פרשת השבוע פותחת: "וידבר ה' אל משה לאמר, שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען".

ואילו בתחילת ספר דברים נאמר: "ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים… וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט".

האם המרגלים נשלחו בעקבות ציווי של ה', או בעקבות רצונו של העם?

אין סתירה ממשית בין שני הכתובים, שכן כאשר ה' מצווה דבר, סיבת קיומו הוא הציווי, ואין חשיבות לשאלה אם אנשים ביקשו זאת קודם. סביר שגם לפני הציווי של 'צא הילחם בעמלק', אנשים קרבו אל משה ואמרו שצריך להילחם, וכן לגבי עוד דברים. ויתכן גם שציווי ה' בא בעקבות דיבורים על זה מצד העם, אבל אין זה נושא שחשוב לציינו בפרשתינו. הרי הסיבה האמיתית היא תמיד ציווי ה', וזה שאנשים ביקשו זאת לא מהווה סיבה.

השאלה היא, מדוע בכל חומש מוצגים הדברים אחרת? מדוע ספר דברים אינו מזכיר את ציווי ה'? מדוע הוא שם בחזית את בקשת בני ישראל?

כשמעיינים בספר דברים עצמו, רואים כי התשובה פשוטה, התיאור של המרגלים שם בא כחלק מהקונספט של הפרק.

בתחילת הפרק נאמר כך:

"ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ… ואומר אליכם… הבו לנו אנשים חכמים ונבונים.. ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות, ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים…".

וכנגד זה:

"ראה נתן ה"א לפניך את הארץ עלה רש… ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים… וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה… וייטב בעיני הדבר ואקח מכם שנים עשר אנשים איש אחד לשבט".

משה בסוף ימיו בא להוכיח את בני ישראל, הוא מזכיר להם: אני רציתי למנות את הנשיאים לשרי אלפים, שילמדו אתכם את התורה, לקראת הכניסה לארץ, והסכמתם, ועשיתי זאת.

לעומת זאת אתם רציתם למנות את הנשיאים למרגלים, שיורו לכם דרך מלחמה, לקראת הכניסה לארץ, ואני הסכמתי, ועשיתי זאת.

כשם שמשה לא מזכיר שהמרגלים היו גם ציווי ה', הוא לא מזכיר ששרי האלפים היו עצת יתרו. משה בונה כאן מהלך מסויים, הוא מתאר את הלך הנפש של בני ישראל, ולענין זה חשוב רק ה'התהפכות' של בני ישראל. הם אלו שהסכימו לכך שהנשיאים יעמדו בראשם להורות את התורה, אבל הם אלו שגם מאד רצו שיהיו מרגלים, וכאשר רצונם התמלא, הם לקחו את הדברים למקום מאד גרוע. כביכול ניצלו את טוב ליבו של משה, הוא בא לקראתם, ולמרות שהכל ביד ה', הוא הסכים לספק להם אינפורמציה, לכו, תבדקו, תרגישו טוב. אבל בני ישראל לא לקחו את האפשרות הזו כקרש קפיצה לאמונה, אלא להכחשת האמונה בכלל, זה בלתי אפשרי. מטרת מסע המרגלים לא היה להחליט אם הכיבוש אפשרי, הנחת היסוד היא שהוא אפשרי כי כך ה' ציווה, הם נסעו לרגל כדי לדעת איך לעשות את הכיבוש, מאיזה צד ובאיזו זוית, לא כדי לקלקל את כל היזמה האלוהית.

בפרשתינו מאד מודגש ענין השליחה, ולכן הפרשה פותחת ב'שלח לך אנשים', למטה אבותיו תשלחו, וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה', אלה שמות האנשים אשר שלח, וישלח אותם משה לתור וכו', וגם בשובם, אומרים 'באנו אל הארץ אשר שלחתנו'. בכך מובן ענין חטאם של המרגלים, שעיוותו את השליחות ולא עשו שליחותם. לא ביקשו מהם לחוות דעה האם הכיבוש אפשרי.

אבל בספר דברים, אין הנושא ביצוע השליחות, שכן הנושא הוא בני ישראל ככלל, ולא רק המרגלים עצמם. ולכן הכל מתואר כמעורבות של העם, העם אומר נשלחה אנשים לפנינו, אין זה 'שלח לך', כמפקד השולח חיילים, אלא הם שליחי העם. למרות שהדבר נעשה ע"פ ה', העם לא שם לבו לדבר וראה את המרגלים כחלק ממנו, ככמה אנשים שהולכים לפניו, ולכן לא מוזכרת השליחות, כי כביכול לא ראו בזה שליחות מוגדרת ויציאת התרים היא לא שילוח, אלא 'ויפנו ויעלו ההרה', (אף שמשה אמר להם 'עלו זה בנגב' כמוזכר בפרשתינו). וזה עצמו שורש החטא שהיה מתחילה בתפיסת ענין האנשים התרים.

בעצם בפרשת שלח, מתוארים הדברים כפי שהיו צריכים להמשיך, כחלק מהמסע לארץ, שכל דבר נעשה על פי ה', וגם שליחת התרים היא בסדר נכון, וכל אחד מנוי יחד עם שם אביו, ונאמר להם המסלול וגם רשימת נקודות שצריכים לבדוק השמנה היא אם רזה וכו'. והיה מתאים כאן חזרתם בצורה מסודרת ומכובדת, והעלאת התשובות לפני משה שידון בזה. אבל בדברים מתוארים במבט לאחור, כדבר שמעיקרא לא תפסו אותו העם כראוי, הם ראו את כל הענין כיוזמה שלהם, הם לא ראו נשיאים המנויים בשמם ההולכים לפי תכנית מפורטת ע"פ ה', אלא ראו רק מקצת העם הולכים לפניהם.

לאורך כל הזמן בפרשיות אלו משלח ועד מסעי היו ישראל נזופין ולא באו אלא דיבורים מעטים על הזמן הזה, והריחוק היה ע"י שהפרו את דבר ה', ה' שלח את הנשיאים לא"י כתחילה העליה לארץ, והם מתוארים בתורה כ'תרים', לא כ'מרגלים', כי הכל בנס ובדבר ה', וזו רק התנהגות טבעית ששולחים תרים לפניהם, אבל לא בהם הדבר תלוי. אבל הם ראו עצמם כמרגלים, כחלק מהצבא שדעתם קובעת והם יחליטו אם עלה נעלה ויכלנו או שלא נוכל לעלות. ורק בדברים נאמר תוך כדי מעשיהם 'וירגלו אותה', הפכו עצמם למרגלים. ולכן 'חטא המרגלים' הוא שעשו את עצמם למרגלים. ולא נשלחו אלא כאנשים תרים.