האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

קישור למאמר: https://rationalbelief.org.il/%D7%A0%D7%A9%D7%9E%D7%94-%D7%90%D7%95-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%92%D7%A0%D7%99%D7%96%D7%9D-%D7%92-%D7%94%D7%9B%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%A0%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99/

נשמה או אורגניזם ג – הכשל הנטורליסטי

תמונה של צוות האתר

צוות האתר

[WORDPRESS_PDF]

כיום ברור גם לפסיכואנליטיקאים, כי אין בידינו עדיין הסבר טבעי ביולוגי לכל התופעות הנפשיות. ברור כיום גם לאוחזים בדרכו של פרויד. פרופ' נוי מן המכון הישראלי לפסיכואנליזה ירושלים, הינו מחסידי תורת פרויד, אעפ"כ הוא כותב:

"אין לנו כיום עוד ספק.. אין עוד בידי תורת היצרים להסביר את המניעים לכל עושר הפעילויות הקוגנטיביות וההתנהגויות האנושיות" (פרופ' פ. נוי שיחות כרך ט' חוברת 3 יוני 1995).

זוהי בעצם מסקנתם של כל הפסיכואנלטיקנים בדורות האחרונים: הרטמן, קריס, לבנשטיין, רפפופורט, אריקסון, גורג' קליין, קוהוט, גֶדו. כאשר כל אלו מודים (החל מהתפשטות תורותיו של הפרוידיאני קוהוט ועד ימינו) כי ישנה מערכת דחפים שפרויד התעלם ממנה לחלוטין, היא מערכת ה"עצמי" שאינה נובעת משום מניע יצרי, כבר אין צורך בכל שאר ההסברים המוזרים, שדי בחריגה אחת לשמוט את הקרקע מן הבסיס האידיאולוגי שבהם, כל העומק והענין שהיה בהם לציבור המלומדים אינו אלא ההבנה או השאיפה להבין כי באמת היצר החייתי הוא היצר היחיד בגוף האדם. משתנגלתה הנפש ונתגלה העצמי, אין משמעות וצורך להגדיל את אחוזי הדחפים היצריים, בלי שתהיה סבה לכך. (מתוך מאמרו של פרופ' פנחס נוי "מהו ה'עצמי' של פסיכולוגית ה'עצמי'?". שיחות, כרך ט' חוברת מס' 3. יוני 1995).

"ה'עצמי' כמו כל מושג מופשט אחר בפסיכואנליזה – הבלתי מודע, האני, מנגנון ההגנה, וכו' אינו אלא מה שמוסכם עלינו להגדירו.. ההנחה היא ששדה המחקר של הפסיכואנליזה –נפש האדם על אופני התנהגותו המודעים והבלתי מודעים – הוא כה נרחב עד כי אין בנמצא אף זוית ראיה ממנה ניתן לצפות במלא הקיפן של התופעות". (מתוך המאמר הנ"ל).

גישה ביולוגית חומרנית אינה יכולה להסביר את פעילות נפש האדם, לא את היחודיות של כל אדם, לא את הרגשות, ולא את המניעים האידיאליים:

"פעולות קוגניטיביות הקשורות בכושר היצירתיות אינן ניתנות למישוג מתמטי, שלא לדבר על הבנה. מעיין היצירתיות הוא שהעניק לאדם את כל הנכסים הרוחניים והפיזיים שלו, אלה החקוקים על הדגל שמניפים בגאווה אבירי הרציונליות. עם זאת מקור השפע הזה אינו ניתן להבנה ברורה באמצעים רציונליים. אילו כך היה הדבר כי אז היה אפשר לפתח אלגוריתם להזינו למחשב וזה תוך זמן קצר היה מעניק לאדם תובנות והארות שבאמצעותן היה מגלה כל שאפשר לגלות וחוזר לגן העדן האבוד", (יקיר שושני, בקשר לאלהים, עמ' 62).

"אחד מעקרונות היסוד של המדעים האמפיריים הוא עיקרון ההדירות, אך האישיות והמבנה של כל אדם שונים לחלוטין, ולכן הם מעבר לגבולות החקירה המדעית, אין שני אנשים שתגובתם תהיה זהה לחלוטין למראה פרח מסויים או חוויות שכאלו", (יקיר שושני, בקשר לאלהים, עמ' 64).

