נתי רובין ואגדת השליטה המצרית
הדוקטור נתי רובין כבר התחיל לשעמם, אבל הוא מזכיר נקודה שמוזכרת רבות אצל תועמלני רשת, ולכן נתייחס אליה.
הטענה: בזמן יציאת מצרים, היתה כנען פרובינציה מצרית, בשליטה מצרית, ולכן לא היתה משמעות ליציאה, וכן היו המצרים יכולים למנוע מבני ישראל להסתובב בסיני, או להיכנס לארץ.
וכך כתב האדמו"ר מסוסרטי בלשונו הזהב:
"המציאות ההיסטורית היא, ש"יציאת" מצרים לא היתה ולא נבראה, מפני שלא היתה יכולה להיות. *במשך ארבע מאות שנה רצופות, המכסות את כל התקופה הפוטנציאלית האפשרית של "יציאת" מצרים, עם מרווח יפה לפניה ולאחריה, מסביבות 1500 לפנה"ס ועד סביבות 1100 לפנה"ס, היתה כנען פרובינציה לכל דבר של האימפריה המצרית. הפרעה תחותמס השלישי כבש את כל כנען וסוריה, והגיע עד הפרת. המצרים הקימו בכנען מרכזים שלטוניים, הטילו על תושביה מסים, והאחריות הבטחונית כולה בארץ היתה שלהם.*
בני ישראל יכלו "לצאת" ממצרים לכנען, כשם שאמריקאים בזמננו יכולים "לצאת" מארצות הברית לפלורידה. גם אם היו משועבדים בארץ גושן ואסורים לצאת ממנה, והצליחו איכשהו בכל זאת להתרחק משם עד כנען, פרעה לא היה צריך אפילו "לרדוף" אחריהם, ויכל להסתפק בהוראה לצבא והמשטרה המצריים בכנען להשיב אליו את "הבורחים", כשם שמילאו אנשיו בכנען כל הוראה אחרת שלו.
אכשור דרא, ובזמננו כדי לבדוק עובדות היסטוריות אין צורך להרחיק לספריות ולנבור באנציקלופדיות, והכל זמין במרחק לחיצה אחת ב'גוגל'. כל אחד יכול למצוא בחיפוש פשוט את המחקרים, התגליות הארכיאולוגיות, המכתבים והמסמכים הרבים ששרדו, ומשרטטים את העובדה הבסיסית של ארבע מאות שנות שלטון של האימפריה המצרית בכנען השכנה, שהם דבר מוסכם ובגדר עובדה טריוויאלית בעיני כל בר בי רב בתחום. בכל זאת אטרח, למען השלמות, להעתיק כמה דוגמיות מן התעודות והאסמכתאות הרבות לעניין".
עד כאן.
מצחיק אותי כל פעם מחדש, לראות בורים כדוגמת רובין החוזרים שוב ושוב על המנטרה 'אנחנו יודעים הכל על מצרים', או 'המצרים תיעדו הכל', ובלשון מדברת גדולות לקבוע קביעות כדוגמת: "ארבע מאות שנות שלטון של האימפריה המצרית בכנען השכנה, שהם דבר מוסכם ובגדר עובדה טריוויאלית בעיני כל בר בי רב בתחום", בעוד לא מיניה ולא מקצתיה. כמובן יתכן שהמצרים תיעדו הכל, אבל אלינו הגיע תיעוד דל וחלקי, בנוגע לרוב התקופות. אין שום ידע על 'שלטון בכנען' ובודאי לא ידע מוסכם ועובדה טריויאלית.
אבל ראשית, הבה ונעשה סדר בנתונים.
כמו שאומר נתי: "מסביבות 1500 לפנה"ס ועד סביבות 1100 לפנה"ס", זה אכן מרווח הזמן הפוטנציאלי ליציאת מצרים.
לדברי נתי, בזמן הזה:
"היתה כנען פרובינציה לכל דבר של האימפריה המצרית. הפרעה תחותמס השלישי כבש את כל כנען וסוריה, והגיע עד הפרת. המצרים הקימו בכנען מרכזים שלטוניים, הטילו על תושביה מסים, והאחריות הבטחונית כולה בארץ היתה שלהם".
האמנם?
התקופה הזו היא תקופת 'הממלכה החדשה' במצרים, השושלות ה18-ה20.
חמשת המלכים הראשונים בשושלת ה18 הם: יעחמס א, אמנחותפ א, תחותמס א, תחותמס ב, חתשפסות, זמן שלטונם יחדיו הוא כמאה שנים.
בכל השנים האלו אין תיעוד לכך שכנען היתה פרובינציה כנענית, להיפך, מדי פעם מלכים אלו היו מגיחים צפונה למלחמות.
המטרות העיקרית של המלחמות האלו היו שתיים: ערי החוף שבמערב, ודרכי המסחר שבמזרח עד נהר פרת.
כל מסעות המלחמה המצריים פנו, או לתיחזוק הקשרים עם ערי החוף, או לכיבושים במזרח עד נהר פרת. מסעות המלחמה המצריים התפצלו תמיד בשלב כל שהוא בשפלה לאחר מהיעדים האלו.
בשום זמן ובשום מצב לא נלחמו המצרים ולא כבשו את גב ההר, ובודאי לא שלטו שם.
ההתנחלות הישראלית היתה בעיקר בגב ההר, שילה, שכם, בית אל, בנימין, וכו', כפי המתואר בספר יהושע, הדורות הראשונים של ההתנחלות לא כבשו אפילו את עמק יזרעאל – מחמת מרכבות הברזל, שכחן היה רק בעמק, עד לקרב של ברק מול סיסרא. ערי החוף, היו ביד הפלשתים עד ימי דוד.
כך שאין שום פלא, שגם המצרים רצו לשלוט בערים האלו, בהן עברו דרכי המסחר, ממזרח וממערב.
אך לאורך זמנם של חמשת המלכים האלו אין באמת שליטה גם בערים האלו.
המקור הראשון המפרט לנו על מסע כיבושים בכנען, הוא מסעו של תחותמס השלישי שהזכיר רובין, בשנת 1457 לפנה"ס, לפי מה שהוא מספר על עצמו הכה תחותמס את הכנענים במגידו, והקים מרכזים מצריים בערים: עזה, יפו, בית שאן, ובערי החוף הפיניקיות (כומידו, צומור, אולזה – בשטח לבנון של ימינו).
שוב, אין שום קשר לאתרי ההתנחלות הישראלית.
ושוב, אין כאן שום כיבוש, יש כאן מסע קרב, שלא הפך את הערים לכבושות. בנו של תחותמס ג, אמנחותפ ב יוצא שוב לצפון, באיזור 1450 לפנה"ס (חלפו בסה"כ 7 שנים), במסעו הראשון טיפל באיזור סוריה, הוא לא מדווח עליו כלום (כי כנראה הפסיד בקרב ולא השיג כלום), במסעו השני הוא נלחם שוב בעמק יזרעאל, מול הכנענים, הוא מזכיר גם את החבירו בארץ. שלפי חלק מהחוקרים הוא כינוי כללי לנודדים עברים, וכולל בתוכו גם את בני ישראל.
המלך הבא בתור: תחותמס הרביעי, לא עשה כלום בכנען. הבא אחריו: אמנחותפ ה3, שוב נלחם בסוריה, וסחר מול כנען, אין שום זכר לכנען כ'פרובינציה מצרית'.
המלך העשירי בשושלת ה18 הוא מאד מפורסם, אמנחותפ ה4, המכונה 'אחנתון', שניסה לעשות מהפכה באמונה המצרית, ולהכתיר את אתון בלבד לאל הראשי,[1] שנות מלוכתו הן במחצית השניה של המאה 14 לפנה"ס.
על אחנתון יש לנו יחסית הרבה ידע, משום שארכיון שלם של מכתבים שנכתבו בזמן מלכותו התגלה, הוא ארכיון אל עמרנא המפורסם, המכתבים האלו מתארים בפירוט את המצב בכנען.
נעתיק מכאן את המצב המשתקף באגרות:
אנו עוסקים באגרות שנשלחו במאה היד’ לאמנחותפ, ולאחר מכן לאחנתון. לפי הסיפור שבתנ”ך, צריכה היתה כנען שעד כה היתה בת חסות של מצרים, להיות בפאניקה. “נמוגו כל יושבי כנען”. היחלשותה של מצרים המוכה אחר יציאת מצרים, היתה אמורה ליצור זעזוע אצל עמי האיזור, שיציבותם היתה תלויה בידה הארוכה של מצרים.
אגרות אל עמרנא מייצגות בסך הכל עשרים שנה בתולדות כנען, הן חלקיות ביותר ורובו של הארכיון אבד. ובכל אופן, ממה שיש בידינו אפשר בהחלט לראות, שהן מייצגות בדיוק את המצב שהיה צפוי בכנען. הנושא העיקרי של האגרות הוא מהומה מדינית, נודדים משתלטים על הארצות ועושים מה שמתחשק להם, ומושלי הערים בכנען מתחננים לפרעה לעזרה, לשליחת קבוצות חיילים, מעט זהב. ואילו פרעה אינו משיב, הוא מסתגר במקדשיו ויוצר דת חדשה בה האל אתון נעלה מעל כל האלים.
זו התוצאה שהיינו צריכים לצפות במקרה ויציאת מצרים אכן התרחשה.
הגוף האתני המאיים באגרות הוא ה’חבירו’, מונח זה אינו חופף ל’בני ישראל’, שכן הוא בא בהקשרים רבים ושונים גם באשור העתיקה, ובאיזורים שמחוץ לארץ ישראל. זרטל מביא את ההשערה ש’עבירו’ הוא מלשון עבירתם ממקום למקום, שבטים נודדים. אך מן הרישומים עולה של’עבירו’ היה רקע שמי, וייתכן בהחלט שהכוונה ל’עברים’, קבוצה אתנית שישראל היתה חלק ממנה, כפי שרואים במקרא כבר בזמן יוסף היתה ‘ארץ העברים’, ולמצרים היה חוק ‘לא לאכול את העברים לחם’. ייתכן שיש קשר לתרבות האבלאית שאחד ממלכיה (כמעט אלף שנים קודם לכן) נקרא ‘אבר-אם’ בדומה ל’עבר’ המקראי. כנראה קבוצות נודדות רבות פשטו על ישובים שנחשבו כיציבים ומבוססים עד היחלשות מצרים. אפשר שאחת מהם היתה עמלק, שמתואר אז כנודד באיזור, אולי גם המדיינים. כך מתואר בתורה שבאותו הזמן סיחון כבש חלקים גדולים מעמון ומואב. מלמט מזהה את החבירו עם העברים: יחד עם חוקרים אחרים אני מניח, שיש קשר כלשהו – לשוני ואתני – בין העברים לעפירו”.(מלמט, א., 1996-1995. “יציאת מצרים – מקבילות מצריות”, ארץ-ישראל 234-231 :25)
כיצד מתארים מלכי כנען את המצב בארצם? תוהו ובוהו, כולה עוברת מן השליטה המצרית לידי החבירו, ופרעה לא עושה כלום.
כך כותב מלך ירושלים: “ישלח נא המלך יורי קשת.. אם יהיו יורי קשת השנה אזי הארצות והשליטים יהיו למלך, אדוני אם לא יהיו יורי קשת לא יהיו יותר הארצות והשליטים למלך”, “ארץ המלך עברה לידי החבירו ועתה אפילו עיר בארץ ירושלים בית לחם שמה עיר השייכת למלך עברה לצידם של אנשי קעילה”, “ישמע המלך אם לא יהיו יורי קשת ארץ המלך תעבור לידי אנשי החבירו”, “יציל נא המלך אדוני את ארצו מידי אנשי החבירו”. שליטת עיר לא ידועה, כותבת: “ארץ המלך אדוני נחרבה, ושייך לאנשי החבירו, ידאג נא המלך אדוני לארצו וידע נא המלך”. מלך גזר אומר: “אחי הצעיר מרד בי ונכנס לעיר מחוז ונתן את שתי ידיו לראש החבירו.. דאג לארצך”!
אך אין מדובר רק בידע כללי שהארץ עוברת לידי החבירו, אלא בידינו גם פרטים גיאוגרפיים: המשותף לאגרות כולן קשור לשכם, “שנאת כולם מכוונת בעיקר נגד שניים נסיך שכם, וחבורות העפירו” (זרטל, 356). לַאבַּיוֹ נסיך שכם משתף פעולה עם העפירו, מאשימים המלכים הכנענים בזה אחר זה.
ומה מתואר בספר יהושע? בני ישראל נכנסו ישירות לשכם, ללא כיבוש. שכם שהיתה נחלת יוסף, ובניו שמרו על בעלותם בה כמתואר במקרא, שיתפה פעולה עם הישראלים הנכנסים, ושם כרת יהושע ברית לכל בני ישראל, יחד עם הקמת המזבח וטקס הברכות והקללות בהר עיבל הצמוד לשכם.
יש להבין שמציאות היסטורית כזו, של מלך עיר בודדת בכנען, ה’שם פס’ על פרעה ומצרים ומשתף פעולה עם הפולשים, לא יכולה להיות ענין של מה בכך. בימים כתיקונם היתה האימפריה המצרית שולחת פלוגה שתטאטא אותו לים התיכון. עובדה היא שלאביו לא חשש ממצרים ועשה מה שרצה, וכך הוא מתואר מוסר את ערי הארץ לעבירו בזו אחר זו. “מלך שכם לקח את ערינו” (אגרת 280).
זרטל מתאר: “לאביו הוא דמות מיוחדת במינה, מין נפוליון של תקופתו, באמצעות רצונו הנחוש הפיסי והנפשי הוא יוצא להרחיב גבולותיו בעמק יזרעאל ובשפלה כאחד, אין הוא חושש ממצרים המסוכסכת והשקועה ברפורמות דתיות” (זרטל, 359).
מלכי כנען אינם מבינים מדוע פרעה מסתגר בביתו ולא עוזר להם כבימי קדם: “שלחתי מתנות אל המלך אדוני, אבל לקחו אותם בשדות בקרבת איילון, ידע נא המלך שאין ביכולתי לשלוח שיירה אל המלך, אדוני לידיעתך”, “מלכיאל אינו מפר את בריתו עם בני לבאיה אשר נועדה לכבוש את ארץ המלך לעצמם, שליט העושה מעשה כזה מדוע מלכי אינו קוראו למשפט? ראה מלכיאל ותגו עשו את המעשה הבא אחרי שכבשו את רבת מועדות עתה פניהם לירושלים”. שליטה מצרית אמיתית לא היתה יכולה לאפשר מצב שכזה. זעקתם של מלכי כנען נותרה ללא מענה, מצרים היתה מובסת ומושפלת, ואחנתון היה עסוק במהפכה דתית, המזכירה את הדברים שהראה משה במצרים באותות ובמופתים.
מוזכרות באגרות ממלכות נוספות ש’נתנו יד לעבירו’, אפשר שהכוונה לגבעונים שכרתו ברית עם ישראל כמתואר בספר יהושע.
אגרת אחת מזכירה את ‘שמעון’, ואפשר שהיא התנחלות ראשונית של שבט שמעון.
מה אומרות לנו האגרות על המצב המדיני? האם יש נתונים על הערים הכנעניות השונות ופעולותיהן? ירושלים היתה בעלת מעמד מרכזי וחשוב, כפי המתואר באגרות. ואכן ספר יהושע (י’ א’) מתאר את אדוני צדק מלך ירושלים בראש ברית המלכים. ירושלים שרדה בשליטה כנענית עוד שנים רבות.
בצפון מספרות לנו אגרות אל עמרנא, כי ידו של מלך חצור תקיפה מצור על שפת הים ועד עבר הירדן. בהתאם לאמור ביהושע יא’ י’ שחצור היתה ראש כל הממלכות האלו. כך עולה גם מספר החלומות הבבלי ומכתבי מארי (אהרוני, הארכיאולוגיה של א”י בתקופת המקרא עמ’ 18 ועמ’ 132).
בנוגע לבריתות בין המלכים, קוראים אנו ביהושע י’ לג’ כיצד מלך גזר יצא לעזרת מלך לכיש, ואכן, באגרות אל עמרנא רואים קשר מיוחד בין גזר ללכיש, (את זאת העיר כבר אהרוני, הארכיאולוגיה של א”י בתקופת המקרא עמ’ 158).
ביהושע יא’ א’ מסופר כיצד מלך אכשף משתמש ברכב ברזל, ובאגרות אל עמרנא (אגרת 386) מוזכר מלך אכשף כמי שיביא רכב מלחמה, (אטלס דעת מקרא עמ’ 128).
לסיכום אומר עמיחי מזר: “רשימת ערי הממלכה העיקריות מכתבי אל עמרנא מתאימה א”כ כמעט בשלמותה לשמות הערים המצויינות במקרא (שופטים א כז-לה) כערים כנעניות ששרדו גם בתקופת השופטים” (ע, מזר, הזיקה בין הארכיאולוגיה לחקר ההיסטוריה, הפולמוס על האמת ההיסטורית במקרא י-ם 2001 עמ’ 107. לחפור את התנ”ך עמ’ 170, בהערה דן בענין תענך עליו דן מזר שם).
ועוד נקודה מעניינת: באגרות אל עמרנא אגרת 256 מוזכר השם ‘ישוא’ Jašuia, תוך כדי נסיון להראות את אמיתת דבריו כותב שולח האגרת “אינני משקר, תשאל אפילו את יהושע”.. כבר בדור הקודם הציע קויפמן, שהמדובר על יהושע בן נון (פרופ’ קויפמן, תולדות האמונה הישראלית ד’ 7. Weippert, M. 1962. “Canaan, Conquest and Settlement of. . ובשנים האחרונות התעורר שוב דיון בנושא. – “The Interpreter’s Dictionary of the Bible Supplementary Volume. Nashville: Abingdon Press, pag 128 86; Moran, William. Ed. 1992. The Amarna Letters. Baltimore: Johns Hopkins University Press, pag 30). Paton, Lewis. 1913. “Israel’s Conquest of Canaan.” Journal of Biblical Literature pag 32
כמובן שאין לראות אגרות אלו כמשקפות את כל האירועים, כפי שכותב פרופ’ גליל: “אין ספק שלא שרדה בידינו אלא שאריתו של הארכיון המקורי.. לנוכח עובדות אלו ברור שאין על ערך למסקנות המתבססות על אי הזכרת ערים או אירועים באגרות אל עמרנא” (ערי הממלכה הכנעניות במאה היד’ לפנה”ס היקפן ומעמדן המדיני, קתדרה 84, 1997).
מה שחשוב לשים לב באגרות, שלמרות שכותביהן הכנענים פונים שוב ושוב לפרעה, הם לא מקבלים שום עזרה, לא זהב, ולא קבוצות של כמה עשרות חיילים. פרעה עומד ופוכר ידיים בארצו וה’חבירו’ משתלטים על הוואסל לשעבר שלו, כנען. שבטים נודדים כובשים גם בעבר הירדן, וגם מצפון. כנראה היחלשותה של האימפריה המצרית, נתנה כח לעמלקים, ועוד שבטים שמיים נודדים, לנגוס בממלכות הותיקות. האגרות מתארות את השיתוק שאחז במצרים, לפני שהכנענים עיכלו את משמעותו. אמנחותפ המפואר ששלט ביד רמה ומפעלי הבניה שלו היו שיא האימפריה המצרית לדורותיה. סיים בקול ענות חלושה. בנו אחנתון התכנס סביב עצמו ברפורמה דתית קיצונית (המזכירה את מלחמת משה באלילות), והממלכה המשיכה להידלדל. כך היינו מצפים לראות את מצרים והאיזור אחרי יציאת מצרים, וכך אנו רואים את המצב באמת משתקף באגרות אלו.
עד כאן לגבי אחנתון, ומה קורה מכאן ואילך?
אחריו מלכו עוד בשושלת ה18: סמנח, תות ענח אמון (מת בגיל 19, אבל התפרסם מאד בגלל שהתמזל מזלה של אחוזת קברו להישמר כמעט בשלמות משודדי עתיקות עד לעת החדשה), אחרי מלכו איי, וחורמחב, שני המלכים האחרונים בשושלת ה18.
המלכים האלו לא שלטו בכנען ואף לא ידוע על כיבושים שלהם בכנען.
בשושלת ה19 מלכו רעמסס א, סתי א, סתי חידש את הענין המצרי מצפון, וערך מסעות מלחמה לסוריה ולכנען, הוא נוסע לבית שאן כדי להחזיר את ההגמוניה המצרית עליה, ובדרך נלחם עם החבירו ברמות יששכר (על גבול עמק יזרעאל).
אחריו מלך רעמסס השני, מלך גדול וכובש, שנלחם עם החתים באיזור סוריה של ימינו וניצח בקרב מפורסם שהתרחש בקדש, בגליל המערבי הוא פוגש קבוצה בשם 'איסר', שיש מזהים אותה עם שבט אשר, שנחלתו היתה בגליל.
אחריו מלך מרנפתח, בשלהי המאה ה13 לפנה"ס, מרנפתח כבר מזכיר במצבתו המפורסמת את ישראל בכנען. זה חייב להיות לא לפני יציאת מצרים.
ובכן, סיכום הנתונים הידועים עד כאן:
במשך שלש מאות שנה: המאות ה15-ה12 לפני הספירה, מלכו במצרים כעשרים מלכים, על רובם אין לנו מידע בהקשר הכנעני. אבל על כמה וכמה מהם מתואר שניהלו מסעות קרב בכנען.
מטרת המסעות האלו היתה לחזק את השפעת ושליטת מצרים, בעיקר בהקשר של דרכי המסחר.
המסעות האלו היו תמיד, אך ורק בערי החוף או בערי העמק.[2]
בין מסע למסע – תמיד נחלשה והתפוררה השליטה המצרית, ולכן היה צורך במסעות נוספים, המסעות היו מסעות קרב וכיבוש, מול אוייב שמתבצר בערים.
כך שבעצם בכל נקודת זמן יכול להיות ריאלי הכיבוש הישראלי.
מכל התקופה הזו שתי נקודות זמן מתאימות בהרבה פרטים לזמן יציאת מצרים:
ימי אמנחותפ השלישי, וימי רעמסס השני.
שניהם היו מלכים גדולים וכובשים, שאחרי זמנם פתאום משתרר תוהו ובוהו בכנען ואין שום משמעות לשליטה המצרית, למשך זמן ארוך.
על שתי האפשרויות האלו ראה כאן:
חוקר המקרא מנחם הרן, מתייחס ישירות לטיעון הרווח הזה, וכותב:
"אפשר שכל החיפוש אחר שעת שפל בשלטונה של מצרים, מעיקרו, אין לו הצדקה. שהרי אין לשכוח שאפילו בתקופות של גאות לשלטון המצרי בקדמת אסיה לא היתה האחיזה המצרית בשטחים הנשלטים ישירה לחלוטין, אלא עקיפה בעיקרה. אמנם, בערים המרכזיות כגון עזה ובית שאן ישבו פקידים וחנו חילות מצב מצריים, אבל השלטון המצרי הוגשם בעיקרו באמצעות השליטים המקומיים, שבדרך כלל לא הורדו מכיסאותיהם ורק הפכו לווסאלים של פרעה. אף הפרעונים הגדולים שהוליכו את צבאותיהם הרחק מעבר לגבולות מצרים, היו נצרכים לחזור ולערוך מסעות מלחמה תכופים כדי לממש את אחיזתם באותם השטחים. ולא עוד אלא שאזור ההר של ארץ ישראל, שעד תחילת המלוכה היה התחום העיקרי לכיבוש ולהתנחלות של שבטי ישראל, נמצא למעשה בשולי השטח שבפיקוח המצרים, ואפשר לומר שרשמה של מצרים היה מוגבל בעצם לשטחים הסמוכים אל הדרכים הראשיות המבתרות את הארץ. אופייני הדבר, שכמעט כל הערים הכנעניות שהוזכרו ברשימותיהם של מלכי מצרים (אשקלון, גזר, יפו, מגידו, תענך, יבלעם, עכו ואחרות), ואף הערים שמקומן הוא בפנים הארץ (כגון ירושלים ושכם), הן כאלה שלפי עדות המקרא עצמו לא נכבשו על ידי בני ישראל עד לתקופת המלוכה. אין אפוא לבטל מראש את האפשרות שתחילת כיבוש הארץ על ידי ישראל, ויציאת מצרים שקדמה לה, אירעו בזמן שלטונו של מלך חזק", (הרן, המסגרת ההיסטורית של יציאת מצרים: נתונים ופתרונות, בתוך: מקרא ועולמו: מבחרמחקרים ספרותיים והיסטוריים, מאגנס, 2009).
מייטליס, מראה, שהסיפור המצרי משמש כאישוש לסיפור המקראי:
הערים המצריות היו דווקא אלו שלפי המקרא כלל לא נכבשו על ידי ישראל, כך לדוגמא המקרא מתאר שערים כגון – מגידו, תענך, עכו, צידון, איזור בית שאן והגולן כלל לא נכבשו! האין הדבר מפליא כי הערים הכנעניות שנשארו בארץ הן דווקא ערי המדינה שכפופות היו למצרים? נראה שההשפעה המצרית אם כן לא רק שאינה מקשה על המקרא, אלא היא מוכיחה את דיוקו, שהרי איך היה סופר יכול מאוחר להכיר את מפת הישוב המצרי בארץ 500 שנה לאחר התרחשותו? (מייטליס, לחפור את התנ"ך, 2006).
בנוגע לימי רעמסס השני, ראה עוד מאור עובדיה כאן עמ' 11.
לסיכום, אגדת השליטה המצרית בכנען, אין לה שום בסיס, האמירה של רובין "בני ישראל יכלו "לצאת" ממצרים לכנען, כשם שאמריקאים בזמננו יכולים "לצאת" מארצות הברית לפלורידה", מגוחכת לחלוטין ומעידה על בורות אומרה.
הערות:
[1] אין שום קשר למונותואיזם, שכן אתון האל הראשי שלו, לא היה אחד ויוצר הכל, אלא כפוף גם הוא לחוקי הטבע, מתעורר בבוקר משנתו, אל בין האלים, אלא שהוא מונה לאל הראשי, וכו', היה זה 'הנותאיזם', ולא 'מונותואיזם', ראה בהרחבה:
[2] צריכים להבין, שגם אם ישנה איזו כתובת מצרית שמתארת את המלך שולט בכל ארץ כנען או בכל הארצות, זה לא הופך אותה לנכונה, ישנן הרבה הוכחות להפרזות ואי דיוקים בכתובות כאלו, וגם בלי הוכחות – אין בכלל חזקת אמינות לכתובות התפארות, ובודאי אין משמעות לטענה שכתובת של מלך פלוני מוכיחה שהתנ"ך לא אמין. ומדוע לא להיפך?
ישנן כתובות מזמן רעמסס מהן נראה כאילו הוא שלט בכל המזרח התיכון, אבל לאחרונה הושוו הדברים שכתב למציאות בשטח, ומתברר שמדובר בהתהדרות שוא ובפייק ניוז רעמססי… (ראה כאן, וכאן). למעשה אין שום מקור שרעמסס שלט בהר ובמקומות הישוב הישראליים, זיקתו לכנען מסתכמת בזיקה לערי החוף הפלשתיות.
גם נדב נאמן כבר בתשמ"ו כתב שפרעה מתהדר לחינם בשליטה בערים שלא שלט בהן (מערך ערי-הממלכה הכנעניות בתקופת הברונזה המאוחרת ונחלות שבטי ישראל, תרביץ נה, תמוז אלול תשמ"ו):
