נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

ס' שמות כעובדה היסטורית: ד הנביאים משתמשים בספר שמות כלשונו

להדגמת אמינות ואמיתות המסורת, ולסתירת הרעיונות המחלקים את התורה לחלקים שונים לפי תקופות שונות קדומות ומאוחרות, באים בזה כמה מאמרים המפרטים את הנתונים בנוגע לספר שמות: א) מבנה ספר שמות כספר אחד אחיד ומתוכנן, ב) ספר שמות משתמש בספר בראשית שהיה לפניו, ג) ספרי התורה הבאים משתמשים בשמות שהיה לפניהם, ד) הנביאים משתמשים בספר שמות כלשונו.

הדברים מצטרפים להוכחות ההיסטוריות ליציאת מצרים, קריעת ים סוף, ומתן תורה, המתוארים בחלקו הראשון של ספר שמות. ולסתירה מוחלטת של בקורת המקרא הולהויזנית.

(ישנם מאמרי משנה נוספים, שילונקקו במקומם בתוך המאמרים האלו לפי הצורך. חלקים מצוטטים מתוך פירוש לשמות וכוללים הפניות לפירוש).

 

חלק רביעי: ספרי הנביאים השתמשו בספר שמות

שמות א

מחבר שופטים לקח את השראתו לתיאור ראשית תקופת החידלון מפרקינו, אצלינו נאמר: "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא.. ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף" (שמות א), ובשופטים: "וימת יהושע בן נון.. וגם כל הדור ההוא.. ויקם דור אחר.. אשר לא ידעו.." (שופטים ב' ח'). בולט כי הבטוי "ויקם דור" הוא אילוץ שבא לטובת ההקבלה. מהאמנות הרגילה בספר שופטים.

יחזקאל מתאר בקצרה את השילוב של הריבוי העצום עם קושי השעבוד: "ואעבר עלייך ואראך מתבוססת בדמייך.. רבבה כצמח השדה נתתיך" (יחזקאל טז' ו'). גם הוא מדגיש את הריבוי כמשהו הדומה להשרצה של המינים הירודים המתרבים בכמויות של אלפים רבים. (ואפשר שגם הושע ב' ב', האומר "ושמו להם ראש אחד ועלו מן הארץ", משתמש בלשון פרקנו "ונלחם בנו ועלה מן הארץ").

שמות ב

שופטים ו' ח' משתמש ברעיון המובהר בפרשתינו, שישראל זועקים מחמת הצרות, ובזה ניצולים: "וידל ישראל מאד מפני מדין ויזעקו בני ישראל אל ה'. ויהי כי זעקו בני ישראל אל ה' על אדות מדין. וישלח ה' איש נביא אל בני ישראל ויאמר להם כה אמר ה' אלהי ישראל אנכי העליתי אתכם ממצרים ואציא אתכם מבית עבדים. ואצל אתכם מיד מצרים ומיד כל לחציכם".

בעקבות שופטים גם שמואל בשני מקומות: "כאשר בא יעקב מצרים ויזעקו אבתיכם אל ה' וישלח ה' את משה ואת אהרן ויוציאו את אבותיכם ממצרים.. ויאמר אל בני ישראל כה אמר ה' אלהי ישראל אנכי העליתי את ישראל ממצרים ואציל אתכם מיד מצרים ומיד כל הממלכות הלחצים אתכם" (ש"א יב' ויח').

הד מדרש השם 'משה כי מן המים משיתיהו', נמצא בהמשך המדרש הזה בישעיהו: 'ויזכור ימי עולם, מֹשֶה עמו – איה המעלם מים? את רעי צאנו – השם בקרבו את רוח קדשו' (ישעיה סג' יא'). המשתמש בקונוטציה של משה ומְשִיָיה ממים, ובכינויו של משה 'רועה צאן' להלן ג' א'. "שם בקרבו את רוח קדשו", אולי בקשר לבמדבר יא' יז' 'ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם'.

הפרשה הזו של חיתון משה במשפחת יתרו, מוזכרת רבות בספרי הנביאים (מלבד האזכור בס' במדבר יב' על תרעומת מרים בנושא). בשופטים א' (הקודם בהרבה לשאר ימי השופטים) עולים בני "קיני חותן משה" לגור בנגב יהודה, בשופטים ד' ז' (ימי דבורה) מתוארת כניסתה של חלק ממשפחת חתן משה למגורים בתוך ארץ ישראל עצמה, ובשמואל א' טו' ו' (ימי שאול) מוזכרים שארית הקינים שגרו בדרום הארץ ושישראל הכיר להם טובה על חסדם בימי המדבר. דוד המלך עדיין מסתובב בערי הקיני (ש"א ל' כט'), ויותר אין אנו שומעים על משפחה זו, שלא נותרה מגובשת כנראה בתקופת המלוכה.[1]

פרשת  התיישבות משה במדיין, נרמזת בספר שופטים, הכתוב "ויואל הלוי לשבת את האיש" (שופטים יז' יא'), כשמדובר בנכדו של גרשום בן משה כפי שמוזכר שם, רומז אל הלשון בפרשתינו "ויואל משה לשבת את האיש", מה שהביא להולדת גרשום.[2]

שמות ג

המלים: 'ראה ראיתי את עני עמי.. צעקת בני ישראל באה אלי ', הנאמרות למשה בעת מינויו לשליח. נאמרות שוב לשמואל בעת מינויו את שאול: 'אשלח אליך איש.. ומשחתו לנגיד.. כי ראיתי את עמי כי באה צעקתו אלי', (ש"א ט' טז'). ברור שההשוואה מכוונת ביותר: שאול מגיע לתפקידו תוך כדי עיסוק במקנה, כמשה המגיע להר ה' ברעיית הצאן. שאול מצטנע כמשה ונחבא אל הכלים, בהמשך הוא מקבל שלש אותות. וגם נצחונו של שאול מושווה שם לנצחון על מצרים (ראה להלן על יד' ל').[3]

ישעיה במשא מצרים, משתמש בלשונות התורה כאן, בהקשר ברור מאד: "והיה לאות ולעד לה' צבאות בארץ מצרים כי יצעקו אל ה' מפני לחצים וישלח להם מושיע ורב והצילם ונודע ה' למצרים וידעו מצרים את ה' ביום ההוא.. ונגף ה' את מצרים.. ונעתר להם", (יט' כ'). בפרקנו זה מדובר גם על שליחת המושיע. והלשון 'וידעו מצרים את ה', תואם לכתוב להלן ז' 'וידעו מצרים כי אני ה".[4] עוד על מוטיב זה בנביאים: לעיל בסיכום פרק ב'.

בישעיה מב' ישנו שימוש במוטיב הסנה המתואר בפרשתינו, ראה  פירוש לפסוק ד'.

לשונות המינוי כאן שימשו השראה לס' שופטים בתארו את התמנות גדעון למושיע את ישראל, המבקש גם הוא אות בלשון 'בי אדני' (ושואל איה נפלאות יציאת מצריים), וגם הוא נענה "כי אהיה עמך", (שופטים ו' טז'). ותיאור פגישת משה עם המלאך, "של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עמד עליו אדמת קדש הוא", חוזר ביהושע ה' טו', באופן הרומז לענינינו, כמו שנתבאר בפירוש. גם פרשת אליהו בהר חורב קשורה לכאן, כמו שיתבאר לפנינו לג'.

הקביעה 'זה שמי לעולם וזה זכרי לדור ודור' מהדהדת בכל הדורות המאוחרים: 'ה' אלהי הצבאות, ה' זכרו' (הושע יב' ו'), ותהלים (קלה' יג'): ה' שמך לעלם ה' זכרך לדר ודר, וכן תהלים קב' ה'.[5]

שמות ד

בהתבסס על האמור כאן 'בני בכרי ישראל.. שלח את בני', אומר הושע: "כי נער ישראל ואהבהו, וממצרים קראתי לבני" (יא' ה').

