האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

תקבלו מייד
אישור מס הכנסה לעניין תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה
10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

עדי אביר ועץ החרובים

תמונה של צוות האתר

צוות האתר

בעקבות דיון עם אחד הגולשים, שביקש להתייחס למאמריו של עדי אביר, הבהרתי כי התייחסתי כבר ל6 מאמרים שלו, ואין טעם לבזבז עוד אנרגיה על מי שהוכח כסלפן כרוני, וכשמעמתים אותו עם נתונים הוא טוען שהם "מדברים בעד עצמם" גם כאשר הם שגויים… ובמקום להתייחס ענינית הוא פשוט פוצח בהטפה שהחרדים לא יותר חכמים מהפרופסורים… אמנם הצעתי לגולש היקר שוב, לבחור מאמר שבעיניו שוה התייחסות, ואתייחס אליו.

אתמול קיבלתי ממנו בקשה להתייחס למאמר של עדי אביר "רשב"י המערה ועץ החרוב"?

לא התלהבתי מהפרוייקט, מכיון שבד"כ חסר טעם להתייחס למאמרים כאלו, אגדות חז"ל הרבה פעמים אינן תיאור מפורט של התרחשויות, אלא רק מתארים נקודה מסויימת, ולכן אין בכלל משמעות לכל ה'קושיות' שנשאלות על מספר שורות שלא מתיימרות בכלל לתאר את כל ההתרחשות.

למרות זאת, מכיון שנתבקשתי, ומכיון שעדי מוליך שולל את מאמיניו התמימים, נתייחס גם לערימת ההבלים הזו.

כך כותב עדי:

אני רק קובע שלא ניתן להתקיים במשך שלוש עשרה שנים על מים וחרובים בלבד ומי שלא מאמין לי מוזמן לנסות זאת במשך שלוש עשרה ימים שלא לדבר על שלוש עשרה שבועות.

החרוב הוא פרי עשיר בסיבים ודל בכולסטרול וכל מאה גרם מבשרו מספקים 540 קלוריות, 59.3 גרם פחמימות (מתוכם 34.1 גרם סוכרים), 8.15 גרם חלבונים ו-31.3 גרם שומן (מתוכם 29 גרם שומן רווי)[ה]. למרבה הצער החרוב אינו מכיל שתי חומצות אמיניות חיוניות, טריפטופן וולין, שמחסורן עושה בגוף שמות וגורם לכל מיני תופעות בלתי רצויות. אך גם אם נתעלם מהמחסור בשני אבני הבניין החיוניים הללו[ו] עלינו עדיין להתעמת עם העובדה שאדם ממוצע צריך להכניס לגופו מידי יום כ-0.8 גרם של חלבונים עבור כל קילוגרם במשקלו. גם אם נניח שהאב ובנו היו אנשים צנומים במיוחד עדיין נאלץ להסיק שכל אחד מהם היה חייב לאכול כ-600 גרם חרובים רק בכדי לשמר את רקמות השריר, ליצור אנזימים והורמונים, לשמור על לחץ אוסמוטי וכדומה. הבעיה היא שיחד עם החלבונים הללו כל אחד מהרבנים היה דוחס לגופו גם למעלה מ-3200 קלוריות, 200 גרם סוכר ו-174 גרם של שומן רווי מה שבהכרח היה מביא מהר מאד להשמנת יתר, שיניים רקובות, התפרצות מחלת הסוכרת והסתיידות העורקים. בנוסף, הכמויות ההיסטריות של השומן הרווי היו מעלות את רמת הכולסטרול הרע, מחישות את התפתחותן של כל מיני מחלות לב ומגבירות את הסיכון לחלות בסוגים שונים ומשונים של סרטן.

כל זה הוא רק קדימון קצר לבעיות האמיתיות שמתעוררות אצל כל מי שמכניס לגופו אך ורק חרובים: הגוף דורש כ-750 עד 900 מיקרוגרם של ויטמין A בעוד שבשש מאות גרם חרובים ניתן למצוא רק 6 מיקרוגרם מהויטמין הזה. מחסור בויטמין A גורם לנשירת שיער, רגישות לזיהומים ויראליים, יובש והתעבות העור, דלקת בריריות מערכת העיכול, שלשולים דמיים, הפרעות עיכול, אבדן ראית לילה ולבסוף אף עיוורון, אבנים בשלפוחית השתן וכיס המרה והפרעות בתפקוד מערכת העצבים.

באותו אופן, 600 גרם חרובים מספקים רק את מחצית הכמות היומית המומלצת של ויטמין B1 ועם חלוף הזמן שני הרבנים היו חייבים לחלות במחלת הברי ברי שמביאה עימה פגיעה קשה במערכת העצבים, חולשה כללית, הפרעות במערכת העיכול, עייפות כרונית ופגיעה בלב. ניתן אמנם להתמודד עם המחסור בויטמין B1 על ידי אכילת כמות כפולה של חרובים אבל אם השניים היו מנסים לפתור כך את הבעיה הם היו צורכים מידי יום ביומו 6,400 קלוריות, 400 גרם סוכר ו-350 גרם שומן רווי ומגדילים לא רק את הקף המותניים אלא גם את הסיכון לחלות בסוכרת ומחלות לב.

לצד ויטמין B1 הגוף זקוק גם לויטמין B6 אבל גם במקרה זה אין ב-600 גרם חרובים יותר מאשר כמחצית מהמנה היומית הנדרשת ולכן, בנוסף לכל הצרות, שני הרבנים היו חייבים לסבול גם מחולשת שרירים, התכווצויות שרירים, עצבנות, הפרעות שינה, איטיות בחשיבה, פגיעה במערכת העצבים המרכזית והתקפות של דיכאון.

