נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

סימני טהרה – לפי הידוע בזמננו

 על פי התורה (ויקרא יא), מותרות באכילה רק בהמות או חיות העונות לשלשת ההגדרות הבאות

 

סימני טהרה
לבירור סימני טהרה ע"פ התורה ביחס לידוע לנו מן המציאות בזמננו

 על פי התורה (ויקרא יא), מותרות באכילה רק בהמות או חיות העונות לשלשת ההגדרות הבאות:

1) כל מפרסת פרסה 2) ושסעת שסע פרסת 3) מעלת גרה - אתה תאכלו

והתורה מציינת כי ישנם בעלי חיים שיש להם רק חלק מהסימנים, ואין להתבלבל בהם:

גמל שפן וארנבת – מעלים גרה ואינם מפריסים פרסה.

חזיר – מפריס פרסה ושוסע שסע, ואינו מעלה גרה.

ניתן להבין כי שלשת הדוגמאות האלו שמנתה התורה, הן היחידות מסוגן, וכל שאר בעלי החיים נעדרי סימני טהרה, מלבד עשרת המינים הטהורים (פרה, כבש, עז, אייל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו וזמר), וכן קבעו חז"ל. ואף הוסיפו "שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל, ושאין לך דבר מפריס פרסה וטמא אלא חזיר" (ר' ישמעאל בחולין נט.).

הגדרותיהם של שלשת הסימנים האלו אינם מפורשות בתורה, ואין לנו דרך לקבען בצורה אבסולוטית.

כמו"כ הגדרות המין בתורה בד"כ רחבות מאשר בטקסונומיה המודרנית, למשל: התורה מציינת רק 'גמל', ואילו החלוקה המודרנית מונה את 'משפחת הגמליים', אנחנו מונים בתוך משפחה זו את הגמל הדו דבשתי, החד דבשתי, הלאמה, הגואנקו, הויקוניה, והאנטילופה.

פרסה

1) מפריס פרסה, כיום מקובל לכנות את בעלי החיים בעלי הפרסה בשם "פרסתנים", אין מדובר במשפחה, שכן הפרסתנים הם בני משפחות שונות, למעשה רוב היונקים היבשתיים הגדולים הם בעלי פרסה, וגם הגמל אותו מונה התורה כאינו מפריס פרסה. משום שההגדרה של התורה היא "מפריס פרסה", והמובן הוא שהפרסה "פרוסה" לשניים, כלומר מחולקת.

לפיכך, מתוך שלשת הסדרות של בעלי הפרסה: מפריטי פרסה (Perissodactyla), מכפילי פרסה (Artiodactyla), ותת-פרסתנים (Paenungulata), המונח הקרוב ביותר למפריס פרסה הוא "מכפילי פרסה", אותם מינים שהפרסה שלהם מחולקת לשניים.

שסע

2) על מכפילי הפרסה נמנים גם מינים שאינם כשרים ואינם מוזכרים בתורה, כגון: ההיפופוטם. שכן פרסתו אמנם כפולה אבל אינה שוסעת שסע.

מה הוא שסע על פי התורה?

בהיעדר מקורות אחרים, יש ללמוד מן ההבדל שעושה התורה בין החזיר לבין הגמל, שהראשון שוסע שסע והשני לאו, שהכוונה בשסע היא הפרדת כל הפרסה לשני חלקים נפרדים לגמרי. ובנקודה זו ישנו הבדל, בעוד פרסת החזיר מופרדת לגמרי בדומה לפרסת הבקר והצאן, המחולקת כביכול לשתי 'אצבעות', פרסת הגמל מופרדת מן הצד הקדמי, אבל במבט מאחור רואים פרסה אחת.

גרה

3) כאמור לעיל, אין לנו את הדרך להגיע לפירוש המדוייק של העלאת גרה, אף שבמובן המודרני העלאת גרה מתפרשת כתהליך מסויים של בליעת האוכל ע"י הבע"ח, הכנסתו לתוך קיבה מיוחדת, והעלאתו שוב ללעיסה, עד התפרקותו. הרי ייתכן שבלשון התורה הפירוש הוא שונה.

גם כאן הדרך היחידה היא ללמוד מן המציאות עליה מדברת התורה, השפן והארנבת המתוארים כמעלי גרה בדומה לבקר ולצאן, ומכאן שהתורה רואה גם את תכונות האכילה של השפן והארנבת כהעלאת גרה.

בנוגע לארנבת, זיהויה כמין המכונה בעברית מודרנית ארנבת, הינו עתיק, ומופיע כבר בתרגום השבעים.

בנוגע לשפן, זיהויו אינו ברור, יתכן שהכוונה למין המכונה בזמננו שפן סלעים.

הדעה הרווחת היא שהתכונה המיוחדת לארנביים המכונה קופרופוגיה נחשבה בעיני התורה להעלאת גרה. בעלי חיים אלו מעכלים את המזון עיכול דו שלבי, לאחר השלב ראשון של העיכול הם מוציאים אותו דרך פי הטבעת ישר לתוך פיהן במצב חצי מעוכל ובשלב השני הם לועסים ומעכלים אותו עיכול סופי. גרה, מלשון גרירה, כנראה לעיסה חוזרת. מה שמאפיין גם את העלאת הגרה דרך הגרון וגם דרך הקופרופוגיה.

יש להבין שהענין של העלאת הגללים, אינו מקרה. וישנם עוד יצורים האוכלים צואה, כדוגמת החזיר שאוכל צואה בכלל. אך לארנבת תכונה יחודית שהמזון לא מתעכל אצלה באכילה הראשונה, ורק אחרי שהוא עובר בקיבה ומתחיל לתסוס, היא מסוגלת שוב ללעוס אותו ולעכל אותו. שזה התהליך המאפיין העלאת גרה.[1]

ראה עוד מחקרים בנושא:

האם ארנבות מעלות גירה - מחקרים

ד''ר אלון דניאל נשיא - העלאת גרה בארנבות

קורמן: שפן וארנבת

דב שטיין: שפן וארנבת

המאמר המלא של ד"ר משה רענן

ד"ר יצחק בטיש מזהה את השפן עם הארנבון

תכונה זו נוהגת גם בארנבון, שלפי סברה אחת הוא השפן של התורה.

בנוגע לשפן סלעים, באם הוא השפן של התורה, אין מידע ברור האם הוא מעלה גרה, הנושא עדיין לא נחקר בצורה יסודית. (חוקר הטבע הישראלי עזריה אלון, בספרו "החי והצומח של א"י" עמ' 234 מתאר את שפן הסלעים כמעלה גרה בדומה לשאר מעלי הגרה, בהסתמך על דברי זיאולוגים שונים, וכן: "שפן הסלעים", ד"ר א. מלצר ומנחם ליבנה, עמ' 60).

כך או כך, המונח העלאת גרה בתורה בא מתוך הכרת המציאות, ובעם של רועים, נודדים, ויושבי אדמה, ברור שהיתה ידיעה בסיסית אלו מינים מעלי גרה ואלו לא. ואת המושגים עלינו לפרש מתוך התיאור של התורה עצמה.[2]

הצעה חדשה לזיהוי שפן וארנבת ראה מאמרו של צבי ויינברגר

מינים נוספים

כאמור לעיל, הגדרות המין בתורה רחבות, ולכן, בזמננו מונים יותר מעשרה מינים שיש בהם את כל שלשת הסימנים.

שכן בתוך משפחת מכפילי הפרסה, מן הסוג השוסע שסע, ישנן מספר משפחות המעלות גירה: משפחת הפריים (Bovidae), משפחת האייליים (Cervidae), משפחת איילי המושק (Moschidae), משפחת האיילוניים (Tragulidae), משפחת הג'ירפיים (Giraffidae), משפחת האנטילוקפרות (Antilocapridae).

יש להניח כי כל המשפחות האלו משתייכות לעשרת המינים אותם מנתה התורה כמפריסי פרסה ומעלי גרה.

(לפרטים בנוגע לזיהוי כל חיה שבתורה ואלו משפחות מסתעפות ממנה, ראה: זהר עמר, רם בוכניק וגיא בר-עוז, "זיהוי החיות הטהורות שבמקרא לאור מחקר הארכאו-זואולוגיה", קתדרה 132, תשס"ט, עמ' 54-33).

כך גם לגבי תכונת החזיר, מפריס פרסה שסועה ואינו מעלה גרה, מוצאים אנו את הבבירוסה, פיקארי, ושאר המינים המרכיבים את משפחת החזיריים.

להלן הדיאגרמה שערך ד"ר משה רענן, כאן:

 

הערות:

[1] על זהות התופעה הזו והעלאת הגרה, מבחינת העיכול, ראה: אנציקלופדיה בריטניקה, ערך:MAMMALS  MAJOR MAMMAL ORDERS- LAGOMORPHA- NATURAL HISTORY . "הפיסיולוגיה של בע"ח", מאת שמיט ונלסון, הוצ' ספרית פועלים, מהדורה מתורגמת עמ' 19 ואילך, המקור: 1997 K. Schmidt - Nilson, Animal Physiology  5-th Edition, Cambridge university press.   p 149. (פירוק התאית נעשית במעלי הגירה ע"י מיקרואורגניזמים בתהליך מעבר כפול במערכת העיכול, ושבארנבונים וארנבות נעשית פעולה זו בדיוק באופן חיצוני מה שמעלי הגירה עושים במערכת פנימית. אסמכתאות ומקורות נוספים לכך: פרופ' יהודה לוי "המדע שבתורה", ושם הרבה אסמכתאות מהמומחים).

[2] סברא אחרת אומרת שהשפן והארנבת שבתורה הם מינים שנכחדו (רש"ר הירש, רד"צ הופמן, אבן שושן במילונו, קאסוטו), יש אכן תיעוד למין שפנים שנכחד, "החי והצומח בא"י" כרך 7 עמ' 233, כן, ישנן עדויות למין ארנבת מעלה גירה במזרח (אבן ספיר - ליעקב ספיר).

אפשר באמת שאין מדובר כאן על מין שנכחד, אלא על תת מין, ז"א שהיו ארנבות מעלות גירה ממש, והיו ארנבות בעלות העלאת גירה חלקית, וכתוצאה של ברירה טבעית מסויימת התרבה המין שלפנינו על קודמו. בפרט: אם מינים אלו יכלו להתרבות זה מזה, זוהי סבה טובה שהמין הראוי יותר להישרדות יתרבה על חשבון חברו. העלאת גרה במובן הרגיל מצריכה מזון המתאים לכך (צומח בעל לחות גבוהה, המתכלה בשנות בצורת), ומצריכה שעות נוספות של פעילות אכילה. או יותר מכך: ישנם מצבים בהם הריבוי בין שני מינים מביא תוצר הזהה לאחד מהם בלבד. במקרה כזה, לו יצוייר שחיו שני מיני שפנים בשני איזורים מרוחקים, די בהבאת שפן אחד שאינו מעלה גירה לאיזורינו, בכדי להפוך תוך כמה מאות שנים את כל השפנים לזהים לו. זו תופעה מוכרת של סחף גנטי.

דוגמא לדבר היא ה'אליה' של הכבש, המוזכרת בתורה כחלק העולה על גבי המזבח, וגם בימי חז"ל מתוארת היטב, בין השאר בסיפור על הנכרי המחופש שעלה לרגל ודרש לקבל 'מן האליה'. גם הרודוטוס (ג 113) מזכיר את הכבשים של א"י שיש להם חלק שומן מורחב בזנב. כיום אין אנו מכירים מציאות כזו, כנראה עם התקדמות אמצעי התחבורה והמסחר, הובאו לארץ כבשים אחרות,שמסיבות כל שהן יצרו סחף גנטי לכיוונן.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

8 מחשבות על “סימני טהרה – לפי הידוע בזמננו”

  1. ביארתם ביאור מחודש [נגד פשט כל הראשונים] שהעלאת הגירה המתואר בארנבת עניינה אכילת הצואה של עצמה לצורך השלמת תזונתה, והוספתם שתכונה זו יחודית לארנבת.
    אבל מה נעשה שהמציאות לא כך, ויש עוד מינים רבים שמקיימים צורת תזונה זו, וכגון הקאפיברה, אוגרים סיבריים, למורים, קביה, חולדות, שרקנים ועוד, ובתורה משמע [וכן אמרו להדיא חז"ל] שמלבד המינים המנויים אין עוד.

    ומה שפירשתם ש'מעלה גירה' הוא מלשון 'גרירה' לא מסתבר, שהרי הארנבת אוכלת ישר מתוך פי הטבעת ואין כאן גרירה, וכן לשון 'העלאה' אינו מתחבר עם 'גרירה', ועוד יש בעלי חיים שניזונים מצואתיהם של *אחרים* [וכגון צואת ההיפוטוטם], האם גם אותם נחשיב כמעלי גירה, או שזה תופס רק אם אוכלת 'את הצואה של עצמה'.

    כתבתם שאם כתוב בתורה על המינים המצויים אצלם שהם מעלים גירה על כרחך שכך היה, יהיה הפירוש אשר יהיה. אולם ידוע שהחכמים של הזמן העתיק היו אומרים פעמים רבות 'ידיעות' הבאות מהשערה אף על פי שניתן לבודקן בבדיקה פשוטה [וכמו מספר השיניים שכתב אריסטו ועוד].

    לגבי השפן יש כמה ראיות שמדובר בשפן הסלעים ולא ב'ארנבון' [יעויין באתר חופש, במאמר 'זואולגיה נוסח חז"ל'],

    לגבי הגמל – התורה כתבה שהגמל אינו מפריס פרסה, ואילו במציאות הגמל מפריס פרסה, ומה שכתבתם שהשסע אינו ניכר מאחורה אם כוונתכם למבט *מלמטה* זה לא נכון, פרסותיו נשארות שסועות גם מלמטה, ואם כוונתכם למבט אחורי תמוה שזה ישליך על שם מפריס פרסה, שהרי חלק זה אינו חלק מצפרניו [שנאמר שהם 'מחוברות'] אלא חלק מכף רגלו שדורך עליה. ואף בלא זה יקשה לפירושכם שהתורה אמרה שאינו מפריס פרסה ולא שאינו שוסע שסע [כך הקשו גם הדע"ת על פירש"י].
    לכאו' הטעם היחיד לפסול גמל הוא משום שדורך על כפיו ולא על פרסותיו.