שמות ה

בסיומה של הפרשה הזו מובהר משמעות הביטוי 'ביד חזקה', בהקבלה ל'ולא ביד חזקה' שבפרשה שלפני הקודמת (ג' יט'). ידו החזקה של ה'. בכל מעשה יציאת מצרים לא  מוזכר עוד מונח זה, כי כאן מקורו. אמנם בכל התיאורים שלאחר יציאת מצרים מוזכר תמיד מונח זה: 'ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים' (שמות יג' ב', לב' יא', דברים ד' לד', ה' יד', ו' כא', ז' ח', ט' כו', ירמיהו לב' כא', תהלים קלו' יב', דניאל ט' טו'). כולם נסמכים על התיאור שבפרקינו, שכן ברור שמונח יסודי זה מקומו קודם כל בתוך תיאור ההתמודדות בין ה' לפרעה . (וכן בה' כא' יש רמז לב' יד' כמו שנתבאר בפירוש).

שמות ו

ההבטחה הגדולה 'ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים', מקורה כאן, כפי שמכנה אותה יחזקאל כ' 'ביום בחרי בישראל'. יחזקאל שם בנוי בצורה ברורה על פרשתינו, (כפי שהראינו בפירוש, יחזקאל מתבסס על פסוקים ג' ו' ז' ח', וכן על המונח הכללי זקני ישראל הנזכר בפרקים ה' ו', ועל קטע מג' ח'. הוא גם מכיר בתקופת ההתנגדות של ישראל לעזיבת תרבות מצרים, שהיא נושא מרכזי בפרק הזה). והבטחה זו באה כמה וכמה פעמים בספרים המאוחרים כפי שציינו בפירוש. ובדברים: "אתכם לקח ה'.. להיות לו לעם" (ד' כ').

ההבטחה 'ונתתי אותה לכם למורשה' מוזכרת ביחזקאל (יא' טו', לג' כד') 'לנו היא נתנה הארץ למורשה', ויחזקאל אף דורש לשון זו ככוללת גם ענין הגלות, (כה' י', לו' ה'). כי הבטחות התורה מותנות, ומורשה יכולה להפוך להורשה.

דברי ה' כאן: "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה" (ו' ח'). מוזכרים בנחמיה ט' טו': "ותאמר להם לבוא לרשת את הארץ אשר נשאת את ידך לתת להם".

גם מה שקוראים אנו כאן על המינוי של אהרן ל'נביא', כשהדיבור מתייחס לשניהם (משה ואהרן), בא לידי ביטוי בדברי איש האלהים אל עלי: "נגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים לבית פרעה", (ש"א ב' כז'). הסיום מדבר כנראה על כניסתו של אהרן לבית פרעה, וברמז: על הקשר בין בית לוי לבית פרעה, כנכבדים במצרים, כפי שהתבאר בפירוש.

שמות ז-י

יהושע אומר: "ויעקב ובניו ירדו מצרים. ואשלח את משה ואת אהרן ואגף את מצרים כאשר עשיתי בקרבו ואחר הוצאתי אתכם" (כד' ה'). בעקבות: "אני שלח את כל מגפתי" (ט' יד'). "אותותי אלה בקרבו" (ג' כ', ט' יג'). ובהמשך: "כי ה' אלהינו הוא המעלה אתנו ואת אבותינו מארץ מצרים מבית עבדים ואשר עשה לעינינו את האתות הגדלות האלה" (יהושע כד' יז'). בעקבות: "המעלה אתכם מארץ מצרים" (ויקרא יא' מה'), "ממצרים מבית עבדים" (שמות יג' ג' ועוד). ואחריו בשופטים ו' ח': "אנכי העליתי אתכם ממצרים ואוציא אתכם מבית עבדים".

המשך הדברים בשופטים שאובים מראשית שמות, ויש להם גם השלכות בספר שמואל, כפי שמוזכר לעיל בסיכום לפרק ב'.

עוד משתמש יהושע בפסוק: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו" (יא' ז'), בכתבו: "וישבו כל העם אל המחנה אל יהושע מקדה בשלום לא חרץ לבני ישראל לאיש את לשנו", (י' כא'). כאשר ברור שהביטוי מושאל, וחריצת לשון היא מעשה הכלבים.[6]

ספר שמואל מתאר את פחד האומות מפני ישראל בעקבות המכות: "ויראו הפלשתים.. אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים האדירים האלה אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר" (ש"א ד' ח'). [בדומה לדברי רחב, יהושע ב' ט': "ותאמר אל האנשים ידעתי כי נתן ה' לכם את הארץ וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמגו כל ישבי הארץ מפניכם", וכן דברי הגבעונים יהושע ט' ט': "ויאמרו אליו מארץ רחוקה מאד באו עבדיך לשם ה' אלהיך כי שמענו שמעו ואת כל אשר עשה במצרים").

בהתאם לכך מתמודדים פלשתים עם המגפה שפקדתם: "נתתם לאלהי ישראל כבוד אולי יקל את ידו מעליכם ומעל אלהיכם ומעל ארצכם. ולמה תכבדו את לבבכם כאשר כבדו מצרים ופרעה את לבם הלוא כאשר התעלל בהם וישלחום וילכו", (ש"א ו' ו'). בעקבות המתואר כאן, ובלשון: "הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו.. אשר התעללתי במצרים", (י' א' – ב').

גם במלכים מוזכר הכח הגדול שבמכות מצרים: "כי אם את ה' אשר העלה אתכם מארץ מצרים בכח גדול ובזרוע נטויה" (מ"ב יז' לו).

על השתקפות מכות מצרים ולשונות התורה בנוגע אליהן, בספר ישעיהו, ראה לעיל בסיכום לפרק ג'. ולהלן בסיכום פט"ו. מיכה מזכיר את נסי יציאת מצרים: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז' טו'). תהלים אומר: "וישכחו עלילותיו ונפלאותיו אשר הראם. נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים שדה צען" (עח' יב') 'נפלאותי' נאמר עוד רק בפרשתינו (ג' כ'). את מליצת הכתוב (י' ט') 'בצאננו ובבקרנו נלך' תפס הושע באמרו (ה' ו') 'בצאנם ובבקרם ילכו'.

האירוע של עמידת משה לפני פרעה בקריאת 'שלח את עמי' שהביא ליציאת ישראל, הוליד את הדימוי ההפוך אצל ירמיהו: "ויאמר ה' אלי אם יעמד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה שלח מעל פני ויצאו" (טו' א'). ואולי רמוז כאן גם 'ויגרש אותם מאת פני פרעה' (י' יא').

גם אם הנביאים לא היו צריכים לפרט את הידוע לכל העם, המשוררים והמהללים, חרזו להם שירים ותיאורים מהמעשים שבתורה: תהלים עח' מב': "לא זכרו את ידו יום אשר פדם מני צר. אשר שם במצרים אתותיו ומופתיו בשדה צען. ויהפך לדם יאריהם ונזליהם בל ישתיון. ישלח בהם ערב ויאכלם וצפרדע ותשחיתם. ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה. יהרג בברד גפנם ושקמותם בחנמל. ויסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים. ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים. יפלס נתיב לאפו לא חשך ממות נפשם וחיתם לדבר הסגיר. ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם".[7]

תהלים קה' קג': "ויבא ישראל מצרים ויעקב גר בארץ חם. ויפר את עמו מאד ויעצמהו מצריו.  הפך לבם לשנא עמו להתנכל בעבדיו. שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו. שמו בם דברי אתותיו ומפתים בארץ חם. שלח חשך ויחשך ולא מרו את דברו. הפך את מימיהם לדם וימת את דגתם. שרץ ארצם צפרדעים בחדרי מלכיהם. אמר ויבא ערב כנים בכל גבולם.[8] נתן גשמיהם ברד אש להבות בארצם. ויך גפנם ותאנתם וישבר עץ גבולם. אמר ויבא ארבה וילק ואין מספר. ויאכל כל עשב בארצם ויאכל פרי אדמתם. ויך כל בכור בארצם ראשית לכל אונם. ויוציאם בכסף וזהב ואין בשבטיו כושל".

תהלים קלה' ח': "שהכה בכורי מצרים מאדם עד בהמה. שלח אותת ומפתים בתוככי מצרים בפרעה ובכל עבדיו". "למכה מצרים בבכוריהם כי לעולם חסדו.  ויוצא ישראל מתוכם כי לעולם חסדו" (תהלים קלו' י').

"ועתה אדני אלהינו אשר הוצאת את עמך מארץ מצרים ביד חזקה ותעש לך שם כיום הזה" (דניאל ט' טו'. יש לציין כי גם הלשון 'חרטומים' בדניאל א' כ' היא השאלה מספר שמות, כי בחצרות בבל לא נהג כינוי זה). לשון דומה אצל נחמיה: "ותרא את עני אבתינו במצרים ואת זעקתם שמעת על ים סוף. ותתן אתת ומפתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו כי ידעת כי הזידו עליהם ותעש לך שם כהיום הזה" (נחמיה ט' ט').

הנושא כאן הוא פרשת המכות – האותות והמופתים. בנוגע לקריעת ים סוף, ועצם המאורע ההיסטורי של יציאת מצרים – בדברי הנביאים, הארכנו להלן אחרי פרק יד'.

יחזקאל כח' -כט' בנבואתו על מצרים משתמש במוטיבים רבים מפרשתינו:

יחזקאלשמות
"וידעו כי אני ה'"וידעו מצרים כי אני ה'" (ז' ה')
בקבצי את בית ישראל מן העמים.."והוצאתי את צבאתי את עמי בני ישראל מארץ מצרים" (ז' ד')
 

וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב..

"והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב" (ו' ח').
שים פניך על פרעה מלך מצרים.."בא דבר אל פרעה מלך מצרים" (ו' י').
דבר ואמרת כה אמר אדני ה'.."ואמרת אליו כה אמר ה'" (ז' כו').
התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו.."ויהי לתנין" (ז' י'). "הנה יוצא המימה ונצבת לקראתו על שפת היאור" (ז' טו').
והכרתי ממך אדם ובהמה"וימת כל מקנה מצרים" (ט' ו'). "ואך אותך ואת עמך בדבר ותכחד מן הארץ" (ט' טו').
והיתה ארץ מצרים לשממה וחרבה.."ותבאש הארץ" (ח' י'). "אבדה מצרים" (י' ז').
מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים"."ויהי מקץ.. וארבע מאות שנה" (יב' מא').

 

האמור באסתר ט י:

"כי גדול מרדכי בבית המלך ושמעו הולך בכל המדינות כי האיש מרדכי הולך וגדול".

הוא המשך לשימוש השיטתי של מגלת אסתר במוטיבים של יוסף במצרים, תוך השוואת המאורעות וההתרחשויות שעברו בגלות על מרדכי מזרע יוסף. הפסוק הנ"ל מסתמך על האמור בפרשתינו (י ג):

"ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם".

שמות יב

יהושע (ה') מדבר על מילת יוצאי מצרים, ואף זכריה ט' רומז על כך (ראה פירוש על ג'). יהושע (ד' יט') מתאר את החניה לקראת הקרבת הפסח 'בעשור לחדש', בהתאם לאמור כאן שלקיחת השה זמנה בעשור לחדש.  בעקבות האמור כאן כו': "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבדה הזאת לכם", כותב יהושע (שם פסוק כא'): "ויאמר אל בני ישראל לאמר אשר ישאלון בניכם מחר את אבותם לאמר מה האבנים האלה". וכמובן שגם תיאור המילה המפורט ביהושע, לקראת הפסח, מסתמך על החוק האמור כאן 'כל ערל לא יאכל בו'. בסיום מתואר:"ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב" (ה' י'). כלשון הפסוק כאן (יח': בארבעה עשר יום לחדש בערב).

עשיית הפסח מתוארת בימי חזקיהו, וכן בימי יאשיהו. דברי הימים מאריך לתאר את פסח יאשיהו: "ושחטו הפסח והתקדשו והכינו לאחיכם לעשות כדבר ה' ביד משה.. צאן כבשים ובני עזים הכל לפסחים.. לפסחים אלפים ושש מאות ובקר שלש מאות.. וישחטו הפסח ויזרקו הכהנים .. להקריב לה' ככתוב בספר משה וכן לבקר. ויבשלו הפסח באש כמשפט והקדשים בשלו בסירות". גם כאן ההסתמכות היא על המבואר בפרשתינו.

(האמור במלכים ב' כג' וכן (-ביתר פירוט) בדברי הימים בסיום הפרק: "ולא נעשה פסח כמהו בישראל מימי שמואל הנביא וכל מלכי ישראל לא עשו כפסח אשר עשה יאשיהו והכהנים והלוים וכל יהודה וישראל הנמצא ויושבי ירושלם", מתכוין לכך שמימי שמואל הנביא לא היתה אחדות אמתית בעם, שכן מלכות יהודה כמעט ולא היתה מרוצה לרוב העם, ועד שלא שככו המחלוקות מול בנימין, שוב החלו מרידות מצד אפרים, שנסתיימו בפילוג הממלכה. גם בימי שלמה הזוהרים, נראה שהעם התרגלו בתקופת הביניים הארוכה, שלא להקפיד כ"כ על עליה לרגל של כל אחד ואחד. ואילו יאשיהו קיבץ את כל יהודה ואת כל שארית ישראל).

וביחזקאל: "בראשון בארבעה עשר יום לחדש יהיה לכם הפסח חג שבעות ימים מצות יאכל..  ושבעת ימי החג יעשה עולה לה'" (מה' כא').

תיאור נוסף של עשיית הפסח בא בעזרא ( ו' יט'): "ויעשו בני הגולה את הפסח בארבעה עשר לחדש הראשון.. כלם טהורים וישחטו הפסח לכל בני הגולה.. ויעשו חג מצות שבעת ימים בשמחה".

המספר אלף ומאתיים ותשעים בדניאל (יב' יא') כסך כך הגלויות, הוא כפולה של 3 למספר ארבע מאות ושלשים בפרשתינו.

ישעיה יט' במשאו על מצרים משתמש במוטיבים מפרשתינו:

ישעיהשמות
"הנה ה' רוכב על עב קל ובא מצרים ונעו אלילי מצרים מפניו.."ועברתי בארץ מצרים.. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים.. (יב' יב').
וחרבו יאורי מצור..ויבאש היאור.. (ז' כא').
וכל מזרע יאור ייבש נדף ואיננו.ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה.. (י' טו')
ואנו הדייגים ואבלו כל משליכי ביאור חכה..והדגה אשר ביאר תמות ונלאו מצרים.. (ז' יח')
אוילים.. חכמי יועצי פרעה.. איה איפה חכמיך..ויעשו כן החרטמים ולא יכלו.. (ח' יד') ולא יכלו החרטמים לעמוד.. (ט' יא').
יהיה מצרים כנשים וחרד ופחד מפני יד ה'..והיתה צעקה גדולה בכל מצרים.. (יא' ו') ביד חזקה.. (ו' א').
והיה לאות ולעד לה' בארץ מצרים.האותות האלה.. (ד' ט')
כי יצעקו אל ה' מפני לוחצים..ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו.. (ב' כג')
וידעו מצרים את ה'..וידעו מצרים כי אני ה'.. (ז' ה' ועוד).
ולבב מצרים ימס בקרבוויהפך לבב פרעה (יד ה)
ונגף ה' את מצרים". .[9] בנגפו את מצרים (יב' כז')".
ונעתר להםהעתירו בעדי (ח' ד' ועוד).

  

ואף ביחזקאל (ל'), "ובאה חרב במצרים.. חשך היום ועשיתי שפטים במצרים וידעו כי אני ה'". אלו לשונות פרשתינו.

כעין האות של פרשתינו, אנו מוצאים ביחזקאל: ט' "וכבוד אלהי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו אל מפתן הבית.. עבר בתוך העיר בתוך ירושלם והתוית תו.. ולאלה אמר באזני עברו בעיר אחריו והכו אל תחס עיניכם.. תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו".[10] וכיוצא בדבר בישעיה כו' כ': "לך עמי בא בחדריך וסגור דלתיך.. כי הנה ה' יצא ממקומו".

ליציאה בחפזון רומז ישעיה, המבטיח לעתיד לבא: "מצרים ירד עמי בראשונה  לגור שם.. צאו מתוכה היברו נושאי כלי ה'.. כי לא בחפזון תצאון" (ישעיה נב' יב'). ומוסיף 'כי הולך לפניהם ה" במקביל לאמור להלן יד' כא': 'וה' הולך לפניהם'. (לגור שם – על פי בראשית מז' 'לגור בארץ באנו'. נושאי כלי ה', על פי תיאור המסעות במדבר כשהלויים נשאו את כלי המשכן).

דין המילה המוזכר בפרשתינו, והעדות לקיומו בכל התקופה שמאז כיבוש הארץ, מצטרף להוכחות על קדמות התורה ויחודה מאז היות ישראל לעם. הגויים החל מספר שופטים הם ה"ערלים", ולא נזכר בשום דור (עד לרגע זה) ביטול המנהג הזה. הצווי על המילה הינו היסטורי, ועל ידי המילה נעשה טבח ביושבי שכם ע"י שמעון ולוי (כשהפרשה שם משתמשת בלשון הצווי "המול לכם כל זכר"), ומכאן אנו למדים כי הכנענים היו ערלים. גם משה הסתכן בעטיו של עכוב מילת בנו, ועתיקות המנהג, מזמנו של אברהם, תוכח מכך שהיו מלים ב'חרבות צורים' (שמות ד כה יהושע ה ב), המנהג הוחל בתקופת האבן ! יהושע מל את בני ישראל ביציאתם ממצרים, וע"ש אירוע זה נקראה גבעת הערלות, ומכאן כי המצרים לא היו מלים. (הפלשתים מתוארים כערלים במקומות רבים גם בשמואל, ובפרט קניית בת שאול במאה ערלות פלשתים). ישעיהו (נב) מנחם את ירושלים "לא יוסיף לבא בך ערל וטמא", בודאי הכוונה לבבלים. ירמיה ט מעיד "כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב". יחזקאל כח מקלל "מות ערלים תמות", ביחזקאל (לב – לג) אדום ועילם תובל נסיכי צפון ומצרים כולם ערלים יורדי שאול (תיאור המתפרס ע"פ שני פרקים), ביחזקאל (מד) בני הנכר הם ערלי בשר.

ברור כי כל העמים היו ערלים באופן כללי, אם כי המושג מילה היה קיים במקומות נוספים לצרכים פולחניים וכדו'. שום עם לא התהדר בכך כתנאי יסודי לקיומו, ולא עשה זאת כמצוה כללית וכחלק אינטגרלי מקיומו, וזו תופעה ישראלית בלבד. בנביאים כבר אנו מוצאים את מילת הלב שהינה מושג של ברית והתחברות עם ה' (ירמיה ד ד, יחזקאל מד ז, לו כו, ועוד) והבטוי הרגיל הזה רק מלמד שהינו תולדה של המילה שהיתה דבר ברור ונוהג. וכן העובדה ההיסטורית שנחקקה לדורות כיצד יוחנן הורקנוס כפה על האדומים מילה, וכן ינאי ואריסטובולוס כפו על ארצות כיבושיהם את המילה, מלמדת בעליל כי המילה היתה אות ישראלי בלבד.

ציווי בני ישראל למנות את החדשים מניסן, נהג בפועל בכל התקופות, ואין זכר למנין אחר, מה שמוכיח את קדמות החוק הזה:

"מירמיה לו כב אנו למדים שהיו מתחילים למנות את חדשי השנה מניסן.. זמני הנדודים במדבר (במ' לג לח, דברים א ג) אינם מתפרשים אלא לפי השיטה של מניית חדשי השנה מניסן.. ארבעה סינכרוניזמים חיצוניים שבין מלכי יהודה האחרונים לבין מלכי בבל מסתברים יפה לפי ההנחה שהשנה נמנתה מניסן. יחזקאל מנה את השנים לגלות יהויכין מניסן הדבר מתברר מתוך התאריכים הכתובים בראש הנבואות". (אנצ"מ ערך כרונולוגיה עמ' 264-4, ראה שם הוכחות נוספות).

זאת למרות שמדובר במנין דתי הלכתי, וכבר בתורה מוזכר שחג האסיף הוא בצאת השנה, והמנין החקלאי הטבעי מנה בכל מקום מתשרי.

שמות יג

יחזקאל מתייחס לחוק 'העברת כל פטר רחם' (כ' כו').[11] ונחמיה אומר: "ואת בכרות בנינו ובהמתינו ככתוב בתורה, ואת בכורי בקרינו וצאנינו להביא לבית אלהינו" (נחמיה י' לז').

העלאת עצמות יוסף המתוארת כאן (יג' יט') מוזכרת גם ביהושע: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם" (כד' לב').

שמות יד –טו

קריעת ים סוף בנביאים – עקב ריבוי המקורות, פורסמו הדברים כשני מאמרים נפרדים: קריעת ים סוף בנביאים א – פרטי האירוע, קריעת ים סוף בנביאים ב – כחלק מהתגלות ה'.

על מסע בני ישראל במדבר ראה במאמר: יום עלותו ממצרים ונדודי המדבר בנביאים

שמות טז-יז

יש קשר בין שתי המלחמות שניהל יהושע: מלחמת עמלק, ומלחמת העי.

מלחמת עמלק (שמות יז')מלחמת העי (יהושע ח')
ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע (דברים יז)וירדפום.. ויכום במורד וימס לבב העם
למה זה העליתנו ממצרים להמית אתי ואת בני ואת מקני בצמאלמה העברת העביר את העם הזה את הירדן לתת אתנו ביד האמרי להאבידנו
יהושע בחר לנו אנשיםיבחר יהושע.. גבורי החיל

 

וצא הלחם בעמלק מחרוילן..  וישכם יהושע בבקר.. ויצאו.. למלחמה
ומטה האלהים בידי.. והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל.. ויהי ידיו אמונה עד בא השמשויט יהושע בכידון אשר בידו אל העיר.. ויהושע לא השיב ידו אשר נטה בכידון עד אשר החרים את כל ישבי העי
ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרבויכו אתה לפי חרב
ויבן משה מזבחאז יבנה יהושע מזבח
מלחמה לה' בעמלק מדר דרתל עולם שממה עד היום הזה

יהושע כורת ברית ראשונה עם ישראל בארצו בשכם  מיד אחר סיום הכיבוש וההיאחזות בארץ, בדומה לברית מרה, ושם נאמר "וישם לו חק ומשפט" (יהושע כד' כה'). בדומה ל"שם שם לו חוק ומשפט" בפרשתינו, המבטא את הצורך של התויית חוקים וכללי התנהגות בסביבה חדשה.

עוד מוזכר ביהושע ה' ב' תאריך סיום ירידת המן, ראה הערה לעיל בסוף הקטע: אחידות הפרשה ומבנה.

בשמואל (טו' ב') מוזכר מעשה עמלק, והמצוה להשמידו לגמרי: "כה אמר ה' צבאות פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלתו ממצרים.. וישלחך ה' בדרך ויאמר לך והחרמתה את החטאים את עמלק ונלחמת בו עד כלותם אתם". גם בנביא ניכרת החשיבות העצומה המודגשת בתורה לכל מעשה השמדת עמלק. והקצף הגדול על שאול שחמל על הצאן מתאים לחומרה בה התורה רואה את המלחמה הנצחית לה' בעמלק.

הלשון האפיינית למשה (ראה לעיל) "אם שמוע תשמעו", באה בנביאים: "והיה אם שמוע תשמעון" (ירמיה יז כד), "והיה אם שמוע תשמעון בקול ה'" (זכריה ו טו).

ישעיה מח' כא' אומר: "גאל ה' עבדו יעקב, ולא צמאו בחרבות הוליכם מים מצור הזיל למו ויבקע צור ויזבו מים".

על חילול השבת בידי בני ישראל רומז יחזקאל: "וימרו בי בית ישראל במדבר.. ואת שבתתי חללו" (כ' יג').[12]

אסף בתהלים מזמור עח':

"יבקע צרים במדבר וישק כתהמות רבה: ויוצא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים[13] ויוסיפו עוד לחטא לו למרות עליון בציה: וינסו אל בלבבם לשאל אכל לנפשם… כי לא האמינו באלהים ולא בטחו בישועתו: ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח: וימטר עליהם מן לאכל ודגן שמים נתן למו: לחם אבירים אכל איש צידה שלח להם לשבע:  יסע קדים בשמים וינהג בעזו תימן: וימטר עליהם כעפר שאר וכחול ימים עוף כנף".

במזמור צה' נאמר:

"אל תקשו לבבכם כמריבה כיום מסה במדבר:  אשר נסוני אבותיכם בחנוני גם ראו פעלי".

(הביטוי 'מסה' לא נמצא במקרא מלבד בתורה בנוגע לנסיונות המדבר).

במזמור קה':

"שאל ויבא שלו ולחם שמים ישביעם:  פתח צור ויזובו מים הלכו בציות נהר".

כמו בתורה מוזכרים השלו והמן יחדיו.

גם נחמיה משתמש בביטוי מתהלים:

"ולחם משמים נתתה להם לרעבם ומים מסלע הוצאת להם לצמאם" (ט' טו').

חזון ישעיה מא' יח':

"אפתח על שפיים נהרות ובתוך בקעות מעינות אשים מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים:  אתן במדבר ארז שטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדו"

והוא ע"פ הביטויים הרגילים בתהלים: "ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למצאי מים" (קז' לה'). וכן: "ההפכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים", המשתמש במוטיב מדברים "המוציא מים מצור החלמיש" (ח' טו'), ומוסיף עליו את המוטיב הנבואי של יציאת נהר ואגם. מוטיב זה נמצא גם בישעיה לה' ז': "(נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה) והיה השרב לאגם וצמאון למבועי מים".

שמות יח

גרשם בן משה מוזכר בשופטים יח' ל'.

צורת הצגת הדברים בעצת יתרו, לא תואמת בדיוק לצורה בה התפתחה מערכת המשפט. בהיסטוריה אנו מוצאים שרי חמשים (מ"ב א' ט' ישעיה ג' ג'), אבל במובן הצבאי, ולא בתוך מערכת המשפט. אין כאן השתקפות של המצב המאוחר. שרי אלפים ומאות אנו מוצאים גם בצבא שבימי משה (במדבר לא').

עם זאת, ייתכן שהתיאור בש"א יח' יג' על מינוי של דוד כ'שר אלף' על ידי שאול, משקף זכר לשרי האלפים שבתורה. שכן אין ענין המינוי שם צבאי, אלא 'לצאת ולבא לפני העם'. בדברי הימים מוזכרים כמה פעמים 'שרי האלפים' בימי דוד, וקשה להכריע אם באו במנותק  מתפקידם הצבאי (א' יב' כא', יג' א', טו' כה', כו' כו', כח' א', כט' ו', ב' כה' ה'. בדה"א כז' א' מוזכרים שרי האלפים יחד עם השוטרים, ובדה"ב א' ב' יחד עם השופטים).

גרשם בן משה מוזכר בשופטים יח' ל'.

בעקבות דבריו "ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים" (יא'), אומר תהלים "ידעתי כי גדול ה'.. מכל אלהים" (קלה' ה', בהקשר של יציאת מצרים).

בעקבות דבריו 'כי בדבר אשר זדו עליהם' (יא'), אומר נחמיה "כי ידעת כי הזידו עליהם" (ט' י').

שמות יט

עקב ריבוי האזכורים למתן תורה נמצא במאמרים נפרדים: מתן תורה בהיסטוריה – ההתגלות, וכן: מתן תורה בהיסטוריה – התורה עצמה

שמות כא-כב

תיאור הצרעה בפרשתינו "ושלחתי את הצרעה לפניך וגרשה…" (כג כח), מתוארת בספר יהושע באותה הלשון (כד י): "ואשלח לפניכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם".

אל הבטחת המלאך ואל תכנה (כג כ ואילך): "הנה אנכי שלח מלאך לפניך… ולהביאך אל המקום אשר הכנתי… תשמע בקלו… כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבתיהם… לא אגרשנו מפניך… לא תכרת להם ולאלהיהם ברית… כי יהיה לך למוקש", –  מתיחס שופטים (ב א ואילך), המתאר את סיום שליחותו: "ויעל מלאך ה'… ויאמר אעלה אתכם ממצרים ואביא אתכם אל  הארץ אשר נשבעתי לאבתיכם… ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ הזאת מזבחותיהם תתצון ולא שמעתם בקלי… וגם אמרתי לא אגרש אותם מפניכם והיו לכם לצדים ואלהיהם יהיו לכם למוקש".

וגם יהושע משתמש בסיום דברי המלאך, ואומר: "הגוים האלה מלפניכם והיו לכם לפח ולמוקש ולשטט בצדיכם", (כג ג), וכנראה הלשון של ס' במדבר (וממנו ביהושע) 'בצדיכם', באה לשימוש בשופטים שם בצורה 'לצדים'.

הבטחת המלאך מופיעה גם במלאכי (ג א): "הנני שלח מלאכי ופנה דרך לפני… מלאך הברית", וגם ישעיהו בתארו את יציאת מצרים, אומר (סג ט): "בכל צרתם לא לו צר ומלאך פניו הושיעם באהבתו ובחמלתו הוא גאלם". (האמור מלאך פניו, מתבאר לפי הנוסף בפרשתינו על המלאך "שמי בקרבו", והוא כאמור לג יד: פני ילכו). ואף תהלים משתמש בלשון פרשתינו באמרו "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך" (צא יא).

עוד מזכיר יהושע את האיסור בפרשתינו "לא תכרות להם… ברית" (כג לב), באמרו לגבעונים: "אולי בקרבי אתה יושב, ואיך אכרות לך ברית" (ט ז).

אל האמור בפרשתינו פרשת המשפטים: "לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם" (כג כד), "זובח לאלהים יחרם" (כב יט) "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" (כג יג), מתכוין מלכים (ב יז לה ואילך:) "ויכרת ה' אתם ברית ויצום לאמר לא תיראו אלהים אחרים ולא תשתחוו להם ולא תעבדום ולא תזבחו להם… ואת החקים ואת המשפטים והתורה והמצוה אשר כתב לכם תשמרון לעשות כל הימים".

האזהרה "והרגתי אתכם בחרב" (כב כג), מוזכרת בעמוס כחלק מהברית עם ה': "הרגתי בחרב בחוריכם ולא שבתם עדי" (ד י), שם הוא מונה עוד מקללות התורה שהתקיימו.

המשפטים

דין העבד נזכר בירמיה (לד יג ואילך): "אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוצאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר: מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך… ותשבו ותחללו את שמי ותשבו איש את עבדו ואיש את שפחתו אשר שלחתם חפשים לנפשם ותכבשו אתם להיות לכם לעבדים ולשפחות. לכן כה אמר ה' אתם לא שמעתם אלי לקרא דרור[14] איש לאחיו ואיש לרעהו הנני קרא לכם דרור נאם ה' אל החרב". ירמיהו מצטט את לשון פרשתינו, ומזכיר שהיא נאמרה בזמן יציאת מצרים (ראה לעיל בסיכום פט"ו: יום עלותו ממצרים בנביאים).[15]

דין הגונב וטובח שה, המשלם ארבעה צאן, נזכר בשמואל (ב יב ד ואילך): "ויקח את  כבשת האיש הראש ויעשה לאיש הבא אליו… ואת הכבשה ישלם ארבעתים".

הדין "לא תטה משפט… ושחד לא תקח" (כג ו-ח), מוזכר בשמואל: "ויקחו שחד ויטו משפט" (ש"א ח ג).

ישעיהו, האומר: "כלו אהב שחד ורדף שלמנים יתום לא ישפטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם" (א כג), מחבר את האזהרות שבאו בפרשתינו, על שוחד, וההתחשבות ביתום ואלמנה. וגם הלשון: "כי לא אצדיק רשע שחד לא תקח" (כג ז), משפיעה על ישעיהו (ה כג) "מצדיקי רשע עקב שוחד". ועל משלי: "מצדיק רשע תועבת ה'" (יז טו).

גם יחזקאל מחבר שלש דינים מפרשתינו, ואומר: "שחד לקחו בך… נשך ותרבית לקחת" (כב יב). ואף תהלים (טו ה) מחברם ואומר: "כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח". ואילו זכריה (ז י) מזהיר "ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשקו", כאשר אזהרות על ארבעתם מופיעות בפרשתינו.

איסור קללת המלך בא בשמואל: "התחת זאת לא יומת שמעי כי קלל את משיח ה'" (ש"ב יט כב), ובמלכים (א כא) "קילל אלהים ומלך", על סמך הלשון בפרשתינו "אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור" (כב כז), וכן בישעיה (ח כא) "יקלל במלכו ובאלהיו", ובקהלת י כ "מלך אל תקלל".

הדין 'וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות' (כא יד), מתבטא בדברי שלמה (מ"א ב כח ואילך), על יואב: "וינס יואב אל  אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח… וישלח שלמה את בניהו בן יהוידע לאמר לך פגע בו…[16] והשיב ה' את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים צדקים וטבים ממנו ויהרגם בחרב".

דין בא במחתרת רמוז בירמיה (ב לד) "דם.. נקיים, כי לא במחתרת מצאתים", ניגוד של "אם במחתרת ימצא… אין לו דמים" (כב א).

עונש הכפל רמוז בישעיה (מ ב) "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה".

דין הכופר "אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו" (כא ל), רמוז בתהלים (מט ח): "אח לא פדה יפדה איש, לא יתן לאלהים כפרו".

ההגבלה על חבילת בגד למשכון (כב כו: אם חבל תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו), נזכרת בעמוס (ב ח): "ועל בגדים חבולים יטו", ישכבו לנוח עליהם, במקום להחזירם.[17] ואף יחזקאל מזכירה בין כמה דינים מפרשתינו: "איש לא הונה, חבול לא חבל… מעני השיב ידו, נשך ותרבית לא לקח, משפטי עשה" (יח טז).

הדין של "כי יבער איש שדה או כרם.. מיטב כרמו ישלם" (כב ד), במובן של איש מזיק המשלח בהמתו לקלקל שדה וכרם, רמוז בישעיה (ג יד) "ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם". המופקדים על המשפט, שניתן בפרשתינו, ובו אזהרה על עושק העני, הם אלו המבערים כרמי אחרים, ועל כך ישלמו.

עבודת ה'

הדין "ושם אלהים אחרים לא תזכירו" (כג יג), בא ביהושע: "ובשם אלהיהם לא תזכירו" (כג ז), ובהושע: "והסירותי את שמות הבעלים מפיה, ולא יזכרו עוד בשמם" (ב יט).

דין ראיית פנים "יראה כל זכורך את פני האדון ה'" (כג יז), מוזכר בישעיה (א יב) "כי תבאו ליראות פני", ובתהלים "מתי אבא ואראה פני אלהים" (מב ג).

דין העליה לבית ה' בזמנים קבועים, והבאת זבח מיוחד "ולא ייראה פני ריקם", בא בשמואל: "ויעל האיש אלקנה וכל ביתו לזבח לה' את זבח הימים" (ש"א א כא).

דין 'אנשי קדש תהיון לי' (כב ל), שממנו מסתעף דין הטריפה, ודיני מאכלות אסורות, מתבטא בדניאל (א ח) שאינו אוכל משולחן נכרי. דין הטרפה בא ביחזקאל, לביאור המשמעות ביחזקאל (ובויקרא כב ח) שהאיסור רק בכהן, ראה הערה 56.

דין הבכורים המוזכר בפרשתינו, "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה'" (כג יט), רמוז בשמואל (א ב כט) "מראשית כל מנחת ישראל", וביחזקאל (כ מ) "את תרמתיכם ואת ראשית משאתיכם", ובמפורש: "ראשית כל בכורי כל" (מד ל), וכן משלי "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך" (ג ט). וירמיה (ב ג) אומר: "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". ובנחמיה (י לו) "ולהביא את בכורי אדמתינו ובכורי כל פרי… לבית ה'".[18]

ראה הערה 51 בנוגע לרמז ללשון פרשתינו בדין התרומה בעמוס. וכן בעמוס (ד ד), "תרומת הדגן התירוש והיצהר" (נחמיה י מ), הם המלאה והדמעה שבפרשתינו, "המעשר והתרומה" (מלאכי ג ח).

נחמיה האומר "ואת בכורות בנינו ובהמתנו ככתוב בתורה ואת בכורי בקרינו וצאננו להביא בית ה'" (י לז), מתכוין כנראה לאמור בפרשתינו: "בכור בניך תתן לי כן תעשה לשרך לצאנך" (כב כח).

לדין הכרתת המכשפות (כב יז), נודעו השלכות היסטוריות עצומות (ראה בפרק: ההיסטוריות של המונותואיזם בישראל, דרישת ה'. ובפירוש לפרשה זו הערה 40), המתוארות גם בנביאים: "אשר עשה שאול אשר הכרית את האובות ואת הידעוני מן הארץ" (ש"א כח ז), סמיכות התורה את שוכב עם בהמה למכשפה, מתבטאת ביחס לאיזבל: "זנוני אמך וכשפיה הרבים" (מ"ב ט כב), וכן בישעיהו (נז ג) "בני עוננה זרע מנאף", ונחום (ג ד) "זונה בעלת כשפים", מלאכי (ג ה) "במכשפים ובמנאפים". "אוב וידעוני הרע בעיני ה'" (מ"ב כא כו). ישעיהו (ב ו) אומר: "ועוננים כפלשתים", ומיכה (ה יא): "והכרתי כשפים מידיך ומעוננים לא יהיו לך",

דין "השביעית תשמטנה ונטשתה" (כג יא), מופיע בנחמיה: "ונטש את השנה השביעית" (י לב).

לאזכורי דין השבת שבפרשתינו, ראה בסיכום לעשרת הדברות. לאזכורי חג המצות בנביאים, ראה בסיכום פי"ב. לאזכורי שלשת הרגלים: בנוגע לחג הקציר בסיון, ראה בסיכום פרשת עשרת הדברות. בנוגע לסוכות: מוזכר הוא בשמו בזכריה (יד טו): "לעלות ולחוג את חג הסוכות", ובעזרא: "ויעשו את חג הסכות ככתוב ועלת יום ביום במספר כמשפט דבר יום ביומו" (ג ד). רמז לישיבת הסוכות בחג, ראה הושע יב ב (ראה הערה 59), אבל החג עצמו מוזכר פעמים הרבה, במלכים (א ח ב) מתואר: "ויקהלו אל המלך שלמה כל איש ישראל בירח האתנים בחג הוא החדש השביעי… ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים". ישעיהו (ל כט) מתאר את ליל התקדש החג ואת העליה לרגל: "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה' אל צור ישראל", זו מתוארת גם ביחזקאל (לו לח) "כצאן ירושלים במעדיה". ואת חג הסוכות מזכיר הוא: "בשביעי בחמשה עשר יום לחדש בחג… שבעת הימים" (מה כג).[19]

המשך יבא

הערות:

[1]הצורה בה מוצגים הדברים במקרא היא ההוכחה הטובה ביותר להיסטוריות של הסיפור. מלבד הענין הפשוט שאף אדם לא היה בודה מוצא מדייני למשה גואל ישראל ולבניו, ועוד לתלות את הדבר בכהן מדין, עובד אלילים נכרי וזר, בזמן שכבר בסיום נדודי המדבר הסתבכו ישראל ומדיין במלחמה קשה והמדיינים נדונו להשמדה ולשנאה. בתקופת השופטים שעבדו המדינים את ישראל רבות והציקו להן. בתקופת המלוכה בכלל כבר אבד זכרה של מדין. בכלל הישות העצמאית 'מדין' אבדה בתקופת המלוכה, בכתובות האשוריות מכונים כולם 'בני ערב' וגם בנביאים בעיקר 'ישמעאלים' או 'ערבים' (כבר שופטים ח' מסביר כי המדינים הם ישמעאלים. בכלל הכינוי הישראלי ישמעאלים מבוסס על ספורי האבות המיחסים את נודדי קדם לישמעאל בן אברהם).

שמואל ליונשטם כותב: "הקדומה שבהן היא מסורת התורה. שהרי המדינים אויבי ישראל היו מימי תקופת ההתנחלות ולא יתואר שייחסו למשה חותן בן עם שנוא זה" (אנצ"מ ערך יתרו).

יעקב ליוור כותב: "המסורת על קשרי ישראל ומדיין בימי הנדודים במדבר קדומה היא ללא ספק, שכן אין להניח שנתגבשה מסורת זו לאחר המלחמות בין הישראלים למדיינים. וביחוד לא לאחר פשיטות המדיינים בא"י בראשית ימי השופטים. גם המסורות על ברית בין ישראל לבין כהן מדין בימי הנדודים במדבר וגם המסורות על יחסי האיבה עם המדינים בספר של עבר הירדן ממש סמוך לכיבוש כנען קדומות ללא ספק" (אנצ"מ  ערך מדיין עמ' 687).

בכל אופן ברור שדברי התורה כאן קודמים לכל תיאורי הנביאים, כאן מוזכר השם הבראשיתי 'רעואל' (מוזכר רק בתורה 8 פעמים, וכן בדברי הימים ביוחסין של תקופת התורה), ולא מוזכר כלל הכינוי הרווח 'קיני' (שנמצא כבר בבמדבר כד' כא'), הקיני של אותו זמן היה ידוע גם במצרים, כתובת מצרית עתיקה מזכירה שבט שמי בשם קיני (תולדות א"י עמ' 141, אנצ"מ ערך קיני). הקיני ירש כנראה את שמו ואולי את מקומו של שבט קדום יותר, שמוזכר בימי אברהם (בראשית טו' יט') אך לא לאחר מכן.

גורלו של הקיני מלמד על העובדה שלא היתה טמיעה של עמים אחרים בישראל, שהרי למרות קרבתו וחביבותו אצל ישראל, ומגוריו בתוך הארץ פנימה, שמר על שם נפרד במשך מאות שנים, ולא עלה על הדעת להכיר בו כישראלי.

[2]הקושיות השונות שתלו הררים בשערה לגבי מדרש השם של משה, בטלות מאליהן. כפי שכותבים גם חוקרים, (מצוטט אצל ר. נגה 'מדרש השמות גרשם ואליעזר', בית מקרא קכב'): "מדרש השמות אינו צריך להיות מובע בפירוש בשם הנדרש. דיו אם יש בו רמז – ואפילו בעקיפין – למדרש הזה. לאור כלל זה בטלות הרבה מקושיותיהם הדקדוקיות של חוקרי המקרא על מדרשי השמות שבכתוב, ואין צורך בתרוציהם הדחוקים". כך דרשו את בבל מלשון בלל (בראשית יא' ט'), גלגל מלשון גלה (יהושע ה' ט').

עצם מדרש השם כאן הוא המוכיח את קדמות הפרשה, שכן מדרשי שמות מצויים רק בסיפורי האבות, וזה האחרון שבהם בתורה.

המקבילות והצורה מלמדות כי המקום ההיסטורי של פרשתינו הוא בדיוק היכן שהיא נמצאת, ולא יכלה להיכתב אלא בזמן זה של יציאת מצרים.

כקוריוז יש להזכיר את הצעת טור סיני לשכתב את הפסוק האחרון: 'ויירא אלהים אל בני ישראל ויוודע אליהם', כהקדמה כוללת לפרק הבא שבו מוזכרת ההתגלות. באותה מדה נוכל לכתוב במקום הכתוב: "ויירה אליהם אבני אש אל יהוידע ואליהו", וכיוצא בזה. פרשנות היא ענין אחר.

[3] זה תארו של שאול כישראלי בן לממלכת כהנים וגוי קדוש. אבל ברגע שנכנס לרעיון המלוכה, והפכה למטרה ולא אמצעי, הרי הוא בדיוק להיפך ממשה. החל ממלחמת עמלק בה ויתר, במקום לסנוט בעם ולחנכו, ויתר לו. במקום להעביר את המלוכה שנלקחה ממנו, כפי שעושה משה – הוא נלחם עליה עם ממשיכו.

[4] בכלל משתמש ישעיהו שם במוטיבי השעבוד המצרי ומכותיהם, כנגד מצרים של זמנו, כך: 'ונעו אלילי מצרים', 'ומלך עז ימשל בם', 'נהר יחרב ויבש.. דללו וחרבו יאורי מצור', 'אוילים.. חכמי יעצי פרעה', 'ונגף ה' את מצרים', והסיום: 'ועבדו מצרים את אשור'. רק אצל מצרים משתמש ישעיה בכל המונחים החוזרים על אירועי יציאת מצרים, מלך עז ומשעבד, פגיעה במקורות המים וחרבתם, בושת החרטומים, מגפות, וענשם בשעבוד. וראה עוד להלן בסיכום פי"ב.

[5]ברור שמבלעדי פרק זה אין מובן לכל המשך האירועים בספר שמות, והוא חייב היה להיות בדיוק היכן שהוא ממוקם בתורה.

כל המונחים שבפרשה זו אינם מתאימים כלל לימי הנביאים, השאלה 'מה שמך' הנשאלת כלפי האלהים נמצאת ביעקב (השימוש בשופטים הוא משני כמו שנתבאר בהערה לעיל בפרק זה), המונח 'אהיה אשר אהיה' לא חוזר בשום מקום בימי הנביאים כשמו של ה' או דבר כיוצא בו (בכתובת הקדומה של קרת חדשת, בנוגע לאל (?) פיגמליון  נאמר 'חלץ אשר חלץ', ורגילים לפרש 'הציל את אשר הציל'. ראה אנצ"ע, פיגמליון. בשמו יש רמז לאל 'עליון'). הביטוי 'אלהי העברים' הידוע לנו מתקופות קדומות כאלו.

התיאור של התגלות מלאך בהקיץ מתוך אש, מתאים רק לתקופה זו, כפי שנתבאר באריכות בפירוש לפסוק ב'. כמו כל צורת הנבואה של משה, והיכולת להתווכח ולדון עם ה'.  הביטוי 'אלהי אביך' נמצא רק עד תקופה זו, כמו שנתבאר בפירוש. וכן המוטיב של הסתרת הפנים והפחד להתבונן באלהים, מתאים לתקופה הקדומה, כמו ביעקב 'ראיתי אלהים פנים אל  פנים ותינצל נפשי' (בראשית לב' לא'), ובמנוח 'מות נמות כי אלהים ראינו' (שופטים יג' כב'). 'לא יראני האדם וחי' (להלן לג' כב'). כל אלו הולכים על נבואה בהקיץ, כי הנביאים האחרונים במחזותיהם תמיד אומרים 'ראיתי את ה', (מ"א כב' יט', ישעיהו ו' א', יחזקאל א' כח').

[6] ראה פירוש על יא' ז'. ולא כטור סיני הלץ שלמד מיהושע, שפירוש הביטוי 'לא יחרץ כלב לשונו' הוא: לא נעשה לבני ישראל נזק ואפילו לא נעשה חריץ בלשונו של כלב מכלביהם.. "שכן דרכו של הכלב להוציא את לשונו ולהיפגע בה", ולכן מתאים לומר גם על אדם ש"לא חרץ איש את לשונו"…

[7] הנסיונות לעשות מהשיר את התיאור המקורי, עקרים ואנכרוניסטיים, המשורר נוטל לעצמו חופש מהתבנית התיאורית ומזווג תיאורים זה בזה למען יופי השיר והכוונה הספציפית שהוא עוסק בה. אם לא היה כך לא היה טעם בשירים. כל הנביאים האחרים כבר ציינו ל'אותות ומופתים' כדי שמי שרוצה לדעת את התיאור ההיסטורי המסודר יוכל לקראו בתורה. השיר בא לתת פרספקטיבה מסויימת.

המספר עשר כידוע לא מוזכר בתורה כמנין המכות. -אם כי סביר שהוא חלק ממבנה הפרשה. במקרה שלנו תהלים חורז יחדיו שבע מכות, מספר בעל ערך עצמאי. הוא משמיט את כנים שחין וחשך שבאו ללא התראה, ואולי נחשבו לפיכך בעיני המצרים או בעיני אחרים כתולדה והמשך של המכות הקודמות. מזמור אחר פותח דוקא במכת חשך, שנחשבה כענין מהותי, ולא מפני שסבר בהכרח שהיא הראשונה מבחינה כרונולוגית.

 (וכבדיחה בלתי מוצלחת נציין לדעת ל. פינקלשטיין שמזמורי תהלים אלו נתחברו ע"י יהודי אלכסנדריה בתקופה התלמיית, ולכן קיצרו במכות מתוך מגמה פרו מצרית..).

על כל זאת יש ללמוד מהחירות שנטלו לעצמם המספרים שהיו אחרי שכבר נתקדשה התורה ונתפרסמה ואחרי תרגום השבעים, כדוגמת: פילון, יוסף בן מתתיהו, קדמוניות המקרא, ואפילו מדרשים שונים. אין לחירות זו דבר עם גירסה אחרת מן התורה ועם טקסטים חילופיים, אלא רק חירות ציורית אגדתית, או דרשנית ופרשנית. ודי אם נזכיר שגם החיבור ההלניסטי המאוחר חכמת שלמה מונה רק שבע מכות.

ע"כ נתעלם לגמרי מכל הנסיונות הדוגמטיים ליצור מיטת סדום של חזרות מונוטוניות בין כל קטע ומקור, כפי שכותב ליונשטם למשל בעיצומו של דיון השוואתי ארוך: "ספק הוא אם תוכן מכת הבכורות שווה הוא בתורה ובמזמורים, התורה מפרשת שמכת הבכורות חלה גם על בכורי הבהמה, ואילו המזמורים אינם מזכירים את מכת בכורות הבהמה לפחות לא במפורש, חוץ מתהלים קלה' ח'" (מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה עמ' 42). נניח שכל שלשת המזמורים לא מזכירים את הפרט של בכור בהמה, דהיינו "לא במפורש", מלבד אחד שכן מזכיר במפורש, מה זה אומר? מה הערך של "חקירה היסטורית" שכזו?

הסיכום שלו (בעמ 76) אומר הכל: "השוואה כוללת של כל תיאורי המכות, מעלה מיד את חשיבותו המרכזית של התיאור שבספר שמות, שהוא המקור היחיד המקיף את כל המוטיבים הידועים משאר המקורות. אין לך אף מוטיב אחד במקורות שמחוץ לתורה שאינו בתורה, בעוד שרבים הם המוטיבים הנמצאים בתורה וחסרים במקורות החיצוניים".

[8] מזמור זה מחבר את ערוב עם כנים ושוב הוא מונה שבע מכות. ראה הערה קודמת. זה מדגים כיצד המכה נחשבת לאחת – כאן – יחד עם הבאה אחריה. על הקשר בין ערוב לכנים, ראה פירוש במקומו.

[9] ישעיה אומר שם: "ונשתו מים מהים ונהר יחרב ויבש", ומסתבר שגם זה רומז להתיבשות מי ים סוף.

[10] עוד משתמש יחזקאל בביטוי: "בכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה'" (יב'), בכתבו: "ובמואב אעשה שפטים וידעו כי אני ה'" (כה' יא').

[11] והעסק שעשו חוקרים שונים מהעובדה שיחזקאל אינו מזכיר במפורש את דין בכור בהמה, אין לו בסיס. הוא גם אינו מזכיר את ראשית הגז, המעשר, וחלק הכהנים בשלמים, למרות שלכל הדעות כבר היו לפניו בספר דברים. אופי קדמות חוקי הבכור עולה באופן ברור, כנגד שאר התיאוריות המופרכות מאליהן.

[12] אפשר שבכלל גם מעשה המקושש, אבל המקושש היה יחיד, ויחזקאל מדבר על רבים.

[13] המים היוצאים מחורב הפכו לנחל, ככתוב בדברים ט' "הנחל היורד מן ההר", ורפידים היתה בתחום זרימתו של הנחל שהיה עד אז חרב. ומכאן הדיבורים במזמורים על נהרות היהוצאים מן הסלע.

[14] השם 'דרור' ע"פ ויקרא כה י "וקראתם דרור בארץ", ויקרא אמנם עוסק ביובל בו גם הקרעות חוזרות, וראה יחזקאל מו י המזכיר שנה זו כדבר ידוע: "וכי יתן מתנה לאחד מעבדיו והיתה לו עד שנת הדרור". בנוגע לתקנות ה'מישרום' מן האלף השני לפני הספירה, שיש קשר בין אחד הכינויים שלהם והמלה 'דרור', ראה אופנהיימר (אוטופיה ומציאות במחשבה המקראית, בתוך: שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום עמ' 10 ואילך) שלא היו אלו תקנות קבועות אלא לפי רצונו של המלך בזמן שירצה, וכן שנגעו רק לשכבות מסויימות שהמלך חפץ ביקרן, ולא באמת דאגו לחלשים.

[15] החזרת וכיבוש העבדים, נעשתה כנראה בנימוקים משפטיים, שהרי משעה שנעשה העבד בן חורין, אין שום דרך להחזירו לעבדות, אפילו אצל הרומאים לא התאפשר דבר כזה. וכנראה המדובר היה במעמד גבוה המנצל מעמד נמוך ממנו, עקב חובות, אריסות, וכדו', כפי שהיה בימי הביניים בתקופה הפיאודלית, בן המעמד הנמוך היה צמית, והדבר הוצדק ע"י חובות ושעבודים אינסופיים שלא היתה שום דרך להיחלץ מהם. ודיני עבדים לא פותרים בעיה זו, שכן כל עוד האדם משועבד עד קצה האופק, אין משמעות אם יוגדר כעבד או שיוגדר 'רק' כצמית. גם שנת הדרור המוזכרת שם בירמיה לא יכלה לעזור, שכן המדובר בשעבודי קרקעות ולא בהלואות. ירמיה ציוה אותם לבטל את כל ההסדר הזה, אבל המצב בשטח החזיר אט אט את הכל לקדמותו.

כיוצא בזה אומרת האשה השונמית "והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים" (מ"ב ד א), אבל אין הכוונה לעבדות ממש, אלא שהם נדרשו לעשות במלאכה כדי לכסות את החוב, הבנים נותרו עמה בבית, כמתואר בהמשך "וסגרת הדלת בעדך ובעד בנייך". וכנראה מדי פעם היה דורש מהם עבודות, או שהיה זה רק איום. וראה הערה 149.

[16] בניהו נמנע מלפגוע בו, שכן יואב התנגד לצאת, והתורה אומרת "מעם מזבחי תקחנו למות", ולא להרגו במקום המזבח. אבל שלמה הורה להרגו בדלית ברירה אחרת. יואב עצמו כנראה לא ראה את עצמו כרוצח, שכן את הנהרגים הגדיר כאויבי המלך (ותומכי שאול), ורוצח שאינו מזיד יכול להיקלט בבית ה', כמו בעיר מקלט. וכן סמך על התקדים, שאדוניה (שם א נ) החזיק בקרנות המזבח וזכה להינצל, אך אדוניה לא היה רוצח במזיד. ייתכן שיואב החזיק במזבח, משום שנסמך על לשון הכתוב "מעם מזבחי", שלדעתו במקרה שלו המזבח היה ראוי להצילו, אבל פשט הדברים שעדיין לא נצטוו להקים בית, אלא רק מזבח, ולכן דובר על המזבח. אבל אין המזבח יותר קדוש מן ההיכל. אמנם בהלכה ישנו ביטוי לקליטת המזבח, שאף הפסולים, "אם עלו לא ירדו" (משנה זבחים ט ב). בכלל לפי ההלכה אין המזבח קולט אלא כהן ועבודה בידו, וממילא בודאי המדובר רק כשהוא על גבי המזבח, מקום העבודה, אבל יואב לא סבר כן.

[17] יתכן שבעקבות הדין הזה נתפסת כל חבילת בגד או כלי עבודה כבלתי ראויה, שכן אין טעם לקחת ולהחזיר, וכפי שאומר יחזקאל 'חבול לא חבל', וראה הערה 48.

[18] האיש שהביא לאלישע לחם בכורים (מ"ב ד מב), הביא לחם מובחר מהתבואה הראשונה, אבל לא בא לקיים דין הבאת הבכורים לה', שגם אינו מתקיים ע"י לחם, ואין לחם מובא לה' כלל.

[19] על התיאוריות הבדויות בנוגע לסוכות, ראה הערה לסיכום שמות יב, ובפרק: צחוק הגורל של ביקורת המקרא, שגיאות היסטוריות, וכן ראה טור סיני הלשון והספר עמ' 84: כמה משירי ספר התהלים לקוחים הם מתוך תיאור של חג הסוכות חג סוכות היסטורי בימי דוד המלך. (חג האסיף מוזכר כבר באבלה, ס' אבלה עמ' 159).

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

2
Leave a Reply

avatar
 
smilegrinwinkmrgreenneutraltwistedarrowshockunamusedcooleviloopsrazzrollcryeeklolmadsadexclamationquestionideahmmbegwhewchucklesillyenvyshutmouth
1 Comment threads
1 Thread replies
0 Followers
 
Most reacted comment
Hottest comment thread
2 Comment authors
צוות האתראורי Recent comment authors
  Subscribe  
Notify of
אורי
Guest
Member
אורי

מה אתם מנסים להוכיח כאן?
ברור שמחברי ספר שמות נעזרו במקורות קדומים יותר.
אם הם היו כותבים ספר שלם מאפס, בבת אחת, אז זה היה כמעט בלתי אפשרי לשכנע בזה כל כך הרבה אנשים. דברים כאלה קורים בהדרגה.

וסביר מאוד להניח, שחלק מהמקורות הקדומים שכותבי התנ"ך השתמשו בהם – היו עוד בימי הנביאים.