צריכת החרובים המשוערת של רבי שמעון ובנו הייתה גם מספקת להם פחות משליש הצרכים היומיים בחומצה פולית (ויטמין B9) ושוב היינו אמורים לצפות שהשניים יסבלו מאנמיה, בעיות זיכרון, בעיות שינה, אפאתיה, עייפות ופוביות למיניהן.

בחרובים אין אפילו רמז לויטמין B12 ומחסורו של הויטמין הזה גורם לתופעות הבאות: אנמיה ועימה חולשה כללית, סחרחורות, קוצר נשימה, דפיקות לב, ובמקרים קיצוניים אף אי ספיקת לב; תופעות נוירולוגיות ופסיכיאטריות דוגמת קהות חושים, עקצוץ בגפיים, נוירופתיה, חולשת שרירים, אובדן זיכרון, דיכאון ובעיות בשליטה בסוגרים; ניוון של רקמה בעמודות האחוריות והצדדיות של חוט השדרה; מחלות לב וכלי דם דוגמת  מחלת לב כלילית, תעוקת לב, אוטם בשריר הלב, שבץ מוחי ופגיעה בכלי דם היקפיים, היווצרות קרישי דם והיווצרות של טרשת עורקים; תופעות במערכת העיכול, תת ספיגה במעי הדק, שלשולים, כאבים בלשון, אובדן תיאבון ובנוסף, סיכוי לפתח סוגים מסוימים של סרטן.

לבסוף, 600 גרם של חרובים יכניסו לגוף רק 3 מתוך 90 המיליגרמים של ויטמין C להם אנו זקוקים מידי יום ביומו. מחסור בויטמין זה מביא עימו שיניים משוחררות, דימום שטחי, שבריריותכלי הדם, כושר התרפאות ירוד, בעיות במערכת החיסונית, אנמיה קלה ובסופו של דבר גם את המחלה הקטלנית 'צפדינה' (Scurvy) שעד 1753 עשתה שמות במלחים שלא אכלו פירות וירקות טריים במשך החודשים הארוכים שבילו בלב ים.

אם לא די בכל המכות הללו, השניים היו אמורים להתמודד גם עם העובדה שגוף שצורך 600 גרם חרובים ליום צריך גם להפריש כמות דומה, במיוחד לאור העובדה שהפרי ידוע בתרומתו לפעילות מעיים תקינה. שני הרבנים היו אמורים להפריש, אם כך, כ-1.2 קילוגרמים של צואה מידי יום, כלומר 438 קילוגרמים לשנה או כמעט 5.7 טון במהלך 13 שנות שהותם במערה, שלא לדבר על נהרות השתן שהטבע דרש מהם להפיק מידי יום ביומו. המחסור בויטמינים A ו-B12 גורם, כזכור, לחולשה, שלשולים ובעיות שליטה בסוגרים ולכן לא נטעה אם נניח שהשניים לא תמיד הצליחו להתרחק כברת דרך הולמת לפני שהם נאלצו לעצור ולעשות את צרכיהם, שלא לדבר על כך שהשאיפה לצמצם למינימום את משך ביטול התורה כפתה עליהם להעדיף את הקרבה על פני ההיגיינה. האילוצים הללו מלמדים אותנו שהרבנים ייצרו בקרבת מערתם מפגע תברואתי רציני שללא ספק משך את תשומת ליבם של כל הזבובים, היתושים ושאר מיני המעופפים של המחוז והללו לבטח שמחו לנצל את שפע המזון על מנת לפרות ולרבות ולמלא את כל הארץ. המזון המעופף אמור היה למשוך לסביבה גם את כל החיות שאוהבות לסעוד את ליבם על זבובים, יתושים ומרעיהם ועד מהרה הייתה מתפתחת באזור מערכת אקולוגית שלמה שלא הייתה תורמת מאומה לבריאותם ו/או שלוות נפשם של זוג העוסקים בתורה.

ניתן להעלות עוד ועוד בעיות קטנות, למשל בעיית ההתמודדות עם חיות הטרף שלבטח נמשכו לנחילי העכברושים שמן הסתם התפתחו באין מפריע במתחם בו המים והמזון נמצאים בשפע כה רב, בעיית שמירת חום הגוף בימי החורף הקרים בהם רק שכבה דקה של חול חצצה בין גופות הצדיקים לבין איתני הטבע, בעיית המבקרים הבלתי-קרואים, רועי צאן ואולי גם מחלקות של חיילים, שסקרנותם המריצה אותם לברר מה לחרוב, למעיין ולצחנה בחבל ארץ כה נידח וכדומה. עם זאת אין טעם לטרוח בחיפושים אחר צרות לא רלוונטיות שכן בסופו של דבר מתוך המערה לא זחלו החוצה, כפי שהיינו מצפים, שני שברי אדם שמנים, קרחים, עקוצים ומשלשלים שאיבדו את השליטה על סוגריהם ותאבונם והפכו לדיכאוניים, שכחנים, אפאתיים, קהי חושים, כבדי מחשבה, עצבנים, עיוורים, אנמיים, בעלי שיניים רקובות ומסויידי עורקים. למעשה, שני הצדיקים אפילו לא נפגעו בשבץ מוחי, סוכרת, תעוקת לב, אוטם שריר הלב, מחלת הברי ברי, צפדינה וטרשת עורקים וסביר להניח שהם אפילו לא סבלו מאבנים בשלפוחית השתן וכיס המרה, חולשת שרירים, התכווצויות שרירים, פגיעה במערכת העצבים המרכזית, בעיות שינה, פוביות, סחרחורות, קוצר נשימה, דפיקות לב, עקצוץ בגפיים, ניוון של רקמות בחוט השדרה, תת ספיגה במעי הדק, כאבים בלשון, כושר התרפאות ירוד ובעיות במערכת החיסונית.

