נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

נשמה או אורגניזם ו – הנשמה במקורות היהדות

הכינויים "נפש" "רוח" "נשמה" במקורות הקדמונים לא נאמרו תמיד בדווקא, שלשתם יכולים להתחלף זה בזה, "תצא רוחו ישוב לאדמתו" מקביל ל"לא נותרה בהם נשמה" ול"בצאת נפשה כי מתה". כך גם בלשונות חכמים "פרחה רוחה" נאמר על אדם, ו"נטילת נשמה" על בעלי חיים (שבת פרק ז'). בכולם הכוונה לכח החיים, שמתפרש בכל אחד על פי ענינו. וכך אומר רבי שמואל  "חברהון דרבנן": "כאן הוא עושה נשמה נפש ולהלן הוא עושה נשמה רוח מנין ליתן את האמור כאן להלן ואת האמור להלן כאן ת"ל חיים חיים לגז"ש", (ב"ר יד י).[1]

מה יש בנפש האדם שאין בנפש הבהמה? השלחן ערוך קובע (על פי מגילה יז:) "מותר האדם מן הבהמה היא הבינה והשכל". כך גם אומר המדרש: "במדע שנתתי לך יתר מן הבהמה וחיה", (ויק"ר לב ב). באופן מפתיע גם חכמים שלאחר התלמוד כולם מכנים את הנשמה ואת מותר האדם בשם "שכל". כאשר הרמב"ם מדבר על הישארות הנפש הוא כותב:

כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף אלא צורת הנפש שהיא הדעה שהשיגה מהבורא כפי כחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים", (הל' תשובה פ"ח ה"ג)

הקדמונים מדברים על שכל השורה על החומר, ולכן הגדרת הנשמה בפשטות לדעתם היא "שכל האדם":

"בצלמנו עצם שכלי נצחי ושם השכל האנושי הוא בלי כל חומרי.. נקרא צלם אלקים.. הוא עצם שכלי ומחויב שיהיה נשאר אחר המיתה", (ספורנו בראשית א כו). "לא נקרא אדם כ"א בסבת הנפש והשכל", (רבינו בחיי בראשית ה א). "דבר ידוע שהנפש הוא שכל נבדל", (דרשות הר"ן דרוש יב), "שכל נקשר בגוף", (דרשות הר"ן דרוש ד ). "הנשמה היא שכל נבדל אשר שלמותה לידבק בשכל פועל", (צידה לדרך כלל א פי"ח). "הנשמה היא החכמה ומושבה במח הראש", (א"ע שמות כג).

"בהיות בעולמו של הקב"ה בריה משותפת מחומר ושכל וזהו האדם היה דבר ראוי ומחוייב.. ואין ספק כי לולא מן הטעם הזה שנתחייב שכלנו לשכון בתוך החומר בעל התאוות והחטאים ראוי היה שכלנו לשוח לעמוד בפני בוראו", (ספר החנוך שעד). "שמעיינות השכל שהוא הנפש הקיימת מתקלקלים קצת בענין הטומאה", (מצוה קנט'). "אין שום שלמות לאדם מצד מה שהוא אדם אלא אחר המות בלבד כשיהיה השכל מופשט מהחומר", (ספר העיקרים מאמר ד פכ"ט).

"השכל הזה השורה על המח יש ששעורו הרבה ויש ששעורו מעט ואינו מצד הגוף שהרי כל בני אדם יש להם מח אלא מצד זה שהשכל לעצמו ענין לעצמו ויתרבה ענינו או יתמעט לפי מה שיהיה האדם משכיל לפי שהשכל בכח לא בפועל ועתה תצייר שהשכל הזה ימצא בעצמו בלי שתוף הגוף ואח"כ תצייר השכל הזה בלי כלי כלל", (ספר חרדים פרק ה). "אדם כפי מעלת השכליות שבו שהיא הנשמה נתכבד מקומו ביותר", (מהרש"א תענית כא).

בעל אבני נזר כותב: "והנה בס' מורה נבוכים כי השגחת השי"ת על האדם באמצעות הדבוק הוא השכל השופע על האדם ובלשון מחקר נקרא שכל ובלשון קבלת חז"ל נקרא נשמה, וזה א"צ ראיה", (יו"ד תנד).

