לחץ לגירסת הדפסה

הרב יצחק שילת, מתייחס לשאלה זו במאמרו: "כופין אותו":

אילו היה החוק מאפשר לקיים את ההלכה הפשוטה שבשולחן ערוך, בעיית סרבנות הגט הייתה נפתרת תוך כמה שעות בעזרת לחץ פיזי חד ומהיר. זה מתבקש, זה אפשרי, וזה לגמרי מוסרי

בעיית סרבנות הגט אינה יורדת מסדר יומנו, וראוי לה שלא תרד. לאחרונה שוב עלה לכותרות המקרה המזעזע של מסורבת גט דתית אשר בעלה יושב בכלא מזה 16 שנה על סירובו לתת לה גט, וזאת בעקבות פסיקת בית הדין שהוא בגדר מי שכופין אותו לגרש את אשתו. התופעה המקוממת הזאת של בעל אכזר הכובל את אשתו בכבלי עגינות נוגעת כמובן לליבו של כל אדם הגון, דתי כחילוני, אך היא משמשת גם כלי ניגוח נגד ההלכה היהודית: איך ההלכה מאפשרת דבר כזה? ראו, בית הדין פסק מה שפסק, ולא יצא מזה שום דבר. כמה חברי כנסת, תמימים או מיתממים, מבקשים להגיש בקרוב הצעת חוק אשר תפקיע את הקידושין של אדם המסרב לתת גט לאשתו.

עם כל הכבוד, הגיע הזמן שהכנסת תבין שהיא איננה סמכות הלכתית. כל ניסיון לחדש דברים בתחום ההלכה על ידי מי שאינם אנשי הלכה – אינו אלא מגוחך, ואין לו שום סיכוי להתקבל על דעת פוסקי ההלכה. לעומת זאת, יש ביד חברי הכנסת לחוקק חוקים בתחום סמכותם השלטונית, ולהלן נראה שסמכות זו יכולה להיות מועילה, ואף מכרעת, גם בענייננו זה.

סרבנות היא פשע

מה אומרת ההלכה על כפיית גט? המשנה במסכת ערכין (כא, א) קובעת: "בגיטי נשים – כופין אותו עד שיאמר רוצה אני". והמשנה במסכת גיטין (פח, ב) אומרת: "גט מעושה בישראל – כשר". פירש רש"י: "גט מעושה – בחוזקה". כלומר: ליד בתי הדין ישנה משטרה, האחראית לאכיפת פסקי הדין ("שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך"). כשהשוטרים מקבלים מבית הדין הוראת כפיית גט, הם מפעילים על הסרבן "לחץ פיזי מתון" עד שיאמר: רוצה אני לתת גט. בשולחן ערוך (אבן העזר קנד, כא) פסק ההלכה הוא חד וחלק: "כל אלו שאמרו להוציא – כופין אפילו בשוטים".

בידוע שאחת מאושיות המשטר במדינות מתוקנות היא שהסמכות להפעיל כוח נתונה אך ורק למוסדות המדינה, קרי למשטרה ולכוחות הביטחון. מדינתנו מגדירה עצמה כמדינת חוק, יהודית ודמוקרטית. מתי מותר למשטרה במדינת ישראל להפעיל כוח? בראש ובראשונה – בסיטואציה שבה מבוצע פשע פלילי, והפעלת הכוח דרושה כדי למנוע את המשך ביצוע הפשע. למשל: אדם כלא את זולתו בחדר סגור, ואינו מאפשר לו לצאת ממנו. המשטרה שהוזעקה למקום מוצאת אדם אלים החוסם בגופו את הדרך אל החדר. מובן מאליו, וכך מורה החוק, שהמעשה הנדרש מהשוטרים הוא להפעיל כוח סביר נגד האיש, ולשחרר את הכלוא.

לפעמים משתמשים במדינתנו בכוח (סביר?) גם בסיטואציות יותר פרוזאיות, כגון זו שנראתה ברשת לפני שבועות אחדים: שוטר חונק נער חרדי ממאה שערים שגידף חייל, וגורר אותו אל רכב המעצר. זכורות היטב גם התמונות של שוטרי יס"מ המפליאים מכותיהם בנערים ונערות (ביניהן שתי בנותיי) שהפריעו לביצוע צו מנהלי להריסת בתים.

בואו נניח שזה בסדר. מותר וצריך להפעיל כוח כדי להפסיק ביצוע פשע. השאלה היא רק מהו פשע. וכאן קבור הכלב. אם המדינה מסרה, בצדק רב, את השיפוט בענייני נישואין וגירושין לבתי הדין הדתיים, ואם בית הדין הרבני קובע שיהודי פלוני שאינו נותן גט לאשתו הוא אדם השולל חופש מזולתו, כמו אדם הכולא את חברו בחדר סגור ואינו מאפשר לו לצאת, אזי החוק צריך לראות בכך פשע פלילי, והטיפול באדם כזה צריך להיות לפי אמות המידה הנהוגות בפושע תוך כדי שהוא מבצע את הפשע. ההלכה היהודית אינה מחכה במקרה כזה 16 שנה. יש לה פתרון שעובד תוך שעות ספורות.

בית סוהר אינו איום

מניסיוני כחייל פשוט שעשה מילואים לפני שנים רבות במתקן של כוחות הביטחון, אני יכול להעיד שגם מחבלים קשוחים נשברים די מהר כתוצאה מהפעלת "לחץ פיזי מתון" המותר על פי החוק. קל וחומר שזה יפעל על איזה חדל אישים שרוצה להתנקם באשתו.

לאדם כזה בית סוהר אינו מהווה איום גדול מדי. הוא יקבל שם שלוש ארוחות ביום, יטייל בחצר, יקרא עיתונים ויראה טלוויזיה. הוא עשוי לפגוש שם גם כמה אישים מכובדים. לעומת זאת כאב פיזי חד ומהיר יתיש את היצר הרע החיצוני הגורם לו להקשות את ליבו, ונפשו היהודית תצעק מפנימיותה: כתבו לה גט. כך מסביר הרמב"ם את ההלכה (הלכות גירושין ב, כ).

האתגר העומד בפני חברי הכנסת והשרים הוא אפוא לראות בסרבן גט אשר בית הדין פסק שכופין אותו אדם המבצע פשע פלילי, ולהתיר למשטרה להפעיל כוח סביר בהוראת בית הדין כדי להפסיק את ביצוע הפשע. זה מתבקש, זה אפשרי, וזה לגמרי מוסרי.

אמנם, בעיית סרבנות הגט אינה מתמצה במקרה הקיצון של מי שמוכן לשבת שנים בכלא ולעגן את אשתו בלי גבול. הבעיה היותר שכיחה, והיא רובצת לפתחם של בתי הדין, היא בעיית סרבנות הגט ה"רכה", הגורמת לסחבת של שנים במתן גט, גם לנשים אשר בעליהן מתעללים בהן, או להפך, ולזוגות אשר בפועל כבר חיים בנפרד זמן רב, והגט המתבקש לא ניתן מפני שבית הדין פסק שהבעל "חייב לתת גט (או: מצווה עליו לתת גט) אבל אין כופין אותו", או מפני שלא נעשה שימוש אפילו בסנקציות הקבועות כיום בחוק, או מפני שהסנקציות הללו אינן מועילות.

כאן חובת הפתרון היא על בתי הדין. לעניות דעתי ישנה דרך הלכתית מרווחת לתקן את המצב באופן יסודי. היא אמנם דורשת מנהיגות ושאר רוח, כזו שהייתה לגדולי חכמי ישראל במהלך הדורות בעת שהתמודדו עם בעיות השעה. לא אוכל להיכנס לפרטים במסגרת מאמר זה. כתבתי מאמר ארוך ומנומק בעניין, ושלחתיו לנשיא בית הדין הגדול הראשל"צ הרב יצחק יוסף. תשובתו הייתה שנהנה מדבריי, ובבוא מועד צריך יהיה לדון בהם בכובד ראש. נראה כי המועד כבר בא. יחסי הדת והמדינה תלויים על כפות המאזניים, ויפה שעה אחת קודם.

הוספה מאת מיכי אברהם:

לפני כמה שבועות (16.7) התפרסם במוסף שבת של מקור ראשון מאמר של הרב שילת, ובו הוא קורא להפעיל נגד סרבני גט את מלוא הסנקציות ההלכתיות, כלומר להכות אותם עד שתצא נפשם. בשבוע שאחריו התפרסמה תגובתו של פרופ’ אביעד הכהן, שהביע זעזוע מההצעה. וכן הוא כותב:

הפתרון המוצע גם אינו ראוי, מכיוון שמדינת ישראל אינה רק מדינה יהודית אלא גם דמוקרטית. עינויים פיזיים היו בעבר אמצעי רווח להבאת עבריינים שפלים לידי הודאה ועונש. לא עוד. בדומה לתמורה שחלה לגבי ארבע מיתות בית–דין ועונשי גוף במשפט העברי, גם במשפט הכללי אלה עברו ובטלו מן העולם, למרות היותם אמצעי הרתעה יעיל למדי.

מדוע באמת להעביר אותם מן העולם? מה רע בפתרון המצוין הזה? כי זה לא ראוי למדינה דמוקרטית. אבל למה? ככה! כי זו דמוקרטיה. עברנו כאן מתחום הנימוקים לתחום ההגדרות, ולך תתווכח עם הגדרות. סהדי במרומים שאני לא מצליח להבין מדוע לא להכות רשע כזה (בהנחה שאכן מדובר ברשע שסתם מסרב לשחרר את אשתו) עד שתצא נפשו? אם אדם רודף אחר חברו להרגו (ובהלכה גם ברודף אחר נערה המאורסה לבעול אותה) מותר וחובה להרגו. הבעל הזה רודף אחר אשתו לאמלל אותה ולעגנה כל חייה. במחיר של כמה מכות טובות ונאמנות תוכל לשחרר אותה, אז למה לא לעשות זאת? הרי אין לך רודף גדול מזה. אבל מה לעשות שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית. זו מדינה שבה הסיסמאות מחליפות את שיקול הדעת, והזעזוע מחליף את השיקול השכלי.