 

ובכן כך זה נראה כשמנסים ללמוד על תזונה מתוך ויקיפדיה, בצירוף אג'נדה של הפרזה ילדותית, שנראית כמו דברים של מישהו שאין לו שמץ של מושג מה זה 'אקולוגיה'.

ונתחיל מן ההתחלה:

"אני רק קובע שלא ניתן להתקיים במשך שלוש עשרה שנים על מים וחרובים בלבד ומי שלא מאמין לי מוזמן לנסות זאת במשך שלוש עשרה ימים שלא לדבר על שלוש עשרה שבועות".

עדי קובע, שלא ניתן להתקיים במשך 13 ימים על מים וחרובים בלבד. מעניין שבאתרים של תזונה טבעונית נכתב הרבה פעמים: "החרוב הוא אחד הפירות העשיר ביותר במרכיבים חיוניים. אפשר להתקיים רק עליו תקופה ארוכה יחסית". (ראה למשל טבע לייף, ועוד רבים). לפי חלק מהפירושים יוחנן המטביל היה ניזון מחרובים בחיותו במדבר זמן רב. בזמן המצור הגדול על מלטה שנמשך שנתיים ניזונו רבים מחרובים בהיעדר כל אספקה אחרת לאי (בארצות הים התיכון, בעיתות רעב החרוב שימש כמזון עיקרי). בכל  מקרה ברור שהקביעה שלא ניתן להתקיים על חרובים 13 ימים מגוחכת ומתאימה למי שאמרה.

בכלל, כפי שכתבנו בפתיחת הדברים, כל המאמר הזה חסר טעם, לא כתוב בכלל באגדה שהם אכלו רק חרובים, כתוב שהיה להם עץ חרובים שסיפק להם את האוכל הבסיסי, יתכן בהחלט שהיו צדים עופות ואוכלים אותם, שאכלו חגבים, שבלילות לפעמים היו יוצאים וקוטפים אתרוגי בר, ובכלל ישנם המון עשבים שניתן להיזון מהם. אבל לשם קיום קבוע הם היו חייבים מרכיב מזין ומשביע שיהיה להם זמין תמיד. ואת כל התוספות יכלו להשיג רק לפרקים.

הביטוי בגמרא 'אתרחיש ניסא', אינו מתכוין לשינוי הטבע, כפי שמשתמשים בדיון הפילוסופי במונח 'נס', אלא לכך שההשגחה העליונה דאגה להם, וגם בזמננו משתמשים ב'נס' לפעמים במובן של השגחה, כותרת בעיתון: "בנס נמנע פיגוע", לא מתכוונת לומר שחוקי הטבע הופרו, אלא שהיה זה מזל גדול, וכך הלאה. בהתחבאות רשב"י ובנו במערה לא בהכרח שהיה שום נס חורג מן הטבע, אלא רק השגחה שזימנה להם את צרכיהם.

כל דברינו מכאן ואילך, הם רק בשביל להראות כיצד אביר משטה במאמיניו התמימים, ולא רלבנטיים באמת לשאלת התקיימות הסיפור.

"החרוב הוא פרי עשיר בסיבים ודל בכולסטרול וכל מאה גרם מבשרו מספקים 540 קלוריות. 59.3 גרם פחמימות (מתוכם 34.1 גרם סוכרים), 8.15 גרם חלבונים ו-31.3 גרם שומן (מתוכם 29 גרם שומן רווי)".

לא ברור למה במשפט הראשון צריכים לעשות כל כך הרבה טעויות. עיון באתר של משרד החקלאות האמריקני (ובכל מקור מידע אחר, למשל באתר פודס) מגלה שאף אחד מהמספרים שברשימה הזו אינו נכון!

ב100 גרם חרובים יש 222 קלוריות ולא 540, מתוכם 88.8 פחמימות (ולא 59.3), כמות הסוכרים היא 49 (ולא 34.1) כמות החלבון היא 4.62 (ולא 8.15), כמות השומן היא 0.65 (ולא 31.3), כמות השומן הרווי היא 1 גרם (ולא 29! נתון שקרי שעדי 'משתמש' בו בהמשך).

"למרבה הצער החרוב אינו מכיל שתי חומצות אמיניות חיוניות, טריפטופן וולין, שמחסורן עושה בגוף שמות וגורם לכל מיני תופעות בלתי רצויות".

למרבה הצער הד"ר עדי לא מביא מקור לידיעה הזו, לפי מרכז המידע של ארגון החקלאות האמריקאי כאן, חרוב מכיל 0.048 מ"ג של טריפטופן ל100 גרם. (הוא מצויין ברשימה כמס' פריט 16055), ולפי הרשימה הזו, החרוב מכיל גם ולין בכמות של 0.446 ל100 גרם. בכל מקרה טריפטופן וולין נמצאים כמעט בכל גוף אורגני, וגם אם לא היו בחרוב, מספיק לאכול זרעים של צמחים שונים המצויים בכל מקום.

"אך גם אם נתעלם מהמחסור בשני אבני הבניין החיוניים הללו[ו] עלינו עדיין להתעמת עם העובדה שאדם ממוצע צריך להכניס לגופו מידי יום כ-0.8 גרם של חלבונים עבור כל קילוגרם במשקלו. גם אם נניח שהאב ובנו היו אנשים צנומים במיוחד עדיין נאלץ להסיק שכל אחד מהם היה חייב לאכול כ-600 גרם חרובים רק בכדי לשמר את רקמות השריר, ליצור אנזימים והורמונים, לשמור על לחץ אוסמוטי וכדומה".

600 גרם ליום הם מעט מאד, כל אדם שאוכל שלש ארוחות ביום, צורך מעל קילו וחצי של מזון ביום, ולפעמים הרבה יותר. גם אם יושבי המערה לא היו צנומים כלל, הם אכלו מן הסתם הרבה יותר חרובים.

"הבעיה היא שיחד עם החלבונים הללו כל אחד מהרבנים היה דוחס לגופו גם למעלה מ-3200 קלוריות, 200 גרם סוכר ו-174 גרם של שומן רווי מה שבהכרח היה מביא מהר מאד להשמנת יתר, שיניים רקובות, התפרצות מחלת הסוכרת והסתיידות העורקים. בנוסף, הכמויות ההיסטריות של השומן הרווי היו מעלות את רמת הכולסטרול הרע, מחישות את התפתחותן של כל מיני מחלות לב ומגבירות את הסיכון לחלות בסוגים שונים ומשונים של סרטן".

חישוב הקלוריות של עדי בנוי על הטעות הראשונה שלו, הוא מכפיל פי 3 את כמות הקלוריות בחרוב, לפי האתר הזה למשל, ב100 גרם חרוב יש 180 קלוריות, לפי הד"ר עדי יש 540 קלוריות, בדיוק פי 3.

לגבי שומן רווי, כאמור לעיל, ב100 גרם חרובים יש רק 1 גרם של שומן רווי (לפי משרד החקלאות האמריקאי 0.9 גרם), ולכן אכילת קילו חרובים היא אכילת לכל היותר 10 גרם שומן רווי. בפורטל לתזונה בריאה מחשיבים את החרוב כדל קלוריות. החרוב אינו "דל בכולסטרול" כפי שכותב עדי, אלא אינו מכיל כולסטרול כלל. מחקרים מראים שאכילת חרובים מורידה כולסטרול LDL וטריגליצרידים ב20%. לא השמנת יתר ולא עליית כולסטרול אלא להיפך. גם באמריקה ממליצים עליו לדיאטה ולעזור לשמור על המשקל. כך זה נראה כשבור מנסה לבנות מודל רפואי על פי נתונים שגויים ואפס הבנה בעניני תזונה.

(בכלל עדי משתמש כאן בגוזמאות מגוחכות, נניח שהכולסטרול שלהם היה עולה, אז "יש סיכון לחלות בסוגים שונים ומשונים של סרטן", אז מה? גם כיום חלקים גדולים מאד מהעולם המערבי לוקים בכולסטרול גבוה, לא כל כך מהר מתים מכולסטרול, נכון שזה  מעלה את הסיכון לסרטן, ועדיין, מאות מליוני אנשים עוד בחיים עם הכולסטרול, בכלל בעת העתיקה רוב האוכלוסיה לא היו מגיעים לגילאים בהם הסרטן מתחיל להיות שכיח).

לגבי הסוכר, לא ברור אם זה מבורות או סתם אונאה, לא מדובר בגלוקוז, אלא בסוכר טבעי, בפורטל לתזונה בריאה ממליצים על החרוב עבור סוכרתיים, משום שהחרוב: "עשוי לסייע במניעת תנודות ברמות הסוכר בדם והשפעתו על רמת הסוכר בדם מינורית יותר, בהשוואה לגלוקוז". "קמח חרוב הוא אפשרות בטוחה עבור חולי סוכרת" (מקור). כאן וכאן ממליצים עליו עבור "ריפוי סוכרת".

"כל זה הוא רק קדימון קצר לבעיות האמיתיות שמתעוררות אצל כל מי שמכניס לגופו אך ורק חרובים: הגוף דורש כ-750 עד 900 מיקרוגרם של ויטמין A בעוד שבשש מאות גרם חרובים ניתן למצוא רק 6 מיקרוגרם מהויטמין הזה. מחסור בויטמין A גורם לנשירת שיער, רגישות לזיהומים ויראליים, יובש והתעבות העור, דלקת בריריות מערכת העיכול, שלשולים דמיים, הפרעות עיכול, אבדן ראית לילה ולבסוף אף עיוורון, אבנים בשלפוחית השתן וכיס המרה והפרעות בתפקוד מערכת העצבים".

אחרי שראינו את ערכו של ה'קדימון' הנלעג, נגיע לעיקר: מחסור בויטמין A הוא הבעיה האמיתית!!

ראשית, יש כאן ערבוב בין הצריכה היומית המומלצת, לבין מה שהגוף "דורש", הצריכה המומלצת היא מצב אופטימלי שיש שואפים להגיע אליו בימינו, למעשה רבים לא מגיעים אליו ולא צורכים את הצריכה המומלצת של ויטמינים ותוספים אחרים. מה גם שהצריכה המומלצת מתחשבת בחיים של פעילות, ולא בחיים של ישיבה במקום אחד בלי תנועה, שדורשים הרבה פחות אנרגיה.

שנית, גם כאן עדי כמובן מאליו מסלף את הנתונים, ובכן לפי משרד החקלאות האמריקני, 100 גרם חרוב מכיל 14 IU ויטמין A, כלומר אכילת קילו חרובים ליום מכילה 140 IU שהם קרוב למחצית מהצריכה היומית המומלצת. ייתכן כמובן שהם הוסיפו לעצמם את הכמות של ויטמין A ע"י אכילה מזדמנת של ירקות בר וכדו', ויתכן שהם שרדו עם כמות מועטה. יש לזכור שהחרוב משמש כצמח מרפא לחלק גדול מהבעיות שנגרמות בהיעדר ויטמין A:

"מסייע לבריאות העצם, השיניים והציפורניים – בשל תכולת הסידן הגבוהה שבו (352 מ"ג סידן ב 100 גרם). לצורך העניין, שתי כפות של אבקת חרובים מספקת 42 מ"ג סידן.

מכיל נוגדי חימצון חשובים בשם פוליפנולים ששמם נקשר במניעת סרטן, הגנה על בריאות הלב וכלי הדם, שמירה על לחץ דם תקין, סיוע לבריאות המוח, הפחתת תהליכים דלקתיים ועוד.

קור לסלניום – מינרל החיוני לתפקוד בלוטת התריס, ייצור DNA ופעילות תקינה של מערכת החיסון (מסייע בהגנה מפני זיהומים ונזק חימצוני). כוס אחת של קמח חרובים מכילה 5.5 מק"ג סלניום, המהווים כ 10% מהתצרוכת היומית המומלצת.

עשיר בטאנינים (שגם הם משתייכים למשפחת הפוליפנולים) – אותם חומרים בעלי השפעה המסייעת בכיווץ ריריות וכן במוצילגים המסייעים לשיקום רירית המעי והקלה במצבי שילשול.

מקור לסיבים תזונתיים – שתי כפות של אבקת חרובים מספקות 5 גרם סיבים תזונתיים, המהווים 20% מהמינון היומי המומלץ. סיבים תזונתיים מסייעים לתחושת מלאות, מסייעים לשיפור פעילות מערכת העיכול (עצירות ושלשולים), איזון רמות הסוכר והכולסטרול בדם ועוד.

מסייע לטיפול באפטות וסיוע באיחוי פצעים.

סירופ חרובים משמש לטיפול במחלות כלי הנשימה (במיוחד ברונכיטיס).

(מתוך: הפורטל לתזונה בריאה).

תכונותיו של החרוב:

מאחה רקמות פגועות

אנטי דלקתי

הפחתת חומציות בקיבה

מאלחש (מרגיע כאבים)

אנטי דכאוני

מפחית שיעול (עדין)

כאן).

את כל הנתונים האלו הד"ר עדי לא מספר למאמיניו התמימים, הקונים באמונתם התמימה כל חשבון מופרך ושגוי שיעשה…

"באותו אופן, 600 גרם חרובים מספקים רק את מחצית הכמות היומית המומלצת של ויטמין B1 ועם חלוף הזמן שני הרבנים היו חייבים לחלות במחלת הברי ברי שמביאה עימה פגיעה קשה במערכת העצבים, חולשה כללית, הפרעות במערכת העיכול, עייפות כרונית ופגיעה בלב. ניתן אמנם להתמודד עם המחסור בויטמין B1 על ידי אכילת כמות כפולה של חרובים אבל אם השניים היו מנסים לפתור כך את הבעיה הם היו צורכים מידי יום ביומו 6,400 קלוריות, 400 גרם סוכר ו-350 גרם שומן רווי ומגדילים לא רק את הקף המותניים אלא גם את הסיכון לחלות בסוכרת ומחלות לב".

שוב, אין שום סיבה לחשוב שאכלו דוקא 600 גרם ולא פי שניים או שלש. הסיפורים על הסוכר והשומן רווי הם בדותות שרקח עדי ממוחו הקודח, כפי שהראינו לעיל. כמו כן 'הכמות המומלצת' היא לא הכמות האלמנטרית, מגוחך לכתוב שמי שצורך רק את מחצית הכמות היומית "יהיה חייב לחלות במחלת הברי ברי", ובודאי לא אם הוא בתנאים של תת פעילות כשהגוף אינו מבזבז אנרגיה. חלקים גדולים בעולם השלישי שצורכים אורז, סובלים מהיעדר ויטמין B1, ועדיין הם חיים וקיימים.

נדמיין לעצמנו שהיינו נתקלים במאמר של מכחיש שואה, הטוען שלא ייתכן שהסיפורים אודות השואה נכונים, כי הם מספרים על אנשים ששרדו במשך שנים ממזון שאין בו עשירית מהכמות היומית המומלצת של שום מינרל חיוני, והוא קובע שאי אפשר לחיות כך אפילו 13 יום. הרי כל קורא היה מגחך וממשיך הלאה, כמות מומלצת לחוד, והישרדות לחוד. אבל כשעדי כותב נגד איזו אגדה של חז"ל, זה נפלא, אף אחד מהמגיבים במשך השנים שחלפו מפרסום המאמר לא טרח לבדוק את הנתונים המצחיקים והשגויים שלו…

בכלל צריכים לדעת, שאין להקיש מהמצב הרפואי בזמננו לימי קדם, מערכת הרפואה המודרנית גרמה לכך שרוב האוכלוסיה תשרוד, גם החלשים, הפגים, בעלי הסיכון הגבוה, וכו'. בעבר יותר משליש מהילדים היו מתים ממחלות ילדים, ובהמשך היתה תמותה גבוהה מאד מגורמים רבים ושונים, האנשים שנשארו בחיים היו אנשים שהיתה להם יכולת הישרדות מוגברת. הם עמדו בתנאים הרבה יותר קשים ממה שאנחנו מכנים 'נורמטיביים', והם שרדו יחד עם מיחושים שכיום רואים אותם כתופעות לואי של היעדר מרכיבים חיוניים בתזונה. הרי גם מי שלא היה במערה, באותו זמן של מרד בר כוכבא, לא נהנה מתזונה משופרת ומשובחת.