הסגנון הזה לכאורה מתמיה, כי אנו היינו נוטים לסמן את הנשמה בכח הרצון, בבחירה החפשית, ביכולת להגשים אידיאלים וערכים, ברגשות ובמצפון. דוקא השכל, אינו אלא ענין טכני, שהרי סוף סוף גם לבהמה יש שכל וחכמה מסויימים, אף שהאדם חכם לאין ערוך. אמנם ברור שאין הכוונה ב"שכל" לעומת "רגש" כמקובל בלשוננו, (המונח 'רגש' כלל לא היה בשימוש הקדמונים). הכוונה ב'שכל' היא לתודעה, ידיעת עצמו. לנו עדיין נח יותר להצביע על הרגשות והמצפון, מכיון שגם לבעל חי יש תודעה מסויימת, ואילו מצפון וערכים אין אנו מוצאים אצלו כלל. סיבת ההבדל נעוצה בכך שאנו רוצים להצביע על ההוכחה לקיום הנשמה, והקדמונים הצביעו על ההבדל המהותי, וההנחה של תורתם היא שהתודעה החייתית היא פחותה, המצפון והערכים נובעים רק מהחכמה והשכל המביאים אותנו להבין את הצורך בהגשמת הערכים. נראה שבאיזה שהוא מקום מרגיש בעל החיים את מציאותו, אך אין הוא מסוגל להרהר על משמעות קיומו ומשמעות תודעתו - התודעה שלו מסתכמת ברצון להגן על עצמו ועל הקשור בו. היכולת של התודעה להתעלות מעל מלחמת הקיום היא ה"שכל", הנשמה.

אי אפשר אמנם להוכיח שתודעתו של בעל חי אינה מתעלה מעבר לכך, ומן הצד השני אין בכלל אפשרות להוכיח שלבעל חיים יש תודעה, ואין זו אלא אינטואיציה שלנו. לפי תורת קדמוננו אין משמעות לתודעה של בעל חי ללא גוף, שהרי כל תודעתו מסתכמת במצבו של הגוף, ואילו תודעה אנושית, גם ללא גוף תהיה תמיד שכל חושב. כך כותב בעל ספר הזהר: "נפשין רוחין ונשמתין דאינון שכליים", (פרשת בהר).

לפיכך ההגדרה של הנשמה "שכל" באה להגדיר את מהות הישארות הנפש, ואכן, הנפש לעצמה ללא גוף אינה יכולה להתאפיין בערכים ואידיאלים או ברגשות, שהם יחסים בין גופים ובני אדם בעולם חומרי. זה מה שהביא את הקדמונים לתלות את הישארות הנפש ברמתו של השכל, כפי שכותב הרמ"א: "השכל הנקנה אשר יתעצם באדם והוא הנשאר ממנו לדעת הרמב"ם והנמשכים אחריו כמ"ש הרמב"ן בשער הגמול", (תורת העולה ח"ג פמ"ב). "ענין החלק השכלי שהוא הנשמה שבאדם", (שם פס"ה, וכן כתב הרמ"א בספרו מחיר יין על מגלת אסתר ב ה), וזו גם ההגדרה האריסטוטלית "שכל נבדל".

את כח החיים הבסיסי כינו הקדמונים "נפש", ואת התודעה האנושית היכולה להתרחב יותר מאשר בתחום הצרכים כינו "נשמה", כפי שכותב רס"ג: "החכמה יותר דקה מן הנפש, והיא חזקה ממנה ובה תתנהג", (אמונות ודעות מאמר ב'). רס"ג מבדיל בין כח החיים שישנו גם אצל בהמה, ובין הנשמה הבוחרת וחושבת בצורה מופשטת, כשתי ישויות שהאחת חזקה מחברתה. כעין זה כותב גם הגר"א כי הנשמה אינה בגוף (פירוש לספרא דצניעותא), הכוונה שהתודעה היא חשיבה מופשטת לעצמה, ואינה חייבת להיות קשורה בגוף, ולכן כדבר רוחני, אין לייחסה למיקום של הגוף. אך אין הכוונה לשתי ישויות ממש, שהרי אין שתי תודעות לאדם אחד, ראה לעיל בהערה.

כאשר הנשמה נותרת לאחר המוות, לפי חכמינו נשארות בה אותן התכונות שקיננו בה בחייה. לא רק כח החשיבה נשאר אלא האישיות כולה, כך סיפרו על רוח נבות שנשאר שקרן גם לאחר מותו (סנהדרין), ושנשמת טיטוס דיברה דברי בלע גם לאחר מותה (גיטין נו'), וזה גם פשר המאמר "רשעים אפילו על פתחו של גהינום אינם עושים תשובה", הנשמה היא האדם בעצמו[2] (כך מבואר גם ב'שיעורי דעת' א' ט'). המדרש אומר: "נשמה זה האופי", (ב"ר יד ט).