הפסיכולוג סטיוארט הימפשיר אומר: "אחת הביקורות הנוקבות ביותר שניתן להטיח בפרויד, היא שאין הוא נותן איפיון של הרגש, של חלקו בחיינו המודעים ושל מקורותיו בנפש הבלתי מודעת. תחת זאת הוא מציע לנו ביאור של המחשבה כשהוא מציג חלק גדול ממטרותינו המודעות ומעמדתנו המודעת על פי העולם וכלפי ידידינו ובני משפחתנו כ"הסוואת מחשבות", שאותן הוא מכנה באורח אופיני "הזיות", המסבירה את התנהגותינו ותגובותינו ברמה העמוקה", (מחשבות על מחשבות, שיחות עם פסיכולוגים, ג'ונתן מילר עורך, הוצ' עם עובד 1983 עמ' 119).

תופעות מופלאות בתודעה האנושית מוכיחות בעליל קיום של תודעה חיצונית, נפרדת וקודמת לנתוני המח הפיזי. כך למשל כותב ג'ונתן מילר בהקשר ליכולת למידת הדיבור והשפה:

"בתחום הבלשנות דרך משל אין להסביר את המהירות שבה מוקנית הלשון לתינוק, אלא בהנחה שנפש התינוק חוננה ביכולת בלתי מודעת לעשות הכללות פוריות לגבי משמעות הדברים המגיעים לאזניו. בהשראת עבודתו המקורית של נועם חומסקי במי"ט הגיעו בלשנים מודרניים למסקנה, כי היכולת ללמוד לשון טבעית ולהשתמש בה מעידה על קיומו של איזה מבנה נפשי, שהוא עצמו יש בו מן הדמיון ללשון", (מחשבות על מחשבות, עמ' 95).

הפסיכולוג ג'רום פודר אומר: "אם נתונה לנו הבנת הכישורים הידיעתיים שאתה מפעיל כשאתה משתמש בלשון, מתעוררת השאלה: מאין באים הכישורים הללו? הכיוון שבו הלכו רוב התיאוריות בתחום זה, הוא ההנחה כי ביסודו של דבר כשרים אלו הם בלתי נלמדים, כי הם חלק מהכישרון המולד של יצירי אנוש מעצם היותם יצירי אנוש. במלים אחרות: תינוקות בני יומם כבר יודעים מן הסתם משהו המאפשר להם ללמוד לשון, כגון הלשון האנגלית. המשימה הקשה מכל שבני אדם מסוגלים לו, היא דוקא הדבר, שהם לומדים בגיל שמונה עשר חודש", (מחשבות על מחשבות,  עמ' 105).

"האדם הוא אדם רק ע"י השפה, אבל כדי להמציא את השפה הוא היה צריך להיות כבר אדם", (וילהלם פון הומבולד, 1855-1767).

מחקרים הראו כי לנפש יש מבנה רוחני, אין המדובר רק בריאקציות טבעיות לסביבה ולסיטואציות הפיזיות, אלא גם תפיסה מופשטת של סמלים, שאין בינה ולמכונת החישוב המוחית שום מחוייבות. מבנה כזה אינו יכול להיות פיזי והוא מוגדר בפשטות כמבנה רוחני. התפרסמו בנושא בעיקר מחקריו של הפסיכולוג קרל גוסטב יונג שעסק רבות בתורת הסמלים הנפשית של האדם, והוא מקבל כמובנת מאליה את עובדת קיום הנפש כמציאות רוחנית לעצמה. ג'רום פודר אומר על כך:

"יש הקבלה בין סגולותיהם של מצבי נפש מסוגים מסויימים לבין סגולות מסויימות של סמלים. אני מניח כי מצבי נפש וסמלים הם הדברים היחידים ביקום – לפחות הדברים היחידים הידועים לנו – שלהם סגולות סמנטיות.. אם אתה מנסה לבנות תיאוריה של הנפש לא תוכל להתיחס להקבלה זו כאל מקרה גרידא", (מחשבות על מחשבות עמ' 96).

לא רק שאין הסבר למכלול התופעות, אין גם הסבר לכח המאחד אותם, פראנקל קבע: "מן הנמנע לבקש את אחדות האדם – אחדות למרות השוני בין גוף לנפש – במימד הביולוגי או הפסיכולוגי, אלא במימד הנואולוגי שמלכתחלה מוטל האדם מחוצה לו", (השאיפה למשמעות עמ' 33). וג'רום פודר אומר: "המערכות המודולריות עסוקות בעיקר בתפיסה ובשילוב פעולות והיגבים פיסיים. אך מנגנונים אלה חייבים ליצור קשר עם מערכת מרכזית יותר, המצרפת את כל אותן חדשות למכלול אחד. אני מניח כי זו מערכת העוסקת בפתרון בעיות ובעיבוד ידיעתי ברמה גבוהה בכלל. אין לי מושג כיצד זה פועל, גם איני משוכנע כי הטכניקה התיאורטיות והניסויית הרווחות כיום עשויות לשפוך אור רב על שאלה זו", (מחשבות על מחשבות עמ' 114). לא רק השאלה הפילוסופית על האחדות עומדת כאן, אלא גם ידיעה פיזיקלית, שאין בטבע שום מהות שניתן לקבוע שהיא שוה לתודעה. התודעה היא מציאות יחודית ולכן אי אפשר לגזור אותה מן הפיזיקה. "ייחודה של התודעה היא באותה לפלכסיביות שמאפשרת לפסיכי להתייחס אל משהו אחר ולהתכוין אליו, לכפילות אינצנציונאלית זו אין הקבלה בתחום הפיסי.. והבדל זה אין להסבירו באמצעים מכניים", (אנצ"ע ערך ביביהוריזם עמ' 283).

אין שום הסבר לזעקה האנושית למשמעות, אותה מתאר במלים קשות ה'פילוסוף של ההתאבדות', אלבר קאמי, בספרו הנודע "המיתוס של סיזיפוס":

"לו אני עץ בין העצים, חתול בין בעלי החיים, כי אז היתה לחיים אלו משמעות, או מוטב לומר כי לבעיה זו לא היתה משמעות, מפני שאני הייתי אז חלק מן העולם הזה. הייתי מהווה עולם זה עצמו, שעתה אני מתנגד לו בכל תודעתי ובכל דרישתי לקרבה. תבונה זו המגוחכת כל כך היא המנגדת אותי לכל הבריאה. אין אני יכול למחוק אותה במשיכת קולמוס אני חייב איפה לשמור על כל הנראה לי כאמת. עלי לתמוך בכל דבר הנראה לי מובן מאליו, אפילו הוא נגדי. ומהו יסוד הקונפליקט, יסוד הקרע בין העולם לבין רוחי, אם לא מודעותי אליו? אם אני רוצה איפה לקיימו, אזדקק למודעות מתמדת, שבה ומתחדשת תמיד, דרוכה תמיד", (אלבר קאמי, המיתוס של סיזיפוס, הוצ' עם עובד עמ' 54).

דומה שאין הגדרה אחרת לזעקה הזו, מלבד "חלק אלוה ממעל", האדם מרגיש בעל כרחו שאין הוא חלק מן הטבע. הוא חלק מדבר גבוה יותר, הוא חייב שתהיה משמעות לחייו כאן, ואין הוא יכול 'לזרום' כאחד מבעלי החיים, יודע הוא שאינו חתול בין בעלי החיים ולא עץ בין העצים, אלא שאין ביכלתו להמציא בעצמו את משמעות החיים.

  • "לבד מן הלא מודע היצרי יש לא מודע רוחני. הלא מודע כבר אינו מכיל יצרים בלבד, אלא גם מהויות רוחניות", (האל הלא מודע, פראנקל, עמ' 19).

התופעות של אידיאלים וערכים המניעים את האדם לפעולות כבירות ומופלאות, שאינן יכולות להיכנס בהגדרה של 'טבע' מעירים מרבצה אפילו את המחשבה החומרנית ביותר, וריצ'רד דוקינס, נציג האתאיזם באנגליה כותב:

"אנו יכולים אפילו לדון בדרכים לטיפוחה המחושב של זולתנות טהורה חסרת פניות – דבר שאין לו מקום בטבע, דבר שלא התקיים מכולם בכל תולדות הארץ. הטבע בנה אותנו כמכונות גנים, אבל יש לנו הכח להתריס בפני בונינו. אנו, לבדנו עלי אדמות, יכולים להתמרד כנגד עריצותם של המשכפלים האנושיים", (הגן האנוכי עמ' 212).

