האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

ס' שמות כעובדה היסטורית: ג ספרי התורה הבאים משתמשים בשמות שהיה לפניהם

צוות האתר

צוות האתר

image_printלחץ לגירסת הדפסה

להדגמת אמינות ואמיתות המסורת, ולסתירת הרעיונות המחלקים את התורה לחלקים שונים לפי תקופות שונות קדומות ומאוחרות, באים בזה כמה מאמרים המפרטים את הנתונים בנוגע לספר שמות: א) מבנה ספר שמות כספר אחד אחיד ומתוכנן, ב) ספר שמות משתמש בספר בראשית שהיה לפניו, ג) ספרי התורה הבאים משתמשים בשמות שהיה לפניהם, ד) הנביאים משתמשים בספר שמות כלשונו.

הדברים מצטרפים להוכחות ההיסטוריות ליציאת מצרים, קריעת ים סוף, ומתן תורה, המתוארים בחלקו הראשון של ספר שמות. ולסתירה מוחלטת של בקורת המקרא הולהויזנית.

(ישנם מאמרי משנה נוספים, שילונקקו במקומם בתוך המאמרים האלו לפי הצורך. חלקים מצוטטים מתוך פירוש לשמות וכוללים הפניות לפירוש).

 

חלק שלישי: ספרי התורה הבאים משתמשים בשמות

שמות א

פרק זה היה לנגד משה בדבריו בהמשך התורה, כך, כנגד הפחד של פרעה "עם בני ישראל רב ועצום ממנו.. ויקצו מפני בני ישראל" (א ט') נכתב: "ויגר מואב מפני העם כי רב הוא.. כי עצום הוא ממני" "ויקץ מואב מפני בני ישראל" (במדבר כב'),[1] ועל זה נוסדה האמירה: "ויהי שם לגוי גדול עצום ורב" (דברים כו' ה', כמו גם הביטויים 'עבודה קשה' 'ויענונו', הלקוחים מפרקנו). וגם בחוקים, נכתב לאור המסופר כאן  'עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים.. לא תרדה בו בפרך' (ויקרא כה').

הפסוק בדברים (לב' ח') 'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל', מתכוין להשוואת מספר העמים המנויים בבראשית י' (שבעים) לשבעים נפש המוזכרים בפרשתנו.

שמות ב

שאר רוחו של משה בשאלתו הפשוטה 'למה תכה רעך', מהווה את ההתעוררות לקריאות המוסריות של התורה בהמשך, וביניהן 'ארור מכה רעהו' (דברים כז' כד').

התיאור של קול זעקה העולה אל ה', הוא הבסיס לתקציר שבספר דברים. כאן נאמר "ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה, וישמע אלהים את נאקתם, וירא אלהים..". ובדברים: "ונצעק אל ה' אלהי אבותינו, וישמע ה' את קלינו, וירא.." (דברים כו' ז'). וכן לתקציר שבבמדבר: "וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו. וירדו אבתינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים וירעו לנו מצרים ולאבתינו. ונצעק אל ה' וישמע קלנו וישלח מלאך[2] ויצאנו ממצרים" (במדבר כ' יד').

שמות ג

על האמור כאן 'ראיתי את עני עמי' וכן 'ראיתי את הלחץ', מסופר בדברים כו' "וירא את ענינו ואת לחצנו" (כמו גם חוק ההענקה 'לא תשלחנו ריקם', דברים טו', המהדהד מתוך פרקנו 'לא תלכו ריקם'), ועל מעשה הסנה רומזת גם שירת האזינו (לג' טז').

שמות ו

במיוחד מפליא התיאום בין פרשה זו להמשך התורה, שכן במשפחת לוי נתפרשו מן הדור הרביעי רק אנשים שיש בהם משמעות להמשך סיפורי התורה: בני יצהר באו לידי ביטוי בפרשת קורח (במדבר טז' א'), בני עוזיאל מילאו תפקיד בפרשת נדב ואביהוא (ויקרא י' ד'). פנחס גם הוא תופס מקום לעצמו (במדבר כה' א'). בנישואי אהרן הודגש 'אחות נחשון' משום שנחשון היה נשיא (במדבר א').[3]

בהמשך התורה אנו מוצאים שימוש בפרשה זו, שמטבע הדברים היא ההבטחה הראשונית והסבר המתרחש ביציאת מצרים. הביטוי 'בזרוע נטויה' נזכר רק כאן, בתוך תיאור יציאת מצרים. עליו מסתמך בלי ספק דברים המתאר את יציאת מצרים 'בזרוע נטויה' (ד' לד') וכן מלכים (ב' יז' לו') ותהלים (קלו' יב').

שמות ז – י

ביטויים מהמכות מגיעים לספר במדבר, הביטוי 'הדגה' (ז' כא') חוזר שוב רק בבמדבר יא' ב' 'זכרנו את הדגה', בלשון דו משמעית על הזכרונות מדגי מצרים. בבמדבר כב': "עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו כלחך השור את ירק השדה.. העם היוצא ממצרים ויכס את עין הארץ", נופל על תיאור הארבה בפרשתינו "ויכס את עין כל הארץ ותחשך הארץ ויאכל את כל עשב השדה" (י' טו').[4]

המשפט: "ויבֹא העם אל משה, ויאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך, התפלל אל ה' ויסר מאתנו את הנחש" (במדבר כא' ז'). דומה שמשמש כפראפרזה על הביטויים בפרשת המכות: חטאתי הפעם ה' הצדיק (ט' כז') חטאתי לה' (י' טז'), העתירו אל ה' ויסר הצפרדעים (ח' ד'), ויעש ה'.. ויסר הערב (ח' טז'), והעתירו לה' אלהיכם ויסר מעלי (ט' יז').

מכות מצרים עצמן הפכו אצל בני ישראל כמשל ושנינה על חולי מדווה ושפל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (שמות טו' כו'). "והסיר ה' ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שנאך" (דברים ז' טו'). "יככה ה' בשחין מצרים ובעפלים ובגרב ובחרס אשר לא תוכל להרפא", (דברים כח' כז'). "והשיב בך את כל מדוה מצרים אשר יגרת מפניהם ודבקו בך" (דברים כח' ס').

ועצם האותות והמופתים והיד החזקה שבמצרים, מוזכרים בתורה במקומות רבים: "כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר" (במדבר יד' כב'). "או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי במסת באתת ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדלים ככל אשר עשה לכם ה' אלהיכם במצרים לעיניך" (דברים ד' לד'). למשפט זה על כל ריבוי התארים והמליצות בו, אין  שום ערך, למי שאין ספר שמות מונח לפניו. ודוקא העובדה שדברים חוזר על כל התארים הגדולים, אבל אינו טורח כלל לפרט ולו דוגמא קטנה, מוכיחה שכל הפרטים היו ידועים כתובים וגלויים לכל העם מנער ועד זקן. אף הביטויים: "יד חזקה" מקורו משמות בכמה מקומות "ביד חזקה הוציאנו ה' ממצרים" (ג' יט', ו' א', יג' ט'). "זרוע נטויה", משמות ו' ו': "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה".

"וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרע נטויה" (דברים ה' טו'). "ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויציאנו ה' ממצרים ביד חזקה. ויתן ה' אותת ומפתים גדלים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו. ואותנו הוציא משם" (דברים ו' כא').

דברים גם מקשר את הדבר לברית בין הבתרים (בראשית יד') באמרו: "כי מאהבת ה' אתכם ומשמרו את השבעה אשר נשבע לאבתיכם הוציא ה' אתכם ביד חזקה ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים" (ז' ח'). ובהמשך הפרק הוא רומז שוב למכות הידועות: "כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם. לא תירא מהם זכר תזכר את אשר עשה ה' אלהיך לפרעה ולכל מצרים. המסת הגדלת אשר ראו עיניך והאתת והמפתים והיד החזקה והזרע הנטויה אשר הוצאך ה' אלהיך כן יעשה ה' אלהיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם" (ז' יח').

"ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. המסות הגדלת אשר ראו עיניך האתת והמפתים הגדלים ההם" (דברים כט'). התורה אומרת פעמים רבות, שהיא נתונה בידי אותו הדור שראה בעיניו את כל האותות והמופתים ושיצא ממצרים.

משפט הסיום של התורה הוא: "לכל האתת והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". הפירוט לכל זה נמצא רק בפרשתינו, לכן התורה כולה אינה קיימת ואין לה משמעות מבלי שנמצאות בתוכה הפרשיות האלו, כולן.

שמות יב

הלכות הפסח ממשיכות בתורה בעוד שש פרשיות, ראה טבלה מס' 2 ובהסבר שאחריה, כיצד הן מתייחסות לפרשתינו במפורש. הסדר בו ניתן להסבירן הוא רק הסדר בו הן נמצאות בתורה. כך שפרשתינו היא  ראשונית מבחינת רובד הלכתי, ולכן גם ראשונית היסטורית.[5]

פרשתינו משתמשת בביטויים מתורת הקרבנות והטהרות: 'עשור' (ג') 'שה בן שנה' 'מן הכבשים ומן העזים' (ה') 'בין הערבים' (ו') ראשו על כרעיו ועל קרבו (ט') דיני הנותר (י') הזאה באיזוב (כב'), אופן ההזאה (כב').

בנוגע לחלק ההיסטורי (מלבד מה שמוצג בטבלה 2), נאריך להלן 'יציאת מצרים בהיסטוריה'. אך יש להראות גם הסתמכות על הפרטים המתוארים בפרשה זו, כמו: "ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים. ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלהיהם עשה ה' שפטים", (במדבר לג'). ודברים אומר בקצרה: כי בחפזון יצאת (דברים טז' ג'), משפט שלא יובן ללא ידיעת הפרשה הזו.

שמות יג

את קדמותו של הפרק לעומת המשך התורה, הראינו מתוך חוק הבכור, שמובא כאן בצורתו הראשונית ביותר. לעומת ס"כ ודברים.[6]

במדבר מתייחס לחוק פטר רחם כדבר ידוע: "ואני הנה לקחתי את הלויים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל" (במדבר ג' יב').

שמות יד-טו

התיאור בשמות מ' משלב את צורת התגלות עמוד הענן ביציאה (שמות יג') ועל הר סיני (שמות כד'). החלק המקביל לאמור כאן הוא: "ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם", כאמור כאן: "יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם".

באמור כאן: "כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלהים את העם דרך המדבר ים סוף" (יג' יז'). משתמש ס' במדבר (יד') בענין דומה: "ויבכו.. נתנה ראש ונשוב מצרימה.. פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף", ובכך מתאמת החשש שמעלה כאן שמות ואף מחריף. ודברים פ"א חוזר על כך: "ותרגנו.. וישמע ה'.. ואתם פנו לכם וסעו המדברה דרך ים סוף".

על החניה בסוכות, נאמר ויקרא כג' מב': "בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת, למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים".

על מסעי בני ישראל נאמר בבמדבר לג' ה' והלאה: "ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסכת: ויסעו מסכת ויחנו באתם אשר בקצה המדבר: ויסעו מאתם וישב על פי החירת אשר על פני בעל צפון ויחנו לפני מגדל: ויסעו מפני החירת ויעברו בתוך הים המדברה". ברור שישנה תלות לשונית בין האמור בפרשתינו על מסעות אלו, לתיאורו של במדבר, אבל אין להעלות על הדעת תיאור סכמטי 'יבש' של "ויעבור בתוך הים המדברה", מבלי שהכתוב מניח תיאור מפורט המתאר את הענין הנפלא של המעבר בתוך הים המדברה. דהיינו פרשתינו. וכן מוזכרת שם (ג') יציאתם 'ביד רמה' (אצלינו יד' ח').

ובעקבות המתואר כאן, כיצד מלאך ה' נסע לפני העם, אומר במדבר: "ונצעק אל ה' וישמע קלנו וישלח מלאך[7] ויצאנו ממצרים" (במדבר כ' יד'). ועוד על המלאך הזה במקורות ראה בסיכום פכ"ג.

על המתואר כאן "וה' הלך לפניהם.. לא ימיש עמוד הענן יומם.. ועמוד האש לילה" (יג' כא'), חוזר דברים "ה' אלהיכם ההלך לפניכם.. באש לילה.. ובענן יומם" (א' לג').

ואת קרי"ס מתאר דברים בקצרה: "ואשר עשה לחיל מצרים לסוסיו ולרכבו אשר הציף את מי ים סוף על פניהם ברדפם אחריכם ויאבדם ה' עד היום הזה" (יא' ד').

דברי משה "אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" (יד' יג'), מצוטטים בדברים יא' ד': "ולא ישיב את העם מצרימה..[8] וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", וגם בקללות: "והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה" (כח' סח').

 

שמות טז

פרשת המן בעקבות דין פסח שני

במדבר ט' שמות טז'
איש איש.. בדרך רחקה ויסעו.. איש.. איש
בחדש השני בארבעה עשר יום בחמשה עשר יום לחדש השני
בין הערבים בין הערביים תאכלו בשר
על מצות.. יאכלהו בתת ה' לכם בשר.. ולחם
לא ישאירו ממנו עד בקר איש אל יותר ממנו עד בקר

 

פרשת המן בעקבות דיני קרבנות ובפרט הפסח

 

שמות טז' מקבילות
דבר יום ביומו (ד') זבח ונסכים דבר יום ביומו (ויקרא כג' לז').
כל עדת בני ישראל (ט') ושחטו אתו כל קהל עדת ישראל (שמות יב' ו')
קרבו לפני ה' (ט') והקריבו לפני ה' (ויקרא ג' יב')
עמר לגלגלת (טז') בקע לגלגולת (שמות לח' כו').
מספר נפשתיכם איש לאשר באהלו תקחו (טז')

איש לפי אכלו (יח')

במכסת נפשות.. איש לפי אכלו.. תקחו (שמות יב' ד')
ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר (ח') העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט (שמות ל' טו')
בבקר בבקר (כא') בבקר בבקר (שמות ל' ז')
והנח אתו לפני ה' (לג') בדומה ללחם הפנים שערכו לפני ה' (שמות מ' כג')
הניחו לכם למשמרת (כה') והיה לכם למשמרת (יב' ו')
עשירית האיפה הוא (לו') עשירית האיפה למנחה (במדבר כח' ה')

-ברשימת המסעות שבבמדבר לג' מתוארים בקצרה האירועים שבפרשתינו:

"וילכו דרך שלשת ימים במדבר אתם ויחנו במרה:  ויסעו ממרה ויבאו אילמה ובאילם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים ויחנו שם:  ויסעו מאילם ויחנו על ים סוף:  ויסעו מים סוף ויחנו במדבר סין:  ויסעו ממדבר סין ויחנו בדפקה:  ויסעו מדפקה ויחנו באלוש:  ויסעו מאלוש ויחנו ברפידם ולא היה שם מים לעם לשתות" (במדבר לג').

גם את אסיפת המן מתאר במדבר "שטו העם ולקטו" (יא' ז'), בדומה למתואר כאן: "ויצא העם ולקטו" (טז' ד'). וכן צורת ירידתו עם הטל (טז' יג') מתוארת בבמדבר יא' ט'. וכן דמיונו לזרע גד (שמות טז' לא', במדבר יא' ז').

התלונות בדרך לחורב התלונות במדבר
"עד אנה מאנתם" "שמעתי את תלונות בני ישראל". "עד אנה ינאצוני העם הזה.. את תלנות בני ישראל.. שמעתי" (במדבר יד').
"וירב העם עם משה.. למה זה העליתנו ממצרים להמית אתי ואת בני ואת מקני בצמא" (טז' ב'). "וירב העם עם משה.. ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירינו" (במדבר כ' ג').
למה זה העליתנו ממצרים.. והנה כבוד ה' נראה (טז' י') למה העליתנו ממצרים.. וירא כבוד ה' עליהם (כ' ה')
ונחנו מה לא עלינו תלנתיכם כי על ה' (טז' ח') הנעדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו (טז' יא')
ויאמר משה.. אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה' (טז' ט') ויאמר משה.. אתה וכל עדתך היו לפני ה' (טז' טז')
ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (טז' לג') מטה אהרן לפני העדות למשמרת (יז' כה')

 

בלק יודע שעמלק קולל והוא אומר עליו "אחריתו עדי אובד" (במדבר כד' כ').

חלקים מנאומי ספר דברים תלויים במדה מסויימת בנאום משה הקצר שבפרשת מרה.

נאום מרה נאומי דברים
ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך (דברים טו' ה' כח' א' ועוד)
והישר בעיניו תעשה תעשה הישר בעיני ה' (יב' ה', ו' יח'. ועוד)
והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו ושמרת את חקיו ואת מצוותיו (ד' מ'. ו' יז'. ועוד)
כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך והסיר ה' ממך כל חלי וכל מדוי מצרים הרעים ולא ישימם בך (ז' טו')

 

את האירועים בפרשתינו מזכיר דברים בכמה וכמה מקומות, וכן כחלק מהנאומים הנ"ל:

"לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר  נסיתם במסה" (ו' טז').

"המאכילך מן במדבר.. המוציא לך מים מצור החלמיש" (ח' טו').

"ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה מקציפים הייתם את ה'" (ט' כב')

"אשר נסיתו במסה" (לג' ח').

"למן היום אשר יצאת מארץ מצרים.. ממרים הייתם" (ט' 'ז).

כל הענינים האלו מוזכרים בקיצור וברמז, ומחייבים שהסיפור המפורט שלפנינו היה ידוע לעם.

וכך האירוע של מלחמת עמלק:

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים: אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים.. תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח" (כה' יז').

את האמירה הקצרה "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.. למען אנסנו הילך בתרתי אם לא" (טז' ד'). מסביר משה בדברים: "למען ענתך לנסתך לדעת את אשר בלבבך התשמר מצוותיו אם לא" (דברים ח' ב'). ובמקום אחר: "המאכילך מן במדבר.. למען נסתך להיטבך באחריתך (שם טז').

 

שמות יט-כ

מתן תורה מתואר באריכות בספר דברים במקומות רבים ומהיבטים שונים.

שמות כא-כב

על הקשר ההדוק בין פרשתינו לספר הקדושה שבויקרא, ולפרשת כי תצא שבדברים, ראה במאמר: שימת המשפטים כמתן תורה.

יש בקשר זה לא רק הקבלה, אלא גם יחס ישיר, כך האמור (ויקרא יט כ) "והפדה לא נפדתה.. כי לא חופשה", פירושו: לא קויים בה הדין בפרשתינו: "והפדה" (כא ח, שתי המלים יחידאיות), ולכן אינה יוצאת "לחפשי".

לא רק מבחינת הפרשיות האלו, אלא היחס בין ספרי התורה בכלל, הוא שבכל הדינים והמשפטים, הם מתבססים על חוקי שמות ומרחיבים ומפרשים, ולפעמים משנים לפי שינוי המצב, כך בדיני הפסח, הבכור, והמעשרות, ראה למשל הערות 54, 56.

ועל הישנות דין עין תחת עין בויקרא כד', ראה בפרק: עמקי שפה.

על סמך האמור: ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה (כא יג), נכתב בבמדבר (לה ו) "ערי המקלט אשר תתנו לנס שמה הרוצח".

במסגרת החזרה המפורטת על כל ברית סיני בס' דברים, באים גם דברי הברית שבפרשתינו פרק כד, בדברים ז כ – כה, בזיקה ברורה ללשון פרשתינו מחד, ובתוספת ענינים וביאורים מאידך.[9]

 הערות:

[1] הקבלה נוספת לפרשת בנ"י במצרים, להלן בסיכום לפרק י'.

[2] נופל על ראשית הפסוק: 'וישלח מלאכים'. וגם משה בענוותו אינו מזכיר את עצמו אלא את מלאך פניו של ה'.

[3]לפיכך הפיתוי הזול לראות בפרשה זו חיבור ממקורות שונים, אפילו אינו עונה להגדרה 'מקסם שוא'. מלבד אחדותה המבנית, וכן אצל יחזקאל. היא חלק בלתי נפרד מסיפור יציאת מצרים. חלוקתה לחלקים אינו מסביר שום דבר בנוגע לחזרה ולכפילות. ולצורת הצירוף של הדברים.

הנסיון להצביע על מקור בתורה שאינו משתמש בשם הויה קודם למעשה יציאת מצרים לא צלח, גם הקטעים שיוחסו למקור זה מזכירים את שם הויה במעשי בראשית לעתים. סגל אומר: "כל הדעה של החוקרים שהשם יהו' לא היה ידוע לאבות ושהוא נתגלה בפעם הראושנה למשה בסנה או במצרים היא מיוסדת על פירוש מוטעה בדברי הכתובים", (סגל מבא המקרא עמ' 144).

בנוגע למנין השנים של צאצאי לוי, קאסוטו טוען כי מנין חיי לוי קהת ועמרם יחדיו כולל שנות אהרן בעמדו לפני פרעה הם 490 ובניכוי דור אחד שישבו בארץ כנען מגיעים ל430, אלא שקשה להניח שפלפול כזה עמד לפני התורה, ואעפ"כ כתבתו בצורה סמויה כל כך, בבחינת דבר הסמוי מן העין ומן הלב. לפי דרך הפשט הזכרת לוי קהת עמרם ואהרן / משה באו כדי להתאים לאמור "ודור רביעי ישובו הנה", מה שסותר במפגיע את המנין של ארבע מאות שנה. בכלל השיטה הטיפולוגית שקאסוטו הרחיבה עד כדי אבסורד, כמעט חסרת הבעה, כאשר כל מספר ניתן להסבר טיפולוגי (כפי שהראה א. עקביא בתוך "החינוך" עמ' 254, כי כל מספר למעלה מ24 הוא צירוף כפולות של 5 ו7).

היה מי שרצה לומר שמגלות היוחסין חסרות ורק האישים הידועים נכתבו בהם, דבר לכשעצמו אפשרי ומצוי במגלות יוחסין במקרא. אלא שכאן שבעה מגלות יוחסין מכוונות עדותן לאותו מספר דורות. הראשונה זו שלפנינו, השנית מלוי עד קורח (במדבר טז' א'), השלישית מראובן עד דתן ואבירם (שם כו' ה'), מיהודה ועד עכן (יהושע ז' א'), מיהודה ועד נחשון (רות ד' יח'), מיוסף ועד צלפחד (במדבר כז' א'), מיהודה ועד חור (דה"א ב' ה'). גם הפרעונים המוזכרים אינם אלא שלשה, פרעה שבימי יוסף, פרעה המשעבד, פרעה של יציאת מצרים. בין פרעה שבימי יוסף לבין המשעבד לא נזכר אלא 'כל הדור ההוא'. וגם מן ההגיון, שאם היו בני ישראל משועבדים במשך מאות שנים לא היה נותר זכר למסורת האבות.

למגלות היוחסין של משפחות היחס והאצולה יש משמעות רבה מדי, בכדי שהתורה תסתום ותשלה את הקורא באופן כה קיצוני של השמטת דורות רבים ומשמעותיים. רק מי שרואה את התורה כספר בלתי מתוכנן יכול לחשוב שהטעיה גדולה כזו נוצרה באקראי.

בהמשך לאמור בפירוש ו כג, אם יש דבר שמחזק את האותנטיות של כל מסורות המקרא, הוא השמות שבמגלות היוחסין, השמות הישראליים מגלים יחס עקבי מול הידיעות ההיסטורית שבידינו, תוך גילויים ברורים של אמונת היחוד לאורך כל הדרך.

ישנו הבדל עקבי בין התורה לנביאים, בכך שבתורה אין שום שם המורכב עם שם הויה, אלא רק עם 'אל' או 'שדי'. כל כתיבה מאוחרת היתה יכולה לשרבב בטבעיות שם תיאופורי מאוחר. גם השמות המיוחסים לתקופת האבות, בד"כ שונים, מהשמות המאוחרים בבנין שלהם, ובמקבילות ההיסטוריות, (ראה דברי גריניץ, יחודו וקדמותו של ס' בראשית, עמ' 30 ועמ' 67 השמות המקבילים מתעוודת מארי ודומיהן: אבירם, ישמעאל, יעקבאל, לאהאל, לבן, בני ימין) כמו כן המכנה המשותף של כל השמות מבנין יפעל (יצחק, יעקב, ישמעאל, יוסף, יאיר, יפתח, יגאל, ירחמיאל) הוא קדום ולא מופיע לאחר מכן (גריניץ, יחודו וקדמותו של ספר בראשית עמ' 30 והלאה). ככלל קובע גריניץ (ואולברייט) כי מוצא השמות הרווחים בספר בראשית שייך בוודאות למלאי השמות המוכר מראשית האלף השני לפנה"ס.

 דוגמאות להבדלים ההיסטוריים:

בצלאל פורטן: "בשמות המיוחסים לתקופת השופטים.. הדגם הבולט בהם הוא שם המורכב ביסודות אב או אח.. בשמות מתקופה זו גובר והולך הזיהוי של רכיבים תיאופוריים קדומים עם ה' ואל, כגון השמות אליאב, אליעם, יואב, המזהים את הרכיבים הקדומים אב ועם עם ה' או האל.. תוך  תקופת ממלכות ישראל ויהודה נעלמים כמעט לגמרי הרכיבים הקדומים אב, אח, אדון, דוד, ועם.. תמונה דומה מתקבלת מאוצר השמות התיאופוריים שבדה"א.. בחומר האפיגראפי מתקופת מלכות ישראל ויהודה מוצאים יותר משמונים שמות תיאופוריים שאינם במקרא.. אוצר השמות התיאופוריים מתקופת שיבת ציון זהה כמעט לזה של ימי בית ראשון.. תמונה דומה עולה גם מאוסף שמות היהודים ביב.. אין למעשה חדושים בשמותיהם של אנשי יב", (אנצ"מ ערך שם עמ' 46-8).

רן צדוק: "בשמות המיוחסים לתקופת הנדודים במדבר נפוץ דגם זה יותר מהדגם של משפט פעלי, פועל בעבר, נשוא + נושא ללא כינוי מושא, והוא הדין בשמות המיוחסים  לתקופת השופטים", (שם עמ' 52). "פועל בעתיד, נושא+נשוא, בלי כינו מושא.. דגם זה אינו נפוץ בישראל לפני ימי דוד.. עליה בתפוצת הדגם חלה אחרי גלות בבל.. יש לייחס עליה זו להשפעה ארמית", (שם עמ' 54). "משקלים הנגזרים משרשים בעלי עיצור אחד.. "קט".. כולם מיוחסים לתקופת האבות וההתנחלות, "קוט", כל השמות מיוחסים לתקופת הנדודים במדבר וההתנחלות (מלבד אור).. "קיט", כולם מתקופת ההתנחלות והשופטים", (שם עמ' 64).

טור סיני כותב:

"שיטה זו שלפיה חידש משה בלבד את השימוש בשם ה' בישראל היא המתגלית גם בשמות האישים הבאים בתורה ובכתבי הקדש בכולם אין בן אדם ששמו מורכב בשם ה' מלפני זמנו של משה רבינו בישראל ומחוצה לו.. כנגד זה אין שם המורכב בשדי מזמנו של משה רבינו ואילך.. ושוב מתגלית שיטה זו כגורם היסטורי ממש בסוף ימי מלכות יהודה כנראה בהשפעת ספר הברית.. הולך ובטל גם השימוש במלה אל בכלל בקריאת שמות ביהודה, בהשפעת תנועה זו כפי שתיארתי זאת בספרי על תעודות לכיש משנה אף המלך אליקים את שמו וקורא לעצמו יהויקים וכל ההולכים אחרי הנביא של תעודות לכיש נקראים בשמות על פי נוסחה זו בלבד.. ואותו נוהג קיים גם אצל יהודי יב במצרים העליונה.. ומכאן לכאורה שהיה שם זה אל שדי או שדי בלבד שם קיים בתקופה הקדומה.. אין זכר לשם זה בכל המקורות המרובים מארצות המקרא שבידינו, אינו נזכר בכל כתובת מארץ ישראל ומן הארצות השכנות לעמיהן וללשונותיהן, נמצאות בידינו היום כתובות אין מספר המזכירות שמות אלהים אף מסביבתה הקרובה של א"י מארצותיהם של בלעם של איוב ורעיו וביניהן אף רשימות מלאות של אלהים מרובים.. ואעפ"כ אין זכר בכולם לאל שדי", (הלשון והספר עמ' 116).

לגבי אותנטיות השמות שבמקרא, יש לציין כי בחותמות וכתובות נתגלו כ900 שמות, מהם רק 200 לא נמצאו במקרא (אנצ"ע שם, עמ' 1011, מאז נתגלו עוד כמה עשרות שמות מהם מופיעים במקרא באופן אישי).

רוב השמות הישראליים הם תיאופוריים, מגלמים את שם האל בתוכם, כנהוג אצל עמי קדם. בתקופת מצרים הם כוללים את השם שדי כמו אליצור בן שדיאור, שלומיאל בן צורי שדי, עמישדי. על אותנטיות הרשימות הכוללות שמות אלו יש בידינו לעמוד מתוך הקבלות היסטוריות ברורות עבור שמות שונים מרשימות אלו, כך ברשימת קרואי העדה ממנה נלקחו השמות הנ"ל, מופיע השם אחירע, שהוראתו מצרית ידועה. (השם עמישדי עצמו נמצא בכתובת מצרית המאה היד' לפנה"ס, כפי שמציין אחיטוב באנצ"מ ערך עמישדי. השמות כמו 'גמלי' או 'סוסי' שולהויזן לעג להם, נראה שמקורם במעבידים המצריים שכינו כך את עבדיהם הנרצעים. וכמובן שעצם העובדה של שימוש בשמות בעלי חיים כמו 'שפן' 'עכבור' 'חולדה', אינו יחודי, ברשימות היוחסין בדה"י יש גם שמות כמו "זימה" "פרש" ו"חלאה"). גם  לרשימות היוחסין שבדברי הימים יש הקבלות, כך למשל במפת שישק הוא מונה מבני יהודה שמות הנמצאים ברשימות אלו, (ראה אטלס דעת מקרא עמ' 245) וכן מחרסי שומרון לגבי מנשה (שם מפה 137, וכן אנצ' עולם התנ"ך).

גם השמות שנמצאו בכתובות וחותמות רובם המכריע תיאופוריים: חניהו, אניהו, יאזניהו, עזריהו בן חלקיהו, יוכן, שמרכיו, אלישיב בן יאשיהו, יקמיהו, יכבריהו, הודיהו, אחיהו, נדביהו, יהוזרח, יהוכל, ועוד רבים.

ממה שמוכיח את אותנטיות היוחסין שבדברי הימים, הוא הגילוי הנאות על הכנוי בעל שהיה רווח בישראל, אף אדם לא היה בודה שמות שכאלו לבני דוד ושאול, בני שאול בדה"י הם אשבעל ומריבעל, ובשמואל איש בשת ומפיבשת, (ש"ב ב ח, דה"א ח לג). גם יונתן קרא את בנו מריבעל (ש"ב ד ד, דה"א ח לד), בן דוד בעל ידע בדה"י, בשמואל אלידע (דה"א יד ז, ש"ב ה). מדבריו אנו למדים גם על שמות כנעניים שהגיעו לישראל: אשבל, נעמן, יעוש, ענתות, אחישחר, עזמות, גם שמות אלו לא היה בודה אף סופר מאוחר כשמות בני ישראל. השמות התיאופוריים הם רוב, אבל לא כל השמות.

חיזוק לכך: השם אשבעל מוזכר בדברי הימים א' ח' לג' כבנו של שאול, יש בשם זה יחודיות שכן באותה תקופה גם בני ישראל קראו שמות המשולבים במוטיב בעל ששימש כנראה כינוי לאלהי ישראל, בספר שמואל שונו השמות האלו ואישבעל נקרא אישבושת, ז"א שלא רק שהשמות האלו יצאו משימוש, מחקו אותם גם מן הכתובים. והנה השם אשבעל נמצא לאחרונה בחירבת קיאפה, עיר יהודאית מהמאה ה10 לספירה, ימי דוד, מה שמלמד שאכן שם זה מאפיין את התקופה, ובתקופה מאוחרת לא יכלו לדעת על כך מכיון שהשם הפך למגונה עד כדי שינוי. לדעת גורפינקל אשבעל זה הוא ישבעם מגבורי דוד, שכן מצינו גם חילופי 'בעל' ב'עם'.

פורטן: "בשמות של יחידים המיוחסים לתקופת יציאת מצרים וכיבוש הארץ בולטים השמות התיאופוריים, ואילו השמות החילוניים תופסים מקום מועט.. קטן ביותר הוא מספר השמות החילוניים, יש גם כמה שמות נכריים ורובם מצריים", (אנצ"מ שם עמ' 46). "שם ה' אינו מופיע כרכיב תיאופורי בשמות עצם פרטיים עד למסורת על משה, עובדה זו עולה בקנה אחד עם המסורת המקראית על התגלות האל למשה" (שם עמ' 49).

נציין עוד, כי קביעת הגיל בסיום פרשתינו, 'ומשה בן שמנים שנה', כציון זמנו של אירוע היסטורי לפי גיל האיש המרכזי, תואם לשיטת התורה כמו בבראשית טז' טז' 'ואברהם בן שמנים שנה ושש שנים בלדת הגר', ושם יז' כד' 'ואברהם בן תשעים ותשע שנים בהמולו את בשר ערלתו', וישמעאל בנו בן שלש עשרה שנה, וכן כה' כו' 'ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם', 'ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה'. בימי המלוכה אנו מוצאים את גיל המלך בעת התמלכותו, אבל לא את הגיל בעת אירועים חשובים כמו לידה וכדו'.

הידיעה שעמרם נשא את דודתו, בניגוד לדין התורה, הקובעת בעצם כי משה נולד מנישואין שלפי התורה הם עריות (ויקרא יח' ד'), גם היא חייבת להיות אותנטית מכח המאורעות. כמו עוד הרבה ידיעות כאלו בתורה, החל מנישואי משה במדיינית / כושית, דרך כל מיני חטאים וחולשות המתוארים בהרחבה. בדיוק כמו שאברהם מתואר כמציב מצבה, ובהמשך יעקב ואפילו משה (להלן כד'), אברהם נושא את אחותו בת אביו, יעקב נושא שתי אחיות, יהודה הולך לקדשה, ראובן שוכב את אשת אביו, ועוד כיוצא בזה.

בנוגע לדברים השונים של משה ופרעה, החוקרים האנליטיים יוצאים מדעה קדומה המפרידה בין הכתוב למציאות טבעית בשטח, להנחתם הקדומה הכתוב חייב להיות תוצאה של איזו נוסחה שנמסרה בעל פה או נוסחה בצורה אחת, ומשם 'השתלשלה'. לכך אין מקום למורכבות ולגיוון. אבל אם נבין שחילופי הדברים כאן מייצגים את המציאות, רישום של תקופה ארוכה קשה וסוערת, מרובת דברים ויכוחים ודיונים. הרי ברור שאין לקבוע מראש רק סוג אחד של משפט שנאמר פעם אחת, וכל השאר אינן אלא וריאציות.

[4] הקבלה נוספת לפרשת בני ישראל במצרים, לעיל בסיכום לפרק א'.

[5] ראה פירוש לפסוק לג' בנוגע לביטוי הקדום 'עדת ישראל'.

[6] החוקרים מתוך שהתרגלו לקרוע כל ענין לקרעי קרעים, כלל לא חשבו שהעובדה הפשוטה שחוקי הבכור, כמו גם חוקי השחיטה, והפסח, מראים בבירור ששמות קודם לס"כ, וס"כ קודם לדברים. אומרת משהו על קדימות וקדמות הספרים. לראייתם, מדובר בסך הכל על 'קטעים', ומי מידם ימנע 'לסדר' את הקטעים באופן ה'הגיוני' המתאים ל'סדר ההיסטורי' הבדוי שנגזר מנימוסי שולחן של המאה ה19?

ולענין הבכור כבר ביאר החוקר הנכבד רוסט את הדבר בטוב טעם: מנהג ישראל היה שכל אשה מתמסרת לזר לפני נישואיה, כפי שניתן לראות בבירור בהושע ד' יד', ולכן היה הוולד קדוש. ואחריו האריכו ידידיו הגרמנים, לבאר מפני מה היו כל כך חשובות (כידוע) הזנות והקדש בעיני ישראל הקדמון, ומדוע יושבת מרשה, ויושבת לכיש (מיכה א' י') הן הקדשות היושבות בעיר, ולכן מכונה ה' "אבי יתומים" כי הוא הוא הדואג לכל ילדיהם הממזרים והשתוקים של הקדשות.. (וכנראה נהג מנהג זה גם בבהמות, ולכן בכור בהמה היה קדוש).

ולא נחה דעתם מדברי ההבל ורעות הרוח שטפלו על אבותינו, עד שקבע החוקר הבריטי פריזר, כי המצוה המקורית בפסח היתה להקריב את בכור הבנים. ושכח שוטה מופלג זה, שאת הבכור ניתן להקריב רק פעם אחת בחיים, אבל לא מדי שנה בשנה.. (יצחק אבישור כותב בפירושו ל'עולם התנ"ך' שמות כב': "נשתמרו במקרא שרידים למנהג הקרבת הבכור גם בקרב ישראל, וכך הקללה למי שיבנה את יריחו, יהושע ו כז", הרי לך פרופסור למקרא העושה מלאכתו רמיה, ומרמה את התלמידים התמימים – הספר מיועד גם לתלמידים – בדברי כזב כאילו בספר יהושע שם יש איזה זכר לקרבנות בכור. או שמא דוקא על רמאויות כאלו משולמת משכורתו, וא"כ נאמן הוא לשולחיו).

יסוד הדעה הזו הוא כמובן בולהויזן, ששכתב את ההיסטוריה לפי הידע המועט שלו על ערבים ובדואים כחזות כל פני ההיסטוריה של השמיים מאז ומעולם, וכך הוא אומר: "טבע הענינים מחייב את ההנחה, שמנהג הקרבת הבכורות הישראלי חולל את הסיפור על הריגת בכורי מצרים. אם לא נניח זאת, אין הסיפור ניתן להסבר, ואין למצוא נימוק כלשהו לברירה המוזרה שהדֶבֶר בורר לו בין בני אדם", (אקדמות לדברי ימי ישראל, עמ' 85). ומי אנו, האנשים הפשוטים שנתווכח עם "טבע הענינים". ומי הוא האדם השפוי, שאינו אחוז בכתונת משוגעים, ועדיין הוא סבור שהיה איזה עם ולשון בעולם שהיה מקריב את בכורותיו בצורה קבועה, מנהג שאפילו אצל חזירים וקניבלים לא נמצאנו. איה האב שיקריב את בנו הראשון תדיר כמנהג קבוע ומובן מאליו של כל העם? ואם נמצאו משוגעים, או אנשים אחוזי אקסטזה שלעתים הקריבו אחד מבניהם שהיה פגום, או ששנאוהו, או שהתגבר עליהם השגעון המנטי בעת מחולות הפולחן. אך הייתכן לעשות זאת חג קבוע בו הורג כל אדם את בנו הראשון? ואיך מסתדרת הריגת הבכורים, עם מעמדם הנכבד, כגון אהרן הכהן שהיה בכור. ועל מה נאמר החוק שבכור יורש פי שניים? האמנם הכל קטעים וקרעים מתוך שכתוב דמיוני? ולשם מה טרח יעקב לקנות את הבכורה?

בריטי נוסף בא לעזרתו, וכך הוא כותב: "אינטרס הסיפור מוקדש כולו לבכורי מצרים המוכים ולבכורי ישראל הניצולים. ריכוז האינטרס מרחיק לכת עד כדי כך.. שחוק שה הפסח מתעלם כליל מן המצוה שיש להביא את הזבח מבכורי הבהמה, אע"פ שנניח בעל כרחנו שזו היא נקודת המוצא של כל הרעיון. ענין זה אינו נזכר באגדה העיקרית ונסתלק מן החוקים לחלוטין", (י. פדרסן, "ישראל", לונדון 1926, חלק ג' עמ' 402). ואם כך נראה 'מחקר' מה נאמר ומה נדבר. אומללים הם האנשים שאמורים להניח בעל כרחם הנחות.

התיאוריה ההפוכה, שזבח הפסח הוא הרחבה של סיפור המכות, נדחית ע"י ליונשטם כאשר הוא מוכיח שאין חפיפה והתאמה בין הפרטים המוזכרים בתורה בנוגע לבכורות, ובין פרטי זבח הפסח. (ליונשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, עמ' 81). כל הפרטים של הפסח כמו אכילה במתנים חגורות, הזאת הדם על המשקוף, צלי אש בלבד, וכו' חסרי כל קשר לסיפור. והם ענין עצמאי. השה אינו קשור לבכור בהמה והוא נלקח בעשור לחדש. ליונשטם מסכם ש"הדעה הרווחת במחקר.. היא רציונאליזם הרמוניסטי המתחפש כביקורת היסטורית" (עמ' 94).

גם הופמן קובע: "ברור שהערכה טובה של אופי הפולחן הישראלי על טקסיו ונהגיו השונים יכולה לתרום רבות להערכה  נכונה של מעמד מסורת יצי"מ בישראל. ואולם דומני שכל שנכתב בנושא זה מבוסס רובו ככולו על דמיונם של החוקרים, ולא על נתונים ממשיים, נסיונות לשחזר טקסים פולחניים בחגים שהיו או לא היו כגון חג הברית חג המלכת ה' וכיוצא באלו, יש בהם הצדקה כמחקר לגופו של הנושא, אך עדיין לא הגיע המחקר למצב שבו רצוי להשעין על שחזורים מפוקפקים אלו תיאוריות.. הגיון הוא  מרכיב חשוב בארגון נתונים קיימים ואינו יכול לבא כתחליף להם", (יצי"מ באמונת המקרא עמ' 22).

[7] נופל על ראשית הפסוק: 'וישלח מלאכים'. וגם משה בענוותו אינו מזכיר את עצמו אלא את מלאך פניו של ה'.

[8] וכנראה לכך מכוין הושע באמרו: "ממצרים קראתי לבני.. לא ישוב אל ארץ מצרים" (יא' ה'), וסומך גם על האמור 'בני בכורי ישראל שלח את בני ויעבדני' (שמות ד' כב'). ובעוד מקומות רואה חטא גדול בשיבה למצרים: "המה מצרים ישובו" (הושע ח' יג'). "ושב אפרים מצרים" (הושע ט' ג').

דברי הושע ח' יג' "זבחי הבהבי יזבחו בשר ויאכלו ה' לא רצם עתה יזכר עונם ויפקד חטאותם המה מצרים ישובו". היו לנגד ירמיה (יד' י'), האומר: "וה' לא רצם עתה יזכר עונם ויפקד חטאתם.. כי יעלו עלה ומנחה אינני רצם".

הקשר לרצון לשוב למצרים, מתבטא בדברי ירמיה באותו פסוק: "ואתה בקרבנו ה'.. ויאמר ה' אלי אל תתפלל בעד העם הזה.. כי בחרב וברעב ובדבר אנכי מכלה אותם". המזכירים את תלונות העם: "היש ה' בקרבנו" (שמות יז' ז' לד' ט'), ולכן רצונם לשוב למצרים (שמות יז' ג', במדבר יד' ד' ועוד), משה המתפלל אל ה' בעד העם תמיד ("ויתפלל משה בעד העם" במדבר כא' ז'.  וכן יא' ז' ועוד), וה' אומר שברצונו לכלותם (במדבר  טז' כא' יז' י').

הרעיון של חטא השיבה למצרים, אינו יכול להיווצר בחלל ריק, והוא השפעה היסטורית ברורה של האיסור הזה שראשיתו ביציאת מצרים עצמה, והיקבעותו כחוק בפי משה בעת נסיונות המדבר. עד ששימש קללה בפי ה'. מול העובדה הברורה שהושע הכיר את האמור בדברים ואת האמור כאן, כותב הופמן:

"הכתוב הברור ביותר הוא ח' יג'.. ואולם איני יכול לקבל פירוש זה לפי שהוא מבוסס על ההנחה שהושע כבר הכיר את ספר דברים שבידינו, הנחה שאינה מקובלת עלי", (יצי"מ באמונת המקרא, עמ' 27).

ועל זה נאמר 'אם קבלה נקבל', אנו קבלנו מאבותינו מסורת, והלה קיבל מאבותיו הכחשת מסורת. ספר הושע מושפע מדברים באופן שיטתי ורציף לכל ארכו, בנאומי משה ובשירת האזינו. והרי הפרשה הזו של המלך ואיסוריו רמוזה כבר בשמואל (באופן חד כיווני), וכן ישעיהו ב' ז' רומז באופן ברור לפרשה באמרו: "ותמלא ארצו כסף וזהב ואין קצה לאצרתיו ותמלא ארצו סוסים ואין קצה למרכבתיו", ואין שום סיבה בעולם להתנגדות לריבוי כסף וזהב וכן ריבוי סוסים, אם לא הפרשה הזו בדברים האוסרת להרבות סוסים 'ולא ישיב את העם מצרימה'.

כבר קדמו את הופמן רבותיו, ורודולף (1966) בפירושו להושע פירש שמצרים הוא כינוי מרומז לאשור… הכל ובלבד שלא נודה בעובדה שהושע הכיר את ספר דברים. וכן את איסור הבמות ואיסור מצבה הברורים בהושע, השיאו לענינים אחרים.

[9] טוייג כותב בנוגע לפרשת משפטים: "בספר דברים משתקפות כל היחידות כאחת… בירמיה לד יב יש רמז גם למקומה של יחידה ב בהקשרה כאן משתקף ספר הברית כשהוא כבר כלול מן המשפטים שבשמות כא א ואילך" (מתן תורה בסיני, ד"ר טוייג, עמ' 92). ראה גם שרה יפת: חוקי שחרור העבדים (בתוך: מחקרים בתורה ובמזרח  הקדמון מוגשים לש"א ליונשטם בעריכת י. אבישור וי. בלאו ים תשלח'), המראה כי החוק בספר דברים הוא המאוחר שבכל חוקי העבדים שבתורה.

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
0 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
0
Would love your thoughts, please comment.x