זה יחסית ישן, מקווה שתגיבו לי.
אני אוהב את התוכן המפורט והמדוייק באתר, וגם הורדתי את הקובץ שלכם שבו עניתם ל"הידען" והסברתם שם במפורט דברים חשובים וטובים.

רק לא מצאתי תשובה שלכם למאמר הזה:
http://daatemet.org.il/he/%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%9e%d7%93%d7%a2-%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%a8/%d7%98%d7%a2%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%93%d7%a2%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%94/%d7%91%d7%a7%d7%99%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%9b%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9d/

הוא גם דן בנושא של זיהוי החיות מהתורה וידיעת חכמים את הנושא, וגם אם מצאתי כמה חורים, עדיין לא מצאתי תשובה מלאה.

תודה רבה, וכל הכבוד על עבודת הקודש שלכם!

ראיתי שכבר כתבתם כך בהערה 2 ללא המקורות שציינתי

על הפרסת הפרסה של השפן לא ראיתי תגובה.

מענה האתר מובאת כציטוט, ולאחריה תגובתי.
1—————
"הראשונים לא פגשו את הבעיה של שפן וארנבת, ולכן לא יכלו ולא היו צריכים להסביר שיש אפנים שונים של העלאות גרה. האם לדעתך צריכים לקדש את דברי הראשונים בעניין מציאותי שלא היה לפניהם, ולהכחיש את התורה??"
– ברור שאין לקדש את דברי הראשונים, התכוונתי להראות שהמובן הפשוט של המילה בקרב כל המפרשים במשך הדורות היא העלאת גירה כפשוטה, וכפי שהיא מכונה גם בשפה המדעית, והפירוש החדש הגיע רק עקב אילוץ המציאות, והצורך להתאים את הטקסט אליו.
אמנם אמת הוא שגם אם אכן פירוש העלאת גירה יכול לכלול אופן שכזה לא היה להם לראשונים לפרש זאת בלא סיבה.
2————-
"מה שכתבת שהמציאות לא כך, אתה מתעלם ממה שהוסבר בגוף המאמר ובהערה 1 שזו מציאות שיחודית רק לארנבת, לא בעצם אכילת הצואה, אלא בכך שהאוכל אינו מתעכל אצלה עד הפעם השניה. להעלאת גרה יש מאפיינים שונים, והם נמצאים רק בארנבת, כפי שתוכל לקרוא גם בשני המאמרים שלונקקו בנושא בגוף הפוסט".
– לא התעלמתי, אלא סברתי שתעיין במאמרים שצויינו [שניהם בשם הנ"ל, 1 ו-2]. והרי לפניך הלשון:
תופעת ה-COPROPHAGY ייחודית בצורה קבועה לכל הארנבאים, בין אם הם ארנבוני פיקא ובין אם לאו, וכלל אינה קיימת אצל השפנאים. תופעה זו קיימת אצל מרבית המכרסמים, לא רק בקרב עכברים ועכברושים, אלא גם בקרב בונים, נוטריות, ומכרסמי הענק כדוגמת הקפיברה – מכרסם בגודל של כבשה, וראו זאת בקישור כאן לדבריו של הזואולוג היפני Hirofumi Hirakawa המופיעים בגליון 32 של הירחון המדעי "יונקים". משפטי מפתח:

"השגרה היומית של העיכול החוזר בקפיברות בטבע דומה מאוד לזו של הארנבאים."
The Capybara's daily rhythm of reingestion in the wild (Herrera, 1985) is very similar to that in leporids.

"רצף האירועים המתואר בעיכול החוזר בקפיברה גם הוא דומה לזה של הארנבאים ושל אוכלי עשב אחרים המעכלים עיכול חוזר."
The described sequence of reingestion behaviour in the Capybara (Herrera, 1985) is also similar to that in leporids and other reingesting herbivores.

"בסיכום כולל, שגרת העיכול-מחדש היומית וסגנון העיכול בקפיברה זהים באופן מדהים לאלו שנצפו בארנבאים, ושנצפו בנוטריה והאופוסום בעל טבעות הזנב."
Overall, the daily reingestion rhythm and digestion style in the Capybara are amazingly similar to those observed in leporids, the Coypu (Myocastor coypus) and the Ringtail Possum (pseudocheurus peregrines).

