האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה
10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

נשמה בלי דואליזם?

תמונה של צוות האתר

צוות האתר

ויליאם קרול, מהפקולטה לתיאולוגיה ודת באוניב' הרווארד, כותב במאמרו 'נשמות' (חלק מתוכן הדברים):

עבור מי שחושב שאין במציאות דבר מעבר למה שניתן לזהות ולהסביר על ידי המדעים האמפיריים, השיח על הנפש, ובמיוחד הנשמה האנושית, נשאר במקרה הטוב תזכורת מוזרה להשקפות מיושנות על הטבע, ובמקרה הגרוע ביותר, מכשלה אבסורדית לידע שלנו על העולם. במובן זה, הכותרת שלמאמר זה זקוקה למרכאות, כדי שנוכל לדון בצורה הכביכול חומרית של מה שנקרא באופן מסורתי "נשמה".

עבור מטריאליסטים, הנשמות פשוט לא קיימות. אף על פי כן, למרות המאמצים המתמשכים של סופרים כמו פול צ'רצ'לנד, דניאל דנט ועוד אינספור אחרים, ישנה  תחושה מתמשכת שביצורים חיים יש יותר מאשר בדומם, מה "יותר"? זה עשוי להיות נושא למחלוקת.

רוב הדיונים על נשמות מתמקדים בנשמות אנושיות, אך נשמות אנושיות הן רק סוג אחד של נשמה. המילה "נשמה" מתייחסת באופן מסורתי לתכונת המפתח של דברים חיים שגורמת להם להיות היצורים החיים שהם. כך, למשל, אריסטו ותומס אקווינס מדברים על נשמות של ירקות, של בעלי חיים, ושל בני אדם. לכל סוג של יצור חי יש מקור משלו לחיים, לסוג של נשמה. אכן, לכל חומר טבעי, בין אם הוא חי ובין אם לאו, יש נוסחה משלו, המקור שלו להיות מה שהוא ולא משהו אחר. לדבר על נשמות הוא לזהות הבדל מהותי בין הלא חיים לבין החיים, ולפיכך לזהות מקור או עיקרון המבדיל את החיים להיות מה שהם.

בדיון על נשמות אנושיות, במסורת הפילוסופיה האפלטונית קיים סוג של דואליות – כלומר, ההשקפה כי בני האדם מורכבים משני חומרים שונים, גוף ונפש. עבור סופרים דתיים רבים, עתיקים ועכשוויים, גרסה כלשהי של "דואליות" נראית לא רק מושכת מבחינה פילוסופית, אלא גם מבחינה תיאולוגית, כדי להיות תואמת את הדוקטרינה של אלמוות הנפש. בקרב הפילוסופים של ימינו, ישנם רבים המגנים על הבנה דואלית של הטבע האנושי, ללא התייחסות לאמונה הדתית.

הדואליזם הוא מושא הביקורת של אותם מדענים ופילוסופים, הפועלים מתוך הבנה חומרנית של העולם, כאשר הם מעמידים בספק את משמעותו של  המונח "נשמה". הדואליזם, לעומת זאת, אינו ההבנה היחידה של הטבע האנושי הקשורה ברעיון של נשמה. כפי שנראה, אריסטו ותומס אקווינס לא החזיקו בדואליזם, אף שאיששו את קיומה של הנשמה.

מדע אמפירי ופילוסופיה טבעית

בספר חדש, The Soul Fallacy: מה שאנו מרוויחים על-ידי ויתור על האמונה בנשמה שלנו , ג'וליין מוסולינו, פרופסור לפסיכולוגיה וחבר המרכז למדעי הקוגניציה באוניברסיטת ראטגרס, שוטח ביקורת על אלו שהוא מכנה "הדואליסטים החדשים". ההתמקדות שלו היא על נפש האדם, בפרט, על ה"ניתוק" שלה מן הגוף. הנשמה, המובנת במונחים כאלה, היא עבור מוסולינו "טענה מדעית". הוא כותב:

מכיוון שהאמונה בנפש שאינה מהותית מייצגת אשכול של היפותזות מדעיות על פיזיקה, ביולוגיה ומדעי המוח, הקביעה אם יש לנו נשמות, היא משימה אובייקטיבית כמענה לשאלות על מקור המינים, או על גילו של היקום.

אין לו שום קושי לאשר כי "מדענים גילו כי אין ראיות אמינות לקיומה של הנשמה, ה'נשמה' מנוגדת למה שאנו יודעים על המדע המודרני, וישנן עדויות מוחלטות התומכות בחומרנות".