הנשמה היא כל אישיותו של האדם. כיצד אם כן מגיעה הנשמה למחו של האדם בזמן היווצרו, האמנם מלאך בדמות חסידה מגיע בכדי לשתול את הנשמה בגוף? הרמב"ן כותב בנושא זה:

"ויפח באפיו נשמת חיים.. ויחס אותה לבורא יתברך כי הנופח בכלי מרומו ממציא בו רוח.. לא רָמַז בריאתה.. ועמה נבראו כלם.. ודעת הגוים שאומרים שהיא נבראת כמו בריאת הגוף אינו נכון כלל, מפני שאין הקב"ה בורא עכשיו תמיד יש מאין, אלא פועל וממציא דבר מדבר", (דרשת תורת ה' תמימה לרמב"ן).

"ויפח באפיו, נשמת חיים דא נשמתא קדישא דאתמשכא מאינון חיים דלעילא", (זוהר ח"ג מו:).

הרמב"ן מפנה את תשומת לבינו לכך שלא מוזכר בתורה כי הנשמה נבראה, הנשמה היא נפיחתו של ה' ומשלו הוא נופח, כפי המוזכר גם בזהר. הנשמה אינה נבראת יש מאין, אלא נמשכת יש מיש. עם נשמתו של אדם הראשון נבראו כל הנשמות. אם אנו באמת מזהים את הנשמה עם האישיות והתכונות כמו גם החשיבה של האדם, קשה לנו לדמיין נשמה ערטילאית עומדת לעצמה מחוץ לגוף האדם לפני היווצרותו, שכן נשמתו של תינוק מגיעה אלינו חלקה וריקה כשכל יכולותיה מסתכמות ביכולת למידה. יתירה מכך, יודעים אנו כי גם התכונות וצורת החשיבה קשורות בענין הגנטי, "נשמתו" של הבן דומה מאד ל"נשמתו" של האב. מבלי להיכנס לויכוח המפורסם בסוציולוגיה בין האסכולה הדוגלת בהשפעה הסביבתית לבין זו הדוגלת בהשפעה תורשתית, אין ויכוח על כך שהתכונות והאישיות הן בעלי קשר הדוק לגנטיקה. אפשר לומר בעקבות הרמב"ן כי כח החיים של אוסף הדנ"א האנושי קשור בקשר פסיכו פיזי עם הנשמה, כל עוד תא חי מחובר לגוף האדם הוא קשור גם עם נשמתו (בכל תא אנושי נמצא כל המידע הגנטי של האדם). ולפיכך נשמת העובר נמשכת מנשמת הוריו "יש מיש". היכולת המופלאה של פריה ורביה היא יכולת של המשכת נשמה יש מיש, האדם מפצל את עצמו לשתיים ומביא אדם חדש לעולם שהוא בשר מבשרו.

אפשר לצייר את תהליך יצירת הנשמה בצורה פשטנית: ברור לנו כי כשהאדם מדבר על עצמו במושג של "אני" הוא מתכוין לכל גופו, למרות שאם יכרת איזה חלק מן הגוף, יפסיק חלק זה להיות "אני". כך קל לנו להבין שאם יתווסף חלק חי לגופו, יהיה זה כלול ב"אני". אין אנו מבינים את הקשר הפסיכו פיזי, אך אנו יודעים כי החלק הפסיכי אינו יכול ליצור קשר עם העולם החיצון אלא דרך החלק הפיזי של המח, בשלב מסויים נוצר בתוך גוף האם מח נוסף - מחו של העובר. למן אותו רגע דומים האם והעובר לתאומים סיאמיים, בעלי לב משותף, זרימת דם משותפת, חילוף חמרים משותף, אך שני מוחות - ושני נשמות. ישנם גם מקרים של תינוק בעל שתי ראשים, ששתיהם משתפים פעולה, ונראים כתודעה אחת. אך זו מוטאציה שאינה יכולה להתקיים זמן רב, ונראה שהסבה לכך היא דוקא חוסר שיתוף פעולה בין שתי המחות. הלידה היא בעצם ניתוח של הפרדת שני הגופים המחוברים.