    למעשה יש עוד מינים רבים המעלים גירה/מפריסים פרסה, ותמוה מאוד שהתורה תסתום 'גמל' ו'חזיר' שהם בעלי חיים ידועים ותהיה כוונתה לכל הבעלי החיים שממשפחתם [שאינם דומים להם כלל, אלא יש אי אילו מאפיינים משותפים], לא היינו מצפים מאלוקים שיכתוב משהו ברור יותר? למה בכלל נכנס הכותב לנישה הזאת של פירוט המינים אם יודע שקיימים עוד רבים שאך בדוחק יכולים להיכלל תחת שם אחד מהמינים [=משפחות] שמונה, ואינם דומים למין המצויין כלל.
    [חז"ל שלמדו מזה את הדין שאם מכיר גמל/חזיר יכול לסמוך על סימן אחד סך הכול ביטאו את ההבנה הפשוטה של האדם בעידן הישן, שאם היה הולך למקומות חדשים ומוצא בעלי חיים עם הסימנים הללו לא היה מעלה בדעתו שיבוא יום ויעשו 'משפחות' ע"פ השוואות מורפולוגיות וגנטיות שעל פיהם יש לזהות את היצור שלפניו כ'קרוב משפחה' של הגמל או החזיר].
    ועוד שאצל בעלי החיים הטהורים התורה מפרטת את המינים הידועים אע"פ שהם חולקים משפחה שווה – 'פקוריים'. [וכן אלו שמפרשים שהשפן הוא הארנבון יוכרחו להניח שהתורה פירטה שני מינים מאותה משפחה, ויקשה עליהם מכל הבע"ח שלא נמנו].

    והנה לגבי החיות הטהורות מנתה התורה גם מינים שהם חלק מאותה משפחה, וקשה מאוד למה לא מנתה את שאר המינים הקיימים בעולם, להלן ציטוט מהמאמר הנ"ל:
    "אך במשפחת ה'פקוריים' (Pecora, בהם נמצא הסוג 'פריים') עוד חיות כשרות רבות, ואם עדיין אין אתם מבינים את גודל הטעות, רק נגלה לכם שיש במשפחה זו כ-110 מינים שונים שמסווגים ל-45 סוגים שונים, וכולם כשרים ע"פ חוקי הטהרה. הזמר אמור להיות הג'ירפה (ע"פ הפירוש שראינו) – והוא הבן היחיד המוזכר כאן ממשפחת ה'ג'ירפיים' (Giraffidae), למרות שקיים מין נוסף, והוא האוקפי".
    "שתי החיות הנוספות שמנתה התורה הם האיל והיחמור השייכים למשפחת ה'איילים' (Cervidae). ואילו במשפחת ה'איילים' נמצאו 44 מינים שמסווגים ל-17 סוגים שונים, גם אלה כולם בעלי שני סימני טהרה למהדרין".
    "אזי במקום 10 בהמות בלבד, אותם מנה "מי שאמר והיה העולם" (חולין ס"ג ע"ב) ע"פ שיטת הגמרא – נמצא וישנם כ-150 מהם!"
    "ולא נסתפק בכך, כי נותרו עוד שלוש משפחות שלמות ונוספות של חיות טהורות, אשר על-אף היותם בעלי שני הסימנים, לא נזכרו במקרא כלל וכלל, לא כשלעצמן ולא ע"י נציגים ממשפחותיהם. ואלו הם: משפחת 'איילי המושק' (Moschidae, שהיא משפחה נפרדת מה'איילים') הכוללת בתוכה 5 מינים נוספים, משפחת ה'איילונים' (Tragulina) הכוללת 8 מינים שמסווגים ל-3 סוגים, ומשפחת ה'אנטילוקפריים' (Antilocapridae) הענפה המונה 100 מינים המסווגים ל-28 סוגים שונים.
    אם תוסיפו אותם על המינים הקודמים, נקבל כ-270 מינים של בעלי חיים מעלי גרה ושוסעי שסע, טהורים ומותרים לאכילה לכל דבר ועניין ע"פ החוקים שניתנו לנו בספר ויקרא – שזה כ-260 יותר ממה שחכמינו יכלו לדעת עליהם!"
    "וגם אם נוותר על מניין המינים במשפחות ה'גמליים', 'דמויי-החזיר', ה'שפנאים' וה'ארנבאים': הנה ראינו שבמקום ארבעה מינים בלבד שיש חשש שיטעו בכשרותם, נצטרך לפסול מאות מינים וסוגים, ביניהם גם כשרים לחלוטין, כדי להגיע למצב של "עשר בהמות ותו לא"!"

    1. אני קצת מתפלא על תגובתך הארוכה והמושקעת, נראה כאילו לא קראת בכלל את הטקסט שאתה מגיב עליו. בכל מקרה אתייחס לפי סדר דבריך.

      ביארתם ביאור מחודש [נגד פשט כל הראשונים] שהעלאת הגירה המתואר בארנבת עניינה אכילת הצואה של עצמה לצורך השלמת תזונתה, והוספתם שתכונה זו יחודית לארנבת.
      אבל מה נעשה שהמציאות לא כך, ויש עוד מינים רבים שמקיימים צורת תזונה זו, וכגון הקאפיברה, אוגרים סיבריים, למורים, קביה, חולדות, שרקנים ועוד, ובתורה משמע [וכן אמרו להדיא חז"ל] שמלבד המינים המנויים אין עוד.

      הראשונים לא פגשו את הבעיה של שפן וארנבת, ולכן לא יכלו ולא היו צריכים להסביר שיש אפנים שונים של העלאות גרה. האם לדעתך צריכים לקדש את דברי הראשונים בענין מציאותי שלא היה לפניהם, ולהכחיש את התורה??
      מה שכתבת שהמציאות לא כך, אתה מתעלם ממה שהוסבר בגוף המאמר ובהערה 1 שזו מציאות שיחודית רק לארנבת, לא בעצם אכילת הצואה, אלא בכך שהאוכל אינו מתעכל אצלה עד הפעם השניה. להעלאת גרה יש מאפיינים שונים, והם נמצאים רק בארנבת, כפי שתוכל לקרוא גם בשני המאמרים שלונקקו בנושא בגוף הפוסט.

      ומה שפירשתם ש'מעלה גירה' הוא מלשון 'גרירה' לא מסתבר, שהרי הארנבת אוכלת ישר מתוך פי הטבעת ואין כאן גרירה, וכן לשון 'העלאה' אינו מתחבר עם 'גרירה', ועוד יש בעלי חיים שניזונים מצואתיהם של *אחרים* [וכגון צואת ההיפוטוטם], האם גם אותם נחשיב כמעלי גירה, או שזה תופס רק אם אוכלת 'את הצואה של עצמה'.

      האם לא קראת את הנכתב? "גרירה – לעיסה חוזרת", גרירה היא גרידה ופירוק של דבר. ואין קשר להעלאה או לאכילת צואה.

      כתבתם שאם כתוב בתורה על המינים המצויים אצלם שהם מעלים גירה על כרחך שכך היה, יהיה הפירוש אשר יהיה. אולם ידוע שהחכמים של הזמן העתיק היו אומרים פעמים רבות 'ידיעות' הבאות מהשערה אף על פי שניתן לבודקן בבדיקה פשוטה [וכמו מספר השיניים שכתב אריסטו ועוד].

      יש הבדל בין משהו ש'ניתן לבדוק', ובין משהו שרואים בעיניים בלי בדיקה מיוחדת. מה מספר השיניים של אדם לא אני ולא אתה יודעים, אף פעם לא טרחנו לספור, ובודאי לא לעשות ממוצעים, ולכן אפשר לומר על זה מה שרוצים. לעומת זאת אם מישהו יגיד לנו שחתול אוכל פרחים, נדע שהוא משקר, כי החתול הוא חיית בית מצויה. העלאת גרה היא תופעה שנראית לעיניים אצל חיות הבית שכולם מכירים ורואים, ולכן אין כאן מה לטעות.

      לגבי השפן יש כמה ראיות שמדובר בשפן הסלעים ולא ב'ארנבון' [יעויין באתר חופש, במאמר 'זואולגיה נוסח חז"ל'],

      אם יש ראיה שנראית לך, נא הביא אותה לכאן. לחפש משהו עניני באתר חופש זה יותר גרוע ממחט בערימת שחת…

      לגבי הגמל – התורה כתבה שהגמל אינו מפריס פרסה, ואילו במציאות הגמל מפריס פרסה, ומה שכתבתם שהשסע אינו ניכר מאחורה אם כוונתכם למבט *מלמטה* זה לא נכון, פרסותיו נשארות שסועות גם מלמטה, ואם כוונתכם למבט אחורי תמוה שזה ישליך על שם מפריס פרסה, שהרי חלק זה אינו חלק מצפרניו [שנאמר שהם 'מחוברות'] אלא חלק מכף רגלו שדורך עליה. ואף בלא זה יקשה לפירושכם שהתורה אמרה שאינו מפריס פרסה ולא שאינו שוסע שסע [כך הקשו גם הדע"ת על פירש"י]. לכאו' הטעם היחיד לפסול גמל הוא משום שדורך על כפיו ולא על פרסותיו.

      כנ"ל בשפן, הגמלים היו חיה מצויה ומוכרת, לדבר הזה התורה קוראת שאינו מפריס פרסה, מכאן יש ללמוד מה נקרא אינו מפריס פרסה, ולא להיפך.

      למעשה יש עוד מינים רבים המעלים גירה/מפריסים פרסה, ותמוה מאוד שהתורה תסתום 'גמל' ו'חזיר' שהם בעלי חיים ידועים ותהיה כוונתה לכל הבעלי החיים שממשפחתם [שאינם דומים להם כלל, אלא יש אי אילו מאפיינים משותפים], לא היינו מצפים מאלוקים שיכתוב משהו ברור יותר? למה בכלל נכנס הכותב לנישה הזאת של פירוט המינים אם יודע שקיימים עוד רבים שאך בדוחק יכולים להיכלל תחת שם אחד מהמינים [=משפחות] שמונה, ואינם דומים למין המצויין כלל.

      אתה יוצא מהנחת היסוד של החלוקה המודרנית, שלא היתה קיימת כלל באותו זמן, ואינה אלא חלוקה הסכמית לנוחות. אין הגדרה 'אמיתית' מה הגבולות של מין. התורה מדברת לפי השפה שהיתה מקובלת אז, שחילקה את בעלי החיים לפי כמה מינים כלליים, ולא כמו החלוקה בת ימינו. ולכן כל המינים של הבהמות שמעלים גרה ומפריסים פרסה (זה לא כל כך הרבה), הם חזירים וגמלים לפי הטרמינולוגיה של התורה.

      [חז"ל שלמדו מזה את הדין שאם מכיר גמל/חזיר יכול לסמוך על סימן אחד סך הכול ביטאו את ההבנה הפשוטה של האדם בעידן הישן, שאם היה הולך למקומות חדשים ומוצא בעלי חיים עם הסימנים הללו לא היה מעלה בדעתו שיבוא יום ויעשו 'משפחות' ע"פ השוואות מורפולוגיות וגנטיות שעל פיהם יש לזהות את היצור שלפניו כ'קרוב משפחה' של הגמל או החזיר].

      חז"ל דברו על היצורים המצויים ואין צריך לחוש למיעוט שלא שכיח.

      ועוד שאצל בעלי החיים הטהורים התורה מפרטת את המינים הידועים אע"פ שהם חולקים משפחה שווה – 'פקוריים'. [וכן אלו שמפרשים שהשפן הוא הארנבון יוכרחו להניח שהתורה פירטה שני מינים מאותה משפחה, ויקשה עליהם מכל הבע"ח שלא נמנו].

      כשמדובר במינים שנאכלים והם מינים מצויים ומוכרים, התורה פירטה את שמותיהם, למרות שניתן היה לחברם ל'מין' אחד, התורה לא עוסקת כלל במונח 'מין' ולא מתיימרת לפרט רק מינים או רק לא מינים, ואילו כשמדובר על מינים לא מצויים, אין צורך לפרט פרטים.

      ולגבי הציטוט מהמאמר הנ"ל

      כל הסיווגים והמינים המודרניים חסרי משמעות מבחינת התורה. יש מאות סוגים של כלבים, האם בגלל זה 'כלב' לא כולל את כולם? השאלה מעיקרא אנכרוניסטית.

  2. מענה האתר מובאת כציטוט, ולאחריה תגובתי.
    1—————
    "הראשונים לא פגשו את הבעיה של שפן וארנבת, ולכן לא יכלו ולא היו צריכים להסביר שיש אפנים שונים של העלאות גרה. האם לדעתך צריכים לקדש את דברי הראשונים בעניין מציאותי שלא היה לפניהם, ולהכחיש את התורה??"
    – ברור שאין לקדש את דברי הראשונים, התכוונתי להראות שהמובן הפשוט של המילה בקרב כל המפרשים במשך הדורות היא העלאת גירה כפשוטה, וכפי שהיא מכונה גם בשפה המדעית, והפירוש החדש הגיע רק עקב אילוץ המציאות, והצורך להתאים את הטקסט אליו.
    אמנם אמת הוא שגם אם אכן פירוש העלאת גירה יכול לכלול אופן שכזה לא היה להם לראשונים לפרש זאת בלא סיבה.
    2————-
    "מה שכתבת שהמציאות לא כך, אתה מתעלם ממה שהוסבר בגוף המאמר ובהערה 1 שזו מציאות שיחודית רק לארנבת, לא בעצם אכילת הצואה, אלא בכך שהאוכל אינו מתעכל אצלה עד הפעם השניה. להעלאת גרה יש מאפיינים שונים, והם נמצאים רק בארנבת, כפי שתוכל לקרוא גם בשני המאמרים שלונקקו בנושא בגוף הפוסט".
    – לא התעלמתי, אלא סברתי שתעיין במאמרים שצויינו [שניהם בשם הנ"ל, 1 ו-2]. והרי לפניך הלשון:
    תופעת ה-COPROPHAGY ייחודית בצורה קבועה לכל הארנבאים, בין אם הם ארנבוני פיקא ובין אם לאו, וכלל אינה קיימת אצל השפנאים. תופעה זו קיימת אצל מרבית המכרסמים, לא רק בקרב עכברים ועכברושים, אלא גם בקרב בונים, נוטריות, ומכרסמי הענק כדוגמת הקפיברה – מכרסם בגודל של כבשה, וראו זאת בקישור כאן לדבריו של הזואולוג היפני Hirofumi Hirakawa המופיעים בגליון 32 של הירחון המדעי "יונקים". משפטי מפתח:

    "השגרה היומית של העיכול החוזר בקפיברות בטבע דומה מאוד לזו של הארנבאים."
    The Capybara's daily rhythm of reingestion in the wild (Herrera, 1985) is very similar to that in leporids.

    "רצף האירועים המתואר בעיכול החוזר בקפיברה גם הוא דומה לזה של הארנבאים ושל אוכלי עשב אחרים המעכלים עיכול חוזר."
    The described sequence of reingestion behaviour in the Capybara (Herrera, 1985) is also similar to that in leporids and other reingesting herbivores.

    "בסיכום כולל, שגרת העיכול-מחדש היומית וסגנון העיכול בקפיברה זהים באופן מדהים לאלו שנצפו בארנבאים, ושנצפו בנוטריה והאופוסום בעל טבעות הזנב."
    Overall, the daily reingestion rhythm and digestion style in the Capybara are amazingly similar to those observed in leporids, the Coypu (Myocastor coypus) and the Ringtail Possum (pseudocheurus peregrines).