"לצד ויטמין B1 הגוף זקוק גם לויטמין B6 אבל גם במקרה זה אין ב-600 גרם חרובים יותר מאשר כמחצית מהמנה היומית הנדרשת ולכן, בנוסף לכל הצרות, שני הרבנים היו חייבים לסבול גם מחולשת שרירים, התכווצויות שרירים, עצבנות, הפרעות שינה, איטיות בחשיבה, פגיעה במערכת העצבים המרכזית והתקפות של דיכאון".

שוב עדי חוזר על המנטרה של "היו חייבים לסבול", הוא מערבב סיכונים, עם "היו חייבים לסבול". וכמובן על ההנחה הקדושה שאכלו רק 600 גרם ביום, למה שאנשים שאין להם שום מזון אחר, יאכלו רק כמות זעומה יחסית של 600 גרם במשך יום שלם? כשהם רעבים והמזון הזה נמצא להם בשפע? שקלת פעם את צלחת תפוחי האדמה שאנחנו אוכלים בצהריים, כשלאחר מכן אנחנו אוכלים מנה נוספת, ובהמשך פרי, כמה פרוסות עוגה, כריכים לארוחת ערב, וכו' זו כמות הרבה יותר גדולה מ600 גרם.

"צריכת החרובים המשוערת של רבי שמעון ובנו הייתה גם מספקת להם פחות משליש הצרכים היומיים בחומצה פולית (ויטמין B9) ושוב היינו אמורים לצפות שהשניים יסבלו מאנמיה, בעיות זיכרון, בעיות שינה, אפאתיה, עייפות ופוביות למיניהן".

בחרובים אין אפילו רמז לויטמין B12 ומחסורו של הויטמין הזה גורם לתופעות הבאות: אנמיה ועימה חולשה כללית, סחרחורות, קוצר נשימה, דפיקות לב, ובמקרים קיצוניים אף אי ספיקת לב; תופעות נוירולוגיות ופסיכיאטריות דוגמת קהות חושים, עקצוץ בגפיים, נוירופתיה, חולשת שרירים, אובדן זיכרון, דיכאון ובעיות בשליטה בסוגרים; ניוון של רקמה בעמודות האחוריות והצדדיות של חוט השדרה; מחלות לב וכלי דם דוגמת  מחלת לב כלילית, תעוקת לב, אוטם בשריר הלב, שבץ מוחי ופגיעה בכלי דם היקפיים, היווצרות קרישי דם והיווצרות של טרשת עורקים; תופעות במערכת העיכול, תת ספיגה במעי הדק, שלשולים, כאבים בלשון, אובדן תיאבון ובנוסף, סיכוי לפתח סוגים מסוימים של סרטן.

לבסוף, 600 גרם של חרובים יכניסו לגוף רק 3 מתוך 90 המיליגרמים של ויטמין C להם אנו זקוקים מידי יום ביומו. מחסור בויטמין זה מביא עימו שיניים משוחררות, דימום שטחי, שבריריות כלי הדם, כושר התרפאות ירוד, בעיות במערכת החיסונית, אנמיה קלה ובסופו של דבר גם את המחלה הקטלנית 'צפדינה' (Scurvy) שעד 1753 עשתה שמות במלחים שלא אכלו פירות וירקות טריים במשך החודשים הארוכים שבילו בלב ים".

אין טעם לחזור שוב ושוב במה שוגה עדי, הוא מניח שלא היה להם שום מזון אחר אף פעם, והוא מערבב 'כמות מומלצת' עם 'מחסור'. לגבי ויטמין B12 נכתב באתר של קופ"ח כללית: "בגופנו קיימים מחסנים של ויטמין B12 שמספיקים לכמה שנים. לכן מחסור בוויטמין הזה אינו שכיח מאוד". B12 נעדר כמעט לחלוטין בצומח, ולכן טבעונים וצמחונים על פי הגדרה לא צורכים אותו כלל. מן הסתם יש משמעות לפגיעה מתמשכת מהיעדר של שנים רבות, ישנה טענה שויטמין B12 נוצר גם בצמחי מים מסויימים, ואולי במעיין של רשב"י היו כאלו (יתכן גם שהצמחונים שורדים מכיון שבפירות מצויים הרבה פעמים חרקים זעירים שמספקים חמרים מן החי, גם לפי ההלכה מותר לאכול חרקים שלא פירשו מן הצמח ונוצרו בתוכו), אבל כאמור ניתן לשרוד גם בלי צריכה קבועה של ויטמין B12. מספיק למצוא לפעמים ביצים של תרנגולת בר או של פסיונים, או אפילו ביצי יונים, כדי לקבל כמות של B12. אם במעיין שלהם היו גם דגים לפעמים, אז בכלל הם היו מסודרים מבחינה תזונתית. בהרי הגליל ישנם והיו צבאים, יחמורים, עזי בר, וניתן לצוד פעם אחת בעל חי, ולשמר את בשרו במלח לאורך זמן. אין להניח שרשב"י ובנו היו בהכרח שני גלמים שלא עשו שום דבר מלבד לאכול חרובים.

כדאי גם לדעת שיש הרבה סוגים וזנים של חרובים, ובכל אחד הרכב המינרלים עשוי להיות שונה, ראה כאן על סקירה של 7 זנים מתוך 80, אחוז הסוכר למשל, עשוי לנוע בין הזנים המנויים שם בין 47% ל56% (הזן שיש בו יותר סוכרים, נחשב שם כ"זן עתיק מאד"). ראה גם כאן שהזנים הספרדיים מתאפיינים בחלוקה אחרת של המרכיבים.

וכאן מגיע עדי לשיא הגיחוך:

"אם לא די בכל המכות הללו, השניים היו אמורים להתמודד גם עם העובדה שגוף שצורך 600 גרם חרובים ליום צריך גם להפריש כמות דומה, במיוחד לאור העובדה שהפרי ידוע בתרומתו לפעילות מעיים תקינה. שני הרבנים היו אמורים להפריש, אם כך, כ-1.2 קילוגרמים של צואה מידי יום, כלומר 438 קילוגרמים לשנה או כמעט 5.7 טון במהלך 13 שנות שהותם במערה, שלא לדבר על נהרות השתן שהטבע דרש מהם להפיק מידי יום ביומו. המחסור בויטמינים A ו-B12 גורם, כזכור, לחולשה, שלשולים ובעיות שליטה בסוגרים ולכן לא נטעה אם נניח שהשניים לא תמיד הצליחו להתרחק כברת דרך הולמת לפני שהם נאלצו לעצור ולעשות את צרכיהם, שלא לדבר על כך שהשאיפה לצמצם למינימום את משך ביטול התורה כפתה עליהם להעדיף את הקרבה על פני ההיגיינה. האילוצים הללו מלמדים אותנו שהרבנים ייצרו בקרבת מערתם מפגע תברואתי רציני שללא ספק משך את תשומת ליבם של כל הזבובים, היתושים ושאר מיני המעופפים של המחוז והללו לבטח שמחו לנצל את שפע המזון על מנת לפרות ולרבות ולמלא את כל הארץ. המזון המעופף אמור היה למשוך לסביבה גם את כל החיות שאוהבות לסעוד את ליבם על זבובים, יתושים ומרעיהם ועד מהרה הייתה מתפתחת באזור מערכת אקולוגית שלמה שלא הייתה תורמת מאומה לבריאותם ו/או שלוות נפשם של זוג העוסקים בתורה".

שאפו על החישוב המדוייק של כמות הצואה, זה מאד חשוב לנושא… (למרות שזו שגיאה בסיסית, כמות הצואה לא  מקבילה לכמות האוכל שאדם אוכל, בשביל מה אוכלים??? הגוף ממיר את האוכל לאנרגיה ולחידוש תאים ורק חלק מופרש) ועכשיו נתאר לעצמנו מאמר של צו"ל ממוצע, ששמע שהארכיאולוגים הרשעים אומרים שהאדם הקדמון גר במערה, ועכשיו בא ונחשוב חשבונו של עולם, משפחה בת חמשה נפשות, מיייצרת כך וכך צואה במשך שנה, וממילא ברור שהיה צריך  להיות חיריה פרטי מול כל מערה ומערה, וזה מושך טורפים ורומאים…

לפי החשבון המפולפל של עדי, גם שלשה זאבים החיים במערה, או חמשה שועלים, סובלים מאותו מפגע אקולוגי איום ונורא… במיוחד שהם לא מקפידים על הייגינה ועושים את צרכיהם בכל מקום שנראה להם.

לא נעים להסביר לאדם מבוגר כמו לתינוק, אבל כנראה שעדי עדיין בשלב האנאלי. ובכן: צואה ושתן הם חומרים אורגניים, מתפרקים ומתכלים, כשתבא מחר למקום בו הנחת צואה אתמול, תראה שהיא מתפרקת, יצורים מסוגים שונים מנצלים את מרכיביה לצרכיהם, שתן נבלע באדמה ומתפרק גם הוא. בני אדם עשו צרכיהם בטבע במשך אלפי שנים, ואף פעם לא הצטברו הררים של טונות צואה, וכך גם בעלי החיים שנמצאים לאלפים ולרבבות במערות ובכל מקום בטבע. אין שום "מערכת אקולוגית שלמה" מול מערה בה מתגוררים אנשים ואפילו הרבה. ישנו מחזור אקולוגי, אין שום הצטברות של יתושים שמביאים לחיות טרף ולרומאים, פשוט קשקוש של מי שאין לו שום מושג איך הדברים עובדים באמת בטבע. בכל תקופות המרד נגד הרומאים התגוררו אלפים רבים של בני אדם במערות, מעניין שהם לא חשבו על כך שהמפגע האקולוגי העצום שלהם יביא חיילים רומאים…

"ניתן להעלות עוד ועוד בעיות קטנות, למשל בעיית ההתמודדות עם חיות הטרף שלבטח נמשכו לנחילי העכברושים שמן הסתם התפתחו באין מפריע במתחם בו המים והמזון נמצאים בשפע כה רב".

שוב עדי ממשיך בהבליו, מנין לו בכלל שבאיזור המערה היו חיות טרף? ישראל לא משופעת בחיות טרף. נחילי העכברושים הם דמיון פורה, עכברושים לא נמשכים לעצי חרובים, המעיין שלהם יכול להיות מעיין ששפיעתו נמוכה מאד, וכמותו יש בגליל רבים מאד, יתכן בהחלט שהמעיין משך בעלי חיים ששתו ממנו. זה לא אמור להפריע, להיפך, זה רק מספק ציד.

"בעיית שמירת חום הגוף בימי החורף הקרים בהם רק שכבה דקה של חול חצצה בין גופות הצדיקים לבין איתני הטבע".

שוב שגיאות גסות, מדוע שכבה דקה של חול? לפי המסופר הם טמנו את עצמם בחול, כלומר חפרו בור וישבו בתוכו כשהם מכסים את עצמם. החול משמש כבידוד מעולה, והוא שומר על חום הגוף לא פחות מחרמונית.

"בעיית המבקרים הבלתי-קרואים, רועי צאן ואולי גם מחלקות של חיילים, שסקרנותם המריצה אותם לברר מה לחרוב, למעיין ולצחנה בחבל ארץ כה נידח וכדומה".

שוב קביעות שרירותיות חסרות כל בסיס, יש מקומות שוממים שאין בהם מבקרים בלתי קרואים, לא כל מקום מתאים לרעיית צאן, ובסופו של דבר הם היו בתוך המערה שפתחה היה כנראה מוסווה. האם אנשים באים לברר "מה לחרוב" או "מה למעיין" באיזה מקום נידח, ההרים מלאים בעצים וגם במעיינות קטנים, ואין כאן מה "לברר". יש בגליל נחלים ששופעים הרבה יותר מים, וסביבם התרכזו מקורות הישוב.

"עם זאת אין טעם לטרוח בחיפושים אחר צרות לא רלוונטיות שכן בסופו של דבר מתוך המערה לא זחלו החוצה, כפי שהיינו מצפים, שני שברי אדם שמנים, קרחים, עקוצים ומשלשלים שאיבדו את השליטה על סוגריהם ותאבונם והפכו לדיכאוניים, שכחנים, אפאתיים, קהי חושים, כבדי מחשבה, עצבנים, עיוורים, אנמיים, בעלי שיניים רקובות ומסויידי עורקים. למעשה, שני הצדיקים אפילו לא נפגעו בשבץ מוחי, סוכרת, תעוקת לב, אוטם שריר הלב, מחלת הברי ברי, צפדינה וטרשת עורקים וסביר להניח שהם אפילו לא סבלו מאבנים בשלפוחית השתן וכיס המרה, חולשת שרירים, התכווצויות שרירים, פגיעה במערכת העצבים המרכזית, בעיות שינה, פוביות, סחרחורות, קוצר נשימה, דפיקות לב, עקצוץ בגפיים, ניוון של רקמות בחוט השדרה, תת ספיגה במעי הדק, כאבים בלשון, כושר התרפאות ירוד ובעיות במערכת החיסונית".

כל הקשקשת הזו בנויה על כלום, יש להניח שהם סבלו מבעיות בריאותיות, וכך מתואר בגמרא (באותו מקור שמעתיק עדי בהרחבה, אבל לפרט הזה הוא כנראה 'לא שם לב') שרבי פנחס בן יאיר חתנו של רשב"י ראה אותו שכולו מלא פצעים ובקעים, ובכה למראהו ואמר "אוי לי שראיתיך בכך". כלומר מצבם הגופני היה באמת בכי רע. אף אחד לא טען שהם היו במלון 7 כוכבים, אלא רק שהם שרדו, וגם זה בהשגחה פרטית. לגבי רבי אלעזר ברבי שמעון, דוקא מתואר בגמרא שהיה גברתן ומאד שמן, עד שהוצרך לניתוח של שאיבת שומן. בהמשך סבל מפצעים ויסורים שונים. וראה עוד מדרש תהלים טז "זה רשב"י ובנו שהיו במערה 13 שנים עד שהעלה גופם חלודה".

שוב, מאמר של עדי שנראה מפורט ומלא בהערות שוליים, אבל בנוי על קשקוש ילדותי חסר תוכן.

5 2 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
7 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
מנשה
מנשה
2 years ago

אני חייב לומר תודה, תודה בשם הציבור המאמין, שאתה לוחם עבור האמת שלו.
מעריכים מאוד מאוד.

האיש הישראלי
האיש הישראלי
3 years ago

האמת שבגמ' כידוע מובאים בכמה מקומות שהחרוב קשה לגוף כחרבות וכד'… ולא מביאים את כל השבחים שיש היום…
ייתכן ובזמננו מדובר בחרובים אחרים?
כמדומני שרבי אברהם בן הרמב"ם אמר שלא לסמוך על הרפואות שמובאים בגמ' אלא אם כן הם נבדקו, אז אולי זה קשור..
אבל בכל זאת מה אתה אומר?

יצחק
יצחק
5 years ago

לגבי רבי שמעון בן אלעזר, דוקא מתואר בגמרא שהיה גברתן ומאד שמן, עד שהוצרך לניתוח של שאיבת שומן. בהמשך סבל מפצעים ויסורים שונים.
צ"ל רבי אלעזר ברבי שמעון.
גם לא כתוב שהוצרך לניתוח כזה, אלא שרצה בו מסיבות שאינן קשורות לבריאות.
וגם מפורש בגמ' שהסבל והייסורים שסבל מהם בהמשך לא היה כתוצאה מהשנים במערה.

ליאו
ליאו
5 years ago

איזו השקעה!

משה רט
5 years ago

ממש "ענה כסיל כאיוולתו". מי מקדיש כל כך הרבה זמן כדי "להפריך" תיאור שמופיע באגדות חז"ל? כאילו שחסרים בהן גוזמאות ותיאורים מטאפוריים למיניהם, שצריך להתחיל לחשב אם כל פרט שם מדעי או לא. ואפילו את זה הוא לא עושה כמו שצריך. מה גם שמדובר בנס, ושמא חרובים ניסיים מזינים יותר מחרובים רגילים, וכיו"ב. בקיצור, הבן אדם הזוי.

7
0
Would love your thoughts, please comment.x