הנה כי כן, גם האתאיסט מכיר בכח האדם ההולך נגד הטבע, אלא שמבחינתו זהו מרד בעולם החומרני ובטבע היוצר. האמנם יכול הטבע להכריז מרד על הטבע? הגישה המוניסטית אינה יכולה להכיר בבחירה חפשית, שכן זו מנוגדת לטבע. אך הבחירה החפשית של ההכרעה האנושית היא האקסיומה של המדע כולו, כפי שמסביר שושני:

"הנימוק השני לקיום המרכיב הרוחני בתודעה טמון ברצון החפשי המנוגד לטבע העולם כפי שטען בצדק קאנט.. שלילת הרצון החופשי מערערת את אמינותן של כל התוצאות המדעיות אלה שהושגו עד כה בעמל רב: הסבה: כאשר המדען חוקר תופעה הוא מניח כמה השערות להסבר ועורך מספר מוגבל של ניסויים או תצפיות לשם אישוש או הפרכה של הנחותיו את ההנחות והניסויים הוא בוחר באופן שרירותי מרצונו החופשי השרירותיות הזו מבטיחה את האובייקטיביות של תוצאת חקירתו אילו בחירת הניסויים וההנחות היתה כפופה לחוקים המגבילים את רצונו החופשי לכאורה של המדען, הרי כל שהוא היה מגלה היה קשר בין התופעות המתרחשות במוחו, שאותן אין הוא מכיר, לתופעות שהוא חוקר. העדר הרצון החפשי היה הופך  את המדע לסובייקטיבי וחסר אמינות לחלוטין. גילוי חוקים כלליים בטבע מחייב אפוא קיומה של ישות שלפחות חלק מתודעתה פועל שלא על פי החוקים האלה", (שושני, בקשר לאלהים, עמ' 64).

כאשר אתאיסט כדוקינס צריך לגעת במה שנראה כבחירה החפשית ובתודעה, הוא נאלץ לשים עצמו כמי שאינו מבין וכבעל חשיבה מוגבלת, בכדי שלא להסתבך:

"אחת מתכונותיה המרשימות ביותר של התנהגות מכונת השרידה היא התכליתיות שזו מפגינה לכאורה.. כשאנו צופים בבעל חיים המחפש מזון או בן זוג או צאצא תועה אנו מתקשים שלא לייחס לו כמה מן הרגשות הסובייקטיביים שאנו עצמנו מתנסים בהם בחיפושינו הדומים. רגשות אלה עשויים לכלול "רצון" בדבר מה, "תמונה נפשית" של החפץ המבוקש, "מטרה" או "כוונה". כל אחד ואחד מאתנו יודע לאור נסיונו בהתבוננות פנימית במכונת שרידה מודרנית אחת לפחות, כי התכליתיות הזאת היא שפיתחה את התכונה הקרויה בפינו "תודעה". אינני בקי בפילוסופיה די הצורך לדבר בטיבה של זו, אך למרבה השמחה, אין לכך חשיבות מרובה לצורך מטרתינו הנוכחית, משום שנקל לדבר על מכונות המתנהגות כאילו מניעה אותן תכלית כל שהי, ולהשאיר על בלימה את השאלה האם הן מחוננות בתודעה ממש", (הגן האנוכיי עמ' 64).

"אם נתעלם מן השאלות הפילוסופיות שמעוררת התודעה, אפשר לראותה, למטרות הסיפור הזה, כפיסגתה של מגמה אבולוציונית לקראת השתחררותן של מכונות השרידה כמקבלות החלטות וכמבצעותיהן, מעול אדוניהן הגנים", (שם, עמ' 73).

אם איננו בקיאים ואיננו מוכנים לעסוק בפילוסופיה של הנפש, איך אפשר לצורך מטרתינו לראות את התודעה כפיסגתה של מגמה אבולוציונית גרידא? (לגבי נפש בעלי החיים ראה להלן). אך לא רק העיסוק באבולוציה של האדם מתעלם במפגיע מהמימד הרוחני, גם העיסוק בפסיכולוגיה עצמה כמדע, מתעלם מכך שהוא עוסק במציאות רוחנית, וחוקרים מתנהגים כאילו הם עוסקים בנתונים מוחשיים. הפסיכולוג רום הארה אומר:

"כאשר החלו הפסיכולוגים  לנסות  להיות מדענים דמו לצעיר המבקש להיות סופר, והוא מגדל זקן, קונה לו מכונת כתיבה, מתלבש בהתאם ומסגל לו את הגינונים השטחיים של עולם הספרות, כפי שהללו מצטיירים לו. הפסיכולוגים דברו בלשונם של מדעני הטבע, כינו את תוצאות מחקריהם בשם מדידות, קישטו את מאמריהם בלוחות של מספרים, ואפילו שלחו ידם במתמטיקה למתחילים. כל זה לא היה אלא נשף מסכות. איכשהו חמקה מהם עיקר העשיה המדעית", (מחשבות על מחשבות, עמ' 179).