"הצואה ה'משחתית' המעוכלת מחדש עשירה יותר בחלבונים וענייה יותר בסיבים קשים מאשר הגללים בעלי הצורה המעוגלת [של הארנבאים, ולכן התהליך אפילו יעיל יותר]."
The reingested 'pasty' faeces are richer in protein and poorer in gross fiber than the voided oval-shaped faeces.

וכן תמצא את רשימה מפורטת של חיות הנוהגות בקופרופאגיה בריכוז המחקרים כאן שערך הזואולוג מארק קלאוס מאוניברסיטת ציריך, כבר החל מהעמוד השני והקפיברה עומדת לצד הארנבת. ניתן לראות שם מידע ונתונים שנלקחו לאחר ניתוח מדוקדק ובחינת האיברים הפנימיים של כל חיה וחיה המוזכרת שם, בליווי תמונות, טבלאות והסברים.

תופעה דומה ל-COPROPHAGY המציינת אכילת גללים רכים ישר מפי הטבעת נקראת CAECOTROPHY, וגם בה נוהגים מרבית המכרסמים ובכללם הקפיברה. ראו בקישור כאן, שגם הוא מביא את מחקרו של הזואולוג היפני Hirofumi Hirakawa בירחון "יונקים", אך הפעם בגליון 31. משפט המפתח הוא הכותרת: "קופרופאגיה בארנבאים וביונקים אוכלי עשב אחרים". ממש לא בעלי החיים ה"יחידים" כפי שנטען. הקפיברה נזכרת בעמ' 15 כאחד מאותם אוכלי העשב. מה שהארנבת עושה, הקפיברה עושה ובדיוק באותה הדרך והתנאים, וזה לה חלק מתזונתה הקבועה.

קופרופאגיה וקאקטרופאגיה קיימת גם אצל הלֶמוּרים, שהם ממשפחת הפרימטים וקרובים של הקופים, ושאינם במניין השרצים כלל, וראו זאת בקישור כאן שמביא את התמצית של מחקר מהמחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת קולורדו, שכותרתו "קופרופאגיה של למור הבר בעל טבעות הזנב": Coprophagy by wild ring-tailed lemurs.

וכן בקישור לספר כאן בעמ' 131, שבו הביולוג וורן ג. קינזי מתאר את מחקרם של הזואולוגים שיברס, הלדיק וצ'ארלס דומיניק, שהתמחותם בפיזילוגיה של הפרימטים. ציטוט מפתח: "קדם-קופים רבים הינם בעלי מעי-גדול או מעי-עיוור מוגדל שמספק מקום אחסון עבור החיידקים מפרקי הצלולוזה… אבל, אחד מהבולטים בקדם-קופים, הלמור (שם מדעי Lepilemur), הינו בעל המעי הקצר ביותר והקטן ביותר מכל הפרימטים. מין זה פיתח מערכת של קאקטרופאגיה שמאפשרת לו תזונה המכילה סיבים צמחיים בכמויות גדולות." ואם תקראו הלאה תראו איך הם חקרו: מלבד נתיחת החיות הללו וחקירה של מערכת העיכול שלהן מן הפנים, הם האכילו את הלמורים שהיו בשבי רק בחומר עם סיבים קשים שהמעי הקצר שלהם לא מאפשר להם לנצל, ואז צפו בהם כשהם יצרו גללים רכים ועגולים ואכלו אותם כדי למצות את החומר עד תומו.

במאמרו של הזואולוג היפני Hirofumi Hirakawa "קופרופאגיה בארנבאים וביונקים אוכלי עשב אחרים" שכבר הבאנו בקישור כאן, יש התייחסות ספציפית ללמורים בהשואה לארנבים בעמוד 70. בתוך סעיף-על שכותרתו "עיכול מחדש באוכלי עשב שאינם ארנבאים" ישנה ההתייחסות לקבוצה:
"פרימטים: הלמור הספורטיבי (Lepilemur mustelinus) קדם-קוף ליילי שוכן עצים ואוכל עלים, הוא קרוב לוודאי הפרימט היחיד שידוע כיוצר גללים רכים ושנוהג בעיכול-מחדש."
Primates: The Sportive Lemur (Lepilemur mustelinus), a nocturnal arboreal folivore, is probably the only primate species that is known to be a caecal fermenter and practises reingestion (Hladik et al., 1971; Cork, 1994).

מאמרו הנ"ל נכתב בשנת 2001 והסתמך על מחקריהם של הפרופסורים הלדיק וקורק מהשנים 1971 ו-1994 בהתאמה. בשנת 2005, הסתבר שהלמור אינו הפרימט היחיד שנוהג כך, וישנו פרימט נוסף האוכל את גלליו: ניתן לראות בעמוד 19 שבקישור הזה מחקר שפורסם בגליון 13 של הירחון המדעי "פרימטים של האזור הנאו-טרופי" על ידי מ. פרייטס וביקה מרקוס, כי קופרופאגיה נמצאה ותועדה גם אצל קופי קפוצ'ין. ורק ראו את כותרת המחקר: Coprophagy in Captive Brown Capuchin Monkeys (Cebus apella).
3————-
"האם לא קראת את הנכתב? "גרירה – לעיסה חוזרת", גרירה היא גרידה ופירוק של דבר. ואין קשר להעלאה או לאכילת צואה".
– גם אם 'גירה' הוא מלשון גרירה וחיתוך של האוכל [ולא 'גרון'], הלשון 'העלאת גירה' מתפרש על *העלאה* לשם גירור חוזר, ולא על גירורי אוכלים בעלמא, וכלשון רש"י שפירש כדבריך את עניין גירה: "מעלה ומקיאה האוכל ממעיה ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטוחנו הדק", ואכילת צואה שנפלטה מפי הטבעת לשם גירורו מחדש אינו בכלל המובן של הלשון. [וכן יש בעלי חיים שניזונים מצואה של אחרים, האם גם הם מעלי גירה, כיון שעושים את פעולת הגירור החוזר?].
4————
"יש הבדל בין משהו ש'ניתן לבדוק', ובין משהו שרואים בעיניים בלי בדיקה מיוחדת. מה מספר השיניים של אדם לא אני ולא אתה יודעים, אף פעם לא טרחנו לספור, ובודאי לא לעשות ממוצעים, ולכן אפשר לומר על זה מה שרוצים. לעומת זאת אם מישהו יגיד לנו שחתול אוכל פרחים, נדע שהוא משקר, כי החתול הוא חיית בית מצויה. העלאת גרה היא תופעה שנראית לעיניים אצל חיות הבית שכולם מכירים ורואים, ולכן אין כאן מה לטעות".
– אבל אם טענתי צודקת שנמצאה טעות בתורה זאת אומרת שהכותב שלה לא היה אלוקים אלא משה במדבר [אם לא נקבל את השערות ביקורת המקרא], ואין לנו ידיעה שהיו לפניו מינים אלו בשביל לבודקן, והצורה החיצונית שלהם מתאימה למתואר בהם [- השפן והארנבת מניעות את פיהם לצדדים בדומה למעלי הגירה] כך שסמך על ידיעתו זו, וכפי שצויין מחכמי העבר שהיו רגילים בכך, והעלו השערות גם בדברים שבקל יכלו לבדוק.
5———-
"אם יש ראיה שנראית לך [- על זהות השפן], נא הביא אותה לכאן. לחפש משהו עניני באתר חופש זה יותר גרוע ממחט בערימת שחת…"
– האין גוגל בעירך? או שמא לא אייתתי נכון את שם המאמר? אבל כדבריך כן אעשה:
ואף השפן בשפה ערבית דרומית נקרא 'תפן' או 'תופן' ומעיד על כך שהשם 'שפן' בצורה כזו או אחרת היה קיים בשפה הטרום-שמית הקדומה (אלף 5 לפנה"ס), שכן האות ת' או th בערבית דרומית מתחלפת לעיתים קרובות עם האות ש' בעברית, על בסיס אותה מילה קדומה [ועצם השוני במילים מוכיח שלא מדובר בשאיבת מילה הדדית]. וכבר בספר תהילים קד' יח' נכתב: "סלעים מחסה לשפנים", וכך גם במשלי ל' כו': "שפנים עם לא עצום" – התייחסויות לשפנים והתנהגותם שאינה שונה מזו של היום, אשר מייחסת להם תכונה של פחדנות.

אז אנו יודעים שהשפן והארנבת היו ידועים בשמם כבר באלף החמישי לפנה"ס, ובוודאי שהיו ידועים לפני מעמד הר סיני (אשר אלו המאמינים שבכלל התקיים, מתארכים אותו ל- 1210-1230 לפנה"ס), וגם היו ידועים אחריו עד להעלאת התושב"ע על הכתב במאה השנייה לספירה, ולא יכולים הפרשנים להמציא כל סיבה לכך שלא נשתמרה המילה עד ימינו.

ולעיון נוסף ניתן לראות את דעתו של הרב סעדיה גאון (הרס"ג), שטען בעצמו בהשגותיו על דברים יד' ז', שהשפן של היום הוא אותה החיה המוזכרת בתורה, וזאת ע"פ ניתוח שפה בתרגומו את המקום לערבית. הוא מזהה את השפן כ-'אל-וובר', שפירושה בערבית בת ימינו הוא 'שפן'.

הארנבונים הם מין ממשפחת הארנבאיים, ולמה שהתורה תחלק אותם לשם בפני עצמם.
אך התרגום הנ"ל נמצא בעמדת מיעוט קיצונית. ברוב התרגומים ללטינית (שהסתמכות הרבנים לצורך קביעת ה-Chyrogryllius כארנבון פיקא היא על אחד מהם) השפן מתורגם כ-Hurax,‏ Hyrax,‏ Rock Hyrax,‏ Hyrax Syriacus,‏ Hyrax habessinicus,‏ Hyrax Brucei,‏ Ashkoko,‏ Cony,‏ Dassie,‏ Das,‏ Coney‏ – כלומר, מינים שונים של שפן סלעים. זהו דפוס התנהגות החוזר על עצמו אצל מצדיקי הטעויות: בוחרים בתרגום האחד שמתאים להם, ומתעלמים מכך שהמסה המכריעה של התרגומים והפירושים מצביעה לכיוון השני.

אגב, הרעיון המרכזי בדברי לגבי זיהוי השפן, עדיין לא הומחש: מר סגל ודומיו טוענים שהשפן הוא ארנבון, אבל תרגום השבעים עצמו, שהוא התרגום הקרוב ביותר למקור האמיתי של התורה, תרגם את המילה שפן. הקתולים, הקרובים ביותר לשפה היוונית, תרגמו את המילה באופן כמעט דומה למילה: Cherogrillus. חיפוש קצר בכתבי הדת הקתולים מעלה את הפירוש הבא: חפש Cherogrillus בקישור כאן.
6————-
על הטענה מחוסר הפרסת הפרסה של הגמל השיב "כנ"ל בשפן, הגמלים היו חיה מצויה ומוכרת, לדבר הזה התורה קוראת שאינו מפריס פרסה, מכאן יש ללמוד מה נקרא אינו מפריס פרסה, ולא להיפך".
– וכנ"ל, איני יודע אם היו גמלים לעם ישראל במדבר, אבל ברור שיש גבול לפרשנות שניתן לפרש מכוח זה, ואם כל הבודק את רגל הגמל מבחין שהפרסות מצויות רק בחלק הקידמי של רגלו, ושוסעות שסע כדבעי, וכל שאר רגלו הוא רגל בעלמא, דומני שלא ניתן לפרש זאת, גם לשם המטרה הנעלה של התאמת הטקסט למציאות.
7———–
"אתה יוצא מהנחת היסוד של החלוקה המודרנית, שלא היתה קיימת כלל באותו זמן, ואינה אלא חלוקה הסכמית לנוחות. אין הגדרה 'אמיתית' מה הגבולות של מין. התורה מדברת לפי השפה שהיתה מקובלת אז, שחילקה את בעלי החיים לפי כמה מינים כלליים, ולא כמו החלוקה בת ימינו. ולכן כל המינים של הבהמות שמעלים גרה ומפריסים פרסה (זה לא כל כך הרבה), הם חזירים וגמלים לפי הטרמינולוגיה של התורה".
– מניין לך שהיה מקובל בעבר לחלק את המינים לחלוקה כללית בלבד? כל המינים הידועים לנו שהיו אצלם זכו לשמות נפרדים, ואפי' חילוקים בין צעיר למבוגר ולזקן זכו לכינויים שונים, ומניין לך שכאשר היו מביאים לפניהם למשל אלפקה שאינו דומה כלל לגמל היו קוראים לו בשם 'גמל' ["השפה המקובלת" לא קראה שם משותף לשום מין שונה, וחוסר הידיעה על המינים הקיימים אינה סיבה להכלילם עתה תחת שם עתיק כל שהוא].
ועוד שבפירוט התורה את עשרת מיני החיות אנו רואים שהיא לא אמרה 'צבי' או 'אייל' וכללה בזה את כל בעלי החיים הדומים לו, אלא חילקה אותם לעשרה סוגים שונים [וביניהם גם מין שבכלל לא היה מוכר באיזורם, שזה הג'ירף], ועל פי מה נגדיר דווקא את עשרה מינים אלו כאבות כלליים המכנים את כל שמות החיות [שעדיין לא נמצאו בזמנם] על פיהם, ובפרט שאינם דומים להם חיצונית כלל וכלל [ראה תמונות במאמר המצויין].
בפשטות אם כבש ועז נחשבים בתורה כשני מינים שונים, והם אכן מנויים לשניים, אין שום סיבה שהבעלי חיים האחרים הרחוקים מהם פי כמה לא יהיו נחשבים אצל בני העולם העתיק לשני סוגים שונים, ומשכך, אם כותב התורה ידע מהם לא היה לו לפרט רק את המינים הידועים לו ולהתכוון שגם הם יכללו בשם זה, אלא היה לו לכתוב תיאור כוללני בלא לפרט מין ספציפי.
8————
"חז"ל דברו על היצורים המצויים ואין צריך לחוש למיעוט שלא שכיח".
היינו שחז"ל בנו על כך שנישאר לעולם באיזור בבל-ארץ ישראל, או שמה שאינו שכיח באיזורם תקף בכל העולם.
9————-
"כשמדובר במינים שנאכלים והם מינים מצויים ומוכרים, התורה פירטה את שמותיהם, למרות שניתן היה לחברם ל'מין' אחד, התורה לא עוסקת כלל במונח 'מין' ולא מתיימרת לפרט רק מינים או רק לא מינים, ואילו כשמדובר על מינים לא מצויים, אין צורך לפרט פרטים".

"כל הסיווגים והמינים המודרניים חסרי משמעות מבחינת התורה. יש מאות סוגים של כלבים, האם בגלל זה 'כלב' לא כולל את כולם? השאלה מעיקרא אנכרוניסטית".
– בוודאי שאין צורך לפרט את את כל סוגי הכלבים משום שכולם חזותם מוכיחה עליהם שהם 'כלב', אבל כאן מדובר על בעלי חיים שונים לגמרי זה מזה, ואין ביניהם שום דמיון, אלא אדרבה מה שבימינו משייכים אותם למשפחה אחת הוא על סמך השוואות קלות או פנימיות שפעמים רבות אינם נראות כלל לעין הטבעית, ואין שום סיבה לאדם העתיק לראות אותם כלולים במין אחד.
אמנם היה אפשר לומר שהתורה לא התכוונה לדון על כל סוגי הבע"ח הקיימים בעולם ולא היו נוגעים לישראל בזמן מתן תורה ולאחריו [ושלא כדעת חז"ל], אבל לפי"ז יקשה שהתורה פירטה על הג'ירף אע"פ שאינה חיה מצויה באיזור המזרח התיכון, וכן לא ברור מה הטעם שפירטה בפירוט על האיל צבי יחמור אקו ודישון וכו' והשמיטה מלפרט על עוד סוגים רבים אחרים שכשרים למאכל, מה יחודי דווקא בעשרה סוגים אלו שהם נמנו כמינים שונים ומחולקים זה מזה, ואילו האחרים לא.