הערות:

[1]האחרונים ובפרט המקובלים מבדילים בין הכינויים האלו, ומייחסים לכל אחד מהם אספקט אחר של הנשמה. המושג "חלקי הנפש" מתכוין לתכונות שונות של הנפש, בדומה לפסיכואנליזה המחלקת את הנפש לחלקים שונים, כך ראה לדוגמא במאמרו של פרופ' נוי:

"אסכולות שונות בפילוסופיה ובפסיכולוגיה ניסו להתמודד עם בעיה זו ולהציע נוסחאות שונות לתיאור ולהסבר בפיצול בפעילות הנפשית.. ג'ון לוק ניסה להציע קוי חלוקה מוגדרים בין 'תחושה' ו'השתקפות'.. במשך שלש מאות השנים שחלפו מאז הוצעו מספר מודלים נוספים.. שטרבה הציע להבדיל בין ה'אני המתנסה' ל'אני המתבונן', טולמין סבר שהחלוקה נוגעת ליכולת האנושית לדבר ולפעול באופן מקביל, ובלום הציע לחלק גם בין 'אני המתבונן אובייקטיבית' ו'אני או עצמי החווה סובייקטיבית'.. נראה לי שכל המאמץ בן מאות השנים להתוות את קוי החלוקה הקבועים הוא אך פועל יוצא של האמונה עתיקת היומין באחדות הנפש/העצמי/הפעילות המוחית.. נראה לי שהספק שהתעורר בעשור האחרון לגבי עצם האמונה באחדותו של העצמי יאפשר גם לנו לחדול מלחפש קוי חלוקה שכנראה לא קיימים כלל.. המימצאים החדשים של הנוירויפיסיולוגיה הוכיחו שכל המיספירה של המוח מסוגלת להגיב ולפעול בצורה אוטונומית.. ואפילו לקיים מערכת נפרדת של כוונות ציפיות ותקוות.. המסקנה הבלתי נמנעת היא.. שמרכזי המוח השונים שומרים על היכולת לקיים פעילות קוגנטיבית נפרדת. יש מצבים בהם מוקד הפעילות מוסט מדי פעם ממרכז אחד למשנהו, כאשר כל מרכז בתורו משתלט על מרכזי הארגון האחרים, ויש מצבים בהם מתקיימת פעילות מקבילה בד בבד לאורך שנים או יותר ערוצי ארגון",  ("מהו ה'עצמי' של פסיכולוגית ה'עצמי'?". שיחות, כרך ט' חוברת מס' 3. יוני 1995).

הרעיונות האלו תואמים לתיאורים של חז"ל על שתי יצרים המצויים באדם. ובכל אופן לענין חלקי הנפש ברור שאין הם אלא כינויים, ראה (ב"ר יד' ט'): ה' שמות נקראו לנפש, ובספר הבהיר (אות יג) כי נפש רוח נשמה וכו' הם שמות לנשמה. גם בזהר (תרומה קמא:) א"ר אבא תלת שמהן איקרי נשמה דבר נש נפש רוח נשמה, "הנפש אחת, וחלוקה לפי מדותיה" (המבי"ט, בית אלקים שער היסודות סד'). לפי המהרש"א (ברכות יג.) "נפש רוח נשמה המה שמות המקובלים למה שקראו הפילוסופים נפש טבעית חיונית ושכלית".

על הפרשנות הזו למושג 'חלקי הנפש' כמצבים מסוימים ולא כישויות נפרדות, מוכיחים גם דברי המקובלים בכמה מקומות כשהם מדברים על היעדר חלק מחלקי הנפש, כך כותב בעל אור החיים: "הרשע אין לו נפש", (דברים לא א), והחסד לאברהם כותב: "דע כי יש אדם שאינו זוכה אלא לנפש בלבד ויש אדם שזוכה לנפש ולרוח ויש מי שזוכה גם לנשמה וכפי זה יקבל בשבת יתר", (חסד לאברהם, עיה"ק מט). בזהר נאמר: "הכועס נשמה קדושה מסתלקת ממנו", (זהר פרשת תצוה). בקיצוניות יותר כותב החסד לאברהם במקום אחר: "בתחלת הלילה הנשמה אינה עם הגוף כ"כ וע"כ התורה אינה צלולה אז ועיקר התחכמות האדם הוא בהנשמה", (עין הקורא טז).

[2]הכח לאכול ולשתות נקרא נשמה יתירה (רש"י ביצה טז'), משום שהתכונות הם הנשמה, בתכונה זו של לאכול 'בשביל שני אנשים' השתמשו בביטוי 'נשמה יתירה'.

 

נשמה או אורגניזם? א דואליזם מול מוניזם

נשמה או אורגניזם ב – פרויד מגלה את מעמקי הנפש

נשמה או אורגניזם ג – הכשל הנטורליסטי

נשמה או אורגניזם ד- הלוגיקה של הויכוח

נשמה או אורגניזם ה – הישארות הנפש

נשמה או אורגניזם ו – הנשמה במקורות היהדות

נשמה או אורגניזם ז – גלגול נשמות

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

4 מחשבות על “נשמה או אורגניזם ו – הנשמה במקורות היהדות”

  1. לא הבנתי
    הנשמה שהיתה לפני הגוף זה החלק החושב והתכונות שבגוף?
    האם היא תמשיך לחשוב באותו סגנון ותהיה בעלת אותם תכונות אחרי המוות [מה שאומר שיהיו לי אותו סוג רגשות שיש לי עכשיו רק בלי גוף?
    ואיך יש מציאות של גלגול נשמות עם שינוי גמור בכל התכונות בזמן שאתם מציגים אותה כחלק החושב?
    למה לא להבין שזה חלק רחני שאין לנו בו תפיסה והוא גם לא התכונות אלא שיש בו קשר שלא ניתן להבנתינו בין התכונות [אשר הם במסגרת העולם שלנו ולא באותו סוג רוחניות] וקשר זה יש בו השפעה בין הנשמה ובינינו

    1. צוות האתר

      חכמי ישראל הבינו כי הנשמה היא השכל, כפי שהראינו למשל כאן
      לגבי סגנון חשיבתה, ניתן להעלות רעיונות כגון שהקשירה שלה בגוף משפיע גם על צורת החשיבה, אבל מכיון שאין לנו יכולת לדעת דברים כאלו הרי אלו דברים בטלים
      לגבי גלגול נשמות ראה כאן.
      אתה כותב "למה לא להבין… שאין לנו תפיסה.. שלא ניתן להבנתינו", זה נשמע קצת כמו אוקסימורון. ואכן ברור שאין לנו תפיסה ומדובר ברעיונות בעלמא.

  2. יש קטע שעדיין לא הבנתי:
    גם אם יספרו לי כיום שבגלגול הקודם שלי סבלתי נורא זה לא יפריע לי, ואפילו אם יספרו שהייתי בגיהנום לפני ירידתי לעולם זה לא יפריע לי, כך גם אם יספרו לי שמידי לילה הנשמה שלי עולה לדין על כל מעשי ובדין זה היא סובלת אי"ז יפריע לי.
    והסיבה לזה כי אין לי כל חיבור רגשי בין האשיות שלי כיום על מגוון הרגשות שלה ובין מה שמכונה ה"נשמה" שהיתה בי עוד לפני שנוצרתי
    ולהבנתי זה מגיע לא רק מכך ששכחתי את מה שהיה אז, אלא מכך שהנשמה שהיתה בי לפני ירידתי לעולם זה לא ממש החלק שמרגיש לי עכשיו שמחה או עצב, [וגם אם תגידו שבמקורות רואים שזה כן אותו חלק, עדיין בירידה לגשמיות הוא שונה לגמרי עד כדי שאין לאדם כל חיבור רגשי למה שקורה עם נשמתו במציאות שלה מחוץ לעולם הגשמי שלנו].
    וא"כ ברצוני להבין למה שאחשוש למה שיקרה עם הנשמה שלי אחרי מותי, והרי אין לי אליה כל רגש כל עוד היא בסגנון שונה ממה שיש בי כעת, [ה"אני" שאני רוצה בטובתו אינו הנשמה גרידא אלא האני על התכונות שיש בי במציאותי הנוכחית, ואין לי כל רגש למשהו שרק אומרים לי שזה "אני" בלי שיש לי כל תחושה וכל אפשרות לתפוס את הקשר ביני ובינו].

    ובאופן שונה מעט אשאל האם אחרי מותי "הנשמה החושבת" [לפי המקורות שהבאתם] תמשיך לחשוב כמו עכשיו, כלומר שאם כאן הייתי רגשי אז גם שם, ואם כאן שכלי וקר אז גם שם, או שחלק זה יגמר כמו כל התכונות שלי שיגמרו, ומה שישאר זה רק הנשמה שכאן היתה בצורה של חושבת אך שם תהיה בסוג מציאות אחרת.

    תודה רבה על הכל

    1. הרציונל של הישארות הנפש הוא שהנפש לא נעלמת בהיעלם הגוף
      גם כל הטענות לסוגים שונים של הישארות הנפש במוות קליני וכדו' טוענות אותו דבר
      ולכן אין סיבה להתייחס לזה כמישהו אחר

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *