1

סערה (אבולוציונית) בכוס חלב

הרב אליעזר אייזיקוביץ:

תגליות חדשות בחקר הרגישות ללקטוז מלמדות אותנו למה רצוי לקחת הסברים אבולוציוניים עם קורטוב של מלח

 

אוהבים לפתוח את הבוקר שלכם עם כוס קפה עם חלב?

בואו להכיר את אחת הדוגמאות המגניבות ביותר לאבולוציה בפעולה.

תינוקות אנושיים נולדים עם גן ליצור לקטז, אנזים המפרק את הלקטוז, סוכר החלב. כאשר התינוק מגיע לגיל גמילה, גן הלקטז נכבה ומפסיק לייצר את האנזים. זו הסיבה שמבוגרים ששותים חלב עשויים לסבול מכל מיני תופעות מעיים בלתי רצויות, תופעה המכונה "אי סבילות ללקטוז".

אבל לפני כמה אלפי שנים, כאשר יושבי צפון אירופה החלו לגדל עדרי בקר, הופיעה בקרבם מוטציה שנטרלה את המנגנון האחראי לכיבוי גן הלקטז. בזכות המוטציה הזאת יושבי אירופה וצאצאיהם מסוגלים בדרך כלל לצרוך חלב ללא תופעות ללואי. יושבי שאר העולם – פחות.

מה גרם להתפשטות המוטציה? כאן יש לאבולוציה הסבר אלגנטי פשוט ומתקבל על הדעת.

מסתבר שנשאי מוטציית הלקטז נהנו ממקורות מזון מגוונים יותר מחבריהם בעלי גן הלקטז הרגיל, שכן הם היו מסוגלים לצרוך גם חלב בלי לסבול מתופעות לוואי. תוספת התזונה הזאת העניקה להם יתרון הישרדותי מובהק. כתוצאה מכך הם היו חזקים ובריאים יותר, העמידו יותר צאצאים מאשר חבריהם חסרי-הלקטז, וכך המוטציה התפשטה במהירות עד שנעשתה נפוצה מאוד.

קל לשבור, קשה לבנות

תיכף נראה שהסיפור הזה לא באמת התרחש במציאות.

אבל תחילה שאלה: האם מוטציית הלקטז אכן מוכיחה את כוחה וגבורתה של האבולוציה?

התשובה היא – בהחלט לא.

גן הלקטז הוא דבר מורכב למדי. הוא עשוי מסביבות 50,000 "אותיות" DNA (המכונות "בסיסים"), יש בו 17 אקסונים[1], ויש לו מקטע הפעלה באורך 1,000 אותיות. גם בלי לרדת לעומקם של כל המושגים הטכניים הללו ברור לקורא שמדובר במנגנון משוכלל ומסובך.

לעומת זאת, בשביל להשבית את המנגנון האחראי על כיבוי גן הלקטז די בכך שאות אחת ברצף ה-DNA שלו ישתבש.

אני חוזר – אות אחת.

אם כן בשביל ליצור גן לקטז חדש צריך לחבר חמישים אלף אותיות בסדר מאוד מסוים. לעומת זאת, בשביל להפעיל גן לקטז כבוי, כל מה שצריך הוא לשבש אות אחת ואין משמעות גדולה לאיזה אות ולאיזה שיבוש. כמעט כל שיבוש יעשה את העבודה.

כל זה אינו צריך להפתיע שכן מהניסיון אנחנו יודעים שתמיד יותר קל לשבור ולקלקל מאשר לבנות ולתקן.

על מנת להעניק סבילות לקטוז למבוגרים, האבולוציה לא הייתה צריכה אפוא ליצור שום דבר חדש. המנגנון הרי כבר קיים אצל תינוקות. הדבר היחיד שהאבולוציה עשתה היה לקלקל את המנגנון המשבית את גן הלקטז.

לא מדובר באבולוציה (התפתחות) אלא בדבולוציה (התנוונות).

משל למה הדבר דומה? לבורג זעיר שנשבר במכונית והרס את מערכת הבלימה. אפשר לדמיין נסיבות (אומנם חריגות מאוד) שבהן מכונית עם בלמים מקולקלים תעניק לבעליה יתרון כלשהו (למשל, הוא לא יוכל לעלות על הכביש וממילא יחסוך את עלויות הדלק המטורפות של ימים אלה). אך ברור שאי אפשר לבנות מערכת בלמים משוכללת על ידי שבירה חוזרת ונשנית של ברגים קטנים.

בדומה לכך שבירה של הגן האחראי להשתקת גן הלקטז עשוי לעזור לאדם המבקש לפתוח את יומו באכילת קערת קורנפלקס עם חלב. אך היא אינה מקדמת אותנו במאומה להבנת האופן שבו נוצר מלכתחילה גן הלקטז.

סיפור מופרך

אם כן, עמידות ללקטז בקרב מבוגרים היא דוגמא לדבולוציה בפעולה.

אפילו אם הסיפור הדרוויניסטי המקובל על התפתחות הסבילות ללקטוז בקרב רועי הבקר של אירופה היה נכון, לכל היותר היה הדבר מוכיח את נפלאות הדבולוציה. בשום אופן לא היינו יכולים ללמוד מזה על האופן שבו התפתחו המערכות המשוכללות שגוף האדם משופע בהן.

אלא שכעת מתברר שהסיפור הדרווניסטי הנפוץ הזה הוא לא יותר מאשר… סיפור.

מחקר חדש שהתפרסם לאחרונה מראה שגם בני אדם שגן הלקטז שלהם מושבת מסוגלים לשתות חלב (או לאכול גלידה) עם תופעות לוואי מינימליות עד בלתי קיימות. כלומר, היתרון ההישרדותי שגן הלקטז אמור להקנות לנושאיו לא באמת קיים במציאות.

יתירה מכך, במסגרת המחקר הרב-תחומי בו השתתפו מאה מדענים, מיפו החוקרים את היקף צריכת החלב באירופה מהתקופות הקדומות ביותר ועד לפני 500 שנה. נערכה השוואה ראשונה מסוגה בין DNA שנלקח מאוכלוסיות אנושיות עתיקות לבין שרידי חלב שנמצאו במאות אתרים ארכיאולוגיים. מסקנת המחקר: לא נמצאה קורלציה בין אוכלוסיות אנושיות שנהגו לשתות חלב לבין אוכלוסיות עם המוטציה לגן לקטז פעיל. מתברר שצריכת החלב קדמה באלפי שנים להופעת המוטציה המונעת אי סבילות ללקטז במבוגרים.

פירוש הדבר שהסיפור הדרוויניסטי שסופר לעיל היה אומנם יפה ואלגנטי, אבל הוא שייך למדף הפיקשן ולא למדף המדע.

כעת תשאלו, אם אנשים צורכים חלב גם כאשר גן הלקטז שלהם מושבת איך בכל זאת התפשט גן הלקטז בקרב האוכלוסיה? איזה יתרון הישרדותי הוא העניק לנשאיו?

כאן מסירים החוקרים את כובע המדען ושבים לחבוש את כובע הסופר. הם מעלים ספקולציה ולפיה גם אם בזמנים רגילים גן הלקטז אינו מעניק לנשאיו יתרון הישרדותי מובהק, אולי בתנאי רעב ומחסור המחלישים את הגוף, בעלי גן הלקטז הצליחו להתמודד עם המשבר באופן יעיל יותר מחבריהם מאותגרי-הלקטוז, וזה הדבר שהעניק להם יתרון הישרדותי.

צריך לשים לב שהתרחיש הדרווניסטי החדש הוא יותר מאולץ מאשר התרחיש הדרווניסטי המקורי (הוא חל רק בזמני רעב ומחסור שהם נדירים יחסית), אך כמו קודמו אין לו שום ראיה מובהקת התומכת בו. זהו סיפור נחמד, ותו לא. כשם שהסיפור הראשון התגלה כחרטוט, אין סיבה לחשוב שלסיפור החדש יש בסיס אמפירי חזק יותר.

פסטיבל מספרי הסיפורים

למה כל זה משמעותי?

משום שמי שניזון מספרות אבולוציה פופולרית יתקל תדיר בסיפורים "המסבירים" כיצד תכונה, או מערכת ביולוגית כלשהי, התפתחו. הסיפורים הללו מוצגים בביטחון ובנחרצות עד שהקורא התמים מתפתה לחשוב שהמדען שמשמיע אותם ראה במו עיניו את התהליך בהתרחשותו.

אבל כמו שמקרה הלקטז ממחיש, התרחישים הללו הם לא יותר מאשר ספקולציות. לעיתים אלה ספקולציות סבירות יותר ולעיתים סבירות פחות – אך בכל מקרה מדובר בסיפורים בלבד. כאשר מתאפשר לבחון את הסיפורים באופן אמפירי מתברר כי הסיפור ה"הגיוני" וה"משכנע" פשוט אינו מתכתב עם המציאות.

יש לזכור כי חלק גדול מהספקולציות בתחום האבולוציה עוסקות באירועים שהתרחשו בעבר כה רחוק שאין כיום דרך ממשית לבחון את נכונותן. המקרה של הלקטוז יוצא דופן משום שמדובר בספקולציה אבולוציונית אודות אירוע שהתרחש בתקופה היסטורית מאוחרת יחסית, ועל כן ניתן להעמיד אותה במבחן המציאות. וכאמור, כאשר נערכה בדיקה כזאת התברר שהסיפור פשוט אינו נכון.

אז בפעם הבאה שתפגשו סיפור אבולציוני חביב הכינו לעצמכם כוס קפה (עם חלב!), אבל אל תשכחו להצטייד גם עם מלחיה גדולה מאוד. נחמד לקרוא את הסיפורים הללו – חלקם אף מעניינים – אך לא צריך להתפעל יותר מדי מהביטחון העצמי המופרז בו הם מסופרים.

בסופו של יום אלו רק סיפורים, וכפי שיודע כל סופר – סיפור טוב לא בהכרח חייב להיות אמיתי.

הערות:

[1] אקסון הוא החלק התפעולי שמנגנוני התא מחלצים מתוך הגן. החלקים הלא-תפעוליים של הגן מכונים "אינטרונים" והפונקציה הביולוגית שלהם אינה ברורה. לאחר שליפת מקטעי האקסונים התא מבצע בהם עריכה ומחבר אותם לשרשרת אחת.