ספר שמואל – התחלפות הממלכה

להאזנה לשיעור: כאן

ש"א כה – לא

זה ספר התחלפות הממלכה.

כל הספרים עד ספר זה, מתארים את התקופה הראשונה שלפני התקבלות דרך דוד המלך. והספרים הבאים מתארים את היהדות כולה סביב דרך דוד המלך. ואילו הספר הזה מתאר בששת פרקיו את התחלפות הדרך מדרכו של שאול לדרך דוד. בשבע החדשים שמ'ושמואל מת' עד ו'יהי אחרי מות שאול'.

שתי הדרכים האלו הן כבשונו של עולם, הדרך להחיל את רוח וחוקי התורה על המציאות. הקשר בין התורה למציאות הוא התושבע"פ, ואכן התושבע"פ עברה לשלב חדש ונוסף. השלב העתידי שמסמל את השלמות עד הגאולה בדמות משיח בן דוד. אחרי השלב הראשון שהיה המשך של דור קבלת התורה.

ספר שמואל הוא התורה של התחלפות הממלכה ודרך ה', והוא מתחיל כספר שמואל הרמתי, ממשיך כספר שאול, מתפצל לשני ספרים: שאול ודוד, ושוב חוזר להיות ספר דוד. ובפרקים האלו בולט ביותר שיש כאן שני ספרים נפרדים, שמואל מת פעמיים, פעם אחת מתוארת משמעות המיתה בספר דוד, ופעם אחרת מתוארת משמעות המיתה בספר שאול.

דור מקבלי התורה, קיבלו שותפות עם הקב"ה, הם לא ראו את התורה כקובץ הוראות, אלא הבינו כל דבר מה הוא להם, וגם את"ל שלא הבינו הכל עד תומו, הרי צורת הקיום שלהם היתה מתוך חיבור עם הכתוב והפשט שמאחוריו, עמלק היה אוייב שלהם, מעשי ארץ כנען ומעשי ארץ מצרים היו ההיפך ממציאותם וקיומם. זכירת יציאת מצרים היתה חלק מטבעם. חוקי משפטים היו החוקים שהצטרכו להם והישרים והצדיקים מולם. וכך הלאה. הם קבלו את התורה בעולם העשיה. וכל תקופת השופטים ושמואל א' גם במציאות וגם בכה"ק היא המשך של אותו דור. וכאשר התחזקו בעשיה היה ה' עמם, וכאשר סרו מן העשיה סר מהם. והיה הקשר עם ה' 'כאן ועכשיו'. וגם העמדת המלך היתה ככל הגויים, דהיינו להתחזק יותר ולהיות נורמליים. והקשר היה קשר של עם ואלהיו.

דרכו של דוד, היא דרך הגאולה, מציאת התיקון לכל פרט ופרט. והכנסת האלהות לכל מקום ומקום ולכל פעולה. העשיה, משאירה הרבה דברים מחוץ לקדושה. לא שייך בה למצוא משהו בעמים אחרים ובמעשים שאינם חלק ממצוות התורה. וסמל לדבר הוא ששאול מיסך את רגליו במערה, צניעותו המופלגת היא שאין לחשוף צד שאינו חלק מעשיית המצוות והרוחניות. ואילו דוד מקדש את כל חלקי החיים. וגם אם הוא חוטא לפי מדרגתו, הוא שב ומקדש את החלק שחטא בו, ולא מדחיק אותו ובורח ממנו.

באמת דוד מכוין את צעדיו על פי עולם האצילות, במקום בו הדברים נאצלים מהחכמה העליונה, ומבין שאין האדם בכחחכמתו ורוחניותו יכול לעשות 'טוב'. זה כבר השלב השני של מלחמת היהדות ברע. כשנלחמו באלילות היה צריך לבחור בטוב האלהי. כשהסכימו שצריכים לעשות טוב, עמדו מצד אחד המצדדים בכך שיש דרך אנושית להגיע לטוב, וכן לטוב של התורה מתוך ידיעת התורה גרידא. ומן הצד השני התושבע"פ וההלכה דורשת לעשות את הטוב דוקא דרך המנגנון של ההלכה.

הרעיון של האצילות הוא שאנחנו לא צריכים ולא יכולים לעשות 'טוב' מושלם ולא להגיע לתיקון מושלם ואפילו לא חלקי, אבל יש בעולם דינמיקה ומנגנונים שהתחברות אליהם היא הטוב והיא הדרך לתיקון. ולכן גם התורה היא לא רק אינפורמציה על הטוב, אלא מנגנון שיש להתחבר אליו. ועי"ז הדברים קורים מאליהם. וכל קורות עם ישראל נגזרות מהחיבור שלהם עם התורה. וכל דברי דוד בסגנון 'הבוטח בה' חסד יסובבנו' או 'לא ראיתי צדיק נעזב', כולם מענין האצילות הם, לא שמי שמציית למצוות נעשים עמו נסים, או שנהיה עשיר. אלא שהוא מחובר ואינו נעזב. וכפי שמבאר הרמב"ן תמיד את ביטויי התורה כמדות, שהן חלק מהאצילות.

וכל הספר הזה לא יצא אלא ללמד דבר זה.

הפרק הראשון מאריך מאד בענין נבל, ולא שמענו דבר כזה אצל אף אחד עד דוד, שתהיה נפ"מ מה עלה בגורל נבל אחד. אבל הבולט הוא שדוד לא היה צריך לעשות שום דבר, אלא נבל מת מעצמו. ובאמת הרי היה יכול להכות כל אשר לו ולקחת את אשתו, כמנהג מלכים (הכתוב מדגיש שהוא כליבי ושייך ליהודה ומחוייב למלך יהודה עכ"פ גם אם לא ראהו כמלך כל ישראל). אבל הוא הבין שכיון שאשתו עשתה מה שעשתה, שוב לא צריך להגיע להריגה. ועצר בדיוק בשניה שהיה צריך לעצור.

כשמת שמואל יורד שאול  למדבר, בסוף הפרק הקודם ישב במצודה, כי שאול הבטיח לו שלא ירדוף. אבל דוד הבין שעכשיו כשמת שמואל זה זמן לשינוי, וגם שאול יחשוש שדוד או אחרים יקבעו עובדות בשטח. לכן ירד למדבר. ובמדבר היה מגן על עם ישראל מפני אויבי ה'. בכל מלחמות השופטים לא ששו ישראל להילחם אלא רק כאשר הותקפו, ודוד יצר שיטה חדשה של מעטים המנצחים רבים ע"י חכמה ויזמה. ובזה הצליחו היהודים מעתה ואילך לדורות רבים. ואכן שאול רדף אחריו, אלא שדוד שנהג כשורה ממילא הזדמן לו ששאול לא הצליח לתפסו, ומעצמו נעשה הדבר ששאול ישן שינה עמוקה ודוד יכל לקחת לו את הצפחת (כי שאול יצא עם צבא גדול מבלי להכיר מספיק ועם ציוד כבד ואין פלא שהתעייף כ"כ, ודוד מסביר לו זאת באמרו: "כִּֽי־יָצָ֞א מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל לְבַקֵּשׁ֙ אֶת־פַּרְעֹ֣שׁ אֶחָ֔ד כַּאֲשֶׁ֛ר יִרְדֹּ֥ף הַקֹּרֵ֖א בֶּהָרִֽים", זה גם לא מוצדק, וגם לא אפשרי כשהרודף גדול וכבד והנרדף קטן וקליל), וכן שנכנס למערה הביא ה' את שאול לדוד. אבל דוד הבדיל בין המאורע ופרטיו, והבין שלא נתן ה' את שאול, אלא רק את בגדו או את הצפחת. ולכן התנגד מאד לכל פעילות אקטיבית, ולא נתן יד לשלוח במשיח ה', והרג את הורגי שאול, וכן את הורגי איש בושת, ואף ציוה להרוג את יואב על רצח אבנר. ומ"מ כל הדברים האלו קרו לו מאליו, מבלי שהוצרך לשלוח יד בעצמו.

והנה אי' במדרש דכשאמר דוד ה' אמר לו קלל זכה להיות רגל רביעית במרכבה, ול' הפסוק: "מה לי ולכם בני צרויה – ה' אמר לו קלל את דוד, ומי יאמר מדוע עשית כן?", הרי בני צרויה לא היו במדרגה זו של לזהות שה' פועל לבדו בדרכים עקיפות, ולא הכירו בכך שההשתלשלות כולה היא מאת ה', ולא רק האפשרות להרוג מישהו היא הקובעת (וכמו שאמר אבישי סיגר ה' את אויביך בידיך, כשהיה שאול ישן במדבר). ולכן ציוה באמת דוד להרוג את יואב (שוב, לא עשה בידיו) על הריגת אבנר, בכך שגדע שר וגדול בישראל. ואין רשות לגדוע ולצמצם את השם. ולכן המרכבה שהוא הנהגת ה' בפועל, עברה מהסתמכות על דרך האבות, שהיא דרך העשיה, להסתמכות על דרך דוד שהיא דרך האצילות. והנה למיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה, כי לא הבינה איך דוד מפזז ומכרכר כל כך, ולא התחבר לה ההנהגה הגשמית הזו  עם התכלית. וזה מראה שנשאר בה מרוח בית אביה. ולכן אם היה לה בן, פשיטא שהוא היה המועמד למלוך בתור נכד של שאול, ובזה היה מקלקל  תכלית בית דוד ודרכו.

וכאשר דוד נצמד לפלשתים, ג"כ ראה שזה מה', "כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' לאמור לך עבוד אלהים אחרים", ואם ההשגחה לא השאירה לו מקום בין בני ישראל, וכך עשו 'בני האדם הארורים', הרי הוא צריך לעמוד בחוץ ולהשאיר לשאול שהוא משיח ה' לעשות תפקידו עד שההשגחה תחזיר אותו. ובודאישבכחויכל להילחם נגד שאול ולנצחו בכמה הזדמנויות. אלא שידע שלא זו הדרך שצריכה לעלות מלכותו. ודרך שאול עצמה צריכה לגמור את עצמה כפי שאכן אירע. וע"י ישיבתו עם הפלשתים הצליח להכניע את כל האויבים האחרים. כי ה' אמר לו שב עם פלשתים.

וכ"כ היה נראה שנוהג בפאסיביות, עד שהלכו הפלשתים להילחם בשאול וביונתן, צעד עמהם דוד. ולולי היו השרים אומרים שאין הם רוצים בו, כאילו היה הולך עמם. אלא שברור להיפך, שהוא הרגיש שההשגחה  עדיין לא ניתקה אותו מפלשתים, עד הרגע בו כן עשתה זו.

אצל שאול, כששמואל מת לא היה יכול להמשיך, כי העשיה ע"פ חוקי התורה לא פותרת לו כל שאלה. ולא ענהו ה' באורים ובחלומות ולא יכל להמשיך בעשיה. ואילו דוד שבעצמו היה מחובר לאצילות כששמואל מת התחיל לעשות. כי בא זמן חדש. ולכן שאול ברצותו לעשות רצון ה' לא היתה לו ברירה אלא לחפש בעלת אוב.  ובעוד שאול הולך ומחפש מקור סמכות, דוד הולך ומחוקק חוקים חדשים למלחמה. ועדיין הוא שואל לפני כל קרב, גם במקום שאין אפשרויות אחרות.  וחלק מחידושו החיבור לה' בכל דבר קטן, ולכן בולט השירה ששר על כל דבר. וגם הקינה שקונן  על שאול מצד שהוא משיח ה'.

וההבדל ביניהם בולט בספר, שאול לא חיכה לנביא, כי ראה שהאוייב מתקרב, ובחר בעשיה המוכרחת לו. ואילו דוד חיכה עד התנועה בראשי הבכאים, כי באמת באותו זמן 'ה' נלחם בפלשתים', ויכול להיות אפי' שהיה מצב טבעי בו יכל לנצחם והיה צריך לחכות לאותו זמן ומצב שסימנו היה ראשי הבכאים. וכך לגבי השמדת עמלק. ששאול התייחס אליה ברמה של עשיה בלבד. דוד נמנע מעשיה כנגד המהלך האלהי, ושאול הורג את עצמו כי מפחד ממה שנגזר עליו. ובעצם זה סמל לכך שכילה את מלכותו בידיו. ועונשו היה שכך יסתבבו הדברים מאליהם. שיכלה מלכותו בידיו. ולכן אין זה ממש 'עונש' אלא כך נאצלת המציאות, וכך להיפך בדוד, שזכותו הוא שמתאים את עצמו להיכן שנאצלת המציאות והתכניתהאלהית.