נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ספרי הנביאים נכתבו בזמן המאורעות א: נביאים ראשונים

לפי המסופר ביהושע שופטים ושמואל, עלו ישראל כעם אחד ומאוחד מן המדבר במחנה צבאי אחד תחת פיקוד של מצביא אחד, כשבידם צווי על החרמת כל הכנענים והשמדתם, וכן נבואה כי ירשו את כל הארץ. ואכן העם הוריש את רוב ערי הכנעני וחילק אותם בין השבטים בגורל. עובדה זו מוכיחה על כך שהעם היה עם אחד בעל תורה אחת ומגמה אחת, ומיום היותו היה במלחמה חסרת פשרות עם הכנעני ותרבותו.

אם נוכיח שספרי נביאים ראשונים נכתבו בזמן המאורעות, ולא נכנסו בהם הוספות בימי נביאים אחרונים, תקויים לנו עדות זו על ההיסטוריה של נ"ר, שמוכיחה ללא ספק על מתן תורה שקדם לה.

 

אידיאת כבוש אחת

כל המקורות מספרים על יחסי עם וקירבה בין כל שבטי ישראל, למרות היות השבטים נפרדים, השבטים שבעבר הירדן לא חברו לעמון ומואב, והפיצול בין אפרים ליהודה שהיה מאז ומעולם, (וגם בימי האיחוד המועטים לא היה איחוד אמיתי), לא פיצל את העם ואת רוחו. העם היה עם אחד בעל שותפות לאומית גזעית ממדרגה ראשונה, הקיימת בלב העם גם לאחר גלות ממלכת אפרים.

שני חלקי המנשה אינם בשום אופן כנוי שנוצר בתקופת ישוב הארץ, שכן המרחק ביניהם לא נתן שום אפשרות לכך, זו עובדה היסטורית של שבט קדום אחד שהתפצל לשנים. כך גם הספור על בכורתו של ראובן המובא לאורך כל התורה. (למן הישוב בארץ ראובן היה שבט דל שישב בעבר הירדן ולא תפס שום מקום בקורות העם). בנימין נחשב כאחיו של יוסף למרות שבינו ובין אפרים או מנשה אין שום חיבור טופוגרפי או מציאותי, וכן הדבר בהקשר ל'בית יוסף' עצמו הכולל את אפרים ושני חלקי מנשה יחדיו בלי כל קשר נראה לעין. ללוי לא היתה נחלה והוא לא היה אמור להפוך לשבט מתוך המציאות הזו. כל החלוקה לשנים עשר שבטים הפותחת בתורה וממשיכה בכל ספרי הנביאים (יב' לחמי הפנים, יב' אבנים בחשן ועליהם מפותחים שמות השבטים, גם בספר מלכים אליהו מעמיד מזבח עם שנים עשר אבנים כנגד שבטי ישראל, עד נחמיה המזכיר יב' שבטים) אין לה שום יסוד למן תקופת ההתנחלות. כבר בשירת דבורה אין אנו מוצאים את יוסף אלא את אפרים ומכיר, בתקופת שלמה מנשה נחלק לשני נציבויות שונות. אין ספק שחלוקת השבטים מקורה בתקופה שלפני ההתנחלות.

גם עובדת הגבולות של הארץ המובטחת, מעידים כפי שפירטנו ב: יג זמן כתיבת התורה 1. המציאות המדינית, כי המדובר בתכנית והבטחה שהובטחה מראש, אך מעולם לא היתה לתכנית זו אחיזה במציאות או בתקוות המשיחיות שהובעו בנביאים, ובתקופת השופטים היה בודאי חסר טעם לצפות לתכנית שכזו. בני ישראל נכנסו לארץ אם כן, כעם אחד, בעל תכנית אחת.

ספר יהושע המציג את הכיבוש ככיבוש כל הארץ, ו"לא נפל דבר מכל אשר דבר ה', הכל בא", הוא בעל כרחינו קדום משופטים, ותופס את המלחמה הראשונית שנטעה שרשים בכל קצוי הארץ, ככיבוש הגדול המובטח בתורה, ולא נותר אלא לנקות את הנחלות מן השאריות, דבר שהיה צפוי לקרות תוך שנים מעטות, לו נשארו בני ישראל מאוחדים ועשו זאת (ולו לא היו חלק גדול מן העם יושבים בעבר הירדן). ספר יהושע כולו אופטימי, הוא רואה כי "הכל בא", הגויים הנשארים "אנכי אורישם מפני בני ישראל, רק הפילם לפני בני ישראל בנחלה" (יג ו), ודברים אלו לא יכלו להיכתב בתקופת השופטים, זו המתוארת בספר שופטים.

שופטים פרק א' איננו יודע עדיין את הכבוש הפלשתי, והכנעני הוא היושב בשפלה (פסוק ט) ובעצם נחלת יהודה כוללת את כל ארץ פלשתים, וכן כיבוש עזה אשקלון ועקרון היה מידי הכנענים (פסוק יח), וכן דן נלחץ מן הכנעני, ולא מן הפלשתי שישב מאוחר יותר תחת נחלת דן. זהו באמת הפרק הקדום מכל ספר שופטים העוסק רבות במלחמה עם הפלשתים. נחלת דן מתוארת בו בדרום, עוד לפני מעבר דן לצפון (שופטים יז יח, וכבר בשירת דבורה ה יז הוא מתואר שם). זהו אות ברור לעתיקות הרשימות האלו וקדמותם. פרק זה מצפה לכיבוש הארץ כולה כפי שהובטח בתורה, בלי שום קשר למציאות, אשר לא הוריש את צידון וכו' וכו'.

ובפרק הזה מסופר כי גם שבטי הצפון נכנסו מעבר הירדן, (כמתואר בתורה), ומלחמת הכבוש היתה תוך עזרה הדדית, יהודה ובני לוייתו כבשו את הארץ מצפון לדרום (בזק, ירושלים, ההר, הנגב, השפלה). ובני קיני עלו מיריחו והתישבו בדרום.

מעצם המנין של המקומות שהשבטים "לא הורישו" יש ללמוד שהיתה תכנית הורשה לאומית, וכל פיסת ארץ שלא נכבשה היתה חריגה ממנה[1]. וכך עולה מסיכום מקומות הישוב והמקומות ש'לא הורישו' דמותה של הארץ כולה. כיבוש מקיף של הארץ כולה כולל בהכרח החרמת כל הכנעני, וזוהי אם כן השאיפה הקדומה, שאין מקורה במציאות, אלא היא מקורה של המציאות.

ספר שופטים פותח כי השבטים נלחמים כל אחד "בגורלו" – התכנית הלאומית. זוהי אבחנה כללית וברורה, כפי שמודה גם אהרוני מבלי משים: "בתקופה הישראלית שוב לא התיצבה עיר אחת בדד במערכה וכמעט שאין אנו שומעים בתקופה זו על מצור על ישובים אלא על אזעקת חילות השבטים בעתות סכנה" (הארכיאולוגיה של א"י עמ' 85).

ועובדה מפליאה היא כי אין אף רמז בשום מקום על מלחמה כל שהיא בין שני שבטים ישראלים על פיסת קרקע, (למרות שאנו יודעים על ריב אפרים עם גדעון, מלחמת גדעון עם אנשי סוכות ופנואל, מלחמת יפתח עם אפרים, אבימלך עם בעלי שכם, המלחמה על גבעת בנימין), לא היה מעבר מנחלה לנחלה, ולא מלחמה על נחלה, היתה רק תכנית אחת ראשונית.

שירת דבורה שרה על "ישראל" "עם ה'". יש "פורעי פרעות בישראל", "התנדבות העם", – מקביל ל"צאת ה' משדה אדום", דבורה "אם בישראל", והנלחמים הם עם ה', השבטים באים "לעזרת ה'", והמלחמה היא "מלחמה בין אויבי ה' ואוהביו". וזהו סימן גדול על הראיה של כל השבטים כעם אחד הנלחם יחדיו. ("יש למלחמת דבורה אופי ברור של מלחמת עם ולא של מלחמת שבטים בודדים" (אנצ"ע ערך דבורה הנביאה)). ורק העובדה כי דבורה שישבה בהר אפרים – מרחק עצום ממוקד המלחמה, והתחברותה עם ברק מקדש נפתלי שהוא צפוני ביותר למוקד המלחמה, מראה כי יש כאן ענין של העם כולו.

עצם העיסוק המתמיד במקומות שלא הורישו, רק בהם נזכרות מלחמות או זכר לכנעני, ולא בשום מקום אחר, מלמד על חלוקה ברורה היסטורית ומציאותית בין מקומות שנכבשו למקומות שלא נכבשו. המקומות שנכבשו נתפסו כישראלים ומוחרמים מכנענים, ובאמת מקומות אלו כוללים את גבולות הארץ במציאות מדן ועד באר שבע. (לפני כיבושי דוד)[2].

בתקופת דבורה הכנעני היושב בעמק לא היה ניתן להורשה כי רכב ברזל לו, אך מכאן ואילך אין הוא גורם מדיני בעל משמעות, בימי ירובעל הישראלים נלחמים בעמק יזרעאל עם מדין ועמלק (שופטים ז תהלים פג), והכנענים נעלמים מהמפה, שאול נלחם עם הפלשתים בעמק יזרעאל, בשונם, אפק, יזרעאל, בית שאן, גלבוע, אך הכנענים אינם קיימים. הפלשתים התישבו בערים אלו לאחר נצחונם. גם דוד לא נלחם בשום גורם כנעני מלבד כיבוש יבוס הנודע, וכיבוש גזר ע"י שלמה. כל זה מלמד כי העמק נכבש מידי הכנענים כבר בתקופת דבורה, ומאז היה לישראלי[3], זו היתה מלחמת כבוש ולא מלחמת התשה. אבנר ממליך את איש בושת גם על העמק (ש"ב ב ט), שבטי ישראל בימי דוד ישבו "מדן ועד באר שבע" חוץ מערי החוי והכנעני בקצה הצפון (ש"ב כד ב, ז). אם כן, גם הרשימה המספרת כי לא הורישו את יושבי העמק, נכתבה לפני תקופת דבורה, שלאחריה היה העמק ישראלי.

לא נזכרת שום מלחמה בכנענים בתקופת השופטים לבד ממלחמת דבורה וברק שהיא כאמור היתה מלחמת כבוש, אין שום מלחמה פנימית עם הכנעני לאחר תקופת יהושע. עתניאל נלחם עם ארם נהרים, אהוד עם מואב עמון ועמלק, שמגר עם פלשתים, גדעון עם מדין עמלק ובני קדם, הרוצצים לישראל הם פלשתים ובני עמון צידון עמלק ומעון (י ז ב) יפתח נלחם עם בני עמון, שמשון נלחם עם פלשתים, שאול ודוד נלחמים עם עמון מואב פלשתים ארם אדום ועמלק. אך לא שמענו מעולם על חזית כנענית פנימית, לא פריקת עול ישראל, לא שתוף פעולה עם אויב מחוץ, לא מרי, ולא התקוממות, אפילו כשהיו מלחמות בין שבטי ישראל (ראה לעיל) לא נזכרו הכנענים ועמדתם, הכנענים פשוט אינם למן סוף ימי יהושע. והשרידים המצויינים בשמם ובמקומותיהם – הם שייכים לאותם המקומות שנמנו כגרעונות הורשה כבר במות יהושע: ירושלים, גזר, גבעון, עמק יזרעאל. אימתי נעשתה כל הארץ ישראלית? אך ורק בתקופת יהושע.

הכיבוש של מרכז הארץ והגוש העיקרי מידי הכנעני, שהיה בעצם הפיכת הארץ מארץ כנען לארץ ישראל, מחייב פעולה של כל או רוב השבטים יחדיו, הפיכה שכזו אינה קורה במקרה, ואין לה שום תקדים בהיסטוריה.

בכל מלחמות הכיבוש ללא יוצא מן הכלל לא מוזכרת מלחמת התקפה של הכנענים, אין אלא מלחמות התגוננות מפני הישראלים. ולו היו היהודים מהגרים לארץ ומשתלבים בה, בודאי היינו מוצאים לפחות מקור אחד היכול לספר על שימה למס או נסיון שימה למס של ישראלים בידי כנענים, אך כל זה לא היה.

הסבה שאחרי מות יהושע לא עמד שום יורש, מראה כי היתה רגיעה לאחר מותו, נחלה מכובדת נכבשה לכל שבט, והעם התישב תחת גפנו ותחת תאנתו, ולא מיהר לכבוש את ה"גויים הנשארים", שבודאי אז לא הזיקו מתוך פחד ומורא שנפל עליהם מחמת הכיבוש הכללי[4]. המלחמות לא החלו עם מות יהושע, אלא תקופה לאחר מותו, ואז כבר נפרדה הברית הצבאית. השופטים אינם כובשים ובשום מקום לא נזכר כיבושים שלהם, משום שהם באו לאחר הכיבוש.

אך לו היתה התערות בין ישראלים לכנענים, היו משתלבות קבוצות ישראליות בין הערים הכנעניות, ולשם הקמת מלוכה ישראלית היתה צריכה לקום מלחמה עמם. העובדה כי עד שאול לא היו מלכויות קטנות, ובשאול נוצרה בבת אחת מלכות כללית מוכיחה כי העם היה כולו עם אחד, כי כיצד משתלטת מלוכה בן לילה על קבוצות רבות שאינם עם? גם גדעון אמר לא אני אמשול בכם ולא בני ימשול בכם ה' ימשל בכם, אבל היה מושל בפועל, אין זו אלא הסתייגות. שופטים א מספר על אספת בני ישראל אחרי מות יהושע, וכן זקני ישראל התקבצו אל שמואל (ש"א ח ד), גם דוד מקבל את המלוכה מאת זקני ישראל (ש"א ל כו – לא). אבשלום מחכה להחלטת זקני העם (ש"ב יט י) וכן חלוקת המלוכה בימי רחבעם ע"פ קהל ישראל (מ"א יב), לא היו שום מלכויות של שבטים, המלוכה קמה בבת אחת והקיפה את כל השבטים, האחדות בראה את המלוכה ולא להיפך.

כל הנתונים האלו, והיעדר שום רמז לנתון שונה מוכיחים כי העם כולו הגיע מן המדבר כעם אחד, כשתורה אחת בידו, והיא מצווה להשמיד את כל הכנעני. וכן שהמדובר בעם שלם שבכחו להוריש ארץ על יושביה ועריה הבצורות, ולא בטפטופים של מהגרים.

  • "פרשת כיבוש הארץ מתוארת במקרא כמעשה מושלם ואחיד בשני שלבים עיקריים.. פרשיות אלה ובעיקר ס' יהושע בשלמותו הן חטיבות אחידות ומושלמות, מלאכת מחשבת של היסטוריוגרף אמן, שטווה וארג יריעה מחושבת ושלמה עד להפליא, הגיונית ומסתברת, הן מבחינת השתלשלות המעשים והן מבחינת תיאומה לפרטים טופוגרפים ואסטרטגיים". (אנצ"מ ערך כיבוש הארץ).
  • "יחזקאל קויפמן העלה טיעונים הרבה כדי להוכיח.. כיבוש כנען בידי ישראל היא עובדה היסטורית וס"י מתארה ע"פ התרחשותה ומהלכה. עיקרו של התיאור שיטתי ויש בו מן הרציפות ומהעקביות. מראיותיו של קויפמן שמרביתו של ס"י מתקופת הכיבוש היא: המאורע המאוחר בכל הספר הוא נדידת בני דן צפונה, אך טרם הותווה קו הגבול של נחלת דן הצפונית, ועדיין אין בפרקי החלוקה רשימה של עריה, נחלת דן המתארת בספר היא עדיין הנחלה הישנה שבדרום. נחלת בנימין אינה כוללת עדיין את לוד, חדיד ואונו. נחלת שמעון מצמצמת ואינה כוללת עדיין את ההתנחלות בשעיר ובנגב הרחוק, ירושלים, וגזר, עודן בידי הכנעני.

על ראיותיו אלו של קויפמן יש להוסיף, שפרקי הכיבוש פוסחים כליל על הר אפרים בין העי לבין גבולם של מלכי הצפון יש חלל ריק בפרשת הכיבוש ואותו חלל מצוי גם בפרשת החלוקה. בנחלת אפרים ומנשה אין אלא קו גבול ולא נמנו כמעט מקומות ישוב למעלה מ150 מקומות מונים הכתובים מדרום לאפרים, כ70 בצפון הארץ, ואילו בכל השטח הגדול של הר אפרים נזכרו בספר פחות מ10 מקומות, גם בכנען המתוארת באגרות תל עמרנא ובתעודות המצריות  מאותה תקופה נמנים ישובים בדרום ובצפון ואילו במרכז חלל ריק כמעט הר אפרים לפני הכיבוש הישראלי היה ברובו ארץ יערות ומצב קדום זה משתקף ככל הנראה בס"י והרי הוא מעיד על זמנו הקדום", (אנצ"ע ערך יהושע עמ' 235).

רשימת הגבולות ביהושע מוכיחה על עצמה כי נכתבה בזמן הכיבוש ממש:

  • "הגבול המערבי של נחלת מנשה לא פורט, מאותה סבה: לפי שלא נגמר הכיבוש בשטחי השרון המיוערים, יש כאן תיאור סתמי, כגון: ויהיו תוצאותיו הימה (יז ט), או: ילך הגבול ימה נחל קנה והיו תוצאותיו הימה (טז ח) לעומת זאת מתואר בפרוטרוט הגבול בין מנשה ואפרים בחלקו המזרחי, לפי שחבל זה השתלטו עליו בני יוסף מיד כניסתם לארץ" (אנצ"מ ערך מנשה עמ' 48).

יש להוכיח כי ספר יהושע נכתב עוד לפני תקופת השופטים, שהרי אינו מזכיר כלל את הפלשתים כגורם צבאי או לוחץ מדיני, אף שהיו הגורם העיקרי והמכריע בכל ימות השופטים. בשפלה אין פוגשים יהושע ובני בריתו אלא את הענקים, ולפלשתים אין שום זכר! (רק במקום אחד, מוזכר שיהושע היה 'זקן בא בימים' והארץ הנשארת כללה את ערי הפלשתים. וגם אזכור זה נראה אולי כתוספת הסבר בעקבות שופטים ג' ג') לא רק יהושע, אלא גם חלקו הראשון של ספר שופטים, כפי שמציין ד"ר מייטליס:

  • "בספר שופטים רמז נוסף לקדמות כניסתם של בני ישראל לארץ, בפרקים הראשונים של הספר מתאר המאבק של בני ישראל בכנענים המקומיים ולאחר מכן בעמים שפלשו ממזרח: המואבים, הארמים, המדיינים העמלקים והעמונים. רק בפרק יג' בסיפורי שמשון, נזכרים הפלשתים בהרחבה (בפרק ג' הוזכר אירוע מלחמתי מקומי נגד יחידה פלשתית) ובספר שמואל הם הופכים לדומיננטיים ומשמעותיים. אם יש סדר כרונולוגי מסויים בספר זה, נראה שהפלשתים הופכים לגורם חשוב בארץ ישראל בשלב מאוחר בתקופת השופטים", (לחפור את התנ"ך, עמ' 165).

כמה קל היה לשלב מלחמות בפלשתים בהיסטוריה הקדומה, לו רק היה איזה קטע בספרים אלו שהוא יציר הדמיון!

 

החרמה מוחלטת של הכנעני הנכבש

האם היתה התערבות בכנעני? כל התעודות העוסקות בתקופת הכיבוש, בה נכבשה רוב הארץ (שופטים א, יהושע טו סג, טז י, יז יב – יח) אינם יודעים אלא החרמת הכנעני או שימתו למס.

הגויים עליהם מדברת הנבואה מקדם כי יכשילו את ישראל ואת דתו "ואלהיהם יהיו למוקש" אינם אלא הגויים הסובבים את העם. משום שבכל מקום מפורש הדבר כי לאחר גירוש יושבי הארץ, ולאחר החרם, יש להישמר מן הגויים הנשארים אשר סביבותיכם, יהושע כג מספר כי יהושע הוריש את יושב הארץ, אך הוא מזהיר מן הגוים הנשארים, שופטים ו מספר כי אלהים גרש את האמורי ונתן לישראל את ארצו, אבל ישראל זנו אחרי אלהי האמורי, האמורי הנשאר הוא שקלקל את ישראל, אך כל זאת לאחר החרם, ולא במקום החרם. בשופטים ב הלכו ישראל אחרי אלהי "העמים אשר סביבותיהם", והגויים בהם ניסה ה' את ישראל הם "הגויים אשר עזב יהושע" – הפלשתים הצידונים החוים יושבי הארץ עד לבא חמת (ב כא). ארם צידון מואב ופלשתים (י ו).

בשום מקום לא נזכרו כמחטיאים הכנענים שבתוך השטח הכבוש. בכל המקומות הגויים המחטיאים הם צורריהם ואויביהם של ישראל (במדבר לג נה, יהושע כג יג, שופטים פרק ב פסוקים: ג, יב, יד, כא – כג. פרק ג: א – ד, פרק י: ו – ז, יא – טז). ובשום מקום אינם מן הכנענים שבשטח הכבוש, שלא נזכרו כלל כאויבים ולוחצים[5]. התורה והנביאים בכל מקום אינם מזכירים כדוגמא אלא את חטאת הגוי שהיה לפני ישראל ושהארץ הקיאתו, גם במלכים (ב יז טו) הגויים אשר סביבותיהם הם שהחטיאו את ישראל, שבני ישראל הורישום (מ"א ט כ – כה, יד כד). האמורי הושמד וישראל ירש את ארצו (עמוס ב ט), ישראל טמאו את הארץ באלילים והבלי נכר שהביאו לארצם (ירמיהו ב ז, ג א, ה יט, ח יט) השכנים הרעים הם שלימדום את עבודת הבעל (יב יד).

נשואי התערובת שאנו מכירים במקרא מן המציאות הם: שמשון לוקח אשה פלשתית, דוד לוקח אשה גשורית, שלמה לוקח אשה מצרית ונשים מואביות עמוניות אדומיות צידוניות וחתיות, (עי' מל"א י כט, כי היתה ממלכת בני חת בצפון הארץ), חירם הוא בן איש צורי ואשה מנפתלי (מ"א ז יד), אחאב לוקח צידונית, ורות היא מואבית. אין שום תערובת כנענית.

על כך שלא היתה טמיעה גזעית בישראל, יש ללמוד מהגזעים השונים שנזכרו במשך מאות שנים, הקבוצה הכנענית היחידה הנזכרת שנשארה היא הגבעונים, מכיון שהם הצליחו להוציא שבועה מיהושע בערמה (יהושע יט, ש"ב כא ב), הגבעונים שמרו על שמם ומוצאם לאורך כל התקופה (ש"ב כ ו, יהושע ט יז, ש"ב כא ב, ה, ש"ב ד ב. ושאול ביקש לכלותם "בקנאתו לבני ישראל ויהודה" ש"ב כא ב), למרות שלא ישבו בערים מסויימות, גבעון מזמן כבר נעשתה ישראלית (מ"א ג ד, בה הוקם מקדש ה') וכן קרית יערים (ש"א ו כא, ש"ב ו ב), ונתיחדו באופיים גם בימי הבית השני! (בני עבדי שלמה עזרא ג ע, ע"פ מ"א ט כ – כא. פירוש שמו של חשופא אבי הנתינים עזרא ב מג הוא שואב מים אנצ"מ ערך חשפא), זאת אף שהיו נאמנים לה' (ש"ב כ ו, והריגתם היתה חטא לשאול ולעם כולו ש"ב כא א. הם שבו עם ישראל מן הגולה לירושלים!). הנתינים נזכרים בין עשרה יוחסין שעלו מבבל ואסורין לבא בקהל (קדושין פ"ד) וזוהו כצאצאי הגבעונים (יבמות עח וירושלמי, דברי הימים ט ב – לה), הנתינים היו חטיבה נפרדת עד לתקופת האמוראים! (בבלי וירושלמי שם). הגבעונים אף לא נטמעו בכלל "הגר והאזרח" או במעמד העבדים. האם באוירה כזו יש לשער היטמעות של העם הכנעני כולו לתוך ישראל? מה גרם לשלמה לפתע לשעבד את יתר הכנעני ואת הגבעונים, אחרי דורות של חיי שלוה ועירוב דם?

הקיני שהיה קרוב לישראל נשאר ונתיחד לאורך כל התקופה כשבט בפני עצמו מחוץ לעם ישראל (שופ' ד יא, ד יז, שמואל א טו ו, א כז י, ש"א ל כט). מצאנו גר אדומי (ש"א כא ח, כב יח) גר עמלקי (ש"ב א ח יג), גר כושי (ש"ב יח), גר עמוני (ש"ב כג לז), אך אין גר כנעני!

המלחמה בעבודת הבעלים בישראל אינה מזכירה כלל את הכנעני, בדרך הטבע לו היתה היטמעות או התערבות כל שהיא היינו צריכים למצוא את הכנענים כיחידים או כקבוצות שותפים פעילים, מחטיאים, קשורים בנשואי תערובת, אך לא כן הדבר, בשום מקור או תוכחה על עבודת בעל בישראל לא נזכרת שותפות כנענית כל שהיא. הכנעני בישוב הישראלי הושמד, ועבודת הבעל יובאה מן הכנעני הנשאר מחוץ לגבולות ישראל. ירובעל הרס את מזבח הבעל בעפרה (שופטים ו כה), היו שזנו אחרי בעל ברית (ח לג), שמואל נלחם באלילות (ש"א ז ג, ח ח, יב כ), אך בשום מקום לא נזכרים כנענים כשייכים לאירועים אלו.

גם המפה הטופוגרפית מעידה כמאה עדים על החרם, חרם והשמדה טוטלית של הכנענים כדוגמת חרם יריחו שעשה רושם עוד בימי אחאב (מ"א טז לד). הארץ כולה היתה ארץ כנען בה ישבו שבעה עמים, אך אין אנו מכירים בשום מקור ערים כנעניות בכל גוש אפרים יהודה מלבד ירושלים וגזר, ונחלות זבולון נפתלי ודן, כמעט ואין ערים כנעניות, רשימת הערים הכנעניות מוצאת ערים רבות במקומות שלא הורישו, אך במקומות שהורישו אין שום עיר כנענית גדולה. כן לא נמנית בשום מקום עיר מעורבת בה דרו ישראלים וכנענים יחדיו. המקומות שלא הורשו הם משום שהישראלים לא יכלו לכבשם, ערים בצורות, או רכב ברזל.

עצם קיומו של חוק החרם בכל המקורות, מוכיח את היחס השונה לכנענים, מלחמות דמים עם הפלשתים המדינים אדום עמון ומואב וארם היו לאורך כל תקופת ההתנחלות, אך רק ביחס לכנענים קיים חוק החוצה את כל המקורות בדבר חרם והורשה מוחלטים. בתקופה מאוחרת לא היתה משמעות לכנעני, לא כמכשלה דתית, ולא כמפריע מדיני, חוק זה הינו קדום וראשוני.

אין עבד כנעני בשום מקור, התורה מבטיחה בתים מלאים כל טוב וכו' וכו' אבל לא עבדים, עבד גוי הוא מקנת כסף, ולא כבוש מלחמה. אלו היה במציאות עבד מבני כנען או מעמד כזה של עבדים כנעניים, לא ניתן היה לספר על חרם כלפי הכנעני.

"ויגרש מפניך אוייב ויאמר השמד" [6] (דברים לב) בשום מקור במקרא אין ההתישבות בארץ מתוארת כישיבה, היאחזות, וכדומה. אין לנו בעשרות מקומות אלא הורשה, השמדה, וגירוש, בשלשת הרשימות המקובלות כעתיקות ביותר נזכר "ויכו אותם לפי חרב" (שופטים א כה. יח כז. מ"א ט טז). שופטים א עוסק במקומות שהורישו ובמקומות שלא הורישו. אין כאן התישבות, אלא הורשה והחרמה.

הסבה הנתונה בספר שופטים לאי השלמת הכיבוש הוא היות רכב ברזל לכנענים, וסבה זו עצמה מעידה על כיבוש כגורם יחידי להתיישבות, יש להוכיח שרשימה זו אינה נובעת אלא מזמנה ומקומה, שהלא לאחר מלחמת דבורה נכבש העמק (ראה לעיל) וא"כ בסופו של דבר נוצח רכב הברזל.

ראה במאמר: א כיבוש הארץ: היה או לא היה? והבאים אחריו, על העדויות הארכיאולוגיות המכריעות של התחלפות תרבות וירידה ברמת התרבות, ממנה ברור כי לא היתה היטמעות בכנעני. מצטרפת אליהם העובדה כי גם תרבות הלחימה שהיתה בכנען נסוגה ונעלמה, הכנענים בעלי הסוס ורכב הברזל נעלמו אט אט, ובישראל לא היו עוד מאז לוחמים רוכבי סוס ולא רכבי ברזל, יהושע מעקר את הסוסים ושורף את המרכבות (יא ו) כמהו גם דוד (ש"ב ח ד), עד ימי שלמה אין אנו שומעים על חיל רכב ופרשים, ראה: זמן כתיבת התורה, תנאי החיים והתרבות. הסוס נעלם מן המפה של ארץ כנען, וזה ע"י כיבוש וחרם, לא ע"י היטמעות והתפתחות מאוחדת.

גם הקשת כמעט ואינה בשמוש בישראל, שכן אינה נזכרת בשום מלחמה ממלחמות יהושע ושופטים, בני בנימין קולעים באבן אל השערה (שופטים כ טז) ודוד קולע בחלוקי אבנים (ש"א יז). לפלשתים בימי שאול יש קשתים (ש"א לא ג), אבל בישראל לא מצאנום. מלחמות שאול ויהונתן וכן דוד וגבוריו מצטיינות בגבורת חרב וחנית, למרות הבטוי "קשת יהונתן", בפועל לא נזכר שמוש סדיר בקשת במלחמות העם. ירידה תרבותית זו גם היא פרי כיבוש וחרם, ולא פרי היטמעות. הדרגה הנחותה של ישראל מבחינה צבאית, שנגרמה על ידי החרם, היתה בעוכריה לאורך כל התקופה.

גם ההנהגה המדינית של תקופת השופטים שונה תכלית שנוי מההנהגה המדינית של הכנענים: בתקופת כנען, כפי שעולה מס' יהושע ומכתבי אל עמרנה (וס' בראשית) ועוד, היתה כנען מחולקת לערים מבוצרות שהיוו מעין מדינות בעלי מלכים כשכל אחד מולך על עירו בלבד, שלפעמים התאחדו יחדיו לצורכי מלחמות חיצוניות וכדו'. למן הרגע שאנו מוצאים את שבטי ישראל, חדלה צורה זו להתקיים, אין שלטון ערים, ואין ערים בצורות, החלוקה היא שבטית גזעית לפי טריטוריות רחבות, כשבראש עומדים זקני השבט, ולא מלך. אין השלטון קשור בארגון צבאי, וגם השופטים שקמו מפעם לפעם היו רק דמויות מורמות ומושיעות, אך לא היה להם בסיס שלטון קבוע. לא היו מלכי ערים, ואין בשום מקור איזו חשיבות צבאית או משפטים למלך עיר.

עצם המושג וצורת החיים של אבות ושבטים לא היה ידוע בבבל ובמצרים או ביון, רק בין שבטי ערב, וכן משותף הנביא שאינו קשור במקדש או בפולחן, בדומה לבלעם, ישנה השפעה בבלית, אבל לא כנענית, ישראל עלה מארם ותרבותו באה במקום התרבות הכנענית.

כל הנתונים האלו מלמדים אותנו כי ישראל הגיע לארץ כנען מתוך פער דתי עצום בינו לבין הכנענים, הוא הגיע כעם אחד מתוך מגמה אחת ותורה אחת המצוה: להחרים ולהשמיד את הכנענים ואת תועבותיהם. ואכן השמדה זו נערכה בצורה פלאית ובלתי טבעית, למרות היות הכנעני עם חזק ומבוסס היושב בארצו בערים בצורות, ולמרות עליונותם הצבאית הבולטת של הכנענים עם חילות הפרשים והקשתים, והנסיון הצבאי שהיה חסר לבני ישראל, תוך שנים מועטות יחסית. וזו עדות ברורה על קדמותה של תורת ישראל. ועל התהוותה במדבר סיני, ולא על אדמת ישראל.

  • "עובדה גלויה היא שישראל לא ירש מן הכנעני לא את תרבותו החמרית, כעדות הארכיאולוגיה, לא את שמרו המדיני (היינו מדינות עיר עם מלכים שרים ועבדים) ואף לא את מערכו הצבאי (הסוס ורכב המלחמה עי' ש"ב ח ד) היחידה הישראלית היתה השבט והמשפחה ולא העיר, וכשהגיע ישראל, זמן רב לאחר שנכחד הכנעני ובתורף הלחץ הפלשתי והעמוני למשטר מלכתי, היה היקפו של משטר זה אתני ובין שבטי. פירוש הדברים: ישראל לא נזקק להשפעה כנענית, כיון שהוא הוריש את הכנעני מלפניו", (יחודו וקדמותו של ס' בראשית, פרופ' י.מ. גריניץ, ירושלים תשמג', מבא).

לעם היה גם ארון ברית אחד לכל העם שייחד אותו מכל העמים[7], לאורך כל התקופה כולה מוזכר ארון ברית ה'[8], ומעשים שלמים כרוכים בו, (למשל שבייתו ע"י הפלשתים, יצאו עמו גם למלחמת רבה ש"ב יא, ומלחמת שאול בפלשתים ש"א יד), כנויו הוא בהרבה מקומות "ארון הברית"[9], ארון כשמו מכיל דבר, והארון הזה מכיל את הברית, והוא עדות ברורה על ברית עתיקה ועל מקום אחד עתיק ומקודש ממנו בא הארון. כבר בימי עלי היה הארון בודד ובעל קדושה עצמית, אות לכך שקדושתו היא משום עברו המפואר שהעניק לו אותה. כשבנו את מקדש שלמה, שלמה לא הכין ארון, ולא בנה ארון, למרות כל הפאר וההדר שיצר, את הארון העלו ממקומו שהיה מונח בו, בית פרטי, ברור כי הארון היה זכר לתקופה בה היה מרכז המקדש, ולא בירושלים. ועל כן נזכר רק עליו שהיו לו בדים – לנשיאה.

המסורת שה' מתגלה בארון המקיפה את כל ויקרא, (עי' בפרט שמות כה כב, ל ו, ויקרא טז ב, במדבר ז פט) היא נגד המציאות כבר מימי שמואל הנביא! משם ואילך לא מצאנו שום נביא שהתנבא או שמע קול מבין הכרובים.

כבר עמדנו על כך לעיל מן ההיבט החוקי, כי בתקופת השופטים אנו רואים התגלמות של סוג שלטון מיוחד במינו בהיסטוריה כולה, עם מפולג ומפורד לשבטים ללא שום מערכת מנהלת אחידה, משתייך בצורה בולטת לעם אחד ולתורה אחת (בניגוד ל'ערלים'), ושופט שיקום במקרה מקצה הארץ ישפוט את כל העם כולו. עצם קיומו של עם בצורה כזו, אינו אלא עדות על איחוד רעיוני.

  • "לכנענים אין גם שמץ דבר עם סיפורי הראשית של ספר בראשית, והרי אילו היתה טמיעה תרבותית, דין הוא שנמצאנה בזה. עוד לא נוצר עם שאין לו סיפורים על הראשית, והנה מצויים אתנו כיום סיפורים כנעניים למכביר על הראשית, הן בנוסח פילון מגבל והן בנוסח אוגרית, ואנו רואים כי אין מה להשוות בענין זה.. אף סיפור על מבול לא היה מעולם בכנען!!", (יחודו וקדמותו של ס' בראשית, פרופ' י.מ. גריניץ, ירושלים תשמג' עמ' 5, בעמ' 40 והלאה מפרט את כל המיתוסים הכנעניים, שאף אחד מהם לא חדר לישראל).

 

תקופת האבות ותקופת ההתנחלות

הסיפורים על תקופת האבות מקורם בתקופה קדומה ואינם דומים כלל לתקופת ההתנחלות.

לכל הספורים מתקופת האבות ישנם סממנים ברורים וקבועים, בכל תקופה זו מתוארים האבות ללא ארץ, ובצורת חיים מובהקת של גרות, אנשי מקנה באהלים בלבד, בכל מקום הם "עוברים" או "שוכנים", נכנסים ויוצאים בכל ארצות האזור, הם גרים בפרברי העיר, ומקיימים יחסי נוודים עם העירונים, וכן הדת הינה ללא ארץ או זיקה לארץ. הם נמצאים בעיקר באיזור הנגב.

יהודה לקח כנענית, ובנו לקח כנענית, יוסף לקח מצרית, גם שאר השבטים לכאורה התחתנו בכנענים (כפי שאומר ר' נחמיה במדרש, ומוזכר בתורה שאול בן הכנענית). ברובד האבות מצרים היא מרכז חשוב, ופלשתים הם מלכי גרר המקיימים יחסים רגילים עם הנוודים ואף כורתים עמם ברית, גם הכנענים רואים אותם כאנשים מכובדים. לפלשתים הלוחמניים של תקופת השופטים אין זכר בתקופת האבות. העיר גרר לא נזכרת כלל לאחר תקופת האבות (וכן הוכיח המחקר הארכיאולוגי כי העיר גרר היתה מיושבת דוקא בתקופת האבות – אנצ"ע ערך גרר). כל האריכות על חפירות הבארות והמריבות סביבם, סתימתם ע"י אחרים, והפיכתם למקום המרכזי בו נפגשים (אליעזר ורבקה, יעקב ורחל, הגר והמלאך, משה ובנות יתרו) הן מהמאפינים הבולטים של הווי המדבר ומתאימים להיווצר רק בין נוודים (אנצ"מ ערך באר). באר שבע שהאבות חיו בה וקדשוה במזבחות ומצבות (בראשית כא יא, כא לא, לב-לג, כב יט, כו יג-לג, מו ה) מאוסה בעיני הנביאים, ועמוס אומר: אל תדרשו בית אל והגלגל לא תבואו ובאר שבע לא תעבורו (ה ה) ואמרו חי אלהיך דן וחי דרך באר שבע ונפלו ולא יקומו עוד (ח יד).

ואלו בכל הספורים מתקופת הכבוש בצורה ברורה ואחידה לא מדובר אלא על התנחלות קבע, לא מדובר על ישיבה בשלום אלא אך ורק על מלחמה והחרמה, אין שום ספור המדבר על ישיבה בצד הכנעני, או ישיבת עראי לשם נדודים, אין שום זכר למצרים ונראה כי לא היה לה שום קשר לאיזור.

לו ספורי האבות הם פרי ראשית תקופת ההתישבות בארץ כנען, הרי שהיתה תקופת התנחלות שונה בעלת סדרים שונים. אך לו היתה תקופת התנחלות אחרת, המעבר בין התקופות היה כרוך בהכרח במלחמות ובבריתות שלום לאחריהן, אך היכן הם? הנחלות בכל מקום בו הם נזכרות: גורל, חבל, וירושה, ולא הסכם וברית, הגבולות בכל הברכות בתקופת האבות עד לאחר הכיבוש הראשוני של יהושע מזכירים את צידון וכו' ואינם דומים לגבול הריאלי, גם עבר הירדן נחשב מחוץ לגבולות ללא כל סבה בשטח.

  • "אין כאן זכר לחיי עמים ומלחמות עמים אין זכר לחיים לאומיים ולמאורעות מדיניים את כל חחלל החיים ממלאים חיי משפחה גידול בנים תיאורי נדידה ממקום למקום ואין זכר לסגנון חיים בקנה מדה לאומי.. יש בידינו לקבוע כמה עובדות המעידות שהחומר של סיפורי האבות בכלל מקורו בתנאי החיים שהיו קיימים בתחום התרבות הבבלית במחציתו הראשונה של האלף השני לפסה"נ.. על כרחנו עלינו להניח שלפנינו שכבה היסטורית עתיקה שקדמה לתקופת היאחזות בני ישראל בארץ ישראל.. רשימות היחס של האבות מקבילות איפה למקורות שמחוץ למקרא המעידים שהאישים הקשורים בתולדות מוצאם של האבות השאירו אחריהם רשמים היסטוריים[10]". (אנצ' מקראית ערך אבות).
  • "ניכרת קדמותו של משפט האבות מן המעמד הריבוני שהוא מייחד לראש המשפחה, שאין לו דוגמה מן התקופה הישראלית. כשערב ראובן את בנימין בפני יעקב הכריז: את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך (בראשית מב לז) משמע יש בידו של ראובן לחרוץ את גורל בניו לחיים ולמוות. כשנודע ליהודה שהרתה תמר לזנונים חורץ הוא עליה פסק דין מוות הוציאוה ותישרף (בראשית לח כד) אותה ריבונות של אבי המשפחה ניכרת גם בדיני הייבום הנשמעים מכלל ההאשמה שיהודה לא נתן את אלמנת בניו לשלה לאשה, משמע שיהודה נשא באחריות ליבום ולא שלה" (אנצ"מ ערך משפט עמ' 617).

אין שום זכר בתקופת הכיבוש לחלוקה בין שבטי שפחות ושבטי אמהות, אין אפשרות להסביר את ההבדל בכובשים ראשונים, שכן אין שום זכר לתוצאות המתחייבות מכך כדוגמת מלחמה עם הכובשים המשניים, או לחלופין כריתת ברית, נתינה למס וכדו', גם הבדל גזעי אין כאן, מאחר וגם הגבירות והשפחות היו ארמיות, (ולפי חז"ל היו כל האמהות אחיות). הנתונים האלו כמו בכורת ראובן (לאורך כל הטקסטים המעשים, פירוט המנין, הברכות של יעקב ומשה. לעומת זאת בנביאים אין אפילו מקום אחד בו נמנים השבטים בסדר זה), בכורת מנשה, מעמד יוסף כשבט בין היב', אינם יכולים להתבאר אלא מתוך תקופת האבות. כן שבט גד נזכר כגבור מלחמה באופן יוצא דופן (בברכת יעקב גד גדוד יגודנו, ובברכת משה טרף זרוע אך קדקוד, נחנו נעבור חלוצים), ובספרי נביאים ראשונים אין לכך זכר, אף אחד מן השופטים לא היה מגד, ולא ממלכי ישראל או משרי הצבא[11].

ישנו גם הבדל חתוך בין שני התקופות, אין השמות מתקופת האבות נמצאים בתקופת ההתנחלות, אין משפחה ולא שבט או אדם הקרויים אברהם יצחק או יעקב, שנוכל לראותם כגלגול של מקור ספורים אלו (כשם שאין בתקופת האבות שום שם ישראלי הפותח ביהו.. וכדו'. אפילו השם "יוסף" הקשור בשורש יסף, הופך בנביאים (תהלים פא) ל"יהוסף", אך לא בתורה. השם יהודה הוא משורש הודיה, ואין ה'יהו' משמש פתיחה תיאופורית). בתקופת האבות אין מקדש, ואין כהן, לעומת זאת יש עצים קדושים ומצבות ונסכים עליהם, לא מוזכרת כלל האלילות ומלחמה באלילות, יש רק קריאה בשם ה', אין מתח דתי ואין הפרדה דתית בין האבות לשכניהם, יעקב ולבן מסכמים "אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו". (וכן "ושמי ה' לא נודעתי להם" לפי הרלב"ג הכוונה לבנ"י במצרים, ועי' גם ברכות ז:). הציור הזה של חיים פסטורליים מבלי שום מתח נגד האלילות, בניגוד גמור למשתקף בכל הספרים מיהושע ועד יחזקאל, לא יכול להיווצר ללא רקע אמיתי שכזה.

כל אלו סממנים ברורים ובלתי משתנים של תקופה מסויימת, תקופת האבות. ואלו בתקופת הכיבוש והלאה הכל הפוך, הכל כרוך במלחמה באלילות ובעמים הטמאים, אין עצים קדושים, אין מצבות, אבל יש מקדש ומשכן וארון ברית. אין שום מקדש עתיק, מדוע לא מגיע לשבטים בישראל איזה שהוא מקדש מתקופת יעקב או לפחות השבטים?

לפני משה אין עשיית נפלאות, אף אחד מן האבות אינו עושה נפלאות כדי להוכיח או להיווכח כי ה' דיבר בו (ובכלל אין מתוארים נסים בסיפורי האבות), ואין שליחות נבואית, אף אחד מן האבות לא נשלח מאת ה' להודיע דבר לבני אדם, (מה שעושים המלאכים בתקופת האבות), משה הוא הנביא השליח הראשון, הוא שופט הנלחם באלילות במו ידיו וגם משורר בדומה לדבורה, דוד. הוא היה ממשפחה של נביאים כמו אחיו ואחותו, תופעה שאין לה אח ורע לאחר מכן, הוא עומד בין שני תקופות. רק מתקופתו אנו שומעים את הכנוי אל קנא שנולד בהודעת ה' את מדותיו, וזהו לא יהיה לך אלהים אחרים על פני שבעשרת הדברות, כאן הוכרזה המלחמה על האלילות. משה הוא המנהיג היחידי שמוקף כל ימיו בספורי מרי, זו התקופה היחידה בה מואשם העם לאורך כל הדרך בחסרון אמונה בה', (דוגמת: היש ה' בקרבנו אם אין), אין ספק כי המרי הוא תולדה של האירועים בהם היה על העם לקלוט את אמונת ה'.

כל ספור יציאת מצרים והנדודים במדבר מראשו ועד סופו מלא וגדוש בהתנצלות אחת גדולה על האיחור בכניסה לארץ ישראל, החל מאי הכניסה דרך ארץ פלשתים, וכלה בסבת הנדודים במדבר, וכן נתינת החוקים, הברכות, הקללות, ענישת משה, הכל מסתובב סביב הכניסה העתידה והסמוכה המובנת מאליה. כל ספורים אלו כולם נובעים מתוך ההבנה הפשוטה כי כשבני ישראל יצאו ממצרים מקומם הטבעי הוא בישראל, למרות שהם יצאו לכיוון אחר בכלל, לכיוון המדבר בו היו ארבעים שנה, משם נסעו לארץ אדום, חשבון, הבשן, עמון, מואב, מדיין, ואף נלחמו בחלק מעמים אלו, ורק לאחר מכן התקרבו לארץ. לו לא היתה תקופת האבות ולא היה מוצא בני ישראל מארץ כנען – והיא היתה מובטחת להם בעתיד, כי אז אין שום טעם לכל זה. ישראל יכלו ללכת ממצרים להיכן שרצו, כפי שבאמת אירע, וכאשר אלהים ציוה עליהם ללכת לישראל הם הלכו. ואין שום צורך להתנצל מדוע לא הלכו לארץ ישראל עם היציאה ממצרים לפני ההתגלות למשה ומתן תורה. כל ההסתובבות במדבר ובארצות אחרות ומלחמות בהם היא זרה לדרך אל א"י, ומקורה בודאי אינו באיזה מגמה הקשורה בא"י, ואעפ"כ כולה מוגדרת כמין דרך לארץ ישראל, לא מכח צורתה אלא מכח גורם היסטורי – האבות וההבטחה. ומכאן כי ספור יציאת מצרים בכל מקום בו הוא קיים אינו יכול להיות קדום מספורי האבות, אלא מושתת עליהם. ואלו ספורי ההתנחלות היכן שלא נמצאם, מושתתים על ספורי יציאת מצרים. והרי לנו הסדר ההיסטורי היחיד המתקבל.

ומן העובדה שספורי האבות שרדו, ועצם הויית ישראל כעם שרדה, יש ללמוד עד כמה היתה אידיאה אחת ומגמה אחת לישראל עוד לפני רדתו למצרים[12], ותעיד על כך העובדה שכמעט ואין השפעה מצרית על השפה העברית. למרות שבתורה ישנם כמה וכמה מלים ומושגים שיש בהם השפעה מצרית לפי מקומם ושעתם (שמות משפחת משה ואהרן חפני ופנחס מרים עמרם, אסנת פוטיאל ואחירע, צפנת פענח, אברך, פי חירות, בעל צפון, פיתום רעמסס וכדו').

כיום הוכח למעלה מכל ספק כי האבות דברו עברית, מכל הנתונים שיש לנו על השמות והמושגים הכרוכים בהם, ובהשוואה לשמות האלו הידועים לנו מארם נהריים, (יחודו וקדמותו של ס' בראשית, פרופ' י.מ. גריניץ, ירושלים תשמג', במבא, ובפרק הראשון). בני ישראל שמרו את שפתם לאורך כל גלות מצרים.

  • "בני ישראל המתנחלים בארץ.. היו בעלי השקפות דתיות חברתיות ומוסריות שנתגבשו בימי נדודיהם לפני שעלו לארץ, נראים הדברים שהמסורת הקבועה של שנים עשר שבטי ישראל אשר נוצרה כבר זמן רב לפני ההתנחלות, לא פסקה מלשמש בחינת רעיון מרכזי בהכרת האומה, מעין נוסחה מקודשת וגיבוש מוחשי לקשר ההיסטורי והלאומי דתי שבין השבטים" (אנצ"מ כרך א' עמ' 698).

 

הנחלות וזמניהם

היחס לנחלות השבטים אינו יחס של תוצאות כבוש, אלא של גורל ודבר אלהים קדום, בדיוק כפי שהגבול המדוייק של הארץ (המובטחת, ולא הניתנת!) היה דבר אלהים קדום. ולכן גם יעקב וגם משה עסקו בפרטים אלו. וברור שמעשה אבות סימן לבנים בנושאי כיבוש הארץ הוא מיסודות הסיפור ההיסטורי שנמסר בספר בראשית, לכן כל גילוי כזה אינו מכחיש את ספורי האבות אלא מאשש אותם.

ההוכחה לכך היא שיעקב אינו יודע דבר ואינו רומז דבר על נחלות: ראובן גד ומנשה, משום שנחלתם לא היתה מתוכננת כמסופר בתורה. גם משה אומר "דן גור אריה יזנק מן הבשן" בעוד הבשן הינו בעבר הירדן ומעולם לא היה נחלתו של דן, וכנראה הכונה לפי פשוטו לאירוע גבורה בו השתתף דן בכיבוש הבשן ע"י משה. גם לנפתלי אמר משה "ים ודרום ירשה" למרות שנחלתו היתה בצפון, ואיך שלא נסביר פרט זה הוא אינו נובע מן המציאות מימות יהושע והלאה.

דוקא יעקב מספר על נחלה ברורה לזבולון "לחוף ימים ישכון ונחלתו על צידון", ומשה אינו מזכיר את נחלתו – משום שבזמן יעקב היה לדבר אחיזה במציאות (בשונה מבימי ההתנחלות: "אין להבין את האמור בברכת יעקב זבולון לחוף ימים ישכון שהוא בניגוד למה שאנו מוצאים בשירת דבורה", אנצ"ע ערך אשר), משה דוקא רומז על מיקומו של גד – שהתנחל בימיו. ככלל הברכות עוסקות רבות בכחם הצבאי היחודי של השבטים, דבר שהינו זר לרוח התקופה המאוחרת ואינו מתאפין בשום ידיעה מהתקופות שבכנען. – מלבד תקופת מלחמות הכיבוש.

יעקב מקדיש ליהודה חמשה פסוקים של תשבחות משמעותיות ביותר, וללוי משפט נזיפה (וקללה) אחד. ואלו אצל משה הדבר להיפך: ליהודה הוא מקדיש פסוק אחד בסגנון של "ה' ירחם עליך". וללוי ארבעה פסוקים. יעקב מבטיח את המחוקק ליהודה, ומשה נותן ללוי את הוראת המשפט והתורה. ברכת יעקב אינה יכולה להיות שייכת אלא לתקופה שלפני בחירת לוי. משה מזכיר את אפרים ומנשה, אך יעקב אינו מזכיר אלא את יוסף. יעקב מזכיר אירועים שתקפם זמני כדוגמת החרבת שכם, חילול יצועיו, שמעון ולוי אחים לסוד, ראובן בכורי. וכן מתמקד הרבה בתכונותיהם האישיות של האחים[13]: (גור אריה, גדוד יגודנו, נושך עקבי נחש, איילה שלוחה, זאב יטרף, באפו עיקר שור).

מאפיין היסטורי לקדמות שופטים מציין שמואל שניצר במאמרו "עדויות היסטוריות בשירת דבורה : דגם אחר של הנהגה" (בית מקרא תמוז תשמ"ח גליון ד קטו).

"לקריאתה של דבורה נענים בראש וראשונה מנהיגי השבטים, הקרויים מחוקקים (פסוק יד) או חוקקים (ט), או גם שרים (טו) ומשכים בשבט ספר (יד). תארים אלה מצויים בקטעי שירה קדומים נוספים הפזורים במקרא, כגון שיר הבאר (במדבר כ"א, יח): "באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחקק במשענתם", ברכת יעקב (בראשית מ"ט, י): "לא יסוד שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו". ויש הד לדברים גם במזמור הכפול של תהלים (ס', ט; ק"ח, ט): "ואפרים מעוז ראשי יהודה מחקקי". מן ההקשר ומן התקבולות ברור שמנהיג השבט מחזיק במטה, או בשבט, כסמל למנהיגותו.

דומה שאין אפשרות לקבוע אם תארים קדומים אלה חופפים את המונחים היותר מאוחרים, ואם השרים, המחוקקים ונדיבי העם של היצירות הפיוטיות הם הם הזקנים וראשי העדה הידועים לנו מסיפורי הפרוזה. מן ההקשר ברור שכאן מדובר במנהיגים צבאיים הצועדים אל שדה המערכה בראש הלוחמים מבני שבטיהם.

האפשרויות הן שתים, – או שמדובר ברובד קדום של מנהיגות שהתגבש בתקופת הנדודים ואחר-כך פינה את מקומו למוסד הזקנים, או שלפנינו עדות על מנהיגות צבאית שהתקיימה בצד המנהיגות האזרחית של ימי שלום, ואין לדעת אם עברה מן העולם עם כינון המלוכה, או עוד לפני כן. ידועים לנו כמה תארי מנהיגות מקראיים שהם מעיקרם צבאיים, כגון קצין (שופטים י"א, ח, יא; יהושע י', כד) ונגיד (שמו"א ט', טז; י"ג, יד), אך ברבדים יותר מאוחרים של הספרות המקראית לבשו משמעות רחבה יותר, של שררה בכלל.

תקופת ההתנחלות והשופטים לעומת תקופת המלוכה

ישנם הבדלים מכריעים בין ספרי נביאים ראשונים ואחרונים, הקובעים בצורה ברורה כי לא היו הוספות בנ"ר ברוח הנביאים האחרונים.

בנבואות העתיקות שבתורה יהושע ושופטים אין שום נבואה למלכות של ישראל כעם[14] למרות שישנם עשרות מקומות בהם מתברך העם בכל הברכות של רבוי כיבוש ברכת האדמה השמדת האויבים ושלום, איך וכיצד לא הושמה התמורה הגדולה שבאה מבית דוד משיח ה' בפי שום נביא קדמון, במפורש או ברמז?

הבדל מכריע ישנו בכל המלחמות מגמותיהן ותיאוריהן, ראה באריכות אנצ"מ ערך מלחמה עמ' 1062.

  • "מראיותיו של קופמן שמרביתו של ס"י מתקופת הכיבוש היא: המאורע המאוחר בכל הספר הוא נדידת בני דן צפונה. אז טרם הותווה קו הגבול של נחלת דן הצפונית. ועדיין אין בפרקי החלוקה רשימה של עריה. נחלת דן המתוארת בספר היא עדיין הנחלה הישנה שבדרום. נחלת בנימין אינה כוללת עדיין את לוד חדיד ואונו (דהי"א ח יב, עזרא ב לג, נחמיה ז לז ועוד) נחלת שמעון (יט) מצומצמת ואינה כוללת עדיין את ההתנחלות בשעיר ובנגב הרחוק (דהי"א ד לה-מג) ירושלים (טו סג) וגזר (טז י) עודן בידי הכנעני. על ראיותיו אלו של קויפמן יש להוסיף שפרקי הכיבוש פוסחים כליל על הר אפרים בין העי לבין גבולם של מלכי הצפון יש חלל ריק בפרשת הכיבוש. ואותו חלל מצוי גם בפרשת החלוקה. בנחלת אפרים ומנשה אין אלא קוי גבול ולא נמנו כמעט מקומות ישוב. למעלה מ150 מקומות מונים הכתובים מדרום לאפרים, כ70 בצפון הארץ, ואילו בכל השטח הגדול של הר אפרים נזכרו בספר פחות מ10 מקומות. גם בכנען המתוארת באגרות תל אל עמרנא ובתעודות המצריות מאותה תקופה נמנים ישובים בדרום ובצפון, ואילו במרכז – חלל ריק כמעט. הר אפרים לפני הכיבוש הישראלי היה ברובו ארץ יערות (יז טו) ומצב קדום זה משתקף ככל הנראה בספר יהושע והרי הוא מעיד על זמנו הקדום", (אנצ"ע ערך יהושע עמ' 236-7).

בכל ספר שמואל ומלכים עד אחאב, לא נזכר כלל שהעם חטאו באלילות כל שהיא, הלא דבר הוא! בכל תקופה זו לא נזכר אפילו פעם אחת חטא ישראלי בעבודת בעלים, הנביאים והשופטים לא מוכיחים את העם, אין מעשה של איזו עבודה, ולא מוזכר אפילו מקום שכזה בדרך אגב, כל ההיסטוריה והמפלות בתקופה זו מוסברים על ידי חטאים, אבל ע"י חטאים אישיים של המנהיגים, (מות שאול ומפלתו וחרבן שילה, בחטאי שאול האישיים, דבר בישראל בגלל חטא דוד ומנינו, וכן רעב בגלל המתת שאול את בית הדמים, מרד אבשלום בגלל חטא בת שבע, וכדו'). כל תוכחות הנביאים האחרונים כנגד עבודה זרה לא חדרו בכי הוא זה אל התקופה שלפני, (רק בספר שופטים אנו מוצאים זכר בתוכחה לחטא הבעלים, ומכך יש ללמוד שהיה חטא שכזה בתקופת השופטים, אך לא נזכר שום מעשה ואין זו אלא תוכחה כללית, העוסקת בשוליים).

ביהושע שופטים ושמואל וראשית מלכים אין שום תוכחה או אזהרה המזכירה את חטא הבמות לעתיד! חטא זה היה אחד התכנים החשובים ביותר במלחמת הנביאים האחרונים והמלכים הצדיקים שבזמניהם, ושום רמז בעטיה לא הושחל.

בשופטים יש חטא מחזורי, שבעה פעמים נזכר בספר "ויזעקו בני ישראל אל ה'" ואז באה הישועה אך גם היא זמנית, לא כן במלכים, כל הרעיון והצורה של זעקה אל ה', ישועה, ושוב פורענות אינו קיים. החטא מצטבר על כתפי העם וגורם בהכרח הדרדרות וחרבן מוחלט, גם אם בימי המלך הצדיק לא יבא, הוא 'מובטח' ועומד לאחר מכן, אין אלא דחיית הקץ, אבל לא מחזוריות אמתית. שופטים כמעט אינו חורג מן הספור ההיסטורי ותפיסתו, אין בו בקורת על העלאת בת יפתח, אפוד גדעון, נשי שמשון, וכדו', בזה הוא דומה יותר לספר התורה. לעומת זאת ספר מלכים בחלקו השני פתח בתיאור פרטי חיי המלכים בצורה כרונולוגית מסודרת שהוא סגנון חדש שהחל רק מתקופה זו וכן ספרי נביאים אחרונים מתיחסים לפי המלכים ושנותיהם ומציינים בראשית חלק מנבואותיהם אל הכרונולוגיה הידועה של חיי המלכים.

שמואל הכיר את הסגנון המחזורי של שופטים של זעקה ותשועה, ומשתמש במונחיו כשהוא סוקר בקצרה את כל הספר, הוא מבליט מונחים אלו בצורה של מלים מנחות (פירוט: פרופ' מ. גרסיאל, בית מקרא יולי ספטמבר 1981, גליון ד פז). וכן מדגיש שם את המונח 'שופט' שהוא אפיני לתקופת השופטים.

הנבואה על בית עלי אינה יודעת את חרבן שילה, ומה קל היה ליחס את החרבן הנורא הזה אל מעשי בני עלי, (וכן ראה עוד הוכחות כאלו לקדמותה אנצ"מ ערך עלי). נבואת שמואל על מאיסת שאול אינה יודעת את מותו בקרב, ואינה מזכירה את העוונות המיוחסים לו בכללם (הריגת הגבעונים, הריגת אנשי נוב), כמו שהיינו מצפים מסופר אחרון.

כך מסופר בשופטים (יח ל): "הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ, וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית האלהים בשילה". ברור שאין שום ידיעה על מוסד כזה בימי שאול דוד ושלמה! גם לאחר מכן אין הנביאים וספר מלכים יודעים אלא את עגלי הזהב בדן, והמושג "גלות הארץ" נסמך כאן לסיום ימי היות בית האלהים בשילה, וממילא גלות הארץ משמעותו חרבן שילה והגלות שהיתה כרוכה בו למקומות מסויימים (עי' רד"ק ורלב"ג). וזה מורה על קדמות חבורו של ספר שופטים, שבשביל מחברו חורבן שילה הוא חזות הכל וגלות הארץ.

וגורם מכריע ועיקרי: כל הברכות והידיעות על השאיפה להשלמת הכיבוש עד פרת (כעשר פעמים, בפירוט רב) אינם לאחר שופטים ב! לו היה זה איזה שהוא ניסוח השייך לתקופת דוד כתוצאה מנתינתו למס את העמים השכנים (אף שזה בניגוד לתוכן של הבטחה ואזהרה זו, הגורסת כי אם יישארו העמים באדמתם הם יחטיאו את ישראל, ומה התועלת בנתינתם למס? וההבטחה מדברת במפורש על ישוב אתני של עם ישראל בכל שטח זה!), היינו צריכים למצוא אותו לפחות פעם אחת גם בכתובים מתקופת דוד, אך דוקא מתקופה זו אין אנו מוצאים אלא "מדן עד באר שבע" או "מלבא חמת עד נחל מצרים".

כן איום הפורענות הכרוך בהשלמת הגבולות אינו נמצא יותר לאחר שופטים ב'. כל האזהרות החמורות על הגויים הנשארים, לא היו ידועות ומדוברות למן הרגע בו נעצר הכיבוש הישראלי בגבולותיו הריאליים, (בין השאר גם כתוצאה מכיבוש עבר הירדן והשתכנות כמות נכבדה של בני ישראל בו, כפי שטען משה מתחלה אליהם), אין להם מקור אחר מלבד הלך הרוח בתקופה הקדומה לתקופת דוד, בה נוצרו נביאים ראשונים.

הכינוי המוכר "שופטים" אינו נמצא כלל בגוף ספר שופטים, מלבד בסקירת העורך (פרק ב'), ואילו כבר בספר שמואל והלאה כבר מכונים דרך הכללה ה"שופטים" (ש"ב ז יא, דה"א יז ו, מ"ב כג כב, רות א א). הרי שגוף ספר שופטים נכתב עוד קודם לכן.

בפרשת משפט המלך של שמואל אין שום התיחסות לבקורת האמתית שהיתה על המלוכה במשך הדורות, לא מוזכרים מפעלי הבניה הראוותניים שהיו במציאות והיתה עליהם בקורת, לא מוזכרת עבדות העם ונגישות הנוגשים, אי קיום משפט צדק ושפיכת דם נקיים (השווה למשל תוכחת ירמיהו נגד יהויקים – ירמיה כב, יג-יז)[15].

ובכלל בספרי שמואל וראשית מלכים אין דבר מחטא של העם, רק חטאים אישיים נמצאים בהם. וחטא העם הוא הרעיון היסודי של נביאים אחרונים וסיום מלכים.

בזמן חיבור ספר שמואל כבר היה ספר שופטים קיים, מלבד הדוגמאות של שימוש שמואל בשופטים[16], שהרי ספר שמואל מתאר ברובו את ימי דוד, ובמבט לאחור מעשי עלי שייכים לימי השופטים ולא לימי המלוכה. הסבה היחידה המחלקת היא המציאות שספר שופטים כבר נכתב והיה קיים כמו שהוא עוד בימי ההתרחשויות של ספר שמואל.

ספר שמואל המספר בפרוטרוט ובאריכות רבה על חיי דוד עד יום מותו, איננו יודע לספר דבר על שלמה שהיה בזמן מות דוד כבן 30, מובן כי חכמתו הנודעת ומעשיו וכו' לא החלו בגיל 30, וכן אדוניה מתחרהו איננו ידוע בו כלל. ודוקא כאשר נזכר שלמה בפעם היחידה והטריויאלית בעת לידתו הוא נקרא שם 'ידידיה' כשכנוי זה אינו חוזר במלכים אפילו פעם אחת.

ספר מלכים פותח "והמלך דוד זקן בא בימים" ומתעלם מכל קורות דוד הגדולות והנפלאות עד שבא למצב שהיה "זקן בא בימים", ומכאן ברור שספר שמואל היה מפורסם בעם בזמן כתיבת מלכים )כך למשל מקובל לחשוב שספרו של תוקידידס היה מפורסם מכיון שספרי היסטוריה אחרים מתחילים ממקום שסיים). ראה גם באנצ"מ ערך מלכים כי ספר שמואל לא היה יחידה אחת עם מלכים, מכיון שמלכים משתמש בשמואל למשל הוא מעתיק שוב את זמני מלוכת דוד (מ"א ב י – ש"ב יב כד). וכן שאין שום קשר ביניהם בדרך ההרצאה הכללית של הדברים ("יש המצרפים את הפרקים א'ב' בספר מלכים לסוף שמ"ב.. ברם שני הפרקים האלו נבדלים מס' שמואל בסגנונם הדרמתי הנלבב ובכך שדמות דוד בהם היא של מלך למופת כאפייני ס' מלכים כולו", אנצ"ע ערך שמואל עמ' 38, האריך בזה קויפמן).

לסכום ניתן לומר כי ספרי יהושע שופטים ושמואל עוצבו לכל המאוחר עם ראשית תקופת המלוכה, ודבר אין להם עם כל ההתרחשויות וההתפתחויות שלאחר מכן. בספר שופטים ישנו בסיס עתיק, ומסגרת של עורך, כמו בחלקו השני של מלכים, אך בספרי יהושע ושמואל גם את זה אין למצוא, יהושע שייך עדיין לתנופה הגדולה של כתיבת התורה וסגנונה. ושמואל הוא כבר תקופת פריחה וחזון, הבסיס ההיסטורי של שופטים באמת דל ומחייב מסגרת, אך המסגרת נעשתה לפני שנתקדש ספר שמואל, מכיון שספר שופטים עובד כהמשך של יהושע ("ויהי אחרי מות יהושע") שהוא נכתב כהמשך של התורה ("ויהי אחרי מות משה"), ובספר שמואל כבר אין אנו מוצאים זאת.

הפלשתים מוזכרים למעלה ממאתיים וחמשים פעם בתנ"ך. לאורך כל יהושע ושופטים מוזכרים עשרות פעמים סרני פלשתים, ואך ורק הם מנהיגי הפלשתים. בשמואל החל מתקופת שאול מוזכרים גם נציבי פלשתים, ובימי דוד ישנו גם מלך גת. בנביאים אחרונים יש רק מלכי פלשתים (ירמיהו כה, זכריה ט ה, ראה דה"ב ט כו. בעמוס א מוזכר "תופס שבט" באשקלון) ובשום נבואה מנבואות הפורענות על פלשתים לא מוזכרים הסרנים. זו חייבת להיות השתקפות של מציאות היסטורית.

הפלשתים בספר שופטים הם כח צבאי עצום העדיף על ישראל, ורק לפעמים מצליחים קצת לרופף את עולו. החל מימי שלמה הפכו לכח חסר משמעות. זאת ועוד: הפלשתים העמידו נציבים בכל ישראל, הם מנעו מהעברים להחזיק כלי ברזל, (ש"א יג'), זהו בודאי נצחון מוחלט, אבל הפלשתים לא ישבו אלא בעריהם, העם היחידי שישב בכל הארץ, ושנלחץ מהם, הוא העברים.

החלוקה המכריעה של יהודה ובנימין מכאן, ושאר השבטים מכאן, אין לה שום זכר ואחיזה בספרות שלפני חלוקת הממלכה, לו היו נוצרים סיפורים או מעשיות בזמן מאוחר ללא ספק היתה בהם איזו השלכה או היה רמז לחלוקה מכריעה זו שתפסה את רוב ימי המלוכה בישראל.

לקדמות שמואל ראה עוד פרופ' משה גרסיאל:

שאלה: כבר במחקר של ראשית המאה שעברה נחלקו החוקרים בדבר אמינותו וזמן חיבורו של ספר שמואל. חוקרים רבים ראו בספר זה את החיבור ההיסטורי הקדום ביותר, ושלבוהו כמקור אמין בהרצאותיהם על תולדות ישראל. כנגדם, האסכולה הסקנדינבית וחוקרים נוספים הציעו שהסיפורת המקראית, ובכלל זה ספר שמואל, הילכה דורות רבים כסיפור בעל פה שעבר מדור לדור תוך שינויים עד שהועלה על הכתב אחרי שיבת ציון בימי בית שני. לאחרונה הציעו הפרופסורים ישראל פינקלשטיין ואשר ניל סילברמן את תקופת יאשיהו כזמן החיבור שנועד לתת לגיטימאציה ליאשיהו ששאף לאחד את ממלכת ישראל החרבה לאחר הכיבוש האשורי עם ממלכת יהודה. יאשיהו הפך את דוד משליט שבטי מקומי (צ'יפטיין) למלך נערץ ששלט על ממלכה מאוחדת של ישראל ויהודה. בכך נתנו יאשיהו ומחבר ספר שמואל יתר תוקף ולגיטימאציה ליאשיהו ולממלכתו המאוחדת. האם יכול אתה להוכיח את קדמותו של הספר כנגד כל המאחרים אותו?
תשובה: במאמריי ובספריי הרביתי לעסוק בהוכחת קדמותו של רובו של הספר בשני שלביו הראשונים. ההוכחות לכך הן רבות. אם כי גם אני סובר שחומרים מעטים, כגון המזמורים ששוקעו בספר וההערות "עד היום הזה" הם מאוחרים. אולם אני עומד על כך שרובו של הספר חובר בשני שלבים בתקופת שלמה: בתחילת מלכותו ובסופה. במסגרת של ראיון קצר זה אסתפק רק בטענה אחת אבל חשובה מאוד. הטענה של המאחרים עומדת על כך שבימי יאשיהו או בימי בית שני ונשיאותו של זרובבל היה צורך בספר המפאר את דוד ויוצר נחיצות ליורשיו, יאשיהו או זרובבל, ליצור את הדפוס השושלתי לשלטונם המחודש. הניתוח הספרותי של ספר שמואל איננו תומך בטענות אלה. אדרבא, ספר שמואל שולל לחלוטין את עיקרון השושלת השלטונית. יתירה מזו אפילו סיפורי דוד החל ממרידתו בשאול מלכו וירידתו לארץ פלשת והמשך בסיפורים על אוריה ובת-שבע, אונס תמר, רצח אמנון ןמרד אבשלום – כל אלה אינם מפארים את שלטון דוד, כפי שהציעו המאחרים את זמן החיבור. שיקולים רבים ונוספים לשלילת זמן חיבור מאוחר הבאתי במאמרים קודמים ובספרי האחרון שנזכר בפתיחה.

הערות:

[1]יש שניסו לומר כי דרישות ההורשה היו מציאותיות, ומכל שבט היה מתבקש כי יסדר לעצמו נחלה. אך כיצד יתבאר למשל הפסוק "אשר לא הוריש את יושבי עכו ואת יושבי צידון ואת אחלב ואת אכזיב ואת חלבה ואת אפיק ואת רחוב". גם דוד ושלמה בחלומותיהם הטובים ביותר לא ציפו לכבוש ארץ ענקית כזו, קל וחומר שאף אדם לא ציפה כדרישה ריאלית משבט אשר הקטן לעשות זאת. אין זה אלא דבר אלהים עתיק שהיה צריך להתגשם.

[2]האם העובדה שישראל נלחמה ב67 על ירושלים, על בקעת הירדן, על יריחו, על עזה, על סיני, על רמת הגולן, על מזרח הכינרת, מוכיחה כי לא היתה מדינת ישראל קיימת קודם? כל המלחמות המאוחרות הינם, על פי המפורש במקראות, במסגרת 'שטחים' מסויימים וידועים בהם לא הוכו כל הכנענים.

[3]"הכללתה של יזרעאל עירו הראשית של יששכר מעידה שהעמק נכלל בתחום הממלכה והוא נקרא מעתה עמק יזרעאל. ואכן החפירות במגידו ובתענך הוכיחו שערים אלו נפלו לידי ישראל במחצית השניה של המאה ה12" (אטלס כרטא לתקופת המקרא מפה 90).

[4]בדומה לתקופות האופוריה בימינו לאחר מלחמת העצמאות ולאחר מלחמת ששת הימים. בה היה נדמה כי ארץ ישראל השלמה בידינו ו'לא נפל דבר' ממנה.

[5]אמנם התיאור בשופטים ג ה- ו אינו מפרט כי המדובר בגויים שמחוץ לשטח הכבוש, אך אין זה דומה לכל המקורות אליהם ציינו, שהם גוף הספר והרשימות העתיקות המרכיבות אותו שנכתבו בתקופת המאורעות. זהו דבר העורך, ובראיה כללית לאחור הוא מתאר את כלל החטא כהתחברות לגויים, כרגיל בספרי הנביאים. כמובן כי היו גם נשואי תערובת, היטמעות, וכיו"ב, אך אלו תופעות צדדיות הצפויות לקרות בשוליים. וכך יש להבין את הבטוי של יחזקאל (טז ג, מה) על ירושלים "אביך האמורי ואמך חתית".

[6]הכוונה כאן לארצות סיחון ועוג ועבר הירדן.

[7]"דמיון ברור (בעמים) לארון בצורה ובתפקיד אין אנו מוצאים" (אנצ"ע ערך ארון הברית).

[8]מציאותו של הארון מוזכרת: בספר יהושע שלשים פעמים, שופטים כ, ש"א ג, ש"א ד, ש"א ה, ש"ב ו, ש"ב טו (ששים פעמים), מ"א ו, מ"א ח (11 פעמים), עד ירמיה ג יט "לא יאמרו עוד ארון ברית ה'".

[9]ארון אשר שם ברית ה' אשר כרת עם אבותינו (מ"א ח), אין בארון רק שני לחות האבנים אשר הנח שם משה בחרב אשר כרת ה' עם בני ישראל בצאתם מארץ מצרים (מ"א ח). ארון ברית ה' צבאות יושב הכרובים (ש"א ד ד), ארון האלהים אשר נקרא שם שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו (ש"ב ו ב) ארון ברית האלהים (שופטים כ).

"הצירופים אהל העדות ומשכן העדות רומזים בבירור לשני לוחות העדות שנשמרו בארון העדות שבקדש הקדשים" (אנצ"מ ערך משכן ה' עמ' 533).

[10]וראה שם את דברי הסיום:

  • "מעניינת ביותר היא העובדה שאין לראות בתיאורים אלו שבספורי האבות מגמה בולטת לאידיאלזציה של האישים המתוארים האבות עולים לפנינו כמו שהם על כל תכונותיהם האנושיות ואין המחבר מעלים עין אף מפגמיהם וליקויהם של גיבורן בניגוד לספרי אומות העולם.. העמידו סופרי ישראל בראשית תולדות עמם במקום מציאות מיתולוגית דמיונית מציאות היסטורית ריאלית שבמרכזה עומדים אנשים פשוטים אנשים מעולם המציאות היום יומית".

[11]בדברי הימים אמנם מוזכרים גד לשבח בין שאר גבורי דוד משבטים שונים, אך בספרי נביאים ראשונים אין לכך זכר, ואנו דנים כאן על השפעת נביאים ראשונים. ובכל אופן גם זה לא מצדיק הפיכתו לשבט גבור מאז ומעולם, מכיון שגבורתם אינה במסגרת שבטית אלא בין גבורי דוד.

[12]וראה באנצ"מ ערך אבות:

  • "רמזים שונים בספרי המקרא הנוגעים לתקופת האבות מעידים אולי שלא כל החומר שהיה מפורסם בעם נכלל בסיפורי האבות שלפנינו (עי' למשל הושע יב, ג-ה) אבל בשום מקום לא מצאנו רמז למציאותו של חומר השונה ממתכונת הספורים שלפנינו, ואנו רשאים להחליט שכבר בתקופה קדומה קיבלו סיפורי האבות צורה של מסורת קבועה ומגובשת. בהנחה זו מחזיקים גם בעלי תורת המקורות, הואיל וסיפורי האבות עם כל ההפרשים המרובים בתוכן בנוסח ובסגנון שבין מקור למקור קובעים בכל זאת מעין טופס אחיד שהצד הדומה מרובה בו על צד ההפרש ונמצא שאב הטופס כבר ידוע היה קודם שלבש את צורתו הספרותית הקדומה ביותר.
  • בין פרטים רבים שהוזכרו לעיל נמנים גם נשואי אברהם עם אחותו בת אביו אך לא בת אמו. החיכוכים בין יעקב ונשיו ובין לבן הארמי יסודם ביחסים משפטיים מוצקים וקבועים במחצית הראשונה לערך של האלף השני לפסה"נ. אף רשימת העמים תושבי א"י הנזכרת בבראשית טו והחוזרת בצורות שונות כמה פעמים במקרא מעידה על תקופה שקדמה דורות רבים לימים שאנו מכנים אותם בשם תקופת ההיסטוריה של האומה הישראלית.
  • במושגים הדתיים של סיפורי האבות אנו מוצאים קוים אחדים המבדילים אותם מצורות הדת המאוחרות. אין עדיין זכר לבתי מקדש ואין עדיין מעמד של כהנים. הקמת מזבחות רצויה היא אך אינה חובה. אין עדיין זכר לחגים ולמועדים ולטכס מסויים של הקרבת קרבנות, אבל ידוע המנהג על הקמת מצבות ויציקת שמן עליהם וניסוך נסך. ערך רב מייחסים האבות להקמת זכרונות במקומות של גילוי חסד האלהים.. לא היה נוסח זה של עבודת אלהים קיים בימים מאוחרים ואנו רשאים  לראות בו קו מיוחד של תקופה שקדמה למעמד הר סיני ולכיבוש הארץ".

[13]וכבר עמד על כך באנצ"מ ערך בראשית כי תוכן הברכות קשור במעשיו של מייסד השבט..

"ופה ושם אף נשמרו הדברים בצורה הראויה לברכת אבי השבטים ("כחי וראשית אוני", "בני", וכיוצא באלה) ודוקא בצורה זו ניתנו בספר בראשית.. הפרשה משקפת את מצבם של השבטים בימי השופטים ואין בה שום רמז לענינים של תקופה מאוחרת יותר, אילו נכתבה אחר כך הרי תמוה הדבר שאין בה רמז כל שהוא למלכות בית דוד ולבית המקדש (אפילו נניח שסופר מאוחר התכוון לתאם את דבריו לגדרו של הסיפור ולזמנו בודאי לא היה נמנע מלהביא רמז לעתיד בדרך נבואה). והלשון 'באחרית הימים' מתפרש גם הוא מתוך מעמדו ושאיפותיו של אותו הדור, היינו אחרית ימי ההתנחלות", (אנצ"מ ערך בראשית עמ' 334).

[14]ברכה כדוגמת 'ומלכים מחלציך יצאו' אינה מכריעה, מכיון שאין זו ברכה לעם קיים, אלא ברכה ליעקב הרואה את כל העתיד לפניה, ומברכת אותו שיצאו ממנו קהל גויים ומלכים – עמים ומלכיהם.

[15]"החוקרים העלו שיקולים ספרותיים, המצביעים על אחדותה של חטיבת הסיפורים (ז-י"ב); ושיקולים היסטוריים וגיאוגראפיים-היסטוריים, המצביעים על אמינותה וקדמותה" (פרופ' מ. גרסיאל, הגות במקרא 1979, ראה שם גם עדויות ארכיאולוגיות לקדמות פרשה זו).

[16] שמואל א יא – שופטים יג ה (דין הנזיר)

שמואל יא ז – שופטים יט כט (ניתוח ושליחה לגבול ישראל)

שמואל יב ו – שופטים ד ב – י ז – ג יד פרק ו' – פרק יא' (תקציר ההיסטוריה של השופטים)

שמואל יב כא – שופטים ט נ (מות אבימלך)

שמואל י יח (פרשיה שלמה מתוך שופטים ו ז והלאה)

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
  Subscribe  
Notify of