתבו קדמוננו: "גמרא ובא בקבלה שהיו בישראל כנים אלא שלא היו מצערים אותם", (פירוש הריטב"א להגדה של פסח, המאירי ורבינו יונה בפירוש למסכת אבות, מגן אבות לרשב"ץ בשם רז"ל). וראה פירוש על ח' יח'.

ברצוני להציג כאן הסבר כולל לאירועי יציאת מצרים, כשהמכות אינן אלא יריית פתיחה, לעוד מכות גדולות ורבות שלקה העולם בהמשך. כפי שאמרו חכמינו שאם במצרים לקו עשר מכות, על הים לקו מאתיים וחמשים מכות. וגם הפלשתים אומרים 'האלהים האדירים האלה, אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר' (ש"א ד' ח'). במדבר, ולא בארץ מצרים.

נקודה מרכזית בכל אירועי יציאת מצרים והמדבר היא המסעות, המסעות היו 'על פי ה' (שמות יז' א'), 'על פי ה' יסעו ועל פי ה' יחנו' (במדבר ט' יח'), והארון הלך 'לתור להם דרך' (דברים א' לב'). וענין מופלא נוסף: עמוד הענן, כאשר לפי האגדה היו גם 'ענני כבוד'.

עמוד הענן תופס מקום מרכזי בכל פרשת יציאת מצרים ונדודי המדבר, יותר מעמוד האש. לענן היה גם תפקיד מעשי ולא רק סמלי: "וישם מאפל בינכם ובין המצרים" (יהושע כד' ז', על פי שמות יד' יט'), הענן המם את מחנה מצרים (יד' כד'), במקום הזה מתואר הענן כדבר עכור המזיק, מחשיך, ומפריע. מן הצד השני היה הענן סמל לשכינה, ככתוב: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן", (שמות מ'). הרי הענן המכסה את האהל הוא קשור בכבוד ה' המלא את המשכן. ויחד עם זאת יש קשר ישיר למסעות:  "ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלתו", (שם). כאשר נעלה הענן נוסעים בני ישראל בעקבותיו.

ניתן כמובן לומר שהענן נשא תפקיד סמלי, בדומה לראשי הבכאים שכאשר נשמע בהם קול היה זה סימן לדוד להילחם, (ש"ב ה'). כנראה זה הוא אות למלאך ה' המתהלך מעל למחנה. אך בכל זאת תפקידו של הענן במדבר הרבה יותר מרכזי ומהותי, והוא הציר הסובב את מחנה ישראל ופעולותיו במשך ארבעים שנה.

חכמים אמרו: "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל –  ענני כבוד היו דברי רבי עקיבא[10] רבי אליעזר אומר סוכות ממש עשו להם", (סוכה יא:). והמפרשים הפשטנים תפסו דברי רבי אליעזר, כך אומר ראב"ע: "הכתוב אמר כי בסכות הושבתי את בנ"י (ויקרא כג, מג), ואיך ישבו בעננים? כי הסכות אינם דומים לעננים.. ואם קבלה היא ששבעה ענני כבוד היו נניח סברתינו ונסמוך על הקבלה", (א"ע שמות טו כב). רשב"ם אומר: "יסובבנהו במלאכים ששמרום.. והמפרש בהיקף ענני הכבוד אינו, כי לפי הפשט אין הענן אלא לעמוד ענן לפניהם וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך", (דברים לב י). אכן, בתורה לא מוזכרים בשום מקום ענני כבוד, ובודאי הפירוש סוכות – עננים, אינו לפי הפשט.

לדעת הפרשנים האלו, כנראה ענני הכבוד הם הם עמוד הענן, דהיינו שכל הפעולות הנסיות של ההגנה וההצלה במדבר נקראו בשם אחד של הענן על שם השכינה וקדושתה שגרמו כל זאת. כי מכיון שהשכינה במחנה נמנע בדרך נס מן הנחשים והעקרבים והנכרים להיכנס אליו, וכן לא נזוקו בגדיהם וכו'. אבל אין הכוונה שהיו מכוסים ממש עננים. ובודאי התיאור של 'ששה עננים מששה צדדים' אינו כפשוטו, האם הכוונה שדרכו על ענן ולא על האדמה? (מספר העננים אינו ברור, בבמדבר רבה ישנה דעה שהיו חמשה ודעה שהיו שבעה, ובספרי יש אומרים ב' ויש אומרים ד', מה שמחזק את הדעה שמדובר בפעולות המיוחסות לענן ולשכינה ולא בצורה הפיזית של הענן) הפעולות המיוחסות לענן אינן פעולות טבעיות של ענן, ענן אינו יכול לשמור מנחשים ועקרבים, ולא מפולשים. ובעל כרחנו אין הענן אלא סמל לשמירה הזו. והגם שאומרת האגדה כי העננים כיסו את המחנה, הרי מפורש בתורה "וחם השמש ונמס", וכן בלעם ראה את ישראל מראש הפסגה. וכן כתוב בזוהר (שמות נא:): "מאן עמוד הענן דא? ר' אבא אמר סיועא דצדיק הוא ופרישו דרשימו דיליה".

מקור לפרשנות זו הגורסת כי 'ענני הכבוד' אינם אלא ביאור מורחב ל'עמוד הענן', דהיינו שכינה במחנה, או השגחה פרטית. נמצא בבריתא בתלמוד: "עמוד ענן בזכות אהרן.. מת אהרן נסתלקו ענני הכבוד" (תענית ט.). וכך מיוחסות לעמוד הענן מילוי צרכי בני ישראל והגנתם: "א"ר הונא דבית חורון מלאכי השרת היו טוענים מתוך צאנו של לבן באים ונותנים בתוך צאנו של יעקב, ר' תנחומא אמר שטף של גשמים, רבנן אמרי ענני כבוד", (ב"ר עג' י'). וכן: "והנשיאים הביאו. יש אומרים נשיאי ישראל, ויש אומרים ענני כבוד הביאום" (פסיקתא זוטרתא שמות לה'). "היה הענן שורף הנחשים", (במדב"ר יט' כב'). כשהאש והחום שילחו את ישראל והציקו להם "אמר להן הקב"ה לענני כבוד רבצו טל לפני בני", (תוספתא ערכין א' י').

אך נראה שכל זה אינו אלא תורה משנית, אופי השימוש של חז"ל במונח ענני כבוד שכלל את כל ההשגחה וההנהגה של אותו דור. אבל המקור של רעיון זה הוא תיאור מציאותי ופיזי שהשתלשל מזמן האירועים עצמם, הביאור של רבי עקיבא שה'ישיבה בסוכות' שבתורה, היא בעצם ישיבה תחת צל עננים המסוככים, מוזכר כבר בספר ישעיהו, האומר: "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה, כי על כל כבוד חופה, וסוכה תהיה לצל יומם מחרב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר", (ד' ה'). ומובן כי הביטוי "ענן יומם ואש להבה לילה" מתכוין לכתוב בתורה "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש". וכפי הרגיל בישעיהו ובנביאים שלעתיד ישוב העולם להיות כימי קדם, ולכן מן ההמשך "על כל כבוד חופה, וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור", מובן שכך היה גם בימי קדם בעת עמוד הענן והאש. הרי שהענן שימש כסוכה וכחופה להציל מחורב (וכך נאמר גם בספר החיצוני קדמוניות המקרא פט"ו). וברור שאין כוונת ישעיה לסוכה מעלים וענפים אלא לענן המדובר, ומכנה אותו סוכה מלשון מסך, ומשום שסמך על הפירוש בתורה שחג הסוכות הוא גם לזכר הענן. ואין הכוונה שה' מכנה "סוכות" את הענן, שהרי אין זו דרך הדיבור, אין ספק שבני ישראל עשו סוכות, כמפורש בכתוב, אבל כשהאל משתבח ואומר 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל' הוא לא מתכוין לחגוג את עצם העובדה שבני ישראל בנו להם סוכות קש, אלא לכיסוי ולחיפוי הנרחב והנסי שהעניק להם.[11] מלבד הסוכה של עלים ועצים היה סביבם עוד ענן עצום השומר ומגן, היה זה כביכול סכך עליון לסוכה פיזית מוחשית, ולכן "כי בסוכות הושבתי" הוא החלק הנסי, מעשי ה' שהשתלבו בסוכות מעשי ידי אדם, ובניית סוכה היא זכר גם לענני הכבוד. (לדעת רבי אליעזר אין הסוכה רומזת לענני הכבוד אלא לסוכות, אך אין ללמוד מדעתו שלא היו ענני כבוד, אלא שאין הם ענין לפסוק זה של "כי בסוכות". ונראה כי ענין ענני הכבוד הוא מסורת עתיקה  ומקובלת כפי שמלמדנו הכתוב בישעיה).

מעניינת מאד היא העובדה שהתורה אינה מתארת מספר מוטיבים בסיסיים שמופיעים דרך קבע בנביאים: התזוזה של הארץ כולה, התגלות מוסדי תבל, נזילת ההרים, חושך וצלמוות. אף שהיא מאריכה ומרחיבה בתיאורים המקומיים. נראה כי תיאור מבפנים, בזמן המאורעות, אינו נותן תמונה כוללת של הרקע והאטמוספרה של הדור כולו. המבט הטלסקופי של הנביאים מוגדר ממרחק זמן, ולפיכך הוא מגדיר יפה ובקצרה את פני הדברים. התורה נאמרה לבני ישראל בהיותם בתוך האירועים, לפיכך היא מתמקדת בצד המעשי ובנקודות הספציפיות שעמדו מול עיניהם של בני ישראל. אבל אם נחבר את ההגדרות הכוללות של הנביאים, והתיאורים הפלסטיים של התורה – נקבל תמונה מוחשית ביותר, כזו שתשפוך אור על האגדות, וגם על הרקע ההיסטורי והטבעי של הדברים.

במקום אחר תיארו חכמים את העננים כדבר טבעי ביותר, ואמרו: "אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נשבה להם רוח צפונית, מאי טעמא? דלא נבדור ענני כבוד", (יבמות עב.). ז"א שהיו אלו עננים טבעיים לגמרי, ולו היתה באה רוח חזקה היתה מפזרת אותם. הרי שאין המדובר רק באיזו מציאות רוחנית סמלית, אלא בענן מוחשי התלוי בחוקי הטבע, ואין כחו עומד לו להיות צמוד למחנה, אלא על ידי תחבולה של מניעת רוח צפונית. ראה גם: "ויבא עמלק, ר' יהושע אומר שהיה נכנס תחת ענני כבוד וגונב נפשות מישראל והורגן" (מכילתא דרשב"י יז' ח'). מזה משמע שהיתה פעולתו טבעית, ככזו היא מוגבלת ולפעמים אפשר להתחכם לה. וכן בכתוב (שמות מ') מוזכר כי לא יכל משה להיכנס מפני הענן, ומן הצד השני הרי בא בענן כמה פעמים כאשר נגלה אליו ה'.

פעולתו הראשונה של הענן היא הנחיית הדרך: "וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמות יג' כא'). ההליכה 'יומם ולילה' היתה כנראה מיד עם יציאת מצרים, לא כאשר היו חניות ארוכות ומסודרות. גם בהמשך נאמר: "לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם", וגם כאן יכולים הדברים להתפרש בימים הראשונים עד שחנו חניית קבע, כאשר לא ידעו להיכן להמשיך ולברוח מן המצרים (הענן היה 'בכל מסעיהם', והכוונה כאן להדגשה לא ימיש וכו'). ואילו כאשר עמדו מול ים סוף לא נראה שהענן כיוונם אל תוך הים לנחותם הדרך, אלא היו נבוכים.

הביטוי 'לא ימיש עמוד הענן', מלמד על ענין שיש בו מימד טבעי. שהרי על נס סמלי אין צריך להדגיש ולומר שהוא לא מש, משמעות הדברים היא שהענן יכל להיות באיזור כולו, והחידוש הוא שנצמד למחנה בני ישראל והועיל להם. אבל התועלת העיקרית של הענן היא הסתרת השמש. שמש המדבר היא חמה וקופחת וקשה מאד לעם שלם להתקיים בה. נראה כי הענן כיסה שטח גדול מאד בכדי שיהיה לישראל צל ויוכלו להתקיים במדבר, וזו מטרתו העיקרית: "וענני כבוד למעלה מהם שלא ישלוט בהן השמש ועברו ישראל כן כדי שלא יצטערו", (אדר"נ א' לג'). ולפי זה הביטוי "ענני כבוד" לשון רבים אינו מתכוין לשבעה עננים וכו' אלא לריבוי גדול מאד של הרבה עננים שכיסו את כל פני השמים והפכו את המדבר למקום שאפשר להתגורר בו. וכן מתבטא יונתן: "וענן כבוד שכינתו של ה' מצל עליהם ביום בנסעם מן המחנה", כי הכל מיוחס לאותו ענן, והעיקר הוא הצל. כך הרגישו בני ישראל כי ה' שוכן מעליהם: "ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישמן יסבבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו, כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף", (דברים לב' י'). ענן ה' ריחף מעל בני ישראל, כאברתו של נשר גדול הסוכך על גוזליו.

על כך מעידים גם הנביאים: "המעלה אתנו מארץ מצרים המוליך אתנו במדבר בארץ ערבה ושוחה בארץ ציה וצלמות בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם", (ירמיהו ב' ו'). "צלמות" הוא בדיוק להיפך מטבע המדבר כי ענינו צל ואימה חשכה גדולה (כמו שאומר ירמיה עצמו בפי"ג למשל: וקויתם לאור ושמה לצלמות ישית, ובכל מקום הביטויים "חשך וצלמות" הם נרדפים, בתהלים ובאיוב כמה פעמים). ובהמשך הפרק: "המדבר הייתי לעמי אם ארץ מאפליה", וארץ מאפליה הוא מקום אפל הולך חשכים ואין נוגה. במדבר כמובן אין עננים, ובודאי לא כאלו המטילים צל.

התיאור של קריעת ים סוף בתורה, הוא כאירוע שהורגש בכל האיזור הנרחב, "נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען". אדום מואב וכנען הן המדינות התוחמות את מדבריות סיני ופארן. בהתאם לדברי הנביאים שהארץ רעדה ורעשה, והאגדה כי המים בכל העולם נחלקו וגעשו. כשם שאת קריעם ים סוף ליוותה רוח קדים עזה, כך קריעות כל המימות וריקודיהם של ההרים והגבעות לוו ברוחות עזות, אין פלא שהעמים נמוגו ואחזמו רעד, כפשוטו ממש.

תיאורי הנביאים אינם מתמקדים רק בקריעת הים, אלא גם 'בצעדך לפני עמך', מוזכר תמיד סיני, ו'הופיע מהר פארן'. מסע בני ישראל במדבר לא היה סתם מסע בשביל סלול: "ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים, וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה", (במדבר י' לג'). אמנם לא נזכר כאן הענן, אך הארון נוסע (נישא בכתף על ידי הכהנים) במרחק גדול מאד בכדי לחפש מקום (כתרגום יונתן), הרי שענין החיפוש הזה אינו סתם הכוונה סמלית, אלא שהיה כאן באמת דבר חשוב. כי ענין רוחני סמלי אינו צריך למרחק של שלשה ימים. וכן מלמדת הלשון 'לתור מנוחה' שהיה צורך בחיפוש מקום ראוי למנוחה.

את ענינו של מסע הארון לומדת האגדה מניתוח של נבואת ישעיהו בדרך של העברה מן העבר לעתיד: "(שבעה עננים..) ואחד שמקדים לפניהם, מתקן להם את הדרכים מגביה להם את השפל ומשפיל להם את הגבוה ועושה להם דרך סרט ומישור כענין, שנא' כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו והיה העקב למישור והרכסים לבקעה (ישעיה מ' ד') ואומר והיתה מסלה לשאר עמו אשר ישאר מאשור כאשר היתה לישראל ביום עלותו מארץ מצרים (ישע' יא' טז'). הרי זה בא כמלמד ונמצא למד מה לעתיד לבוא כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו כך היה להן בעלייתן מארץ מצרים", (מכילתא דרשב"י יג' כא').[12] הרי לפי זה גם ישעיהו מתכוין למסילה מיוחדת, להרים שנעלמו ובקעות שהתמלאו. ודוקא מפני שהיה צריך ליישר הרים ולסתום בקעות נעשה הדבר במרחק גדול מן המחנה. כי לפעולה כזו יש הרבה השלכות אזוריות. לפי דברי מכילתא דרשב"י שהיה גם הענן נוסע עמם הרי היה ענן במחנה במשך הזמן הזה כמפורש בתורה, וגם ענן בהמשך הדרך ליישרה ולהכינה. ובאמת מתקבל הדבר שהענן שכן על הארון תמיד בקודש הקדשים וממילא גם בצאתו ליישר הדרך.

לפי הרעיון המוצג כאן, שחבית חומר הנפץ הגיאולוגית החלה להתפרץ בתקופת יציאת מצרים, היה מדבר סיני המוקד הסייסמי שלה. ארבעים שנה לא נח המדבר, להבות אש היתמרו בין הצוקים, הרים וגבעות זעו וקרסו, וענן אפר כיסה את השמים. לקטסטרופות מסוג כזה ישנן תמיד השלכות הנובעות מפעולות שרשרת, שאורכות שנים רבות לאחריהן. הרים נעלמו ובקעות התמלאו, רעידות משנה, ואפקט דומינו גיאולוגי.[13] בין כל הקולות והברקים התפתל מחנה ישראל, כשהשכינה מכוונת את דרכו, כל סטיה מההכוונה על פי ה' סופה יכול היה להיות אסון. ואכן אין להתפלא על המקרים הרבים בהם יצאה אש ואכלה בקצה המחנה, מגפה פתאומית המיתה רבים, נחשים ושרפים הורגזו ממקומם (תוצאה של התמוטטות מקומות המשכן הטבעי)[14]. ואילו הדבקות בשכינה הביאה את בני ישראל למצב בו יכלו להיות שמורים ומוגנים, שום אוייב (כמעט) לא העיז להתקרב למקומם, שמש המדבר הנוראית לא קיפחה אותם. וכל זאת בעקבות הענן. הכינוי 'עמוד הענן' מתכוין כנראה לזמן התזוזה של הענן, הענן הוא מכסה מקיף ועוטף. אבל בזמן התזוזה אפשר לדמותו לצורה של עמוד, כאשר הענן נעלה מעל המחנה הלכו בני ישראל בעקבות הענן, אשר תחתיו היו מוגנים. (ופעם אחת היו צריכים בני ישראל לסוע אלא שלא נסעו: "והעם לא נסע עד האסף מרים", במדבר יב'. לו הענן לא היה עולה הרי לא היה שום צורך לסוע. משתמע שהענן החל לעלות ובני ישראל המתינו).

ענן כזה של נשורת יכול להיות מחנק וסם המוות, אך גם הצלה ומחסה. התזמון והתכנון האלהי היה זה שהפנה את כל הנזקים לאויבים ולחיות המזיקות, ואת כל התועלת לבני ישראל. תהפוכות הטבע הכינו לבני ישראל מתחתית הארץ מבועי מים אשר שוכני המדבר לא ידעום, מקומות חניה מוגנים, ושאר צרכיהם. יש אשר מקום חניה יהיה מוגן למשך לילה אחד בלבד, בדרך למקום הבא, ויש שיתאים לשהיה תקופה ארוכה:

"על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו כל ימי אשר ישכן הענן על המשכן יחנו: ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו: ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו: ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר ונעלה הענן בבקר ונסעו או יומם ולילה ונעלה הענן ונסעו: או ימים או חדש או ימים בהאריך הענן על המשכן לשכן עליו יחנו בני ישראל ולא יסעו ובהעלתו יסעו", (במדבר ט' יח').

ההימנעות של בני ישראל מלצאת לפני הענן היא 'משמרת ה', אפשר להבין את הדברים כאילו ישנה סכנה ביציאה מן הענן. בדומה למשמרת ה' שלא להיכנס אל הקודש. הסוטה מההליכה בעיניים עצומות אחר ה' מסתכן. לא פנימה ולא החוצה. האריכות הגדולה של התיאור בבמדבר שם, מראה שלא מדובר רק בסימן גרידא לבני ישראל, הרי אפשר היה לומר למשה בנבואה אימתי לנסוע, מדובר היה במרכיב בסיסי בנסיעה ובחניה של בני ישראל, ענין מוחשי הקשור לנסיעה, ולא רק סמל צדדי.

וכך יש להבין את דברי ישעיה (סג'):

"בכל צרתם לו צר ומלאך פניו הושיעם, באהבתו ובחמלתו הוא גאלם, וינטלם וינשאם.. ויזכר ימי עולם משה עמו איה? המעלם מים! את רעי צאנו, איה השם בקרבו את רוח קדשו? מוליך לימין משה זרוע תפארתו, בוקע מים מפניהם לעשות לו שם עולם! מוליכם בתהמות כסוס במדבר לא יכשלו! כבהמה בבקעה תרד, רוח ה' תניחנו (-תנחנו) כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת"

הסוס אינו מוכשר ללכת במדבר, וכל רגע הוא עלול להחליק לתהום או לשקוע בחול עד ארכובותיו. רק מי שמנהג אותו בחכמה גדולה יכול לשלוט בו על ידי הרסן ולהוליכו בנתיב הנכון. רוח ה' נהגה את בני ישראל בתהומות, למרות שלא היו להם שום תנאים פיזיים לכך, והם נדמו לסוס המנסה לפלס דרכו במדבר כשאין לו שום יכולת, ורוח מנהגת אותו בדיוק בנתיב הנכון.

כל הפעולות שנעשו במדבר סיני כולן יוחסו לענן, שהרי הוא שרה על כל המדבר ועל כל הפעולות שנעשו בו, אבל לא מציאות הענן, האדים והעפר שבו, אלא המסובב והמכווין. כדרך שפירשו קדמוננו את האמור במעשה בראשית "ורוח אלהים" כאומר "רוח מאת ה'", כך "ענן ה'" הוא הענן השלוח מאת ה' ומכוון בכל מעשיו לשמירת בני ישראל ולא יחטיא. ולא זו בלבד אלא שהשראת השכינה קשורה בו, שהרי בסיני נתגלו חזיונות שלא היו מעולם מיום בריאת העולם וגם אחריו לא היו, בין במתן תורה לכל העם כולו, ובין בנבואת משה שהיתה פנים אל פנים. ולכן שימש ענן זה גם כמקיים את גילוי השכינה שלא יכל להיעשות לאור היום לעיני כל העם, שהרי אין לחשוב כי כל עבד ושפחה מן הערב רב יחזו במראות מרכבה ודיבור עם ה' דבר יום ביומו. ולכן לא זו בלבד שהענן הזה היכול להביא נזק, הגן על מחנה ישראל, אלא שגם בכל עת שהתנבא משה במחנה היה הענן מתגבר ומתחזק ומסתיר אותו מאת כל העם, ולכן לפעמים כשהיה הענן סמיך יותר מדי לא יכל גם משה להיכנס כי מלא כבוד ה' את הענן, וזה היה רמז לו משמים שאפילו הוא אינו ראוי להיכנס עתה.

וכך נאמר: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמם וגם בך יאמינו לעולם", (שמות יט' ט'), הרי שהביאה בענן נועדה לאפשר לעם לשמוע את הדברים, שאם לא היה מוסתר המראה היו צריכים להיות מורחקים לגמרי, וכך לכל הפחות שמעו, וכפי שכותב רשב"ם: "עב וחשך שלא להסתכל בשכינה". וברוח זו אפשר להבין את דברי הכתוב בתהלים: "פרש ענן למסך", (תהלים קה לט), המשתמש במושג "מסך" שהוא הכיסוי להסתיר את עבודת המשכן מן העם מפני כבוד השכינה ("אפשר כהן עומד על גבי המזבח ועבודה בידו וכל העם רואין אותו מבחוץ?", זבחים כו.).

נאמר: "ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני וישכן הענן במדבר פארן" (במדבר י' יב'). וידוע שמדבר פארן כולל את רוב חניות בני ישראל (כל החלק המזרחי וצפוני של מדבר סיני)[15] ואין שום ציון מקום חניה במשפט זה, ולכן נראה שהכוונה שהעננים כיסו שטח נרחב במדבר פארן, ועל שם הענן וכל התופעות שהוא מייצג נאמר "הופיע מהר פארן". אך מקומות חנייתם בתוך המדבר נקבעו על פי ה', כמו שמדגיש הפסוק (וכן משמעות האמור: ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני, וישכן הענן במדבר פארן, שמשמע כי כיסה כל מסעיהם). כי מלבד ענין הענן שהוא נראה טבעי, היה ענין כיוון החניה על פי ה'. שמות מקומות החנייה 'תבערה' (במדבר יא' ג') ו'חרדה' (לג' כד') ממחישים היטב את המצב במדבר, וכמובן האירוע המפורסם של בליעת קורח ועדתו, שכפי דברי חכמים לא היה בריאה חדשה אלא רק זימון קורח אצל חורו. ואין פלא שמשה הבטיח דוקא עונש זה, אף שלא נזכר שנתנבא מראש איזה עונש לבחור. כי ידע שעונש ה' הוא להסיר את ההגנה הנדרשת לעם ישראל במדבר. כאומר לקורח: רצונך ליטול את ההנהגה, נסה להתמודד עם נוראות המדבר, הצל את עדתך מההרים המרצדים והגבנונים המשתפכים.

מסע בני ישראל במדבר בין פיות הכבשנים הפעורות צריך היה הכוונה, לא רק רדיפה אחר מקום הענן והצל, אלא גם התרחקות מכל פגעי הטבע שהיו מצויים במדבר, ושמירת המרחק מכל תגובת השרשרת לאירועי יציאת מצרים ומתן תורה היתה ענין קיומי, שרק בני ישראל זכו לו, ורק כאשר ששמעו בקול ה'. העוברים את פי ה' 'היא לא תצלח'. הביטוי בתורה שהארון נוסע "לתור להם מנוחה", מלמד על ההרגשה הזו, שהיה צורך לתור אחר מקום הראוי למנוחה. ומשה אומר: "ובדבר הזה אינכם מאמינם בה' אלהיכם ההלך לפניכם בדרך לתור לכם מקום לחנתכם באש לילה לראתכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם", (דברים א' לב'). הרי שהמעבר מחניה לחניה והחיפוש של מקום חדש נעשה למען בני ישראל, ולא כפי שאפשר לחשוב שהיתה זו מצוה מיוחדת של ה' שהוא ביקש מהם שיעברו והם שמעו בקולו מבלי להבין מדוע צריכים שוב ליסוע.

ולכן מלבד עמוד הענן היה גם עמוד אש, כי אין ענן בלי אש, ואין פעילות גיאולוגית משמעותית בלי אש. אמנם מוזכר גם אש בתוך עמוד הענן בתוך אהל מועד כי כך נאמר: "וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדת ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בקר, כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה", (במדבר י'). למרות שישנה כאן הקבלה (מכוונת) ל'עמוד האש' של יציאת מצרים, אין המדובר כאן אלא ב"כמראה אש" ולא באש ממש. עמוד האש שעלה בעיצומם של האירועים, מטרתו היתה להאיר לבני ישראל את הדרך, אבל לא נראה שעמוד הענן שמעל המשכן היתה מטרתו להאיר, כי אין דרך המקדש שיאיר להדיוטות אלא להיפך. וייתכן שמחמת הנר הדולק תמיד במשכן והאש הדולקת תמיד על המזבח, היה תמיד בגוון הענן שעל המשכן בלילה נראה "כמראה אש", (מה שאין כן ביום, המואר, אי אפשר להבחין כ"כ), וכך היה למשכן מראה נורא הוד ושגב, כנר ה' הבוער בקרב המחנה, שע"י הענן מתפשט ומתאחד עם כל סביבת המשכן. או לפי מה שנתבאר כי היתה מציאות תמידית של אש ועשן, היו בו כמראה ברקים, מאותו הטעם, להוד ושגב המחזה האלהי. וראה אבן עזרא (שמות יג' כא'): "לילה בעמוד אש להאיר להם – יתכן היות עמוד אש בתוך עמוד ענן בלילה, כטעם ואש תהיה לילה בו (שמות מ' לח')". ולדעתו כל עמוד האש הוא צורה של הענן, שבלילה היתה בו גם אש שהאירה, כי כאמור אין ענן בלי אש. וכך נאמר (להלן יד' כד') "עמוד אש וענן".

ובאמת מראה זה של נוגה בתוך הענן ראו גם הנביאים, ויחזקאל אומר: "ענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב ומתוכה כעין החשמל", (יחזקאל א'). כי יחזקאל זכה לראות רק כמו שראו את משה מבחוץ, ענן המסתיר ודרכו רואים רק הבהק ניצוץ וברק של אור, ולא את מקור האור עצמו, "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב". ואפשר שזה חלק מענין מצוות הקטורת, שיהיה ענן גדול המסתיר את גילוי כבוד ה' ולא ייראה לכל, וכן יחזקאל מחשיב הקטורת לענן ואומר: "ועתר ענן הקטרת עלה" (ח'). ואולי גם הקטורת העוצרת מגפה, שנעשתה בציווי ה' כאמצעי להביא את הריפוי (ולא כסגולה כדי לבקש מה' שיבטל הגזרה), באה להסתיר כביכול את המלאך רפאל הבא ומרפא את המגפה בעם.

וזה ענין לא ימיש עמוד הענן, כי הענן היה מציאות קיימת, והנס היה היצמדותו לכל צרכי ישראל. וכך חושב נחמיה את הדבר הזה שהיה הענן צמוד ולא סר לחסד עליון: "אתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר את עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם להנחתם בהדרך ואת עמוד האש בלילה להאיר להם ואת הדרך אשר ילכו בה", (נחמיה ט). וראב"ע סבר כי עמוד הענן והאש היו רק עד קריעת ים סוף, ונראה שכוונתו שבצורה הפלאית והמיוחדת שהולך עמוד כזה במדוייק ביום ועמוד כזה במדוייק בלילה לא התקיים, אבל כל שאר עניני הענן המתבטא בעמוד בודאי המשיכו כמפורש בתורה.

ולכן הענן לא היה מציאות מוחלטת, אלא ענין כללי מאד, ואפשר באמת שלפעמים היו בו חריגות, וכן אומר יונתן בן עוזיאל: "ויהי לעת בוקר וינהג בלק את בלעם ויעלהו לרמה של פעור ויראה משם מחנה דן שמהלכים בקצת עם שנתגלו מתחת ענני הכבוד", (במדבר כב' מא'). כי הענן היה ענין כללי, ולפעמים אירע שחלק מבני ישראל לא היו חונים בדיוק תחתיו, או שאירע שינוי טבעי כמו רוח שפיזרה קצת מן הענן, ולא תמיד טרחו לחנות אך ורק תחת הענן, ולכן היה אפשר לראותם. (וכבר על האבות אברהם ויצחק שדרו במדבר, סיפרו קדמוננו שהיה ענן "קשור לאהל", כאות להשגחה האלהית עליהם, להקל עליהם את חום היום. וכן ספרו על רבקה שעלו המים לקראתה, בדומה למים שהיו לאבותינו במדבר, ובאמת תופעה מצויה היא בבארות הקשורות בפיר קארסטי שהמים עולים לעתים, וגם זה אות להשגחה האלהית עליה).

ונראה כי עיקר הנהגת הענן היתה במדבר פארן בו היו ישראל רוב השנים, ולכן מוזכר בכתובים תמיד 'הופיע מהר פארן', וברגע יציאת מצרים לא היה עדיין ענן מכסה אותם, ורק בסוכות נתכסו בענני הכבוד (כפי שכתב גם יונתן במדבר לג' ה'). ואם בסיני היתה הנהגה אחת, השתנתה ההנהגה בעברם לפארן כלשון הכתוב הנזכר: "ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני וישכן הענן במדבר פארן". וכך בשאר הענינים: כאשר היו במדבר שור לא מצאו מים שלשה ימים, עד שהומתקו המים במרה. ולאחר מכן נסעו לאילים ושם חנו על המים (שמות טו'). וכאשר באו למדבר צין שוב לא היה מים לעדה (במדבר כ'), והתלוננו בני ישראל, ומשה הכה את הסלע. ומוזכרת בתורה (במדבר כא') גם שירת הבאר אשר "חפרוה שרים כרוה במשענותם", הרי שחפרו בשביל למצוא מים. וכן כתוב "ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך וידבר העם באלהים ובמשה למה העליתנו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל". ואמנם חכמים ביארו הסבה שהפסידו הדברים האלו במיתת אהרן ומרים והסתלקות ענני הכבוד, אבל הגורם שבמציאות היתה עזיבת מדבר פארן לכיוון ארץ כנען. ורק במדבר פארן היו כל צרכיהם מוכנים ומזומנים.[16] ואילו לפני מדבר פארן לא היה סדר קבוע לדברים, וכן ברפידים היה צורך בהוצאת מים, ובסיני נאמר "ואזרה מעפרו אל הנחל", ובקדש נקרא מקום נביעת המים "עין משפט".[17]

ויש גם להתבונן בכינוי "ענני הכבוד", ולמה נתיחד להם הכינוי "כבוד", ואמנם כמובן כיבדו הם את ישראל, כמו גם המן והשליו והבאר וכל צרכיהם, אך זה לא נראה טעם מספיק, ולשם מה הצמידו להם שם לואי. ונראית הכוונה מלשון "ונכבדתי", דהיינו שהעננים שכיסו את פני המדבר מיציאת מצרים (ואולי כבר מעשרת המכות) היו הגורם של "אכבדה בפרעה" וגם של ההיכבדות בתוך בני ישראל. כל ההבדלה בין הרשעים הנכרתים (גם רשעי ישראל כאמור, וראה פירוש ליב' טו') ובין בני ה' המוגנים מכל פגע נתלית בענן המכבד את השכינה במציאותו. ועוד היה אפשר לחשוב כי כינוי זה השתלשל מעמוד הענן שעמד מעל המשכן, ולו ראוי הכינוי "ענן הכבוד", ככתוב "והנה כסהו הענן וירא כבוד ה'" (במדבר יז' ז').

ואפשר שכל הדיון בין ה' למשה על "לא אעלה בקרבך" או "ילך נא ה' בקרבנו" נוגע גם הוא לענין השראת העננים שבהם נכבדו בני ישראל, ככתוב "הלא בלכתך בקרבנו ונפלינו אני ועמך". (וראה מה שנתבאר בזה בארוכה בביאור לברכות ז.). וכן בני ישראל שאלו אז "היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות יז'). והנה הדיון הזה היה לפני הגעתם למדבר פארן, ועל אותו הזמן מוזכר שאמר משה לחובב בן רעואל "אל נא תעזב אתנו כי על כן ידעת חנתנו במדבר והיית לנו לעינים", (במדבר י'). ומפרש אבן עזרא: והיית לנו לעיניים להראות הדרך. הרי שמשה לא ידע בבירור שעתיד הארון לכוונם באופן פלאי, ולכן ניסה למצוא מדריך הבקי במדבר בדרך הטבע שיוכל לעזרם למצוא המקום שאפשר לחנות בו. אבל כשסירב חובב מיד סמוך לו בכתוב שארון ה' הלך לפניהם לתור, כי באמת זכו ליותר מזה ולא היו צריכים להדרכתו. אמנם אפשר שכבר היה להם לעיניים במדבר, וגם רש"י כותב "והיית לנו לעיניים לשון עבר", ודחוק קצת לפרש על עצת יתרו, כי הגם שהועילה מאד, אין זו אלא עצה. ויותר ראוי לקרוא "והיית לעיניים" על הדרכה בדרך המדבר, וגם כשיודעים להיכן הולכים, יוכל להיות להם לעיניים איך וכיצד ללכת באיזה אופן ובאיזו צורה. והסבה שיכל להיות לעיניים, כי יתרו היה שולח את רועי צאנו למדבר סיני, כפי שמשה רעה את צאנו של יתרו במדבר סיני.

הרמב"ם כותב: "אלו הספורים אשר ספר בתורה, אשר יחשבו רבים שאין תועלת בזכרם.. דברי הימים ההם נעלמו ממנו היום, ואילו ידענום וידענו המקרים אשר קרו בימים ההם היה מתבאר לנו בפרט טעם רוב מה שנזכר בתורה.. ומזה סדר זכר המסעות יראה מפשוטו של ענין שזכר מה שאין תועלת בו כלל, ומפני זאת המחשבה העולה על הלב אמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם ע"פ ה', ומקום הצורך אליו גדול מאד, מפני שכל המופתים אינם אמתיים רק מי שראם, אך לעתיד ישוב זכרם ספור, ואפשר שיכזיבם השומע", (מו"נ ח"ג נ').[18]

ובאמת כשמתבוננים בשמות המסעות, אין להתפלא כלל מה ששאלו חוקרים היכן כל המקומות הללו? שהרי מובן שאין במדבר הגדול והנורא שום שמות למקומות, למעט נווה מדבר מפורסם וכדו' אבל האם חנו בני ישראל רק במקומות עם שם? וברור שהשמות הם סמליים ומבטאים את מעשי בני ישראל באותו מקום, כמו מרה ע"ש המים המרים, קברות התאוה, וכו', ולכן דרשו חכמינו 'רפידים' שרפו ידיהם.[19] וכן ברור כי 'מקהלות' ו'קהלתה' שייכים לענין הקהלתם ללמוד מפי משה וכדו'. והנה חלק מן השמות האלו מבטאים פחד ובהלה ומלמדים על שהיה במקום אופל, צלמות ולא סדרים, כך: תבערה, חרדה, תחת, תרח, חור הגדגד, צלמונה, עיים, אובות, ואולי גם רימון פרץ, וכמובן גם קברות התאווה. לעומת: יטבתה, מתקה, הר שפר, וכו' המבטאים את ההיפך ואת ההטבה. ובאמת חלק מן החניות הן בני בלי שם, כך "ויחנו במדבר סיני", שאינו מלמדנו דבר כי המדבר גדול מאד, אלא שהיה זה מקום שלא קראו לו שם מיוחד.

אין להאריך עוד בתיאוריות, הכוונה היתה רק לתת רקע ריאלי, מצע מציאותי לכל הנסים הגדולים והמסות הגדולות, שאין שום ספק שאף כח טבעי לא יכול היה לנווט בהם, ליצור מהם את המהפכה הרעיונית הגדולה, ולהוציא אותה אל הדרך ההיסטורית הגדולה. זו יד אלהים היא, יד חזקה ואזרוע נטויה.

בסרטונים המצורפים אנו רואים את פעולתו של ההוריקן 'אירמה' (ספטמבר 2017), הסופה שאבה את המים במרחב עצום סביב האי לונג איילנד שבבאהמה, כשכל השטח שהיה ים נהפך ליבשה למשך שעות רבות. מחזה שמזכיר את הסרטים ההוליוודיים על קריעת ים סוף:

"הים הפך יבש" / twitter.com/deejayeasya

גם בפלורידה, באותה סופה, נעלמו קילומטרים של ים למשך יום.

הערות:

[1]באופן תיאורטי ייתכן מקרה הנראה כחריג, שייבדק על ידי מכשירי מדידה אשר לא ימצאו שום הסבר היכול לעמוד בקריטריונים של חוקי טבע. וזה יהווה כביכול הוכחה ל'נס'. אך מכיון שמקרה כזה לא קרה מעולם, אין הוא נוגע לדיון הכללי על נס וטבע, העוסק בנסים הידועים. ועוד: בלתי אפשרי להכריז על מכשירי מדידה שאינם יכולים להיות מוטים על ידי שום תופעת טבע, שלוקחים את כל האפשרויות בחשבון, ושמודעים לכל הסיטואציות של כל חוקי הטבע וכל מצבי הצבירה של כל האטומים שביקום וכו'. הדיון יעבור לרמת המכשירים, ואם ננסה לאמת את המכשירים, הדיון יעבור לרמת האימות וכך עד אינסוף.

[2] וזו היא השיטה המקובלת: "הנס הוא בתחום שמעבר להיסטוריה, הוא בתחום האמונה ולא בתחום המדע, וממילא גם לא בתחום מדעי הרוח. לגבי ההיסטוריון יכול סיפור הנס להעיד על דרגת האינטנסיביות של האמונה בתוך קבוצה דתית בתקופה נתונה, וכן על גודל ההתרשמות של עדת המאמינים מאישיותו הבלתי רגילה של מנהיגם", (פרופ' א. רופא, סיפורי הנביאים, י-ם תשמג', עמ' 161). ובמלים אחרות: ההיסטוריון יוצא מהנחה שלא אירעו מעולם ניסים, ומוטל עליו גם לשבש את ההיסטוריה בכדי להכחישם. דוגמאות רבות הבאנו במאמר "האמת הגדולה של בקורת המקרא".

"החקירה הבקרתית בחיבור ספרי התורה התחילה בערך בשנת תקן' והגיעה לביסוסה ולשכלולה בערך בשנת תרנ'. חוקרי המקרא שחקרו במשך מאה שנים הללו עמדו כמובן מאליו תחת השפעתה של השקפת העולם הפילוסופית והמדעית ששלטה בין המלומדים והמשכילים של הדורות הללו. את דעותיה של השקפת העולם ההיא קבלו חוקרי המקרא כעין הנחות קבועות ומושכלות ראשונים שאין לפקפק בהם, ועליהם יסדו את בנינם המדעי בחקר התורה. היום נתישנה השקפת עולם זו, והנחותיה נתבדו, ולפיכך נתערער גם הבנין שהוקם עליהם.. בהתאם להשקפה ההיא כפרו חוקרי המקרא באפשרות של התגלות ה' למשה ושל הנסים המסופרים בתורה.. אולם היום אין אדם בעל שכל שיכפור בהחלט באפשרות הפעולה בעולמינו של כחות הנמצאים מחוץ להכרת האדם, כחות שלמעלה מן הטבע.. היום אנו יודעים שהנורמות של פעולת הטבע אינם חוקים יציבים לעד ובלתי משתנים, היום אנו יודעים שסבה קבועה אינה מוליכה בהכרח לידי מסובב קבוע, ולפיכך אי אפשר היום לכפור בהחלט באפשרותם של נסים שבתורה, ולהשתמש בכפירה זו כהנחה וכמושכל ראשון כדי להכחיש את האמונה שבתורה מן השמים ובכתיבתה ביד משה", (פרופ' מ"צ סגל, מבא המקרא , עמ' 130).

"מתוך התבוננות מעמיקה יותר מתברר, כי שלילת הדת לא נוסדה על נתונים של המדע, אלא על מסקנות בעלות אופי מטפיסי החורגות מתחום המדע כשלעצמו, ואינן לא הכרחיות ולא מבוססות די הצורך מבחינת ההגיון: אין הן לעתים קרובות אלא הכללות נחפזות בלבד. לכן נעשית שלילת הדת לא על ידי המדע  עצמו, כפי שרגילים לחשוב, אלא ע"י התורות המטפיסיות המוסקות ממנו. לעתים אף נדמה, שהמסקנות המטפיסיות נעשו בכוונה תחילה על מנת להלחם בדת". (פרופ' צ'רניבסקי, "בין מדע ודת", עמ' 7).

[3] תיאוריית הרצף של עשרת המכות לבשה גירסאות שונות למן המאה ה19 (החוקרת הדנית הורט (ZAW LXIX, 1957, pp 84-103) מסבירת את המכות כתוצאות אחת מהשניה, כך למשל אירע השחין מעקיצת הערוב וכו', אך היא נאלצת לכפור במכת הבכורות. וכן אינה יכולה להסביר את ימי ההתראה ואת התזמון). ב-1996 פרסמו ג´ון ס. מאר וקרטיס ד. מלוי (John S. Marr and Curtis D. Malloy). גירסה אחת (הפרסום ב: – Caduceus: A Humanities Journal for Medicine and the Health Science): התפתחה ביאור Pfiesteria אלגיאה המפרישה טוקסינים שגורמים לדגים לדמם למוות. הצפרדעים בורחות מהנילוס, מתרבים מזיקים שהיו נאכלים ע"י הצפרדעים, פגריהם מרבים מחלות, כמו דבר ושחין. כל זה נגרם משינויי אקלים, המביאים עם הרוח ברד ארבה וחשך. בכורות הוא מוות המוני מהרעלות המזון.

ב2006 פרסם שמחה יעקובוביץ תיאוריה הקשורה בענני גז המכיל פחמן דו חמצני, שמצטברים תחת המים עקב שינויים סיסמולוגיים. הפחמן גורם להתרבות חלודה של רכיבים מתכתיים וזו צובעת את המים בדם, ומכאן מגפות וכו', הפחמן משתחרר מן המים ויכול לגרום לחנק, כשהוא עולה הוא מצטבר קרוב לקרקע, ולכן מתו הבכורות שישנו במטה מיוחדת, להבדיל משאר האוכלוסיה שישנו על גגות ובגובה. ובני ישראל הרי היו ערים..

כמובן שמדובר בספקולציה, אין שום מידע על כך שהבכורות ישנו במיטה שונה, וגם אם כן, אין להניח שהאחרים ישנו על הגגות, אלא על הרצפה (באותה מדה ניתן לומר: באותו ערב כל הבכורות ורק הם אכלו אבטיחים, האבטיחים היו מורעלים). גם בני ישראל שהיו ערים, ישבו על הרצפה או על מחצלות ואכלו. וכמובן שאין בכך להסביר את הריגת בכורות בעלי החיים דוקא.

ההסבר של מכות ברד וחשך כתוצאה של התפרצות סנטוריני, נדחתה ע"י מומחים, פרופ' כריס הרד ביטל לגמרי את ההסברים הללו, בטענה שכמות האפר שהגיעה למצרים היא מזערית ואינה יכולה לגרום לתוצאות כאלו.

[4] ההסבר שיש מצדדים בו, הקושר את קריעת ים סוף בגאות ושפל, מתעלם מכך שתופעה זו אינה מצויה כלל באיזור בקנה מדה שרלבנטי לנושא: "ברור שהסבר המבוסס על תנועות גיאות ושפל אינו מתקבל על הדעת בין אם עברו בני ישראל במפרץ סואץ או במפרץ אילת בין אם עברו בימה הסירבונית או באחד באגמים הפנימיים, כגון אגם תמסח או הימה המרה, אין בכל מקוי המים האלו תנועות ניכרות של גיאות ושפל, לא בים התיכון, לא בים סוף ובודאי לא בימים הפנימיים" (תקופות בתהו עמ' 12). ככל שהים גדול יותר השפל ניכר בו יותר, בים התיכון כמעט ואין הגאות והשפל מורגשים, באוקיינוס הרבה יותר, ובים סוף עוד פחות.

ראה גם כאן דברי הרב סופר:

והמנוגד ביותר להיגיון הוא הניסיון לייחס את התיאור העובדתי של קריעת ים סוף לגיאות ושפל. לא רק מפני שהשפעת השפל ניכרת רק לאורך החוף באשר קו המים נסוג אחור, אך אין השפל סולל ״שביל״ יבשה אל תוך הים בין שני נדי־מים אדירים [אלא אם כן תשנה את העובדות המסופרות באופן שיתאימו לתזה של גאות ושפל], אלא בעיקר מפני שתופעת השפל והגיאות איננה מסוג התופעות שנשגבו מבינת ״הפרימיטיבים־הקדמונים״ (כחידושי הפיזיקה והביולוגיה), והיא שייכת לסוג התופעות הנורמליות, שהיו ידועות לכל דרדק במצרים. והראיה: מצרים היא ארץ נטולת גשמים, וכל כלכלתה מבוססת על מערכת השקיה מלאכותית, שתעלותיה ובריכותיה מתמלאות יום־יום בשעת הגאות ומתרוקנת בעת השפל. לו הייתה קריעת ים סוף מסוג התופעות הנורמליות המוכרות, כיצד הצליח משה רבנו ״למכור״ אותה להמונים כנס על טבעי, בזמן שכל פלאח מצרי מכיר תופעה זו כמשהו יומיומי על גדות־־הנילוס?

[5]במדרש שוחר טוב על תהלים קיד' שאלו: מה ראה הירדן להיסוג בשעת כריתת הים, והשיבו: אם ברחה ראש האומנות ברחה כל האומנות.

[6]מעניין כי בכתובות כונתילת עג'רוד שבסיני, ניכר גם סגנון השיר הקדום, על ההרים הנוזלים מפני ה'. בנוגע לכתובת הסינקרטית שנמצא בכנתילת עג'רוד, ראה הערה למאמר: מתן תורה בהיסטוריה. כמו"כ לא ידוע על תלות בין הכתובות האלו, הכתובות על חפצים ניידים כדוגמת כלי אכילה, מלבד הימצאן באיזור אחד.

בתהלים סח', הקשור קשר מובהק לשירות אלו, כדלהלן שם, נאמר עוד: "בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון", ואפשר שהכוונה, שכשה' נלחם עם המלכים ('מלכי צבאות ידודון'), התרחש אירוע נדיר של ירידת שלג במדבר שהוא צלמוות. (והאמור: 'אם תשכבו בין שפתיים', קשור בשירת דבורה 'ישבת בין המשפתיים', שגם שירה זו ענינה קרוב אצל שירות התמלכות ה').

[7] לזמן המדוייק של התפרצות זו, ראה מאמרו של פרופ' הנדריק ברוינס מאוניב' בן גוריון, שפורסם בסיינס ינואר 2008, וקובע את ההתפרצות במאה ה15 לפנה"ס.

[8]לכל התיאוריות הקוסמולוגיות מצרף וליקובסקי עדויות היסטוריות, ואפילו לעצירת השמש הוא מביא אסמכתות ממסמכים רשמיים הטוענים שחל שיבוש בתאריך שלהם מחמתו של 'יום ארוך' באותה תקופה. רעיונותיו זכו לביקורת נוקבת, בעיקר בתחום האסטרונומי (גם בתחום זה הביקורת של סאגאן היתה בחלקה שקרית ומסלפת, לכך הוקדש מאמר בכתב העת המדעי Physics Today ספטמבר 1980, עמ' 97 המציג את סילופיו של סאגאן, עליו סירב סאגאן להגיב), ומעט בתחום הארכיאולוגי, אך בתחום התיעוד ההיסטורי של קטסטרופות, שהוא התחום הממשי מכולם: עדויות כתובות על מאורעות, כמעט ולא זכה להתייחסות. קארל סאגאן אף הודה שאין בידו הסבר משכנע להצלבת העדויות שהציג וליקובסקי (מצוטט כאן). ישנו כמובן הבדל בין התיעוד של הסימפטומים, לבין ההסברים השונים לגורמים ולערך הפיזיקלי שיש לייחס לכל אחד.

[9]במקרה של אלישע ובן השונמית (מ"ב ד') אנו רואים באופן אבסורדי כיצד הנחת המשענת של הנביא אינה פועלת מאומה, ורק פעולת אלישע המתוארת באופן שמזכיר הנשמה מלאכותית, החזירה אותו לחיים. "וישם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכפיו על כפיו ויגהר עליו ויחם בשר הילד. וישב וילך בבית אחת הנה ואחת הנה, ויעל ויגהר עליו, ויזורר הנער עד שבע פעמים ויפקח הנער את עיניו" (שם לד'). הנחת המשענת יכולה להיות פעולה מאגית מצויינת, אבל היא לא עובדת. רק משהו שנראה כפעולה טבעית מועיל, כי זה רצון ה'. יש כאן רמז שגם הנביא לא פועל בכח מאגי, הנביא אינו מגיב לאי פעולת המשענת, וגם הסופר לא מפרש, כי כשנדע את הסיבה, יתקלקל המסר. הנביא לא פועל בכחו העל טבעי, אלא כשה' רוצה לשמוע בקולו. הטבע מאת ה' הוא. אך הדמיון להנשמה מלאכותית אינו אלא צורני, שכן אין שום תועלת בהנשמה מלאכותית לאחר שעות רבות, האשה השונמית קבעה שהנער מת, חבשה את חמורה ורכבה לבית אלישע (משונם עד הר הכרמל), גיחזי נשלח לפניהם. אלישע נהג עד לבית האשה. לא מדובר בשיעור זמן שאפשר להחזיק ללא נשימה.

[10]בנוסח שלפנינו השמות להיפך, אבל אין ספק שמדובר בטעות סופר, והעיקר כפי שהוא בספרי ובספרא ובויק"ר וכל שאר המדרשים, ורבי אליעזר הולך תמיד בדרך הפשט כפי שהעיר הרד"ל בהקדמת פדר"א, בעקבות רבים.

[11] ואף טור סיני אומר "אין ספק כי לסוכות עננים כוונתו האמיתית של הכתוב", (הלשון והספר, כרך האמונות והדעות, עמ' 79).

[12] כתוב נוסף אומר: "לא ירעבו ולא יצמאו ולא יכם שרב ושמש כי מרחמם ינהגם ועל מבועי מים ינהלם. ושמתי כל הרי לדרך ומסלתי ירמון" (מט' י'). כאן רמז למקורות המים, ולענן המגן מן השמש, כמו גם בכתוב: "אחריב ים אשים נהרות מדבר תבאש דגתם מאין מים ותמת בצמא. אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם", יש לראות רמז לענן היחודי שבמדבר. שכן עננות רגילה אינה ראויה לציון יחד עם הקטסטרופות של החרבת הים והנהרות. אפשר כמו כן שהכוונה למכת חשך, אלא שהנושא הכללי הוא הדרך במדבר, וכן מכת חשך לא היתה רק בשמים.

[13] וקרוב לודאי שמה שסיפרו לנו אבותינו שהנשיאים (-העננים) הביאו אבנים וחמרי גלם למשכן, יסודו ג"כ באגדה עתיקה מזמן המאורעות, כפי שמדווח מדי פעם על סופה שעוקרת שלל ממקום אחד ובמקום אחר יורד גשם של דגים, שטרות כסף, וכדו'. ואולי פגעה סופה בקבר מצרי קדום או במטמון שלל אחר וירדו כגשמי ברכה במחנה ישראל. ואפשר ג"כ שהנשיאים הם שזכו בשלל הזה, והם שהביאוהו תרומה.

[14]כמדומה שזה גם ענין ה'צרעה' שנשלחה לפני בני ישראל, "ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה את החוי את הכנעני ואת החתי מלפניך", (שמות כג' כח'). "ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם שני מלכי האמרי", (יהושע כד' יב'). הצרעה היא סוג של מזיק מעופף שזעזועי הטבע טרדו את מקום משכנו הטבעי, אפשר גם שהיצורים שניזונו ממנו גם הם זועזעו ולפיכך התרבה בכמות מופרזת, לכן נאמר שהצרעה נשלחה 'לפני בני ישראל'. בעודם שרויים במדבר, גרם התהליך הזה עצמו לכמויות עצומות של מזיקים להתעופף לעבר העמים השכנים, ואפשר שיש בכך גם ענין שיטעמו גם הם את טעם מכות מצרים, להודיע את כחו של ה' והדרך בה דאג לבני ישראל. אמנם יש לשים לב שבשמות מדובר על גירוש הכנעני, ואילו ביהושע מדובר על גירוש שני מלכי האמורי שבעבר הירדן. ואכן ההבטחה בשמות ניתנה לפני חטא העגל, לפני ההחלטה על שהות ארוכה במדבר. אפשר שבמשך הזמן הועילה הצרעה רק לכיבוש עבר הירדן. וראה פירוש להלן שם.

ומעניין שהטקס הערבי הקדום שמביא אבולפרג' (צוטט לעיל) כותב: "המסורת אומרת שעמלק חיללו את זכויות השטח המקודש, וכי אללה שילח בהם נמלים מן המין הזערורי ביותר שאילצום לנטוש את המקום". וכאן הוא ממשיך לעננים שנראו להם באופק וכו'.

[15]אחרי מתן תורה נסעו מסיני לפארן (במדבר י יב) ונסעו שלש ימים (י לג) לתבערה (יא ג) ומשם לקברות תאוה וחצרות, ולאחר מכן מחצרות למדבר פארן (יב טז). המרגלים נשלחו מפארן וחזרו למדבר פארן קדשה, אבל קדש היא במדבר צין (במדבר כ א, כז י, ד לג לו).

[16]את המן ראו חלק מקדמוננו כענין טבעי, כך כתוב ב"סבוב ר' פתחיה מרגנשבורג" (פרק שמיני, נדפס בתוך 'אוצר מסעות', רבי פתחיה היה אחיו של 'ר"י הלבן' בעל התוספות): "הרי אררט מלאים קמשונים ועשבים, ואחרי שירד הטל עליהם וחם השמש ונמס, ומה שמלקטין בלילה אם הוא ממתין ולא יאכלם בבוקר הוא נמס, ולוקטין המן עם הקמשונים ועם העשבים וחותכין אותם כי קשים הם ומרים מאד והמן לבן כשלג והם גרעינים קטנים וכשמבשלין העשבים עם המן הוא מתוק מדבש ומכל מיני מתיקה ואם היו מבשלין המן בלא העשבים היו אברי האדם האוכלו מתפרדים מרוב המתיקות ונתנו לי לאכול מעט מן המן ונמס בפי והיה מתוק מאד ונכנס בכל אברי ולא הייתי יכול לסבול המתיקה".

גם הרמב"ם מזכיר כי מציאותו של המן ידועה כדבר טבעי, בהזכירו את דברי מי שירצה להכחיש את סיפור התורה: "ידע השם יתעלה שאפשר לפקפק באלו המופתים בעתיד, כמו שמפקפקין בשאר הספורים, ויחשב שעמידתם היתה במדבר קרוב מן הישוב שאפשר לאדם לעמוד בו, כאלו המדברות ששוכנים בהם הערביים היום, או שהם מקומות שאפשר לחרוש בהם ולזרוע ולקצור, או להזון באחד הצמחים אשר היו שם, או שמטבע המן לרדת במקומות ההם תמיד", (מו"נ ח"ג נ'). הרי שייתכנו מקומות שטבע המן לרדת בהם תמיד, אלא שלכך פירשה התורה שהתמיד ארבעים שנה לפי צרכי עם שלם, שזו לא תופעה טבעית.

וראה גם בפירוש העמק דבר להנצי"ב כי מה שנאמר במן "כזרע גד" הכוונה שהיה זרע, דהיינו קליפה ובתוכה גרעין. וזו צורה טבעית. ובספר 'שדי חמד' דן האם אופים את המן "שמצוי במקומות שונים" ועושים ממנו מצות האם הן כשרות לחג הפסח.

הסיבה שהמתלוננים כינו את המן 'הלחם הקלוקל', אינו מפני טעמו, אלא משום שהיה מתקלקל במקרה והיו אוגרים ממנו, כמתואר בתורה.

[17]ראה גם דברי ר' צדוק הכהן (ליקוטי אמרים ד"ה ויהי אחרי מות משה):"וכן באר מרים הרי המים שם מצויים רק על ידי היגיעה דחפירה הוא מוצא" (ולפי דבריו אפשר להסביר גם את הצורך לעבור לפעמים מקום חניה, בכדי לבא למקום שיש מים בתחתיות הארץ).

[18]"וכבר נודע מה שכתב הרב המורה חלק ג' פרק נ' בתת טוב טעם ודעת על עניני סיפורי קורי הדורות אשר הם בתורה", (רבי משה איסרליש- הרמ"א, 'תורת העולה' ח"א פרק א').

[19]בבכורות ה: אמרו חכמים: "ר"א אומר: רפידים שמה, ר"י אומר: שריפו עצמם מדברי תורה. ר"א אומר שטים שמה, ר' יהושע אומר שנתעסקו בדברי שטות". רבי אליעזר תופס תמיד דרך הפשט (כפי שציין ר' דוד לוריא בהקדמתו לפרקי דר' אליעזר. ולמשל: יבמות מח' ובכתה את אביה ר"א אומר אביה ממש, ת"כ אמור יב' כי בסוכות ר"א אומר סוכות ממש, ב"ק ה. ופרשו את השמלה ממש, ב"ק פד. עין תחת עין ר"א אומר ממש.), אבל כאן דרשת שמות מסעות בני ישראל, אינו רמז בעלמא, אלא באמת נסיון לגלות את ההיסטוריה.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות