1

נשמה או אורגניזם ב – פרויד מגלה את מעמקי הנפש

עד המאה ה19 נדמה היה כי אנו יודעים לכל הפחות את עצמנו, אנו מודעים ומבינים מדוע אנו פועלים כפי שאנו פועלים, האדם משתדל לעשות את הטוב כפי שחינכו אותו, והיצר הרע מנסה לעשות את עבודתו – להפריע לכך. כך היו פני הדברים כמעט מאז ומעולם, עד שפרץ לעולם הזה זיגמוינד פרויד. פרויד הראה לעולם כולו כי אין לנו שום מושג מדוע ולמה אנו מתנהגים כפי שאנו מתנהגים. פרויד הראה והוכיח כיצד מעשים הנראים קטנים וחסרי משמעות, קשורים ברבדים עמוקים ונסתרים לאירועים הרחוקים שנים רבות זה מזה.

את כל התובנות האלו בצורתן המודרנית חייב העולם לפרויד, אלא שפרויד לא הסתפק בעקרונות האלו כמובן, ופיתח את התיאוריות המפורסמות של הפסיכואנליזה, התיאוריות היודעות לומר גם מה הן הגורמים, מה הם הרגשות המודחקים, מדוע הם מודחקים, וכיצד הם פורצים החוצה בצורות שונות של סובלימציה, או לחילופין נוירוזות. לאחר היסוסים, התקבלו התיאוריות של הרופא הוינאי בציבור המשכיל של ראשית המאה ה20. אך בימינו השתנו פני הדברים, מחקר הפסיכולוגיה התקדם והעמיק עוד ועוד, וככל שהעמיק המחקר התברר עד כמה רחוקים אנו מלחשוב שבאמת בידינו הנוסחאות הנכונות, ושאותן תופעות ספורות אותן תיאר פרויד הן הן 'נשמתו' של האדם, הן המניע והגורם לכל יכולותיו ורצונותיו המופלאים של האדם.

 

הבקורת על הפסיכואנליזה

את ראשיתה של הבקורת על פרויד יש לייחס לתלמידו ויקטור פראנקל, מייסדה של 'האסכולה הוינאית השלישית'. פראנקל שהעריץ את פרויד, ואף כתב שאת מקומו לא ניתן למלא, הכניס גורם חדש עליו פרויד לא מוכן היה לדבר: "האדם מחפש משמעות", את מחקריו ומסקנותיו הוא מתאר בכ30 ספריו, ואף שיטת הטיפול שלו – הלוגותרפיה מבוססת על הענקת המשמעות לחיים ולאירועים שבהם.

פראנקל אומר כי פרויד הושפע מרוח תקופתו בכך שצמצם את כל תופעת הרוח האנושית לתחום אחד ויחיד:

"גדולתו של פרויד לא הניחה לו להתעלם מכך שהגביל עצמו תמיד לקומה התחתונה ולמרתף של הבנין, במלים אחרות שהגביל עצמו למימד נמוך יותר, למימד הפסיכולוגי. הוא נפל קורבן לרדוקציוניזם. רק כאשר הכריז, בהמשך מכתבו ללודויג ביסנוגר, שהוא "כבר מצא מקום לדת בסווגו אותה עם מיני הנאורוזות של המין האנושי". גם גאון אינו יכול לעמוד מנגד לחלוטין נוכח הzeitgeist שלו, רוח תקופתו", (השאיפה למשמעות, הוצ' דביר, 2000, עמ' 35).

הפסיכולוג סטיוארט המשיר מאוקספורד אומר: "המסגרת שבה החל פרויד לשכלל את החקירות הללו הושתתה על הביולוגיה לא פחות מאשר על הפיסיקה, וכמעט שאין להעלות על הדעת את התוצאות שהגיע אליהן בלי ההנחות המוקדמות של תורת האבולוציה.. הדבר המכריע היה אמונתו כי יצירי אנוש הם צאצאיהם של יצורים פרימיטיביים, ומשום כך ירשו דחפים אינסטינקטיביים החייבים בריסון ובאילוף, כדי לעמוד בתביעותיו של קיום בצוותא", (מחשבות על מחשבות, שיחות עם פסיכולוגים, ג'ונתן מילר עורך, הוצ' עם עובד 1983, עמ' 116).

"למרות פזילתו של פרויד לכיוון הפסיכולוגיה ההומניסטית תמיד עלה הביולוג שבו ושטף מגמה זו.. המודל של פרויד היה פיסיולוגי שכן כרופא מחויבתו הראשונית היתה למדע הפיסיולוגי ששלט במאה ה19", (פרופ' מרדכי רוטנברג פסיכולוגיה יהודית וחסידות, בהוצ' אוניב' משודרת, עמ' 34-5).

בשלב מאוחר יותר הבין חלק מסויים באוכלוסיה המשכילה, כי באמת אין שום הצדקה לראות את החיים על כל תופעותיהן בצורה כה חד ממדית, לורנס ג'ון הטרר כותב כי אמנים רבים יצאו ממרפאתו של הפסיכיאטר זועמים על הפרשנויות ששמעו: השחקן משחק כיון שהוא אקסהיביציוניסט, הרקדן רוקד כיון שהוא רוצה לפתות מינית את הקהל, והצייר מצייר כדי להתגבר באמצעות מריחה חפשית של החינוך הקפדני בכל מה שנוגע להפרשות, (מצוטט אצל פראנקל שם עמ' 66). פסיכואנליטיקאי פרוידיאני כתב מחקר על גתה, ומסקנותיו הן כי גתה הוא "גאון שיש בו כל הסימנים של לקות מנית-דפרסיבית, פרנואידית ואפילפטואידית, של הומוסקסואליות, גילוי עריות, מציצנות, אקסהיביציוניזם, פטישיזם, אין אונות, נרקיסיות, נאורוזה אובססיבית כפיתית, היסטריה, מגלומניה.. יצירותיו של גתה אינן אלא תוצאה בלעדית של קבעונותיו שלפני הלידה. המאבק שלו אינו מכוון באמת להשגת אידיאל, יופי, ערכים, אלא להתגברות על הבעיה המביכה של שפיכה מוקדמת..", (מובא אצל פראנקל שם). חנה סגל טוענת כי מטופל שלה שהיה מנגן בכינור ראה בנגינה חויית אוננות, (מחשבות על מחשבות, עמ'301). במקרה של ילד שאהב לשחק רק ברכבות וידיות של דלתות, היתה הסבה לכך לפי דעתה משום שהדבר קשור בהזדווגות של הוריו, (שם עמ' 304).

  • "הסוציולוגים דחו לחלוטין הן את הקונסטרוקציה ההיסטורית של פרויד (רצח האב הקדמון וכו') והן את הנחתו כי הדת היא נברוזה שהשפעתה שלילית בעיקר", (אנצ"ע ערך דת, עמ' 264).

  • "חלק גדול של המחקר הפסיכולוגי החדיש מעלה ספקות לגבי צדדים שונים של רעיונות הפסיכואנליזה על תסביך אדיפוס.. על תורות התסביך נמתחה בקורת רבה, שכן ביסוסן הריאלי לוקה לעתים. נטיותיהן המטאפיזיות בולטות וריבויין מופרז", (אנצ"ע ערך תסביך).

פראנקל מראה כיצד דבריהם של המלומדים נתפסים כדברי שטות אצל האדם הרציונלי, ולולי ההילה שאוחזת אותם לא היה איש מפנה לבו אליהם, כך הוא מספר: "לפני כשלשים שנה היה עלי לשאת בוינה הרצאה עממית על פסיכיאטריה ואקסיסטנציאליזם. הצגתי לפני שומעי שתי מובאות ואמרתי להם שהאחת נלקחה מכתבי היידגר והאחרת היא קטע משיחה שהיתה לי עם חולה סכיזופרני שהיה מאושפז בבית החולים הממלכתי של וינה שנמניתי אז על צות העובדים שלו. אחר כך ביקשת ממאזיני להתאים בין המובאה לבעל המובאה. תאמינו או לא, הרוב המכריע סברו כי הפסקה המובאת מהיידגר היא דבריו של חולה הסכיזופרניה, ולהיפך", (השאיפה למשמעות עמ' 10).

אפילו אם יש בחינה של אמת בכל הפרשנויות הפרוידיאניות, הרי שצורת הטיפול בהן הופכת אותן באמת לעיקר מושא חייו של האדם ומזניחה את כל הצדדים האחרים. פרנקל מתאר כיצד בהרצאתו דיבר על אדם שסבל מאד בעקבות מות אשתו, ופסיכואנליטיקאי מן הקהל העיר לו: "ברור כי החולה שלך סבל סבל רב מחמת מות אשתו רק משום שבתת ההכרה שלו שנא אותה כל חייו". פרנקל השיב לו: כי אפשר שלאחר חמש מאות פגישות על הספה היה מצליח לחלץ ממנו הודאה שכזו, אלא שבכך היה גוזל ממנו את זכרון האהבה שלו לאשתו, עמל כל חייו, (השאיפה למשמעות עמ' 142). גם אם נניח שקיימת איזו שהיא שנאה בתת ההכרה, מבלי להבין מהי משמעותה, ברור שהיא ענין טפל ובטל לעומת האהבה הגלויה והמוכרת. העמדת המציאות על איזו בחינה נסתרת שאין לדעת אם היא קיימת ומה היא, מהווה עיוות.

גם מבחינה רציונלית ישנה בעייתיות בתיאוריה הפרוידיאנית, על זאת כותב פראנקל: "אשר לאותם דברים שנלכדו בצפרני ההדחקה, פרויד סבר כי המין הוא אחד מהם. האמת היא שבתקופתו שלו הודחק המין בממדים המוניים ממש. תופעה זו היתה תולדה של פוריטניות, ופוריטניות זו שלטה בכפה בארצות האנגלוסכסיות. אין תימה איפה כי הארצות הללו היו כפי שמתברר בעלות הנכונות הרבה ביותר לקבל את הפסיכואנליזה", (השאיפה למשמעות עמ' 20). האם בימינו ניתן עוד לקבל את כל התיאורים על הדחקות? כיצד אפשר לומר שהנושא העיקרי בו עוסקים בגלוי ובמרומז כל תכני המדיה ונושאי השיחה הוא נושא מודחק? האמת היא בדיוק להיפך, הרליגיוזה היא היא שמודחקת, ויוצאת לחוץ בצורה של פעילות מינית בעלת אופי מיסטי.[1]

השיטות הפרוידיאניות גורמות עונג של חיטוט בנפש ובפעולותיה, אך אינן מביאות לידי סיום ושינוי, הטיפול הזה אינו מעלה את האדם לדרגה גבוהה יותר בה הוא מרגיש מתוקן. "מה שאני מכנה ריק קיומי הוא בבחינת אתגר לעולם הפסיכיאטריה של ימינו. מתרבים המטופלים המתאוננים על תחושת ריקנות וחוסר משמעות", (השאיפה למשמעות, עמ' 6). "הריק הקיומי הוא תופעה המתגברת ומתפשטת כאחד. היום גם פסיכואנליטיקאים פרוידיאנים מודים, כך היה במפגש בינלאומי שהתקיים לא מכבר במערב גרמניה, כי יותר ויותר בני אדם סובלים מחוסר סיפוק ותכלית בחיים. יתירה מזאת הם מודים שמצב דברים זה הוא הסיבה לרבות מן האנליזות האינסופיות משום שהטיפול על הספה נעשה למעשה הסיפוק היחיד בחיים", (שם עמ' 98). הפרשנות הפרוידיאנית מגשימה את עצמה, על הדרך שהתבטא קרל יספרס: "האדם נעשה למה שהינו באמצעות אותו הדבר שאימץ לו למטרה".

לפי פראנקל עיקרון העונג כולל בתוכו אבסורד: "אשר לעקרון העונג, הייתי אף מרחיק לכת בבקורתי. טענתי היא שבסופו של דבר עקרון העונג יוצא נגד עצמו. ככל שאדם חותר ביתר שאת להשגת עונג כן הוא מחטיא את מטרתו. במלים אחרות: עצם הרדיפה אחר אושר היא היא המפירה אותו.. בד"כ העונג אינו משמש כלל כתכלית המאמצים האנושיים, אלא הוא תולדה שלהם, וכך עליו להישאר. וביתר פירוט עליו להיות תוצאת לואי של מטרה שהוגשמה", (השאיפה למשמעות עמ' 43).

הנסיון להכליל את כל תופעות הנפש בתהליכים שמתאר פרויד,[2] לא צלח כלל ועיקר. פראנקל כבר כתב:

"לא ייתכן שהמצפון יהיה האני העליון ותו לא – וזאת מן הסבה הפשוטה שעל המצפון מוטל, אם יש בכך צורך, לעמוד כנגד אותן אמות מידה ומוסכמות, מסורות וערכים אשר מכתיב האני העליון. ועל כן כיון שהמצפון עלול לעמוד במקרה נתון מסויים, בסתירה לאני העליון, מובן שאי אפשר לזהותו עמו. רדוקציה של המצפון לאני העליון וגזירת האהבה מן ה"סתם" – שתי הפעולות הללו נועדו מראש לכשלון", (השאיפה למשמעות עמ' 27).

על הצמצום של ההסברים הפרוידיאניים נשפך דיו רב, נצטט כאן את דבריו הקיצוניים של ליבוביץ':

"הפסיכואנאליזה היא זבל, איננה מדע אלא מיתולוגיה, היא דנה במה שהיא עצמה המציאה אותו, ושכל קיומה אינו אלא התעסקותה בו.. היא מתייחסת לסטרקטורה נפשית שגם היא לא היתה ולא נבראה ושאינה אלא אנלוגיה למיתולוגיה של השילוש הנוצרי.. בפרקטיקה ריפויית אין ממש בפסיכואנליזה ולא זו בלבד אלא שהיא תקלה לרבים מן המטופלים בה, שאת דעתם היא מסיחה מן התכנים הממשיים של הקיום האנושי והתודעה האנושית אל עולם של דמיונות", (רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ', עמ' 493).

בכנס פסיכולוגים בוינה יולי 1999 (שסוקר באמצעי התקשורת ב21 ביולי 99) הצהירה סופי פרויד ("נכדתו של") בפני 4000 פסיכולוגים מ80 מדינות כי הפסיכואנליזה היא שטות ממדרגה ראשונה, לא רק שאינה פותרת כלום היא גם הופכת את המטופל לאדם נרקסיסטי ומסתגר, לדעתה פסיכואנליזה ממושכת הינה בזבוז זמן וכסף. יש התולים את התפיסה הפרוידיאנית כי החיים הם נוירוזה אחת גדולה, בבעיות אישיות של פרויד עצמו, פסיכולוג פופולארי כותב:

"אבי הפסיכיאטריה זיגמונד פרויד סבל מאגורפוביה. ולא היתה זו בעייתו היחידה. פרויד היה אדם נוירוטי שסבל מאיבודי הכרה פתאומיים, הוא היה מעשן כפייתי, וסירב להיגמל גם לאחר 30 ניתוחים שנועדו לתקן את הנזק שגרמה ללסתותיו מחלת הסרטן. כדי להקל על כאביו, הוא צרך קוקאין במשך עשרות שנים. הוא גם חשש ממספר הטלפון שלו. בגיל 43, קיבל פרויד את מספר הטלפון 14362. הוא האמין שהמספר הזה מנבא את מותו בגיל 61. הפחד שלו ממספר הטלפון "הנבואי" שלו לא הרפה ממנו במשך שנים רבות", (ד"ר סטיבן ג'ואן, הכובען המטורף ואייזק ניוטון, עמ' 97. הוצ' אריה ניר 2002 ).

פרויד לעג לאמונה ולדת, אבל נטה להאמין בשדים ורוחות (רייני, Rainey r.m. Freud as a student of religion, 1975 P 91)

התיאוריות הפרוידיאניות לפעמים נראות כאבסורדים מגוחכים: "מפעם לפעם רומז פרויד, כי בני אדם הם בעלי חיים חולים, מחלתם נגרמת על ידי תקופות הנקה ממושכות ותקופות חינוך ממושכות במסגרת אותו מוסד מיוחד במינו", (סטויארט המפשיר, מחשבות על מחשבות עמ' 126). ובמדה שאפשר לבדוק או לאמת את הדברים הרי מתברר שההיפך הוא הנכון, כפי שטוען פרופ' ב"א פארל מאוקספורד:

"לדעתי עשה פרויד טעות נוראה כאשר תיאר את עונג היניקה כמיני.. ההיפותזה בדבר המיניות האינפנטילית היא בפירוש בלתי קבילה. היא הכניסה את פרויד לתסבוכת נוראה, ובגללה נאלץ להרחיב את מושג המיניות כדרך שעשה, והדבר סיבך ובילבל את כולנו מאז ועד היום", (מחשבות על מחשבות, עמ' 272).

"במידה שנעשו מחקרים אובייקטיביים על המיניות של הנקבה הם מפריכים את הסיפור הפרוידיאני, למשל נעשו מחקרים שהראו כי מבחינת שביעות הרצון או אי שביעות הרצון של בוגרים מגופם, נשים נוטות להיות שבעות רצון מגופן יותר מגברים, וזה ממצא מענין, על כן יש להיזהר מאד בהסברו של פרויד.. כמו כן טוען פרויד כי כאשר הנערה מתבגרת.. במדה שנערכו מחקרים על המיניות של הנקבה התברר לדעתי כי תיאורו של פרויד שגוי או שאין לו סימוכין", (פארל, שם עמ' 278).

הפסיכולוג סטיוארט המפשיר קובע: "התיאוריה הפרוידיאנית אינה מושתתת על לוגיקה ועל ניסויים בדומה לתיאוריות מדעיות אחרות". וג'ונתן מילר מסכם בשיחתו עם המפשיר: "הנה כי כן יש לנו כאן מצב פרדוקסלי, תיאוריה שיסודותיה הלוגים והביולוגיים נראים כה רעועים ובלתי מתקבלים על הדעת מבחינות רבות, ויחד עם זאת נודעת לה השפעה כה מעמיקה על הדרך שבה אנו רואים איש את רעהו בחיי יומיום", (מחשבות על מחשבות עמ' 128).

  • פרופ' ריצ'רד גרגורי אומר כי המחקרים הפסיכולוגיים שעשו רושם גדול ביותר על דמיון הציבור הם דוקא אותם מחקרים שיומרתם להיחשב מדעיים מפוקפקות ביותר. הכל מתעלמים בדרך כלל מהישגיה הניכרים של הפסיכולוגיה הניסויית ואילו האינטואיציות המיסטיות למחצה של הפסיכואנליזה חוללו תמורה עמוקה בתפיסתינו את האדם והחברה. אין כל יחס בין השפעתה האדירה של הפסיכואנליזה לבין אמינותה המדעית, (מחשבות על מחשבות עמ' 267).

בנושא ההצלחה לכאורה של הטיפול הפסיכואנליטי, יש לדעת כי התיאוריה עצמה יוצרת את מבנה הנפש. התיאוריה הינה מבנה נלמד שהפסיכולוג טורח במשך פגישות רבות להפנים בתוך נפשו של המטופל, וכך מתאר את הדבר החוקר רום הארה:

"אם אתה סבור כי במעמקי הבלתי מודע שלך יש לך מנגנון הדחקה, כי נפשך היא טרימוויראט של איד, סופר אגו ואגו, תהיה לסברה זו השפעה אדירה על הדרך שבה תנהל את חייך. אתה תארגן את התנסותך במונחים אלה. העובדה שדברים אלה קורים בוססה היטב בחקר ההיצגים החברתיים של חוקרים צרפתיים", (מחשבות על מחשבות, עמ' 198).

"על פני השטח נראה כאילו עושים האנליסטים עבודת חשיפה בתום לב.. אלא שפני הדברים אינם כאלה, כמובן. פסיכואנליטיקאים תפסו זאת בשנים האחרונות, ופרויד עצמו, באחרית ימיו, אכן אמר, כי הוא סבור שלא תמיד מגיעים אל מה שמתרחש באמת. המשימה העומדת לפני הפסיכואנליטיקן היא לשכנע את החולה באמיתותו של מבנה מסויים לגבי עצמו ועל עברו, שאותו הוא מקבל מידי הפסיכואנליטיקן. השכנוע באמיתות הדברים הוא הדבר החשוב, לא דוקא השאלה אם מבנה זה נכון או לא", (מחשבות על מחשבות עמ' 281).

המבנה הנלמד של הפסיכואנליזה, הינו לפעמים שתלטני כל כך, עד כדי שהוא גורם למטופלים 'לשחזר' מעשים שלא היו ולא נבראו.

"תופעה מקבילה היא של ילדים בוגרים החוזרים בהם מ"זכרונות".. והם תובעים את המטפלים בגין גרימת זיכרונות שגויים באמצעות שיטות טיפול הדומות לשטיפת מח. הקרן לתסמונת הזיכרון השגוי מוציאה כיום פרסומים, תזכירים והודעות לעיתונות הטוענים כי זיכרונות מושהים הם תופעות מזויפות הנוצרות על ידי מטפלים ועל ידי ספרים, ומביאות להרס של משפחות. במרץ 1993, מנה הארגון 3,000 חברים המאמינים שהם, או מישהו במשפחתם, נפל קורבן להאשמת שוא", (מתוך אתר האינטרנט של המכון הישראלי לטפול ומחקר בלחץ פסיכולוגי).

לסיום נושא זה, יש להבהיר, כי הבקורת על הפסיכואנליזה מתמקדת בחלקים הקיצוניים שבה, בפרשנות השיטתית של כל תהליך כתוצאה של הדחקות מיניות, ובנטילת המשמעות מהחלטותיו של האדם. אך בגילויים הפסיכולוגיים המעמיקים, ובגילוי של מנגנוני הנפש, ברור שתרומתו של פרויד היא מפנה היסטורי המקובל על כל העולם כולו בימינו, ואין אפשרות לזלזל בערכו. על הקבלות בין דעת חז"ל לפרטים שונים בשיטת הפסיכואנליזה עמדנו בסדרה 'תושבע"פ' (בפרק: 'האדם גוף ונפש', חפש בדף 'תפיסה הכללית של הנפש'). ובאמת גם בנושא העיקרי של הדחקת דחפים מיניים אין אנו יכולים לזלזל, ועובדה היא שהחטא הקדמון של אדם הראשון גורר עמו את הצורך בבגדים. למרות שפרט זה אינו עיקר הסיפור של החטא הקדמון, ברור מכאן שקודם לחטא זה לא היו עכבות ונוירוזות בהקשר לגוף האדם ומיניותו, ולאחר החטא הוצרך האדם לבגדים – מה שמלמד שהנושא הפך לסבוך יותר. המקובלים גם כתבו בלשונם הציורית אחד מהרעיונות הפרוידיאנים המוכרים: לפי הקבלה 'לילית' מביאה את הטומאה בלילה אל האדם (כאשר האדם חולם חלום בעל אופי מיני הרי שהדמות הנמצאת בו היא שדה בשם לילית, לילית כנראה מלשון לילה. לילית מוזכרת כבר במקורות מספטומיים, אנצ"ע ערך שדים). והנה כתבו המקובלים שאם ראית תינוק שוכב במיטתו ושוחק, זה משום שלילית משחקת בו ("וזהו סוד ששוחקים הילדים כשהם קטנים מלילית, ששוחקת עמהם", עמק המלך שער טז' פרק יא'), וההקשר ברור מאד.[3]

הערות:

[1]פראנקל מספר כי אנשים דתיים חוששים להעביר את חוויותיהם, מכיון שהם חוששים שפסיכיאטר יקרע מעליהם את "מסכת" הדתיות, כאילו היא "אינה אלא" גילוי של פסיכודינמיקה לא מודעת ושל תסביכים למיניהם, (האל הלא מודע, עמ' 47). מטופלת שלו סיפרה: "אני יודעת היטב מדוע אני מתביישת כל כך במאויים הדתיים שלי.. הם נגרמו בעטיה של איזו טראומה או בגלל השאיפה לברוח מהחיים באמצעות מפלט המחלה, וכך, כל פעם שביטאתי את כמיהתי לאלהים הייתי מפחדת ממש שעוד מעט יסגרו אותי במחלקה סגורה", (עמ' 49). ה' בנציגר כתב ב'כתב העת השויצי לפסיכולוגיה' ב1947: "אנו יכולים לדבר על דחף דתי כשם שאפשר לדבר על דחפים מיניים ותוקפניים".

על כך אומר פראנקל: "איש אינו מסוגל לשכנע אותנו שנאמין שהאדם הוא בעל חיים מעודן ברגע שניווכח שיש בו מלאך מודחק", (שם עמ' 61).

[2]המחזאי בן המאה ה19 הבל חזה נסיונות אלו מראש, ובמכתבו מה13 במאי 1857 הוא כותב: "המצפון עומד בניגוד מדהים לכל ערך שהמטריאליזם עשוי להעלות. אם מנסים לצמצם את המצפון ליצר המין או לאינסטינקט הרביה – דבר שייעשה בודאי במוקדם או במאוחר – גם אז לא ניתן יהיה לתרצו או להיפטר ממנו".

[3]עוד על הקשר בין פרויד לקבלה:

"הפסיכולוג דיויד בקאן טען בספרו 'זיגמוינד פרויד והמסורת הקבלית' (1958) שפרויד שאל את רעיונותיו מן הקבלה ואימץ אותם לתורת הליבידו שלו.. את רעיון הליבידו הוא בנה על סמך היכרותו עם מושג היצר היהודי למרות שלא ציין זאת במפורש", (פרופ' מרדכי רוטנברג פסיכולוגיה יהודית וחסידות, בהוצ' אוניב' משודרת, עמ' 34-5).

נשמה או אורגניזם? א דואליזם מול מוניזם

נשמה או אורגניזם ב – פרויד מגלה את מעמקי הנפש

נשמה או אורגניזם ג – הכשל הנטורליסטי

נשמה או אורגניזם ד- הלוגיקה של הויכוח

נשמה או אורגניזם ה – הישארות הנפש

נשמה או אורגניזם ו – הנשמה במקורות היהדות

נשמה או אורגניזם ז – גלגול נשמות