    "הצואה ה'משחתית' המעוכלת מחדש עשירה יותר בחלבונים וענייה יותר בסיבים קשים מאשר הגללים בעלי הצורה המעוגלת [של הארנבאים, ולכן התהליך אפילו יעיל יותר]."
    The reingested 'pasty' faeces are richer in protein and poorer in gross fiber than the voided oval-shaped faeces.

    וכן תמצא את רשימה מפורטת של חיות הנוהגות בקופרופאגיה בריכוז המחקרים כאן שערך הזואולוג מארק קלאוס מאוניברסיטת ציריך, כבר החל מהעמוד השני והקפיברה עומדת לצד הארנבת. ניתן לראות שם מידע ונתונים שנלקחו לאחר ניתוח מדוקדק ובחינת האיברים הפנימיים של כל חיה וחיה המוזכרת שם, בליווי תמונות, טבלאות והסברים.

    תופעה דומה ל-COPROPHAGY המציינת אכילת גללים רכים ישר מפי הטבעת נקראת CAECOTROPHY, וגם בה נוהגים מרבית המכרסמים ובכללם הקפיברה. ראו בקישור כאן, שגם הוא מביא את מחקרו של הזואולוג היפני Hirofumi Hirakawa בירחון "יונקים", אך הפעם בגליון 31. משפט המפתח הוא הכותרת: "קופרופאגיה בארנבאים וביונקים אוכלי עשב אחרים". ממש לא בעלי החיים ה"יחידים" כפי שנטען. הקפיברה נזכרת בעמ' 15 כאחד מאותם אוכלי העשב. מה שהארנבת עושה, הקפיברה עושה ובדיוק באותה הדרך והתנאים, וזה לה חלק מתזונתה הקבועה.

    קופרופאגיה וקאקטרופאגיה קיימת גם אצל הלֶמוּרים, שהם ממשפחת הפרימטים וקרובים של הקופים, ושאינם במניין השרצים כלל, וראו זאת בקישור כאן שמביא את התמצית של מחקר מהמחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולורדו, שכותרתו "קופרופאגיה של למור הבר בעל טבעות הזנב": Coprophagy by wild ring-tailed lemurs.

    וכן בקישור לספר כאן בעמ' 131, שבו הביולוג וורן ג. קינזי מתאר את מחקרם של הזואולוגים שיברס, הלדיק וצ'ארלס דומיניק, שהתמחותם בפיזילוגיה של הפרימטים. ציטוט מפתח: "קדם-קופים רבים הינם בעלי מעי-גדול או מעי-עיוור מוגדל שמספק מקום אחסון עבור החיידקים מפרקי הצלולוזה… אבל, אחד מהבולטים בקדם-קופים, הלמור (שם מדעי Lepilemur), הינו בעל המעי הקצר ביותר והקטן ביותר מכל הפרימטים. מין זה פיתח מערכת של קאקטרופאגיה שמאפשרת לו תזונה המכילה סיבים צמחיים בכמויות גדולות." ואם תקראו הלאה תראו איך הם חקרו: מלבד נתיחת החיות הללו וחקירה של מערכת העיכול שלהן מן הפנים, הם האכילו את הלמורים שהיו בשבי רק בחומר עם סיבים קשים שהמעי הקצר שלהם לא מאפשר להם לנצל, ואז צפו בהם כשהם יצרו גללים רכים ועגולים ואכלו אותם כדי למצות את החומר עד תומו.

    במאמרו של הזואולוג היפני Hirofumi Hirakawa "קופרופאגיה בארנבאים וביונקים אוכלי עשב אחרים" שכבר הבאנו בקישור כאן, יש התייחסות ספציפית ללמורים בהשואה לארנבים בעמוד 70. בתוך סעיף-על שכותרתו "עיכול מחדש באוכלי עשב שאינם ארנבאים" ישנה ההתייחסות לקבוצה:
    "פרימטים: הלמור הספורטיבי (Lepilemur mustelinus) קדם-קוף ליילי שוכן עצים ואוכל עלים, הוא קרוב לוודאי הפרימט היחיד שידוע כיוצר גללים רכים ושנוהג בעיכול-מחדש."
    Primates: The Sportive Lemur (Lepilemur mustelinus), a nocturnal arboreal folivore, is probably the only primate species that is known to be a caecal fermenter and practises reingestion (Hladik et al., 1971; Cork, 1994).

    מאמרו הנ"ל נכתב בשנת 2001 והסתמך על מחקריהם של הפרופסורים הלדיק וקורק מהשנים 1971 ו-1994 בהתאמה. בשנת 2005, הסתבר שהלמור אינו הפרימט היחיד שנוהג כך, וישנו פרימט נוסף האוכל את גלליו: ניתן לראות בעמוד 19 שבקישור הזה מחקר שפורסם בגליון 13 של הירחון המדעי "פרימטים של האזור הנאו-טרופי" על ידי מ. פרייטס וביקה מרקוס, כי קופרופאגיה נמצאה ותועדה גם אצל קופי קפוצ'ין. ורק ראו את כותרת המחקר: Coprophagy in Captive Brown Capuchin Monkeys (Cebus apella).
    3————-
    "האם לא קראת את הנכתב? "גרירה – לעיסה חוזרת", גרירה היא גרידה ופירוק של דבר. ואין קשר להעלאה או לאכילת צואה".
    – גם אם 'גירה' הוא מלשון גרירה וחיתוך של האוכל [ולא 'גרון'], הלשון 'העלאת גירה' מתפרש על *העלאה* לשם גירור חוזר, ולא על גירורי אוכלים בעלמא, וכלשון רש"י שפירש כדבריך את עניין גירה: "מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטוחנו הדק", ואכילת צואה שנפלטה מפי הטבעת לשם גירורו מחדש אינו בכלל המובן של הלשון. [וכן יש בעלי חיים שניזונים מצואה של אחרים, האם גם הם מעלי גירה, כיון שעושים את פעולת הגירור החוזר?].
    4————
    "יש הבדל בין משהו ש'ניתן לבדוק', ובין משהו שרואים בעיניים בלי בדיקה מיוחדת. מה מספר השיניים של אדם לא אני ולא אתה יודעים, אף פעם לא טרחנו לספור, ובודאי לא לעשות ממוצעים, ולכן אפשר לומר על זה מה שרוצים. לעומת זאת אם מישהו יגיד לנו שחתול אוכל פרחים, נדע שהוא משקר, כי החתול הוא חיית בית מצויה. העלאת גרה היא תופעה שנראית לעיניים אצל חיות הבית שכולם מכירים ורואים, ולכן אין כאן מה לטעות".
    – אבל אם טענתי צודקת שנמצאה טעות בתורה זאת אומרת שהכותב שלה לא היה אלוקים אלא משה במדבר [אם לא נקבל את השערות ביקורת המקרא], ואין לנו ידיעה שהיו לפניו מינים אלו בשביל לבודקן, והצורה החיצונית שלהם מתאימה למתואר בהם [- השפן והארנבת מניעות את פיהם לצדדים בדומה למעלי הגירה] כך שסמך על ידיעתו זו, וכפי שצויין מחכמי העבר שהיו רגילים בכך, והעלו השערות גם בדברים שבקל יכלו לבדוק.
    5———-
    "אם יש ראיה שנראית לך [- על זהות השפן], נא הביא אותה לכאן. לחפש משהו עניני באתר חופש זה יותר גרוע ממחט בערימת שחת…"
    – האין גוגל בעירך? או שמא לא אייתתי נכון את שם המאמר? אבל כדבריך כן אעשה:
    ואף השפן בשפה ערבית דרומית נקרא 'תפן' או 'תופן' ומעיד על כך שהשם 'שפן' בצורה כזו או אחרת היה קיים בשפה הטרום-שמית הקדומה (אלף 5 לפנה"ס), שכן האות ת' או th בערבית דרומית מתחלפת לעיתים קרובות עם האות ש' בעברית, על בסיס אותה מילה קדומה [ועצם השוני במילים מוכיח שלא מדובר בשאיבת מילה הדדית]. וכבר בספר תהילים קד' יח' נכתב: "סלעים מחסה לשפנים", וכך גם במשלי ל' כו': "שפנים עם לא עצום" – התייחסויות לשפנים והתנהגותם שאינה שונה מזו של היום, אשר מייחסת להם תכונה של פחדנות.

    אז אנו יודעים שהשפן והארנבת היו ידועים בשמם כבר באלף החמישי לפנה"ס, ובוודאי שהיו ידועים לפני מעמד הר סיני (אשר אלו המאמינים שבכלל התקיים, מתארכים אותו ל- 1210-1230 לפנה"ס), וגם היו ידועים אחריו עד להעלאת התושב"ע על הכתב במאה השנייה לספירה, ולא יכולים הפרשנים להמציא כל סיבה לכך שלא נשתמרה המילה עד ימינו.

    ולעיון נוסף ניתן לראות את דעתו של הרב סעדיה גאון (הרס"ג), שטען בעצמו בהשגותיו על דברים יד' ז', שהשפן של היום הוא אותה החיה המוזכרת בתורה, וזאת ע"פ ניתוח שפה בתרגומו את המקום לערבית. הוא מזהה את השפן כ-'אל-וובר', שפירושה בערבית בת ימינו הוא 'שפן'.

    הארנבונים הם מין ממשפחת הארנבאיים, ולמה שהתורה תחלק אותם לשם בפני עצמם.
    אך התרגום הנ"ל נמצא בעמדת מיעוט קיצונית. ברוב התרגומים ללטינית (שהסתמכות הרבנים לצורך קביעת ה-Chyrogryllius כארנבון פיקא היא על אחד מהם) השפן מתורגם כ-Hurax,‏ Hyrax,‏ Rock Hyrax,‏ Hyrax Syriacus,‏ Hyrax habessinicus,‏ Hyrax Brucei,‏ Ashkoko,‏ Cony,‏ Dassie,‏ Das,‏ Coney‏ – כלומר, מינים שונים של שפן סלעים. זהו דפוס התנהגות החוזר על עצמו אצל מצדיקי הטעויות: בוחרים בתרגום האחד שמתאים להם, ומתעלמים מכך שהמסה המכריעה של התרגומים והפירושים מצביעה לכיוון השני.

    אגב, הרעיון המרכזי בדברי לגבי זיהוי השפן, עדיין לא הומחש: מר סגל ודומיו טוענים שהשפן הוא ארנבון, אבל תרגום השבעים עצמו, שהוא התרגום הקרוב ביותר למקור האמיתי של התורה, תרגם את המילה שפן. הקתולים, הקרובים ביותר לשפה היוונית, תרגמו את המילה באופן כמעט דומה למילה: Cherogrillus. חיפוש קצר בכתבי הדת הקתולים מעלה את הפירוש הבא: חפש Cherogrillus בקישור כאן.
    6————-
    על הטענה מחוסר הפרסת הפרסה של הגמל השיב "כנ"ל בשפן, הגמלים היו חיה מצויה ומוכרת, לדבר הזה התורה קוראת שאינו מפריס פרסה, מכאן יש ללמוד מה נקרא אינו מפריס פרסה, ולא להיפך".
    – וכנ"ל, איני יודע אם היו גמלים לעם ישראל במדבר, אבל ברור שיש גבול לפרשנות שניתן לפרש מכוח זה, ואם כל הבודק את רגל הגמל מבחין שהפרסות מצויות רק בחלק הקידמי של רגלו, ושוסעות שסע כדבעי, וכל שאר רגלו הוא רגל בעלמא, דומני שלא ניתן לפרש זאת, גם לשם המטרה הנעלה של התאמת הטקסט למציאות.
    7———–
    "אתה יוצא מהנחת היסוד של החלוקה המודרנית, שלא היתה קיימת כלל באותו זמן, ואינה אלא חלוקה הסכמית לנוחות. אין הגדרה 'אמיתית' מה הגבולות של מין. התורה מדברת לפי השפה שהיתה מקובלת אז, שחילקה את בעלי החיים לפי כמה מינים כלליים, ולא כמו החלוקה בת ימינו. ולכן כל המינים של הבהמות שמעלים גרה ומפריסים פרסה (זה לא כל כך הרבה), הם חזירים וגמלים לפי הטרמינולוגיה של התורה".
    – מניין לך שהיה מקובל בעבר לחלק את המינים לחלוקה כללית בלבד? כל המינים הידועים לנו שהיו אצלם זכו לשמות נפרדים, ואפי' חילוקים בין צעיר למבוגר ולזקן זכו לכינויים שונים, ומניין לך שכאשר היו מביאים לפניהם למשל אלפקה שאינו דומה כלל לגמל היו קוראים לו בשם 'גמל' ["השפה המקובלת" לא קראה שם משותף לשום מין שונה, וחוסר הידיעה על המינים הקיימים אינה סיבה להכלילם עתה תחת שם עתיק כל שהוא].
    ועוד שבפירוט התורה את עשרת מיני החיות אנו רואים שהיא לא אמרה 'צבי' או 'אייל' וכללה בזה את כל בעלי החיים הדומים לו, אלא חילקה אותם לעשרה סוגים שונים [וביניהם גם מין שבכלל לא היה מוכר באיזורם, שזה הג'ירף], ועל פי מה נגדיר דווקא את עשרה מינים אלו כאבות כלליים המכנים את כל שמות החיות [שעדיין לא נמצאו בזמנם] על פיהם, ובפרט שאינם דומים להם חיצונית כלל וכלל [ראה תמונות במאמר המצויין].
    בפשטות אם כבש ועז נחשבים בתורה כשני מינים שונים, והם אכן מנויים לשניים, אין שום סיבה שהבעלי חיים האחרים הרחוקים מהם פי כמה לא יהיו נחשבים אצל בני העולם העתיק לשני סוגים שונים, ומשכך, אם כותב התורה ידע מהם לא היה לו לפרט רק את המינים הידועים לו ולהתכוון שגם הם יכללו בשם זה, אלא היה לו לכתוב תיאור כוללני בלא לפרט מין ספציפי.
    8————
    "חז"ל דברו על היצורים המצויים ואין צריך לחוש למיעוט שלא שכיח".
    היינו שחז"ל בנו על כך שנישאר לעולם באיזור בבל-ארץ ישראל, או שמה שאינו שכיח באיזורם תקף בכל העולם.
    9————-
    "כשמדובר במינים שנאכלים והם מינים מצויים ומוכרים, התורה פירטה את שמותיהם, למרות שניתן היה לחברם ל'מין' אחד, התורה לא עוסקת כלל במונח 'מין' ולא מתיימרת לפרט רק מינים או רק לא מינים, ואילו כשמדובר על מינים לא מצויים, אין צורך לפרט פרטים".

    "כל הסיווגים והמינים המודרניים חסרי משמעות מבחינת התורה. יש מאות סוגים של כלבים, האם בגלל זה 'כלב' לא כולל את כולם? השאלה מעיקרא אנכרוניסטית".
    – בוודאי שאין צורך לפרט את את כל סוגי הכלבים משום שכולם חזותם מוכיחה עליהם שהם 'כלב', אבל כאן מדובר על בעלי חיים שונים לגמרי זה מזה, ואין ביניהם שום דמיון, אלא אדרבה מה שבימינו משייכים אותם למשפחה אחת הוא על סמך השוואות קלות או פנימיות שפעמים רבות אינם נראות כלל לעין הטבעית, ואין שום סיבה לאדם העתיק לראות אותם כלולים במין אחד.
    אמנם היה אפשר לומר שהתורה לא התכוונה לדון על כל סוגי הבע"ח הקיימים בעולם ולא היו נוגעים לישראל בזמן מתן תורה ולאחריו [ושלא כדעת חז"ל], אבל לפי"ז יקשה שהתורה פירטה על הג'ירף אע"פ שאינה חיה מצויה באיזור המזרח התיכון, וכן לא ברור מה הטעם שפירטה בפירוט על האיל צבי יחמור אקו ודישון וכו' והשמיטה מלפרט על עוד סוגים רבים אחרים שכשרים למאכל, מה יחודי דווקא בעשרה סוגים אלו שהם נמנו כמינים שונים ומחולקים זה מזה, ואילו האחרים לא.

    1. 1. אין ויכוח שהפירוש הפשוט יותר נח. זה לא הופך אותו לאמת בהכרח.
      2. חלק מהתופעות של אכילת צואה שהזכרת, אינן אלמנטריות עבור המין, אלא מייצגות מצבים שונים שיש לו אפשרות להיעזר בכך במדה מסויימת, כך למשל גם אם קופי קפוצ'ינו נצפו עושים כך, זה לא הופך אותם לנסמכים על צורת התזונה הזו כצורה יחידה.
      התיאור שציטטת בנוגע לקפיברה מציג אותה כנסמכת על צורה זו, למרות זאת נטען שזה דומה ולא אותו דבר, העובדה שהשגרה אותה שגרה לא מעידה על זהות התהליך, ובמפורש נכתב שאין מדובר באותו תהליך, למרות שהוצגה יעילות יתר בקשר לקפיברה, אין זה אומר שהיא 'יותר מעלת גירה', יש לבדוק את המכלול, ולראות מדוע היא עושה זאת ומה התועלת והתלות שלה בזה, אין לי דרך מכאן לדעת את הפרטים (החשודים בהטייה מכיון שצוטטו ע"י תועמלן). העובדה שיש במאמר שם דיאגרמות וטבלאות או ציורים של הקיבה, היא לא זו המכריעה. אבל במדה ואכן התופעות שוות בערכן, נצטרך לדרך זו לומר שאכן יש עוד מינים מעלי גירה, והתורה לא התחשבה במינים המצוייים ביבשות רחוקות, ראה סעיף 9 הסוברים כך.
      אמנם יש הטוענים שדוקא הקפיברה היא ממשפחת השפן המקראי, הקפיברה משתייכת למשפחת הקבייתים, שכפי שתוכל להתרשם מתמונותיהם הם דומים מאד לשפנים, ואף חיים במחסה הסלעים, על המשפחה נמנה גם השרקן ('חזיר ים' בשפה העממית, אולי עקב עיסוקו עם צואה), העובדה שהיא גדולה "כמו כבש" לא אומרת שהיא לא שייכת לאותה משפחה (ספיר זיהה ב1870 את הארנבת עם מכרסם "גדול כחמור" לפי דבריו שהתאים לסימני ארנבת). השם המדעי של משפחת השפנאים הוא "לפני הקביה".
      אגב ישנו גם מין של שפן (פיקא) שישנה בו תופעה זו, או דומה לזו, מובא ב"המדע בתורה" של ד"ר יהודה לוי עמ' 24.
      3. העלאת גירה מכונה העלאה, משום שהמזון כבר ירד, והוא שוב עולה, אכילת מזון שירד אצל בעל חי אחר, לא נקראת העלאה. הפירוש מלשון גרירה ולעיסה חוזרת נמצא כנראה אצל רד"ק. בויקיפדיה האנגלית ערך קופרופגיה נכתב "תהליך זה משרת את בעלי החיים האלו לאותה מטרה כמו העלאת גרה" (ציטוט מתוך בריטניקה ערך ארנב). שם מוזכרים דוקא משפחות הארנבאים והשפנים בנוגע לקופרופגיה המקבילה להעלאת גרה.
      4. אני לא טוען שלא יתכן שאדם טעה בזה, אלא שבנוגע למבנה הבסיסי של החיות המוכרות, פחות סביר שטעה. סוף סוף משה היה רועה צאן וחי בטבע במשך עשרות שנים.
      5. בא נאמר בעדינות, שהחילוף בין ש' לת' יכול להיות מוסבר בעוד דרכים מאשר ראש גשר לשוני לפני 7000 שנה… ובודאי לא להכריז "אנחנו יודעים שהשפן והארנבת היו ידועים בשמם כבר באלף ה7 לפנה"ס".
      אינני יודע איך מצאת בפסוקים שהבאת דוגמא לפחדנות של השפן. נכון שמוזכר שהוא גר בסלעים, וזו הסיבה ששפן הסלעים מזוהה כשפן, אבל התאמה של מין מסויים אינה אומרת שאין מין אחר שמתאים. הרבה בעלי חיים ובפרט קטנים יכולים לחסות בסלעים. ראה הצעתו של ד"ר צבי ויינברגר לזיהוי אחר בבעל חיים שגם הוא חוסה בסלעים.
      לגבי זיהויו של רס"ג, אין חובה כמובן לקבלו. אבל יתכן שהחילוף בין סוגי השפנים השונים הוא עתיק יומין ויסודו בדמיון מראה או תכונות של מינים קרובים, וכשם שהכינוי חתול שימש בלשון הגמרא גם לחתול בר שיותר קרוב לנמר (למשל החתול שטרף את התרנגול של רבי עקיבא), וגם לחתולת בית (שהיתה בבית של ר' יוסף והיה מאכיל אותה בחג), יתכן ששפן שימש בשלב מסויים ככינוי כללי יותר, ואילו בטרמינולוגיה של התורה שימש למין מסויים. כבר בשנת 1100 לפני הספירה כינו הפיניקים את ספרד "שפניא" משום שהיא היתה מוצא הארנבות, כלומר קראו לארנבת שלנו שפן. עד היום קוראים בבמות שונות גם לארנבת 'שפן', ראה למשל כאן. הארנבות כונו בטעות שפנים. אבל אי אפשר ללמוד מכאן ששפן הוא רק ארנבת. כך גם אירע חילופים בין צבי לאייל, ובין סוגים שונים של עופות שכונו נשר.
      בכל מקרה מסה של תרגומים ופירושים אינה ערובה לנכונות, אלא לתנודות של השפה, דוגמאות רבות לכך שפירושם של שמות משתנה לפי הדורות, ואין דרך חד משמעית להוכיח את המקור הראשוני של השם.
      6. אתה נצמד לעמדה שלך והופך אותה לאלמנטרית, בעוד מדובר בענין לשוני גרידא. אחרים מציינים שהפרסה נראית שלמה מאחור, והשסע אינו שלם ולכן אינו נחשב לשוסע שסע. אני מניח שמי שחוקק חוק שנוגע לאופן הזיהוי של רגלי הגמלים והחזירים, ראה את בעלי החיים שהוא חוקק לגביהם חוק וקבע את הפרסה כסימן זיהוי.
      7. האם יש לך ספק שהחלוקה של לינאוס היא מודרנית ולא היתה קיימת בעבר? הגישה של הקדמונים לנושא זה היתה אינטואיטיבית. נכון שלפעמים מבדילים גם בתוך המין (הליניארי) וגם בין צעיר לזקן, דוקא משום שלא היתה אצלם החלוקה הדיכוטומית, במינים שהיו קרובים אליהם כמו כבשים ועיזים, היו המון שמות והמון כינויים, ואף לפי גילאים כפי שציינת. ובמינים פחות קרובים נהגו להיפך, הכלילו. יש הרבה סוגים של אריות נמרים ודובים, אבל לא צויינו סוגים כאלו. אני לא יודע אם הם ראו אלפקה או לא, אבל סביר בהחלט שהיו רואים אותו כסוג של גמל, אף כי יתכן באותה מדה שאם הוא היה בשימוש וקרוב אליהם, שהיו נותנים לו שם נפרד כדי להבדיל. מאותה סיבה התורה פירטה את החיות, מכיון שכנראה היו נוהגים לצוד אותם, וכדי לזהות את המינים המותרים פירטו.
      אם אכן הזמר הוא הג'ירף, סביר שסיבת הפירוט היא משום שבנדודי סיני נזדמן להם הג'ירף שמצוי באפריקה, כפי המסורת על התחש שהוא חיה נדירה שנזדמנה להם במדבר (מקוה שלא תשאל אותי שהרי התחש בן ימינו הוא מין אחר), ועורות התחשים ששימשו לכיסוי המשכן (יחודיותו של עור הג'ירפה הוא הגודל העצום שלו שמכסה את המשכן מצד לצד).
      8. לא, חז"ל תיארו את המציאות לפי זמנם. במקרה ויש מינים אחרים מצויים הלכה משתנית.
      9. אכן אין הוכחה גמורה מכלב, זו רק דוגמא לשבר את האוזן. בכל מקרה יתכן בהחלט שכל המשפחה נתפסה כמין. מי שרוצה להחליט הפוך באופן חד משמעי צריך להביא הוכחה, משהו שלא נעשה, וקשה מאד לדמיין גם באופן תיאורטי איך מוכיחים דבר כזה.
      יש פוסקים הסבורים שאכן הכללים בעניני בהמות וחיות הם רק על הרוב (ישועות יעקב כרתי ופלתי ועוד), ולגבי הקושיא מג'ירף ראה לעיל סעיף 7, או שיש לדחות את הזיהוי של רס"ג כג'ירף. לגבי הפירוט של החיות הטהורות ראה שוב סעיף 7.

  3. נסכם אפה:
    א) הפירוש הפשוט שהעלאת גירה היא במעלה הגרון ולא ע"י אכילה חוזרת, אבל ניתן לדחוק.
    ב) כנראה שיש עוד מינים הניזונים בדרך זו, אבל זה לא הוכח בבירור, ואולי יש חילוק בצרכיהם [מה שגרם שהתורה לא שייכה זאת להעלאת גירה], ואם לא נמצא חילוק ניאלץ לומר שלא התכוונה תורה למעט מינים שאינם מצויים בקרבת א"י בזמן נתינת התורה [ומה שהובא שכמה פוסקים כתבו כן אינו מדוייק, משום שהם כתבו זאת על סימני הדגים, אבל על סימני הבע"ח אמרו חז"ל בכמה מקומות שזה הוכחה לתורה מן השמים משום שרק 'שליט בעולמו יודע' מה יש בעולמו. אולם עתה שאנו סוקרים את העולם עלינו לקבל [במידה והעובדות הנ"ל נכונות] שחז"ל לא פירשו נכון את התורה, ולא זה כוונת הכתוב].
    ג) השפן המקראי איננו זה המזוהה בזמנינו, אלא מין אחר שנכחד או אינו מזוהה [ויעויין במאמר של משה רענן המקושר בגוף המאמר לעיל שהאריך להוכיח בטוב טעם שהשפן המזוהה הוא השפן המקראי ולא הארנבון, ושקשה לומר שתהליך אבולציוני שינה את מערכת העיכול שלו בפרק זמן כה קצר].
    ד) המבט מאחור של כף רגל הגמל מחשיבתו כאינו מפריס פרסה [ובמאמרו של משה רענן ראיתי שגם השפן עם נתונים דומים, שהפרסות שלו שסועות לגמרי, ורק שהולך על כפיו, יעו"ש בתמונה. ובזה לא תוכל ליישב כדבריך].
    ה) היחס האסוציאטיבי של בן העולם העתיק כלפי מאות המינים השונים שמעלים גירה ומפריסים פרסה אם היה פוגש בהם הוא שהם כמין אחד עם אלו הידועים לו זה מכבר, ולא ראה בהם מינים שונים כפי שראה בצבי והאייל לדוגמא. [אמנם אם נאמר שאין בכוונת התורה לפרט את כל המינים הקיימים (כנ"ל אות ב') לא נצטרך לדוחק זה].

    נמצא שהתירוץ המחוור ביותר הוא ההנחה שהתורה דיברה רק על המינים המצויים באיזור א"י, והשפן והארנבת היו מיני בע"ח שאינם ידועים עוד בזמנינו, וכפי שקרה למינים רבים שידוע לנו שחיו בעבר, וצ"ע.

    במאמר כאן לא הובא תירוצו של הרב סגל שהקנגרו שלפרקים הוא מעלה גירה או שאר המינים שאוכלים את צואתם אינם מנויים בתורה כמעלי גירה משום שהם כבר נפסלו מדין 'הולכים על כפיהם', אבל אין תירוץ זה נכון אחר שגם הגמל והשפן הולכים על כפיהם והתמעטו בפירוש. וכן לא הובא תירוצו שהתורה לא כתבה מינים שונים משום שהתמעטו כבר מחמת היותם 'שרץ', ואין תירוץ זה נכון משום שאם הקאפיברה נחשבת שרץ על אף גודלה הגדול כל שכן השפן הנראה כנגרר על רגליו הקצרות יחשב כן, וכן שאין שם 'שרץ' על בע"ח שיש לו גובה מעל הארץ.

    תודה רבה לצוות האתר על העבודה המושקעת!
    [אמנם השיטה להעלות כל מיני אפשרויות רחוקות (כמו ההצעה שהקאפיברה האמריקאית היא השפן שעליו דיבר הכתוב, ועליו התפייטו דוד ושלמה), במעין ריסוס אפשרויות בלא בחינה אמיתית של אפשרות קבילה של ההצעות הללו, היא חטא לאמת].

    1. -שליט בעולמו נאמר בדיוק כמו שנאמר הכלל שכל שיש לו סנפיר יש לו קשקשת, ועל זה אמרו שהוא כלל על הרוב, ולמיעוט שאינו מצוי לא חששו, ומזה הרי נובע ששליט בעולמו יודע שלא צריכים לבדוק מעבר לגמל וחזיר כי השאר לא מצויים.
      – לא הוצע שהקפיבארה היא השפן, אלא שהיא ממשפחת השפנים, הכוונה למשפחת הקבייתיים כולה, וגם לקטנים ולחמודים שחוסים בסלעים. זו לא הצעה שלי אלא קראתיה אי פה אי שם. קשה מאד לבחון 'בחינה אמיתית' את כל האפשרויות האלו שכולן פורחות באויר, הן ואף דחיותיהן, פלוני כותב שלא מסתבר שקרה ככה, ואחר כותב שלא מסתבר שקרה ההיפך… כנראה שקשה לדעת מה היה, ולכן הקושיה בעמדה נחותה מראש.

    1. לפי איך שזה נראה בעיני לשפן אין בכלל פרסה, יש לו רק כף רגל. הצורה שלה אולי דומה לפרסה, אבל אין הוא מבעלי הפרסה.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *