נפש ונשמה בחז"ל

הכינויים "נפש" "רוח" "נשמה" במקורות הקדמונים לא תמיד נאמרו בדווקא, שלשתם יכולים להתחלף זה בזה, "תצא רוחו ישוב לאדמתו" מקביל ל"לא נותרה בהם נשמה" ול"בצאת נפשה כי מתה". כך גם בלשונות חכמים "פרחה רוחה" נאמר על אדם, ו"נטילת נשמה" על בעלי חיים (שבת פרק ז). בכולם הכוונה לכח החיים, שמתפרש בכל אחד על פי ענינו. וכך אומר רבי שמואל "חברהון דרבנן": "כאן הוא עושה נשמה נפש ולהלן הוא עושה נשמה רוח מנין ליתן את האמור כאן להלן ואת האמור להלן כאן ת"ל חיים חיים לגז"ש", (ב"ר יד י).^[1]

מה יש בנפש האדם שאין בנפש הבהמה? השלחן ערוך קובע (על פי מגילה יז:) "מותר האדם מן הבהמה היא הבינה והשכל". כך גם אומר המדרש: "במדע שנתתי לך יתר מן הבהמה וחיה", (ויק"ר לב ב). באופן מפתיע גם חכמים שלאחר התלמוד כולם מכנים את הנשמה ואת מותר האדם בשם "שכל". כאשר הרמב"ם מדבר על הישארות הנפש הוא כותב:

כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף אלא צורת הנפש שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים", (הל' תשובה פ"ח ה"ג)

הקדמונים מדברים על שכל השורה על החומר, ולכן הגדרת הנשמה בפשטות לדעתם היא "שכל האדם":

"בצלמנו עצם שכלי נצחי ושם השכל האנושי הוא בלי כל חומרי… נקרא צלם אלקים… הוא עצם שכלי ומחויב שיהיה נשאר אחר המיתה", (ספורנו בראשית א כו). "לא נקרא אדם כ"א בסבת הנפש והשכל", (רבינו בחיי בראשית ה א). "דבר ידוע שהנפש הוא שכל נבדל", (דרשות הר"ן דרוש יב), "שכל נקשר בגוף", (דרשות הר"ן דרוש ד ). "הנשמה היא שכל נבדל אשר שלמותה לידבק בשכל פועל", (צידה לדרך כלל א פי"ח). "הנשמה היא החכמה ומושבה במח הראש", (א"ע שמות כג).

"בהיות בעולמו של הקב"ה בריה משותפת מחומר ושכל וזהו האדם היה דבר ראוי ומחוייב… ואין ספק כי לולא מן הטעם הזה שנתחייב שכלנו לשכון בתוך החומר בעל התאוות והחטאים ראוי היה שכלנו לשוח לעמוד בפני בוראו", (ספר החנוך שעד). "שמעיינות השכל שהוא הנפש הקיימת מתקלקלים קצת בענין הטומאה", (מצוה קנט). "אין שום שלמות לאדם מצד מה שהוא אדם אלא אחר המות בלבד כשיהיה השכל מופשט מהחומר", (ספר העיקרים מאמר ד פכ"ט).

"השכל הזה השורה על המח יש ששעורו הרבה ויש ששעורו מעט ואינו מצד הגוף שהרי כל בני אדם יש להם מח אלא מצד זה שהשכל לעצמו ענין לעצמו ויתרבה ענינו או יתמעט לפי מה שיהיה האדם משכיל לפי שהשכל בכח לא בפועל ועתה תצייר שהשכל הזה ימצא בעצמו בלי שתוף הגוף ואח"כ תצייר השכל הזה בלי כלי כלל", (ספר חרדים פרק ה). "אדם כפי מעלת השכליות שבו שהיא הנשמה נתכבד מקומו ביותר", (מהרש"א תענית כא).

בעל אבני נזר כותב: "והנה בס' מורה נבוכים כי השגחת השי"ת על האדם באמצעות הדבוק הוא השכל השופע על האדם ובלשון מחקר נקרא שכל ובלשון קבלת חז"ל נקרא נשמה, וזה א"צ ראיה", (יו"ד תנד).

הסגנון הזה לכאורה מתמיה, כי אנו היינו נוטים לסמן את הנשמה בכח הרצון, בבחירה החפשית, ביכולת להגשים אידיאלים וערכים, ברגשות ובמצפון. דוקא השכל, אינו אלא ענין טכני, שהרי סוף סוף גם לבהמה יש שכל וחכמה מסויימים, אף שהאדם חכם לאין ערוך. אמנם ברור שאין הכוונה ב"שכל" לעומת "רגש" כמקובל בלשוננו, (המונח 'רגש' כבא לאפוקי מ'שכל', כלל לא היה בשימוש הקדמונים). הכוונה ב'שכל' היא לתודעה, ידיעת עצמו. לנו עדיין נח יותר להצביע על הרגשות והמצפון, מכיון שגם לבעל חי יש תודעה מסויימת, ואילו מצפון וערכים אין אנו מוצאים אצלו כלל. סיבת ההבדל נעוצה בכך שאנו רוצים להצביע על ההוכחה לקיום הנשמה, והקדמונים הצביעו על ההבדל המהותי, וההנחה של תורתם היא שהתודעה החייתית היא פחותה, המצפון והערכים נובעים רק מהחכמה והשכל המביאים אותנו להבין את הצורך בהגשמת הערכים. נראה שבאיזה שהוא מקום מרגיש בעל החיים את מציאותו, אך אין הוא מסוגל להרהר על משמעות קיומו ומשמעות תודעתו – התודעה שלו מסתכמת ברצון להגן על עצמו ועל הקשור בו. היכולת של התודעה להתעלות מעל מלחמת הקיום היא ה"שכל", הנשמה.

אי אפשר אמנם להוכיח שתודעתו של בעל חי אינה מתעלה מעבר לכך, ומן הצד השני אין בכלל אפשרות להוכיח שלבעל חיים יש תודעה, ואין זו אלא אינטואיציה שלנו. לפי תורת קדמוננו אין משמעות לתודעה של בעל חי ללא גוף, שהרי כל תודעתו מסתכמת במצבו של הגוף, ואילו תודעה אנושית, גם ללא גוף תהיה תמיד שכל חושב. כך כותב בעל ספר הזהר: "נפשין רוחין ונשמתין דאינון שכליים", (פרשת בהר).

לפיכך ההגדרה של הנשמה "שכל" באה להגדיר את מהות הישארות הנפש, ואכן, הנפש לעצמה ללא גוף אינה יכולה להתאפיין בערכים ואידיאלים או ברגשות, שהם יחסים בין גופים ובני אדם בעולם חומרי. זה מה שהביא את הקדמונים לתלות את הישארות הנפש ברמתו של השכל, כפי שכותב הרמ"א: "השכל הנקנה אשר יתעצם באדם והוא הנשאר ממנו לדעת הרמב"ם והנמשכים אחריו כמ"ש הרמב"ן בשער הגמול", (תורת העולה ח"ג פמ"ב). "ענין החלק השכלי שהוא הנשמה שבאדם", (שם פס"ה, וכן כתב הרמ"א בספרו מחיר יין על מגלת אסתר ב ה), וזו גם ההגדרה האריסטוטלית "שכל נבדל".

את כח החיים הבסיסי כינו הקדמונים "נפש", ואת התודעה האנושית היכולה להתרחב יותר מאשר בתחום הצרכים כינו "נשמה", כפי שכותב רס"ג: "החכמה יותר דקה מן הנפש, והיא חזקה ממנה ובה תתנהג", (אמונות ודעות מאמר ב). רס"ג מבדיל בין כח החיים שישנו גם אצל בהמה, ובין הנשמה הבוחרת וחושבת בצורה מופשטת, כשתי ישויות שהאחת חזקה מחברתה. כעין זה כותב גם הגר"א כי הנשמה אינה בגוף (פירוש לספרא דצניעותא), הכוונה שהתודעה היא חשיבה מופשטת לעצמה, ואינה חייבת להיות קשורה בגוף, ולכן כדבר רוחני, אין לייחסה למיקום של הגוף. אך אין הכוונה לשתי ישויות ממש, שהרי אין שתי תודעות לאדם אחד, ראה לעיל בהערה.

כאשר הנשמה נותרת לאחר המוות, לפי חכמינו נשארות בה אותן התכונות שקיננו בה בחייה. לא רק כח החשיבה נשאר אלא האישיות כולה, כך סיפרו על רוח נבות שנשאר שקרן גם לאחר מותו (סנהדרין), ושנשמת טיטוס דיברה דברי בלע גם לאחר מותה (גיטין נו), וזה גם פשר המאמר "רשעים אפילו על פתחו של גהינום אינם עושים תשובה", הנשמה היא האדם בעצמו[2] (כך מבואר גם ב'שיעורי דעת' א ט). המדרש אומר: "נשמה זה האופי", (ב"ר יד ט).

הנשמה היא כל אישיותו של האדם. כיצד אם כן מגיעה הנשמה למחו של האדם בזמן היווצרו, האמנם מלאך בדמות חסידה מגיע בכדי לשתול את הנשמה בגוף? הרמב"ן כותב בנושא זה:

"ויפח באפיו נשמת חיים… ויחס אותה לבורא יתברך כי הנופח בכלי מרומו ממציא בו רוח… לא רָמַז בריאתה… ועמה נבראו כלם… ודעת הגוים שאומרים שהיא נבראת כמו בריאת הגוף אינו נכון כלל, מפני שאין הקב"ה בורא עכשיו תמיד יש מאין, אלא פועל וממציא דבר מדבר", (דרשת תורת ה' תמימה לרמב"ן).

"ויפח באפיו, נשמת חיים דא נשמתא קדישא דאתמשכא מאינון חיים דלעילא", (זוהר ח"ג מו:).

הרמב"ן מפנה את תשומת לבינו לכך שלא מוזכר בתורה כי הנשמה נבראה, הנשמה היא נפיחתו של ה' ומשלו הוא נופח, כפי המוזכר גם בזהר. הנשמה אינה נבראת יש מאין, אלא נמשכת יש מיש. עם נשמתו של אדם הראשון נבראו כל הנשמות. אם אנו באמת מזהים את הנשמה עם האישיות והתכונות כמו גם החשיבה של האדם, קשה לנו לדמיין נשמה ערטילאית עומדת לעצמה מחוץ לגוף האדם לפני היווצרותו, שכן נשמתו של תינוק מגיעה אלינו חלקה וריקה כשכל יכולותיה מסתכמות ביכולת למידה. יתירה מכך, יודעים אנו כי גם התכונות וצורת החשיבה קשורות בענין הגנטי, "נשמתו" של הבן דומה מאד ל"נשמתו" של האב. מבלי להיכנס לויכוח המפורסם בסוציולוגיה בין האסכולה הדוגלת בהשפעה הסביבתית לבין זו הדוגלת בהשפעה תורשתית, אין ויכוח על כך שהתכונות והאישיות הן בעלי קשר הדוק לגנטיקה. אפשר לומר בעקבות הרמב"ן כי כח החיים של אוסף הדנ"א האנושי קשור בקשר פסיכו פיזי עם הנשמה, כל עוד תא חי מחובר לגוף האדם הוא קשור גם עם נשמתו (בכל תא אנושי נמצא כל המידע הגנטי של האדם). ולפיכך נשמת העובר נמשכת מנשמת הוריו "יש מיש". היכולת המופלאה של פריה ורביה היא יכולת של המשכת נשמה יש מיש, האדם מפצל את עצמו לשניים ומביא אדם חדש לעולם שהוא בשר מבשרו.

אפשר לצייר את תהליך יצירת הנשמה בצורה פשטנית: ברור לנו כי כשהאדם מדבר על עצמו במושג של "אני" הוא מתכוין לכל גופו, למרות שאם יכרת איזה חלק מן הגוף, יפסיק חלק זה להיות "אני". כך קל לנו להבין שאם יתווסף חלק חי לגופו, יהיה זה כלול ב"אני". אין אנו מבינים את הקשר הפסיכו פיזי, אך אנו יודעים כי החלק הפסיכי אינו יכול ליצור קשר עם העולם החיצון אלא דרך החלק הפיזי של המח, בשלב מסויים נוצר בתוך גוף האם מח נוסף – מחו של העובר. למן אותו רגע דומים האם והעובר לתאומים סיאמיים, בעלי לב משותף, זרימת דם משותפת, חילוף חמרים משותף, אך שני מוחות – ושני נשמות. ישנם גם מקרים של תינוק בעל שני ראשים, ששניהם משתפים פעולה, ונראים כתודעה אחת. אך זו מוטאציה שאינה יכולה להתקיים זמן רב, ונראה שהסבה לכך היא דוקא חוסר שיתוף פעולה בין שתי המחות. הלידה היא בעצם ניתוח של הפרדת שני הגופים המחוברים.

גלגול נשמות

האמונה בגלגול נשמות היא עתיקת יומין כמעט כמו האמונה בהישארות הנפש, הירודוטוס כותב כי המצרים הם הראשונים שהגו את תורת הגלגולים (היסטוריה ב 123), אפלטון מאמין גם הוא בגלגולים (פידרוס 249, ועוד מקומות). האמונה הבודהיסטית מבוססת על גלגולי נשמות, כת הגנוזיס היהודית (שפעלה בימי הבית השני) החזיקה בגלגולים בכל תוקף. רבי מנשה בן ישראל כותב בספרו נשמת חיים: "מודעת בכל הארץ שאמונת הגלגולים מתיחסת בפי הכל לפיטגורס הפילוסוף", והמקובל ר' נפתלי הירץ כותב בספר עמק המלך: "כבר קבלו הפילוסופים מפיטגורס רבם סוד הגלגול, וסוד העונש, כאשר ידוע להרגיל בספרו", (עמק המלך טז יא). אמפידוקלס היווני ידע לספר כי הוא כבר היה בגלגול של צמח, עלמה, דג, וציפור.

רבי סעדיה גאון כותב כי אמונת הגלגולים נובעת מכת הנקראת בעלי ה"העתק", ואמונה הזו היא הזיה ובדיה גרוע ונפסד ושגעון וערבוב (אמונות ודעות מאמר ו מהות הנפש), גם הראב"ד כותב כי אמונת הגלגולים אמונה בטלה (האמונה הרמה א ז). רבי בנימין מטודלה עדיין אינו מכיר את אמונת הגלגולים כמקובלת ביהדות, והוא מספר על הדרוזים שפגש במסעותיו המאמינים "בגלגולים מאדם לאדם ומאדם לבהמה, זה דרכם כסל למו", (אוצר מסעות, רבי בנימין מטודלה). רבי חסדאי קרשקש (אור ה, ד ז) דוחה את אמונת הגלגול. ורבי אברהם בן הרמב"ם כותב: "הוצרכו מפני זה להאמין בסכלות הגלגול… וזה הדעת לא סבר אותה חכם אמתי ולא האמין בה בעל תורה אבל היא מהוללת דעות מאמיני הקדמות".

בשו"ת רשב"א (ח"א תיח) מודפסת אגרת ר' ידעיה אל הרשב"א בה הוא כותב: "ומכלל זה התועלת מה שהאמינוהו קצת הקדמונים כפי מה שנזכר בס' הנפש בגלגול הנפשות והוא דעת אמרו בו שהנפש תתגלגל מגוף אל גוף, ועוד כי יזיקנו זה (אמונת הגלגול) ג"כ באחת מפינות אמונתינו… והנה התחזקו המופתים האמתיים על אלו הדעות למחותם שתועלת בטולם מבואר מאד באמונה לפנים רבים שיהיה עול וחמס לנפש צדיק שתרשע שוב אולי".

לאחר דורו של הרשב"א התפרסם ספר הזהר, ובו בפרשת משפטים ישנה אריכות גדולה "בסוד הגלגול", מה שמלמד כי הגלגול הוא חלק מתורת הקבלה. ואכן בעל ספר העיקרים (שראה את הזהר ואף מצטט ממנו) כבר מייחס את אמונת הגלגולים למקובלים, אך דוחה אותה וכותב: "ומכאן יצא לחכמי הקבלה דעת הגלגול… אבל אין זה נכון… והיותר רחוק מזה שיאמרו שנפשות האנשים מתגלגלות בגופות בעלי החיים, וה' יודע", (מאמר רביעי פכ"ט). הרד"ק (תהלים קד) יודע כי "אמרו קצת חכמי המחקר" שיש גלגולים בנשמות. ר' שם טוב (ספר האמונות שער ז פ"ח) כותב: "מה שסברו מקצת הקדמונים שיש העתק מאדם לבהמה ג"כ מצאתיו למקצת בני אדם שדורכין בדרכי הקבלה אין ראוי לשום בעל שכל להעלותו על לב".

למען האמת, עוד קודם לכן רמז הרמב"ן בכמה מקומות ובפרט בפירושו לספר איוב ולפרשת היבום, על ענין דומה שהוא מכנה אותו "סוד העיבור", על כך ראה להלן.

אי אפשר להתעלם מכך שלכאורה חכמי התלמוד לא הזכירו ולא רמזו בשום מקום מענין זה, ואכן הרא"ש (תשובות הרא"ש מכתב יד סימן ע) תמיה על אמונת הגלגולים, וכותב שדברי הישוב שנאמרו הם נגד חז"ל בכמה מקומות, ומסיים: "לכן אם קבלה נקבל כי אין טעם מספיק", (ראה ב'יד דוד', מנחת עני, מכתבים: הרא"ש כתב כי אמונת הגלגול הוא נגד דברי חז"ל). חכמים בדורות האחרונים ניסו לדייק מדברי חז"ל על דעתם בנושא הגלגולים, על המאמר ש"אומרין לולד מה ביאתך לעולם בלא חטא אף יציאתך בלא חטא" (ב"מ קיז.) כותב הרש"ש "כאן מקצת ראיה נגד אמונת הגלגולים".[3] ראה גם שבת (קנב:) "והרוח תשוב אל האלהים תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה אף אתה בטהרה". ראה גם ב'יפה תואר' על (במדב"ר מ): "ואפשר שבא לחלוק על בעלי הגלגול". ראה להלן עוד בדעת חז"ל בזה.

מהו המקור לאמונת הגלגולים, מלבד הזהר? לפי הנודע ביהודה (יו"ד קסד) הרי שהחוקרים מוכיחים שיש גלגולי נשמות, וכנראה הכוונה לסיפורים של "זכרונות מגוף אחר", (שרבים מהם נבדקו ואומתו באופן מפליא גם בימינו). לפי ההסבר שהצענו להיווצרות הנשמה, הרי שאי אפשר לתפוס את אמונת הגלגולים כפשוטה, שכן הנשמה אינה באה לעובר ממקור מן החוץ, אלא נמשכת מנשמת הוריו. האמונה בגלגול נשמות מניחה שהנשמה עוברת 'מחיקה' לפני היכנסה לעולם.

הסבה העיקרית לאמונת הגלגול היא ענין שכר ועונש, בראותינו אנשים כה סובלים בעולם הזה, חייבים אנו להניח כי בגלגול אחר הם באים על גמולם הטוב (כפי ה'קארמה' ההודית). ואכן, הרמב"ן מבסס את התשובה על טענותיו של איוב בסוד העיבור, הקרוב לענין גלגול נשמות.

אלא שלמען האמת האמונה בגלגול לכאורה סותרת את ענין השכר והעונש המפורש במקרא ובמדרש, מדובר רבות על שכר ועונש לעתיד לבא, על יום הדין הגדול, וכו', אבל אם כל נשמה היתה בגופים רבים, מה היא המשמעות של שכר או עונש בשבילה? אם נניח כי למשל רבי עקיבא ירד לעולם שוב בגלגול,^[4] לגלגולו של רבי עקיבא היתה בודאי בחירה חפשית והוא עשה מה שעשה, האם ביום הדין הגדול יעשו ממוצע מכל המעשים שעשתה אותה נשמה בכל גלגוליה. דהיינו ר"ע לא יקבל שכר לפי ערך מעשיו, ואותו גלגול מאוחר שלו לא ייענש מספיק על מעשיו הרעים? כמובן שאין להעלות על הדעת רעיון שכזה. כך למשל כתוב בספר הגלגולים של האר"י כי יתרו הוא גלגול של קין, ז"א שלעתיד לבא לא נכיר אדם צדיק בשם יתרו ולא רשע בשם קין, אולי נכיר יצור בשם "קיתרו" המוכר כאדם ממוצע? בודאי שזה סותר את אחד מעיקרי האמונה שהוא: שהקב"ה גומל טוב לשומרי מצוותיו, האמנם אדם שומר מצוות כדת וכדין יקבל הודעה כי מכיון שבגלגול אחר עשה כך וכך, אחת דינו לגהינום?

כך נוצרת בעיה לגבי תחית המתים, באיזה גוף תבא הנשמה בתחית המתים? ולפי זה לא רק מלוי בריבית, אלא גם מליונים רבים של יהודים, ובהם תנאים ונביאים שהתגלגלו לעולם שוב (כפי המבואר בשער הגלגולים להאר"י) לא יקומו לתחית המתים?

אין מתפקידינו כאן ליישב את תורת הגלגולים ההודית או היוונית, אבל המעיין היטב בתורת הגלגולים של המקובלים מקדמוננו, נראה כי גם אלו מחכמינו שהאמינו בגלגול לא התכוונו בשיטה ההודית, של גלגול מוחלט. וכך כותבים המקובלים:

"לפעמים יתגלגלו אפי' ד' נשמות באדם אחד ואח"כ יקומו כל הגופים בתחיית המתים וכ"א יקח חלקו", (ספר הגלגולים למהרח"ו ה). "נדב ואביהו שניהם נתלבשו בשמואל", (שער הגלגולים לח). "ברבן גמליאל נכנסו ו' נשמות", (הרמ"ע מפאנו בספר "גלגולי נשמות" אות קנז). "נפש זכריה היה באדם אחד ורוח זכריה היה באדם אחד, ושניהם היו באותו דור", (חסד לאברהם מעיין חמישי נהר כה), יונתן ודוד היו גלגול אחד, (סדר הדורות בשם מקובלים).

ולפעמים דברו מפורש רק על בחינת גלגול:

"רשב"י דוגמת משה לא זיהרא עילאה רק בחינת נשמה שהיה בו בלוחות שניות", (עמק המלך, מובא ביוחסין). רפב"י ורבינו הקדוש היו נצוץ אחד, (יוחסין בשם המקובלים, ראה חולין ו. ששניהם נפגשו). יעקב ויוסף היו בחינת נפש אחת, (אור החיים בראשית מז כט).

ברור כי אם לאדם אחד היו כמה נשמות, או נשמה אחת 'התחלקה' בין כמה אנשים, שאין המדובר בגלגול כפשוטו. מכיון שהנשמה היא המכלול של התודעה והתכונות, אי אפשר לפצלה פיצול אמיתי. לכל אחד מן האנשים המוזכרים בתורות הגלגולים של המקובלים יש נשמה עצמית שלו שאינה הולכת לשום מקום אחר, חלקים מנשמתו 'מתגלגלים', והכוונה היא לפי השיטה הכללית של המקובלים ושל המסורת היהודית בכלל, שלעולם יש תכנית המקיפה את כל פרטי ההיסטוריה, בתכנית זו ישנם תפקידים מוגדרים לסוגים שונים של בני אדם, שני בני אדם שלהם סוג תפקיד משותף מכונים 'גלגול'. לעתים אדם בדור מסויים לא מצליח להגשים את תפקידו, ולכן יורד בדור אחר אדם נוסף בעל היכולת להגשים את אותו התפקיד. וכך כותב רבי חיים ויטל בשם האר"י:

"ומה שאנו קורין נשמות קין והבל הכוונה לאותה הבחינה הנקראת חילתו של עולם, (ספר הגלגולים כג), "קין נתגלגל ביתרו ובמצרי וקורח ואינו הוא עצמו אלא לכ"א יש בחינה בפני עצמו, וכן הענין במשה ושת והבל שכתבו בהם שהם גלגול זה מזה", (ספר הגלגולים כו).

"קין נתגלגל בקינן ומהללאל ואח"כ בנדב ואביהוא כי שניהם אחד ואח"כ נתעברו באליהו הנביא ובאלישע הנביא ובחזקיה מלך יהודה", (שער הגלגולים הקדמה לו).

וביתר ביאור כותב ר' מרדכי יפה בעל הלבוש:

"הנשמה הזאת… היא משמשת לכמה גופים ומהגוף האחרון יתפשטו ענפים ממנה אל האחרים כמדליק מנר לנר מבלי שיחסיר ממנו דבר", ('אור יקרות', פרשת וישב).

רוב הגלגולים הם כאשר רק אחד מחלקי הנפש מתגלגל, (מאמר החכמה להרמח"ל, אור יקרות שם).

"ואמנם ידעת מהתחלקות הנשמות לכמה ניצוצות ובכל גלגול וגלגול באים קצת מהם", (האר"י, מובא בקהלת יעקב ובאוה"ח ברא' מז כט).[5]

וכך כותב נכדו של הרא"ש בספרו שבילי אמונה, כי אף שנתגלגלו הנשמות בגופים הרבה, בתחית המתים יעמדו כל הגופים, כי אינו מחסיר זה מזה, וכל אחד יכול לעמוד לעצמו (שבילי אמונה, נתיב שמיני, מטפחת ספרים פ"ח). עובדה זו די בה בכדי להוכיח לנו כי הגלגול אינו עוסק בנפש המהותית, הצריכה לקיום הגוף. וכך באמת כותב הרמ"א:

"לפי מה שנתבאר נגלה לנו סוד הגלגול כי הנפש והרוח הגופניים יתגלגלו, שהם הכנה בלבד, לא השכל הנקנה אשר יתעצם באדם והוא הנשאר ממנו לדעת הרמב"ם והנמשכים אחריו כמ"ש הרמב"ן בשער הגמול. והכי נמי נוכל לעמוד מעין זה בסוד הגלגול, ויסולקו בו ספקות אשר נסתפקו בו הראשונים ז"ל, והמשכיל יבין", (תורת העולה ח"ג פמ"ב).

וכן כותב בדורינו הרב דסלר:

"גלגול, פרט (אדם) מסוים שלא יצאה אנוכיותו לפועל -אפשר שאח"כ יולד אדם שכל תכליתו היא לגמור אותה (המטרה) מצד הבחנת התוכן הרוחני הרי אנוכיותו של אדם זה היא היא אנוכיותו של הראשון ממש אף שלא מרגיש את זה וזה תוכן גדר הגלגול", (מכתב מאליהו ח"ד ע' 120).

ודוגמאות רבות מדברי המקובלים יוכיחו שזו כוונתם בכל תורת הגלגולים,[6] ולפיכך ברור שלכל אדם ואדם ישנו חשבון שכר ועונש נפרד, מבלי שום קשר לגלגולים שמייחסים לו. וכך הצלנו את משה רבינו מלעשות ממוצע עם כל הגלגולים הבאים המיוחסים לו. יש להעיר אמנם שהרמב"ן רואה ב"סוד העיבור" פתרון לקושיותיו של איוב, אך עצם הכינוי "סוד העיבור" שמשתמש בו הרמב"ן מלמדינו כי אין המדובר אלא ב'עיבור' שהוא משמש אצל המקובלים כגלגול לא גמור. הרמב"ן לא פירש מספיק את דבריו, אבל נראה שמכיון שכל מקרה וכל סבל הוא חלק מתכנית העולם, זו סבה מוצדקת דיה בכדי לנמק בה את הסבל.

ישנו רעיון של "התיקון הכללי" (קלח' פתחי חכמה לרמח"ל), דהיינו שיתוקנו כל סוגי הפרטים בעולם, ולכן יש ענין לפי הקבלה לקדש וריאציות שונות של תכונות אנשים ומקומות. דוקא דברים הנראים שייכים לרע, מכיון שהם קיימים בעולם, ומייצגים כח שיש לו קיום בעולם, לפי הקבלה יש לקדשם, להפוך אותם לקשורים אל המצוות ואל האמונה. כך מסופר על מקובלים ש'תיקנו' שירים של שיכורים הוללים על ידי ששרו אותם בכוונות טהורות או עם מלים מן המקורות, בכך מתקרב "התיקון הכללי". וענין זה תלוי גם באמונה כי בכל אלמנט של הבריאה יש ניצוצות קדושה, ראה 'מגיד דבריו ליעקב' (יג): "ניצוצות הוא הכח האלקי המחיה את כל דבר כי הכל אלקות", הכונה מכיון שכל הכחות בעולם נבראו ע"י ה', יש בכל אחד בחינה של טוב שאפשר להתמקד בה.[7] והתיקון הכללי תלוי בקידוש כל כחות הרע, זה אולי גם הכוונה ברעיון של 'יכלו הנשמות שבגוף' (יבמות סב), ואין כאן מקומו.

רבי חיים ויטל מדגיש: "גלגול יבא או למי שחסר איזה מצוה או להשלים אנשי הדור", (ספר הגלגולים ה). הגלגול אינו קשור דוקא לעברות חמורות, אלא להשלמת פערים, לדברים בלתי שלמים כגון חובות ממוניים. הגלגול בתורת הרמב"ן קשור דווקא לחשוך בנים, להקמת שם של משפחה, והמשך של הכח שהיא מייצגת בעם או בעולם (ובדומה לזה גם בזהר פרשת משפטים). וכן הדיבורים על גלגול בדומם, אינם מתכוונים אלא לתיקון אלמנטים שונים בעולם.

הרעיון הזה, כפי שהסברנו אותו כאן, נמצא אכן בדברי חז"ל פעמים רבות, כאשר הם מזהים אישים שונים הרחוקים זה מזה מרחק דורות ומקומות, ואין כוונתם אלא לזיהוי כחותיהם, כמו שהראינו בחיבור זה פרק ה סעיף ג, בסוף הקטע 'מחקר ופרשנות'.

המקור לכל תורת הגלגולים הוא העיון בהתפלגות הכחות והמדות בעולם, החלוקה הראשונית אצל האר"י היא "שורש קין" מול "שורש הבל", וזו חלוקה מובנת מאליה: שני בני האדם הראשונים בעולם, מייצגים אנטגוניזם מובהק, ואחריהם בא כמובן "שורש שת" הממוצע בין שניהם, שנוצר כאשר נראה היה שאי אפשר לעולם להתקיים עם טוב מוחלט או רע מוחלט. אפילו בעצמו מצא האר"י "בחינת קין" ולכן היה נזהר מלהרוג פרעושים וזבובים בכדי לעקור מדה זו (ספר הגלגולים לה). ה"שורש" המתבקש הבא הוא "שורש משה" שגם הוא רגיל מאד בדברי המקובלים, כי ברור שמשה מייצג כח חדש בעולם. כך חיוה האר"י דעתו על הרבה ממנהיגי הדורות, עד כמה היו באמת "שרש משה", שהרי יש כאלו שמחדשים דרכים חדשות, יש הלוחמים על שימור הישנות וכו'. על רבי עקיבא למשל אמר כי היה שרש משה מעורב מקין (שער הגלגולים, פרק לה).

קל להבין כי אשת טורנוסרופוס היתה ניצוץ כזבי בת צור (ולפי האר"י רבי עקיבא תיקן אותה. במקום לחזור על הטעות של זמרי, מנהיג שלא עמד בנסיון. במקום להימשך אחרי פיתוייה של אשת טורנוסרופוס, או במקום לברוח, התערב רבי עקיבא והחזיר אותה למוטב), וכן המטרוניתא שהלכה בפריצות (ברכות כ) היתה ניצוץ כזבי, ורב כהנא שקרע את בגדה – ניצוץ פנחס.

עוד אומר האר"י כי אריסטו היה ניצוץ של אבטליון, כי לימד תלמידים שאינם מהוגנים. אפשר לנסות ולהעמיק בהגדרה הזו ובמכנה המשותף שמצא האר"י, אך יש לשים לב כי מבחינה היסטורית אריסטו חי לפני אבטליון (אריסטו חי במאה הרביעית לפנה"ס, ואבטליון במאה ה1 לפנה"ס). ומכאן אפשר ללמוד כי תורות הגלגולים אינן ידיעות היסטוריות, אלא לפעמים מהוות תורה מחשבתית המפרשת את ההיסטוריה.

הרמ"ק היה הראשון שהחל לפרט גלגולים של אישים שונים, אולם האר"י שבא מיד אחריו הגדיל לעשות בנושא. וגם אחרי האר"י האריכו מקובלים רבים בפרטי תורות הגלגולים, בעל מגלה עמוקות, בעל חסד לאברהם, הרמ"ע מפאנו, ועוד. לפעמים קל להבין על מה נסמכת הידיעה על הגלגול, (כמו שכותב ה'מגלה עמוקות' כי שמואל הקטן ניצוץ משה, והכוונה כמובן למעשה בו הוכיח שמואל הקטן את ענוותנותו, וכפי הכתוב על משה שהיה עניו מכל האדם), ולפעמים קשה יותר לנו להבין, אבל אין זה אומר שאין נימוקים הגיוניים לידיעה על הגלגול.

תורת הגלגולים היא בעצם צורת לימוד של ההיסטוריה ושל המקראות, וחכמיה מדברים גם בסגנון של לימוד, נעתיק כאן כמה פיסקאות שימחישו זאת:

• "ישי נתעבר בר' חייא, וז"ש בפ' י' יוחסין ר' חיא מההוא עובדא דתבע לאמתיה, וודאי אשתו עבורה של אשת ישי אבי דוד, ומעשה אבות יעשו בנים כי נתן בכוס זה והיה שותה בכוס אחר", (גן נעול. ראה בסדר הדורות שכל הפרשנות הזו מבוססת לכאורה על טעות, שכן בפרק י' יוחסין לא מוזכר מעשה כזה על ר' חיא הגדול, אלא על ר' חיא בר אשי "ושמא לפי זכרונו כתב כן").
• "דע כי יוכבד היתה גלגול חוה ואולי גם עמרם גלגולו של אדם ולכן פירש מאשתו", (חסד לאברהם מעין חמישי כה). "וגם הארץ רחב"ת ידים ר"ת ר' חנינא בן תרדיון ואפשר שנלקח מתוך קליפת שכם בו חמור ולכך הוצרך להרוג ולהתלבן", (שם, עין משפט נהר כה).
• "אפשר לומר כי לוט נתגלגל ביהודה ובועז… ונוכל לומר כי בת לוט נתגלגלה בתמר וברות ובהם ר"ת וס"ת שוה", (סה"ד ערך רות בשם ספרים, בשער הגלגולים הקדמה כ כתב שאין גלגול בנשים, לפי ההשקפה הזו על תפקיד האשה).
• "עלי גלגול אהרון, ראיה לדבר שאמר פרקו נזמי… ונשברה מפרקתו", (סה"ד משם ר"י סרוג).
• יוסף נתגלגל בר"י בן אלישע שהי' יפ"ת והפשיטו עור בשרו, וכמו יוסף נשבה לבין העכו"ם, (סדר הדורות בשם ר"י סרוג, ראה שם שהשיג עליו שכנראה ר"י סרוג מזהה כאן שני ר' ישמעאל בן אלישע, סב ונכד, באדם אחד).
• האר"י מבאר שלשלת של גלגולים על פי מעשה הנמצא בספר "דברי הימים של משה" (שער הגלגולים פל"ה). עוד הוא אומר: עזרא הסופר נתגלגל בר"א בן עזריה ואח"כ בר"א אבן עזרא, (ראה ברכות יח: בענין ראב"ע שהיה עשירי לעזרא, ובירושלמי יבמות ספ"י שהיה דומה לעזרא, ראה גטין פו קופת הרוכלין, ובדבריו סנהדרין לח וקדושין יז). וכן אותב: אהרן ועלי ועזרא הם גלגול אחד (מנהיגי הדור שהיו כהנים). עוד כתב: שרה חנה והשונמית והצרפית הם גלגול חוה וחנה, (בכולם התקיימה הקללה: בעצב תלדי בנים בצורה מסויימת).
• "רשב"י נראה שהיה ממדת חסד שמסי כל היכא דמחי ר"א (עפמ"ש תוס' שהי' כעסן במעילה יז: נראה דהיה מצד הדין, הערה במקור) ובב"מ פ' הפועלים דראב"ש אמר ליסורין בואו נראה שהיה ממדת הדין וז"ש אלמלא אלעזר בני עמי ר"ל אלמלא דין רק בחסד יכולני לפטור העולם מן הדין", (ספר הגלגולים).
• על הפרים שהביא אליהו בהר הכרמל, כתב האר"י כי המה דתן ואבירם, ובאו לכפר על המחלוקת, ופרו של הבעל הוא אבירם, כי הוא היה יותר אביר במחלוקת.
• עוד כתב האר"י: ריש לקיש היה מרדכי וזבין עצמו ללודאי לתקן ההתגרות בהמן, והוא שאול בן קיש ולכן נקרא בן לקיש, , ושאול נתן נפשו למות, ובב"מ פד. איתא דידע בלסטיות ולכן כ' דהוא גלגול תובל קין אבי נחשת וברזל. וכן כתב: ר' ששת גלגול בבא בן בוטא, (הכוונה ששניהם היו עיורים). רבן גמליאל נטרד שנהג נשיאותו ברמה שהוא גלגול נחמיה שנענש על שאמר זכרה לי אלקי לטובה. חוני נצוץ אליהו ששאל נפשו למות ונתקן בפר. אבוה דשמואל הוא שמואל הרמתי ובנו שאול שאמר כי יבא אליו אחר מותו (ברכות יח: לעגל קא אתית). דואג ואחיתופל הם מסטרא דקין והמצרי דמשה וקורח, ואת קין תיקן יתרו ונקרא קיני.
• אמר האר"י שאפשר להכיר מי היה בהמה בגלגול הקודם ע"י שהוא עז פנים ואין לו בושה, (עמק המלך שער עולם התהו פל"א).
• מעשה שהיה באדם אחד שהכחיש את כחו וחכמתו של האר"י, אמר עליו האר"י: אני ניצוץ משה רבינו, ואתה ניצוץ קורח.
• רבי שמואל ויטל, בנו של מהרח"ו, כותב: "אמר שמואל ואפשר עוד לומר שתקנה רות עתה מה שפגמה חוה בימי אדה"ר, ואתי שפיר בג"ש: נאמר כאן האשה הבאה וכו' ונאמר להלן לזאת יקרא אשה וכו' ולכן נאמר עליה בימי שלמה המלך ע"ה וישם כסא לאם המלך לאימא של מלכות וארז"ל זו רות, כנלע"ד", (שער מאמרי רז"ל מאמר פסיעותיו של אברהם אבינו).
• "ידוע מהאר"י דכזבי היה ניצוץ דינה וכן מסתמא בשאר בנות מדין נתחלקו ענפי ניצוץ זה", (ר' צדוק הכהן מלובלין, תה"ש כ:). "כל ראשי מנהיגי הדורות הם גלגולי דור המדבר" (ר' צדוק הכהן, ל"מ נט:).
• "לדעתי החזו"א נצוץ מנשמת הגר"א", (אגרות ר' יצחק הוטנר, ספר הזכרון לר' יצחק הוטנר, מוריה).

אין להסיק מהדוגמאות שהובאו כאן, שתורת האר"י בענין הגלגולים יסודה בניתוחים היסטוריים והערכות אופי לאישים מפורסמים. האר"י הגיע לתורותיו דרך עיסוק בחכמת האלהות, שיסודה בדבקות רוחנית על טבעית, כפי שנראה במאמר מיוחד.

ראה עוד: נשמה או אורגניזם – הישארות הנפש, הישארות הנפש – אמונה פרסית?.

הערות:

[1]האחרונים ובפרט המקובלים מבדילים בין הכינויים האלו, ומייחסים לכל אחד מהם אספקט אחר של הנשמה. המושג "חלקי הנפש" מתכוין לתכונות שונות של הנפש, בדומה לפסיכואנליזה המחלקת את הנפש לחלקים שונים, כך ראה לדוגמא במאמרו של פרופ' נוי:

"אסכולות שונות בפילוסופיה ובפסיכולוגיה ניסו להתמודד עם בעיה זו ולהציע נוסחאות שונות לתיאור ולהסבר בפיצול בפעילות הנפשית… ג'ון לוק ניסה להציע קוי חלוקה מוגדרים בין 'תחושה' ו'השתקפות'… במשך שלש מאות השנים שחלפו מאז הוצעו מספר מודלים נוספים… שטרבה הציע להבדיל בין ה'אני המתנסה' ל'אני המתבונן', טולמין סבר שהחלוקה נוגעת ליכולת האנושית לדבר ולפעול באופן מקביל, ובלום הציע לחלק גם בין 'אני המתבונן אובייקטיבית' ו'אני או עצמי החווה סובייקטיבית'… נראה לי שכל המאמץ בן מאות השנים להתוות את קוי החלוקה הקבועים הוא אך פועל יוצא של האמונה עתיקת היומין באחדות הנפש/העצמי/הפעילות המוחית… נראה לי שהספק שהתעורר בעשור האחרון לגבי עצם האמונה באחדותו של העצמי יאפשר גם לנו לחדול מלחפש קוי חלוקה שכנראה לא קיימים כלל… המימצאים החדשים של הנוירויפיסיולוגיה הוכיחו שכל המיספירה של המוח מסוגלת להגיב ולפעול בצורה אוטונומית… ואפילו לקיים מערכת נפרדת של כוונות ציפיות ותקוות… המסקנה הבלתי נמנעת היא… שמרכזי המוח השונים שומרים על היכולת לקיים פעילות קוגנטיבית נפרדת. יש מצבים בהם מוקד הפעילות מוסט מדי פעם ממרכז אחד למשנהו, כאשר כל מרכז בתורו משתלט על מרכזי הארגון האחרים, ויש מצבים בהם מתקיימת פעילות מקבילה בד בבד לאורך שנים או יותר ערוצי ארגון",  ("מהו ה'עצמי' של פסיכולוגית ה'עצמי'?". שיחות, כרך ט חוברת מס' 3. יוני 1995).

הרעיונות האלו תואמים לתיאורים של חז"ל על שתי יצרים המצויים באדם. ובכל אופן לענין חלקי הנפש ברור שאין הם אלא כינויים, ראה (ב"ר יד ט): ה' שמות נקראו לנפש, ובספר הבהיר (אות יג) כי נפש רוח נשמה וכו' הם שמות לנשמה. גם בזהר (תרומה קמא:) א"ר אבא תלת שמהן איקרי נשמה דבר נש נפש רוח נשמה, "הנפש אחת, וחלוקה לפי מדותיה" (המבי"ט, בית אלקים שער היסודות סד). לפי המהרש"א (ברכות יג.) "נפש רוח נשמה המה שמות המקובלים למה שקראו הפילוסופים נפש טבעית חיונית ושכלית".

על הפרשנות הזו למושג 'חלקי הנפש' כמצבים מסוימים ולא כישויות נפרדות, מוכיחים גם דברי המקובלים בכמה מקומות כשהם מדברים על היעדר חלק מחלקי הנפש, כך כותב בעל אור החיים: "הרשע אין לו נפש", (דברים לא א), והחסד לאברהם כותב: "דע כי יש אדם שאינו זוכה אלא לנפש בלבד ויש אדם שזוכה לנפש ולרוח ויש מי שזוכה גם לנשמה וכפי זה יקבל בשבת יתר", (חסד לאברהם, עיה"ק מט). בזהר נאמר: "הכועס נשמה קדושה מסתלקת ממנו", (זהר פרשת תצוה). בקיצוניות יותר כותב החסד לאברהם במקום אחר: "בתחלת הלילה הנשמה אינה עם הגוף כ"כ וע"כ התורה אינה צלולה אז ועיקר התחכמות האדם הוא בהנשמה", (עין הקורא טז).

[2]הכח לאכול ולשתות נקרא נשמה יתירה (רש"י ביצה טז), משום שהתכונות הם הנשמה, בתכונה זו של לאכול 'בשביל שני אנשים' השתמשו בביטוי 'נשמה יתירה'.

[3]מרגליות בספרו שערי זהר כותב כי הכוונה בביאה ראשונה (לא בגלגול) והוא דחוק מאד כמובן.

[4]בשער הגלגולים שער לו כתב: "ר' עקיבא היה לו חטאת נעורים ולכן ירד בהרבה גלגולים וכן ריב"ז… ואח"כ נתגלגלו בר' יהושע סוריאנו ואח"כ בבחור שמו אברהם… ור' יהושע סוריאנו אכל פעם אחת חלב במזיד".

[5]אמנם השתמשו המקובלים במושג 'ניצוץ' לציין גלגול לא ממשי, אך המושגים האלו מתחלפים לפעמים, ראה למשל בסדר הדורות (ערך ראב"ש) שרשב"י גלגול משה, ובמקום אחר (ערך רשב"י) שרשב"י נצוץ משה.

[6]"רוב אנשי דורינו נשותינו מושלים בהם כי דורנו זה הוא גלגול דור המדבר", (ס' הגלגולים). "הפרים של אליהו הם דתן ואבירם ושמעון הפריץ וחבריו", (סה"ד בדור כלב). כתוב בשם האר"י כי סתם ת"ח הוא ניצוץ משה, (מראית העין להחיד"א, ערובין ב). "ואפי' בזה"ז נשמת מרע"ה מתפשט לשאר נשמות ומאירה בהם ומשפיעים סוד התורה בסוד חיותו ואור תורתו המתפשט ומסתעף בכל הנשמות ואור התורה המאיר בת"ח אפי' בדורות האלו הוא אור תורת מרע"ה", (חסד לאברהם).

מוצאים אנו אדם שבאמצע חייו השתנה ה'גלגול' שלו, ישמעאל היה נשמת קין, ואחר שעשה תשובה נהיה נשמת הבל, (פירוש הגר"א לספרא דצניעותא פ"ב נא ד).

[7]הרב דסלר כותב: "נצוץ של קדושה שנפל ביד הקליפות – היינו מעשה שלא לשמה", (מכתב מאליהו ח"ד ע' 483). גם הפירוש הזה הוא נכון, אבל לפי המקובלים מעצם התרחשות הבריאה נפלו ניצוצות והתפזרו בין כל הטומאה שבעולם, והכוונה כמו שנתבאר כי יש ענין לזקק ולהעמיד את כל הכחות שבעולם בכדי למצות את הטוב הגנוז בהם, כפי שהאריך בזה הרב קוק במקומות רבים. וכידוע שתורה זו מסוכנת מאד, שכן בקלות אפשר להימשך דוקא אחרי החלק העיקרי של הטומאה, שהוא כמובן רע מאד.