מה שנחשב כ"ראיה מדעית "תלוי, כמובן, במה שמכלילים בקטגוריה של המדע. שאלות על נשמות – במובן הרחב של העקרונות המניעים של היצורים החיים – ממוקמות לא במדעים האמפיריים עצמם, אלא במדע הטבעי יותר הידוע כפילוסופיה טבעית. זוהי טעות להגביל את הבנתנו את הטבע למה שהמדעים האמפיריים לבדם מספרים לנו על העולם. השיח הרציונאלי מקיף זירה רחבה יותר של ידע. הדיסציפלינות הפילוסופיות, כולל המטפיסיקה, מרחיבות עוד יותר את הבנתנו את המציאות, וכל אלו אינם דורשים פנייה לאמונה דתית. האמונה הדתית טוענת כי נשמות אנושיות הן בנות אלמוות ובלתי ניתנות להפרדה במובן מסוים, וכי בתחיית המתים האדם, הגוף והנפש, יקומו בדרך חדשה.

אחת הטעויות המושגיות הרבות שמוסולינו ואחרים עושים, היא לחשוב שהמחויבות למדעים האמפיריים כמקור לאמת פירושה בהכרח מחויבות לפילוסופיה טבעית מטריאליסטית. כל דיון בנושא נשמות, או באמת של כל נושא אחר הנוגע לטבע הדברים, דורש ידע שנחשף במדעים האמפיריים. עם זאת, הידע חייב להיות כרוך בהרהורים כלליים יותר על הטבע ועל הטבע האנושי. טענתו של מוסולינו עצמו, כי הידע האנושי מוגבל רק למה שהמדע האמפירי חושף עצמו היא לא רק טענה פילוסופית, אלא גם טענה השוללת את תפקידה של כל פילוסופיה של הטבע.

גישתו של מוסולינו נכשלת חלקית משום שהוא דן רק במושג המצומצם ביותר של ה"נשמה" שמספקת ההבנה הדואליסטית של הטבע האנושי. בהבנה זו, ה"נשמה "נתפסת כישות עצמאית, המתקיימת איכשהו באיזה שיתוף פעולה עם הגוף העצמאי שהוא אחר ממנה. אבל יש תיאורים אחרים, קפדניים יותר מבחינה פילוסופית, על הטבע האנושי ועל נשמת האדם. גם אם ביקורתו של מוסולינו על הצורה שהוא מגדיר נשמות אנושיות, בעלת משמעות, טענותיו אינן ממש מאתגרות את דעותיהם של הוגים כמו אריסטו ותומס אקווינס.

הפילוסופיה הטבעית של הנשמות

עלינו לאתר טענות פילוסופיות ותיאולוגיות לגבי נשמות האדם בהקשר הרחב יותר של נשמות כל היצורים החיים. אנחנו צריכים להבין את הנשמות בהקשר הרחב יותר של העקרונות של כל הדברים הטבעיים, חיים ולא חיים.

לכל חומר טבעי יש עקרון מימוש שהופך אותו לחומר שהוא. עיקרון שכזה, הידוע במסורת האריסטוטלית כ'צורה', הוא מקור הממשות והאחדות של מה שקיים. פילוסופיות מטריאליסטיות ומכניסטיות של הטבע נוטות לראות את הדברים כצירוף של חלקים חומריים בלבד: לא יותר מאשר חלקים רציפים עם חלקים אחרים. לכן, הם לא יכולים באמת להסביר את האחדות של כל ישות. בביולוגיה, לעומת זאת, מדברים על "מאפיינים מתפתחים" שאינם ניתנים לפירוק למרכיבי החומר של דבר. עבור חלק, התודעה היא תכונה מתהווה, לא זהה למבנה העצבי של המוח.

אם להשתמש בביטוי של אד פסר , הנשמה אינה "מה", אלא "על ידי", כלומר, אינה חפץ בעל מהות חמרית, אבל היא עיקרון אמיתי שחייב להיות מקור של הדבר בפועל. על מנת שחומר טבעי בעל תכונות מהותיות יתקיים, חייב להיות עקרון מאחד ומממש עבורו. ז"א, המונח המשמש באופן מסורתי כ'צורה', העיקרון הממשי של החיים, הוא "נשמה".

הנשמה היא לא מעטפת חיצונית או מבנה. זה לא חומר עצמאי. במקום זאת, זהו עיקרון קובע מהותי – ביטוי לעובדה שהשלם היא מציאות חדשה, שאינה ניתנת לצמצום למרכיביו החומריים. הנשמה היא לא משהו נוסף, בפנים, או משהו המאוחד עם החלק הפיזי. הנשמה היא מה שהופך את החיים להיות סוג של יצור חי זה, והנפש האנושית היא עושה את החומר שהאדם מורכב ממנו לאדם.

תודעה, נפש, רצון ונפש

זה קל, אבל לא נכון, לזהות את הנפש האנושית עם התודעה, הנפש, או הרצון. האדם, החומר האחד שהוא אחדות הגוף והנפש, הוא מודע. לא הנשמה היא זו שמודעת, וגם לא התודעה שלנו. האדם הוא בעל הכרה, והמודעות היא תכונה של סוג של יצור חי של האדם. זה לא שהנשמה גורמת לאדם להיות מודע, נשמה היא העיקרון הממשי של האדם כולו כאדם. כעיקרון מממש, הנשמה היא המקור של כל המציאות, הממשות, של זה שהוא העיקרון המממש.

באופן דומה, הנשמה היא לא המוח שלנו. בני האדם חושבים. שהמוח הוא כוח המאפשר לנו לחשוב, אבל חשיבה היא פעילות אנושית. לבני האדם יש יכולת לחשוב, פעילות שהיא חומרית ולא מהותית, נובעת מהיותינו בני אנוש. הנפש האנושית היא העיקרון הממשי של האדם, זה לא משהו פנימי בתוכינו שחושב ומהרהר.

טעות כאן היא לחשוב על הנפש כסיבה יעילה של משהו (למשל, חשיבה) ולא כגורם פורמלי, סיבה למעשה של השלם ומכאן הגורם של כל התכונות של הפרט. כפי שראינו בדו"ח של מוסולינו, מכיוון שהמדע האמפירי אינו יכול להראות שום ראיה למטרה יעילה בלתי-נראית בבני-אדם, אין סיבה טובה להניח את קיומו של נשמת-האדם, אם נתפוס אותה כסיבה יעילה. עבור רוב הפילוסופים מאז דקארט, יש רק שני סוגים של סיבות: יעיל וחומרי. לפיכך, כאשר אנו ניצבים רק עם שתי אפשרויות, הנשמה, אם היא קיימת, צריכה להיות סוג של משהו שדוחף או מושך. ההבחנה בין סיבה יעילה לסיבה פורמלית נעלמת לעתים קרובות בדיונים בני זמננו על הטבע, אך היא תכונה חשובה לכל הפילוסופיה של הטבע.

היכולת שלנו לבחור היא תכונה נוספת של מה זה אומר להיות אנושי, וגם זה כרוך בממדים חומריים ולא מהותיים. אבל נפש האדם אינה הרצון החופשי שלנו, זה לא משהו בתוכנו שבוחר. שוב, בני האדם בוחרים והם יכולים לבחור באופן חופשי משום שבני האדם הם מסוג הדברים שהם. זה לא חלק מאיתנו שבוחר, יותר מאשר חלק מאיתנו שחושב, או חלק מאיתנו שהוא מודע. הנפש האנושית היא לא איזה "אני" חבוי בתוכנו.

הקיום של הנשמה האנושית

תומס אקווינס חשב שאנחנו יכולים לדעת שכל נשמה אנושית אינה בת ביטול ולא ניתנת להרס, ולכן יש בה מעין אלמוות טבעי. הטיעון שלו במטאפיזיקה הוא מורכב מאוד, והוא נשען על הבנתו את הסוג המיוחד של עיקרונות הקיום של נשמה אנושית. הוא חשב שמאחר שתכונות מסוימות של ההוויה האנושית, כגון חשיבה, אינן פעולות ישירות של איבר מסוים (למשל, המוח), מכאן שהנשמה, הינה בעל עצמאות כלשהי מן האדם שהידיעה מתוך החשיבה עוברת אליו. המונח שהוא השתמש בו היה "צורה מתמדת". כמקור לרציונליות של קיום האדם, שיש לו פעולה או תפקוד שבסופו של דבר בלתי תלויים בחומר, נשמת האדם ניתנת להפרדה מן הגוף.

תומאס היה תמיד ערני כדי למנוע מעין דואליות שהניחה שני חומרים ברורים, גוף ונפש, באדם. אבל הוא גם הכיר בכך שהנשמה האנושית היא מקרה מיוחד. הוא לא חשב שהבנתו את הנפש האנושית כבלתי ניתנת להשחתה סותרת את הטענות הכלליות יותר בפילוסופיית הטבע על הנשמה כעיקרון הקיום של החיים.

פילוסופיה מטריאליסטית המכחישה את המציאות של תכונות לא מהותיות של העולם היא תפיסה ירודה של הטבע, כולל הטבע האנושי. בכל ניתוח מלא של החיים, יש משמעות למונח נשמה, ללא הנשמה אין חיים.

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x