"מדוע חוקרי עולם החברה למשל מדביקים לפעילותם כל מיני זקנים מלאכותיים, מדוע הם מדברים שלא לענין על מדידות, על חוקים, על גורמים וכו'? הרי זה משום שיש להם תפיסה מסויימת בשאלה מהי פעילות מכובדת. ניתן לראות בפסיכולוגיה החברתית של הפסיכולוגיה המסורתית דוגמה לחיי כבוד, אשר אותם אנשים חיים אותם, לדעתי, מתוך דעה מוטעית על טיבה של עשיה מכובדת. הרי זה כאילו ניטול סדרי מוסר של שבט נידח, שבט של טיארה דלפואגים, ונשתמש בהם בהזדמנויות שונות באנגליה. דבר מעין זה אירע בפסיכולוגיה. הם נטלו בהשאלה את סדרי המוסד של הפיסיקה, והחלו משתמשים בו לבנין הפסיכולוגיה החברתית כצורת חיים, בלי לשאול "האם זה הלבוש המתאים? כלום זו הדרך להיות חוקרים מכובדים וישרים של החשיבה והפעולה האנושית?". למעשה פסיכולוגיה התנהגותית טהורה אם בכלל עסק אי מי פעם בדבר שכזה ללא הונאה עצמית אינה מסוגלת להסביר דבר. תשוקת ההבנה להסבר, בה אני רואה את לב העיסוק המדעי, והפסיכולוגיים הניסויים, שנטלו בהשאלה את הרטוריקה של מדעי הטבע, בלי שום תפיסה ממשית של המתודות שלהם, פשוט לא הביאו זאת בחשבון", (מחשבות על מחשבות עמ' 196).

חוקר הפסיכולוגיה רוברט היינד מקימברידג' אומר: "אני סבור שאנשים רבים איבדו את הצפון על ידי אנלוגיות שטחיות בין מדעי החברה למדעי הטבע", (שם עמ' 219).

כל מדע הפסיכולוגיה, הוא צורך של בני אדם, לא צורך מחקרי ועיוני, אלא צורך מעשי ויום יומי. האדם נתון במצבים קשים ומלחיצים והוא חייב להישען על סמכות כל שהיא, מאחר ואין מקובל בימינו להאמין אלא לדברים הנתפסים – מוצא האדם מקלט ברציונל, הוא רואה את הפסיכולוגיה כמקור תמיכה רציונלי. אבל אי אפשר להסתמך על "משענת רוחנית" של אדם ש'צריך פסיכולוג' כסמכות מדעית ומחקרית. ד"ר תומאס סאס אומר:

אלמלא היתה מחלת הנפש בנמצא צריך היה להמציאן משום שבימינו הפסיכיאטריה ולא הדת היא הנחלצת לעזרה במצבים רבים, מצבים קשים מבחינה קיומית וטראגיים השאלה אם דרך הפתרון של הפסיכיאטריה לאי אלו מצבים קשים ומטרידים היא הפתרון הטובה ביותר למצבים הללו, אם יכולים היינו להסתדר טוב יותר בדרך אחרת בלי פסיכיאטריה זו בלי ספק שאלה שאפשר להתווכח עליה.. ריבויים של חולי נפש אירע בד בבד עם התפתחותם של בתי חולים לחולי נפש, המבנים, החולים, והפסיכיאטרים התרבו יחדיו בזה אחר זה", (מחשבות על מחשבות, עמ' 311).

הפסיכולוג התיאורטיקן אינו מוכיח את העמדה הנכונה מתוך המחקר, להיפך, הוא בא מתוך עמדתו ומספק לנו את השלכותיה.

  • חנה סגל, מתלמידותיה של מלאני קליין, אומרת: "הדעה המסורתית על המדען, שהמדען הוא שכלתני.. עתה אנו יודעים כי השקפה זו נאיבית. המדען בא כשבמחו השערות, השערות מודעות או תת מודעות, ואפילו בלתי מודעות, ואותן הוא בוחן", (שם עמ' 302).
  • "הפסיכולוג של הדת חייב לגלות בצד המרחק הנפשי שבינו כחוקר לבין האובייקט של מחקרו – גם סימני קירבה לאותו אובייקט ואפשרות של "הרגשה מבפנים", מבחינה זו נפסלת ממילא עבודתם של פסיכולוגים רבים שעמדתם כלפי הדת לא זו בלבד שהיא עויינת אלא חסרת הבנה מכל וכל. ההשקפה שחויות דתיות בדומה לשאר חוויות האדם התפתחו בהכרח מתוך צורות פשוטות יותר, ובסופו של דבר לא דתיות, של חיי הנפש – חולשתה גלויה לעין, במדה שהיא קובעת תהליך היסטורי התפתחותי כביכול, הרי אין היא אלא מכריזה על עיקר אחד מעיקרי האמונה האבולוציוניסטית.. העמדה של דת על מציאות לא דתית אינה עוסקת לאמיתו של דבר בדת כלל ועיקר ", (אנצ"ע ערך דת,עמ' 256).

מדהים לראות כיצד מטריאליסטים מתבזים בהגדרות לולייניות בכדי לנסות לברוח מהמציאות הפשוטה של תודעה, תופעה שאינה מוסברת בדרך חומרית, שכן לא יתכן שדומם יחשוב על אודות עצמו, ירגיש כאב, וכו'.

כך למשל ד"ר סוזן בלקמור בריאיון לתומר פרסיקו:

ה"עצמי" הוא מעין מסתורין שכזה בפילוסופיה ובפסיכולוגיה. נדמה לי שרוב בני האדם מרגישים כאילו הם לא הגוף, אלא משהו ששוכן בתוך הגוף. נראה שההרגשה הזאת מתחילה בילדות המוקדמת, וכך אנחנו ממשיכים לגדול באופן טבעי: אנחנו תופסים את עצמנו כמעין רוח או נשמה המוחזקת בגוף. יש מין "עצמי פנימי" שכזה, שבו מאמין גם מי שלא רוצה להאמין בנשמה. ככה זה מרגיש לנו. הממטיקה מחדדת את ההבנה שזה לא ייתכן.

כל מה שאנחנו יודעים על המוח, על אבולוציה וכדומה, מוביל לכך שאין שום אדם קטן בתוך הראש. אז למה אנחנו מרגישים ככה? תשובה אפשרית היא שהממים דואגים לכך. המילה "אני" היא מם חזק מאוד. עם ההתבגרות אנחנו מתחילים לדבר על עצמנו כעל מישהו שהוא בעל הגוף, שהוא בעל רכוש מסוים, שהוא בעל אמונות ומחשבות. אבל אולי כל זה הוא מעין תחבולה של אותו מם חזק שהוא רעיון ה"אני", ובכל פעם שאנחנו משתמשים במילה הזאת, אנחנו משכנעים את עצמנו בקיומה כעצם פנימי.

ובכן, יש לנו הסבר מדופלם, איך התודעה שלנו חושבת שהיא קיימת, זה משהו שהתרגלנו מילדות, יש לזה גורמים אבולוציוניים וכו', אבל היי, התודעה הזו חושבת שהיא קיימת, משמע היא קיימת, לא? השאלה היא לא מדוע היא קיימת, אלא שעצם קיומה הוא לא חומרי, זה לא חלק ממהות החומר – שהוא יחשוב אודות עצמו, ולא מוסבר בתהליך חומרי. הכשל הזה חוזר בצורות שונות אצל כל המטיפים המטריאליסטים, וכדי בזיון וקצף.

נשמה או אורגניזם? א דואליזם מול מוניזם

נשמה או אורגניזם ב – פרויד מגלה את מעמקי הנפש

נשמה או אורגניזם ג – הכשל הנטורליסטי

נשמה או אורגניזם ד- הלוגיקה של הויכוח

נשמה או אורגניזם ה – הישארות הנפש

נשמה או אורגניזם ו – הנשמה במקורות היהדות

נשמה או אורגניזם ז – גלגול נשמות

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
2 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
דניאל
דניאל
3 months ago

אני לא כל כך מבין מה הבעיה העקרונית שהשפה או למידתה אצל תינוקות מעוררת במטריאליזם, ישנם גנים המועברים בירושה בין השאר מוקנה לתינוק מנגנון בסיסי שמאפשר לו את קליטת השפה?