נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

עדי אביר לומד תיאולוגיה (סוגיית ההגשמה)

באתרו של עדי אביר תחת הקטגוריה "האל ודמותו", באות טענות על דבר שינוי זיוף וטשטוש דמות האל ה'מקורית' ע"י היהדות המאוחרת. להלן נתייחס לדברים אלו.

לפני שנצטט מדבריו של אביר, נבהיר נקודה חשובה שהיא הגורם העיקרי לכל אי ההבנה של עדי אביר.

החשיבה האריסטוטלית יצרה קטגוריות חשיבה והבחנות שלא היו קיימות לפניה, זה חלק מהמהות של תורת אריסטו. לפני העידן האריסטוטלי תפסו את הדברים אחרת, ולכן מה שנחשב סתירתי מבחינה אריסטוטלית, לא נחשב ככזה קודם לכן.

החברה המערבית קבלה את רוב ההבחנות האריסטוטליות (וכך גם הרמב"ם), ולכן היא חייבת לתפוס את האל באופן מופשט, וייחוס של איברים או צורה או מקום או מצב מהוים סתירה, שכן המושגים האלו קשורים בהכרח בטבע או בהגבלה. מי שיש לו צורה, הוא תופס מקום, הוא נמצא כאן וממילא אינו נמצא במקום אחר וכו'.

זו לא רק 'אריסטוטליות', אלא משהו שכמעט כפוי עלינו. למרות שכיום ידוע שמבחינה פילוסופית אי אפשר באמת להוכיח זאת. מכיון שאנחנו לא יודעים כלום על מה שמעבר לטבע ומעבר למציאות שלנו, אין טעם שנמציא פרדוקסים או הכרחים. ה'מושכלות הראשונים' האריסטוטליים משמשים אותנו לפעמים בחיי היום יום, אבל איננו רואים בהם אמת טהורה. ייתכן שבמימדים אחרים, מה שנראה בעינינו כסתירה, הוא מציאות. זאת למדנו כבר מתורת היחסות ועוד יותר מתורת הקואנטים, ובכלל בתורות החדשניות כמו תורת המיתרים, האריסטוטליות וההנחות שלה מאבדות את משמעותן.

כלומר, לנו כאנשים מודרניים אין בעיה לטעון שמבחינה רוחנית יש לאל איזו שהיא צורה, למרות שאינו גוף ואינו דמות הגוף ואין בו שום הגבלה ושום טבע. דמות הגוף הנשללת מן האל היא הדמות החומרית, ואילו מציאויות שאין לנו שום קצה תפיסה בהן, אין טעם לקבוע לגביהן שום דבר, לא לחיוב ולא לשלילה.

ובמלים אחרות: כל המלחמה על שלילת הגשמות, אינה מלחמה מתוך איזה רצון לעצב את דמות האל כך או כך, אלא אך ורק למניעת סתירתיות פנימית באמונה. – אבל גם קודם שהודגשה שלילת הגשמות ע"י חכמי הספרדים בתור הזהב, לא היתה האמונה בעלת סתירתיות פנימית, פשוט משום שלא חשבו בצורה אריסטוטלית.

המלחמה הראשונה בהגשמה היתה מלחמתו של אברהם אבינו ומלחמתה של התורה עצמה, התורה מדגישה שוב ושוב 'כי לא ראיתם כל תמונה', התורה אוסרת לעשות כל פסל ודמות לאלהי ישראל, משום שזה יכול להביא לטעות שהאל מוגבל במרחב הגשמי שלנו, אם הוא נראה כמו שור או עגל הוא מוגבל, הוא ככל האלים האחרים. וזה מה שבאה התורה להדגיש, וישעיהו אומר "אל מי תדמיוני ואשוה... אל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו".הדבר עולה מתוך האמונה הבסיסית של ה' כבורא השמים והארץ, מי שבורא את כל היקום, השמים והארץ השמש הירח והכוכבים, אינו יכול להיות חלק מהמערכת שהוא עצמו יצר. הוא מעבר לכל המציאות הטבעית. כל עצם ביקום הוא פרי יצירתו, ולכן הוא מעבר לכל זה.

אין מדובר רק במסרים שמועברים בפסוקים, אלא גם בהבדל היסודי בין המיתוסים של כל מאות העמים האחרים שקדמו לישראל, ובין המסורת הישראלית על האל. כפי שהארכנו להראות בההיסטוריות של המונותואיזם, מה שמשתקף בכל המקרא, כפי שהראינו במתן תורה בהיסטוריה.

כל התיאורים של התגלות ה' הם תיאורי חזון, והנביאים מאריכים לתאר את הדברים שראו בחזונם, כמו שאף אחד לא חושב שסיר נפוח ומקל שקד שירמיהו ראה הם מציאויות שקיימות באיזה מקום, כך כל המראות שראו הנביאים הם חזון שה' העמיד לפניהם.

היהדות היום לא מבוססת על האריסטוטליות, להיפך השיח הקבלי, המדבר על העולמות ועל הספירות והמדות, עשיית המצוות לשם נחת רוח לה', הקשר הקרוב עם הקב"ה השומע ומאזין תפלות ואוהב כל אחד מבניו, הוא רוח היהדות בזמננו. כאז כן עתה.

וכעת ניגש לדבריו של עדי אביר (מכיון שהדברים חוזרים על עצמם, העתקנו רק את הקטעים המרכזיים, מדובר בסדרה של כחמשים מאמרים, שהמכנה המשותף לכולם הוא חוסר הבנה של גישת חז"ל, וחוסר ידע של מושגים בסיסיים בתיאולוגיה יהודית, נתייחס לעיקרי הדברים):

הרבנים אוהבים לטעת בנו את התחושה שהיהודים הם לא רק ממציאי המונותאיזם אלא גם הראשונים שהשתחררו מכבלי החשיבה המסורתית והבינו שהאל הוא רוחניות טהורה שיצרה את העולם החומרי אך נותרה מחוצה לו. כסיפור זה נשמע נהדר אך למרבה הצער היהודים אינם הראשונים שהכירו באי-מוחשיותו של האל אלא דווקא האחרונים שבהם וקדמו להם הפילוסופים היוונים, הנוצרים הקדומים ועד כמה שזה נשמע מוזר, גם המוסלמים. למעשה, הקריאה היסודית ביותר של ספרי התנ"ך לא תניב אפילו פסוק אחד ששולל את האפשרות שלאל יש גם דמות וגם צורה. אדרבה, ברוב המקרים התנ"ך אוהב לתאר את האל כבן דמותם וצלמם של בריותיו, לעיתים גדול ונשגב מהם אך לעולם לא שונה מהם בצורתו הבסיסית. גם הספרות התלמודית והמדרשים הקדומים החליטו לחסוך מאיתנו הצהרות חד-משמעיות בנושא ולמעשה, אם אנחנו באמת רוצים להתקל באל חסר גוף וצרה עלינו להמתין בסבלנות עד המאה העשירית כשרבי סעדיה גאון החליט לזנוח את האמונות הישנות ולאמץ את הדעות המודרניות שנשבו באותה עת באוירה של בגדד הערבית.

אכן, ההדגשה של המופשטות יסודה אריסטוטלית. אבל המונותואיזם ויחודיות האל, היותו בורא השמים והארץ ואינו כפוף לגורל, היא יסוד האמונה היהודית. המופשטות של האל לכשעצמה אינה דבר חשוב, ואף לא נכון, האל הוא מציאות ולכן אינו מופשט, אלא שידעתינו עליו היא רק בשלילות, כפי שמאריך הרמב"ם, ולכן אנו אומרים עליו רק מה שהוא לא, ולא מה שהוא כן. אמנם לתורה ולנביאים שמורה הזכות לומר על האל מה שהוא כן, לפי מה שהתגלה למשה ולנביאים אחריו. הרמב"ם הפך את שלילת ההגשמה לעיקר, רק בכדי למנוע את הכפירה, את האלילות המגשימה את האל כחלק מהמהות הטבעית, את המאגיה והמיסטיקה של תפיסת האל כחלק מהטבע. או הטבע כחלק מהאל.

האל היהודי השיל את גופו וצורתו והפך לאלוהות טרנסנדנטלית וחסרת רגשות שאינה חושבת על אירועי השעה אלא רק על אמיתות הנצח.

מי שמכיר טפח מעולמה של היהדות אינו יכול לכתוב משפט כזה, כל יהודי חי את אלהיו כמאזין לתפילתו, כמשגיח עליו, כרואה כל מה שמתרחש איתו, וכאחראי לאירועי השעה, החל מפסיקת הרמב"ם המפורסמת שציבור העובר צרה וחושב שזה דרכו של עולם ואינו מבין שזה מאת ה' זו מדת אכזריות, וכלה בפסוקי תהלים השגורים בפיו של כל יהודי.

 כפי שנראה בהמשך, כל הכתבים היהודיים הקדומים ובכללם התנ"ך, התלמודים והמדרשים מעולם לא היססו להשתמש אך ורק בתיאורים מאנישים ומגשימים כל אימת שהם חפצו להתייחס לבורא העולם. במהלך התחיה הפילוסופית שעברה על עולם האסלאם החל מהמאה התשיעית לספירת העמים נודע לרבנים שאל מודרני אינו אמור להיות בעל גוף או צורה ואסור לו להתערב בעניניהם של בריותיו. המציאות החדשה חייבה את הרבנים להרחיק את האל למרומי הטרנסנדנטיות ולאלץ אותו לחשוב רק מחשבות נצחיות ובלתי משתנות. השינוי הדרמטי שנכפה על האל אילץ את רבנו סעדיה גאון למצא דרך להסביר את כל הניסוחים המביכים שנשתלו לאורכו ולרחבו של ארון הספרים היהודי ולהוכיח לכל המשמיצים שהאל המסורתי היה מאז ומעולם לא אחר מאשר האל הפילוסופי.

גם כאן מגלה הכותב בורות בעולמה של יהדות, אף יהודי לא רואה את האל כמי ש"אסור לו להתערב בעניניהם של בריותיו", זו דעת המינים המוזכרת בחז"ל בלשון יחזקאל (ח יב) ש"עזב ה' את הארץ", כל היהודים חיים ומדברים בסגנון של "מעשה זה עושה נחת רוח לה'", "הקב"ה שמח בפלפול התורה", "ה' מתאוה לתפילתם של צדיקים", "כי אין לי הנאה בעולם כאותה שעה שעיניהם נשואות בעיני, ועיני בעיניהם".

 אנו כמובן נרצה לדעת אם ניתן למצא צדיק ביבנה, אושא, טבריה, סורא או פומפדיתא שטרח להצהיר שלאל באמת אין גוף או צורה, אך בטרם נפתח במצוד חסר תוחלת נקדים ונאמר שאם קיים חכם מעין זה הרי שהוא הצליח להסוות את אמונתו ולהסתירה מעין כל. בתנ"ך, בתלמודים ובמדרשים לא נמצא ולו הצהרה ברורה אחת המלמדת על אי-גשמיותו של היושב במרומים ואף חכם בעידן התלמוד מעולם לא טרח להקשות על או לתרץ את הביטויים המאנישים שמציפים את כל הספרות היהודית שנכתבה לפני העידן הערבי. אדרבה, עורכי התלמודים והמדרשים תמיד הבינו את כל הסיפורים המתארים אל בעל גוף וצורה בצורה פשוטה ועניינית והתייחסו אליהן כלכל אחד ממאות הסיפורים האחרים ששובצו ביצירותיהם הגדולות.

אביר מבלבל בין ביטויים מאנישים שהם חלק מעולם הדימויים של המקרא חז"ל וכל יהודי עד היום, ובין 'גוף או צורה', אחד היסודות הבסיסיים בתורת חז"ל הוא: "ה' הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו", כלומר ה' הוא המציאות שמאפשר את העולם כולו, והוא לא חלק מהעולם. זה יסוד האמונה. המופשטות של מה שמעבר לעולמנו – היא נקודה אריסטוטלית, ומתאימה באמת לצורת חשיבתינו. אבל לא הודגשה ביהדות כעיקר. כל מי שמקבל את ההנחה החזלית "שה' הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו", גם אם יאמר שיש לה' ידיים ורגליים (כפי שסבר רבי משה מתקו, אחד מבעלי התוספות), הוא לא מתכוין לידיים ורגליים חמריות, שכן ה' הוא מקומו של החומר ואין החומר מקומו, אלא למושגים רוחניים השייכים למציאות שאין לנו תפיסה בה, ולכן אין משמעות לאמירה או להכחשתה.

אביר עצמו כותב: "היום אנו נוהגים לייחס לביטויים מאנישים משמעות סימבולית או אלגורית אבל אין להסיק מכך שזו היתה גם התיחסותם של אבותינו הקדומים", בלשון המדוברת "או שכן או שלא". יכול להיות בהחלט שמדובר במשמעות סימבולית, ואין סיבה לחשוב שלא.

'הקדוש ברוך הוא', האל הרבני החדש והמשופר שהחליף את ה' הנוקם והנוטר של הכוהנים, נועד לשמש כ'סופר רבי', מודל-חיקוי אידיאלי שמדגים לנו כיצד יש לפסוע בדרך הישר של הרבנים. הרבנים תיארו לנו האל שמניח תפילין, מתעטף בטלית ומתפלל בתקווה שאנו נאמץ את הדוגמה ונתנהג בדיוק כמוהו. עם זאת, המסר המחנך שואב את משמעותו מגשמיותו ומוחשיותו של האל שהרי אפילו העבדקן הנלהב ביותר יהיה חייב להודות שאל רוחני מלמדנו שניתן להסתפק בהנחת תפילין מליציות ולצאת ידי חובה בהתעטפות בטלית מטפורית.

הבל ורעות רוח, והרי כבר התורה מצדיקה את שביתת השבת בכך שהאל שבת מכל מלאכתו, בעוד בתורה עצמה מתואר כי ה' לא עשה שום מלאכה באופן פיזי, אלא רק אמר והיה העולם, וזה דבר שאינו אסור לאדם. מה שאסור הוא המלאכה בשבת, מכיון שהיא מסמלת את מעשי האל. למרות שהאל אינו עושה מלאכה וההקשר הוא מטאפורי.

אם לאל אכן אין גוף וצורה אזי הפסוק 'כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא' חייב להיות לא יותר מאשר אלגוריה יפה. למרבה ההפתעה חכמי עידן התלמוד מעולם לא היססו לנצל לצרכיהם את האל יוקד האש ולהוכיח בכך שאלוהיהם הוא לא רק לוהט ומקרין אבל גם מאד גשמי ומוחשי. בכך הם גם מוכיחים שדבריהם מעולם לא גלשו לתחום האלגוריה והם מבטאים אך ורק את המחשבות העמוקות שתמיד העסיקו אותם.

והרי הפסוק עצמו שאביר טרח לחתוך על מנת לסרס, מוכיח שמדבר במטאפורה: "השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' אלהיכם אשר כרת עמכם ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך ה' אלהיך: כי ה' אלהיך אש אכלה הוא אל קנא". כלומר, אין כאן שום דיבור על החומר שממנו ה' עשוי, וגם אם היה עשוי מאש זה לא היה רלבנטי, להיפך, הפסוק בא לומר שאין להכעיס את ה' כי הוא מקנא למי שעובד לאלהים אחרים והלה ייענש. אין שום קשר לאש מוחשית, אלא רק לעונש, שהוא כמו אש שורפת.

האמירה "וכי אפשר לאדם להלך אחר השכינה והלא כבר נאמר כי ה' אש אכלה הוא", אינה מתכוונת באמת לעסוק האם אפשר ללכת ברחוב אחרי השכינה, שכן גם אם תיאורטית הדבר אפשרי ואלהים עשוי מאש, הרי ברור שהציווי אחרי ה' תלכו אינו מתכוין למציאות שאינה אפשרית לאדם, כי מעולם לא חשבו שניתן לאתר את הרחוב בו אלהים הולך וללכת אחריו.

את מאמר חז"ל הוא משבש במכוון, בצטטו: "ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אלמלי היה במערה שעמדו בה משה ואליהו נקב בקוטר של מחט הם לא היו יכולים לשרוד את הקרינה שהפיץ האל העובר שנאמר 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי'", בעוד חז"ל לא עוסקים בקרינה אלא באור. כאשר האל מתגלה ישנו אור שהוא מעל ליכולת התפיסה והחושים של האדם. האם זה אומר שלאל יש גוף וידיים ורגליים?

החכמים לא היססו לעגן את מוסרי ההשכל שלהם בדרש חסר שחר שהתעלל ועיוות פסוקים תמימים ושוחרי טוב. המדרשים ההזויים לימדו את החכמים תובנות שאפילו הם עצמם התקשו לעכל ואם ידי חז"ל לא היו כבולות על ידי הפסוקים עצמם יש להניח שהם היו פוסלים על הסף את כל האמיתות המדהימות שהמקראות כפו עליהם. בין השאר, הפסוקים אילצו את הרבנים להאמין שמשה תפס את הקדוש ברוך הוא בבגדו בדרך שאדם תופס את חברו, שהקדוש ברוך הוא עמד לידו, שהוא הניף מניפה על יעקב לסוכך עליו או שהוא התעטף כשליח ציבור והראה למשה את סדר התפילה.

כל הדברים האלו נראו לנביאים בחזון, ולמשה בחזון יותר מוחשי, נגלתה לו המציאות האמיתית שמעבר לעולם, משהו שאין לנו תפיסה והשגה בו. לדוגמא קטנה זה כאילו שייפתחו לאיש מדע שערי הטבע והוא יראה כיצד הקריסה הקואנטית מתרחשת או יראה את המיתרים, את התרחשותו של חור שחור, וכל דבר אחר ששייך למציאות שהידע שלנו עליה חלקי מסיבות של מגבלות החושים והתפיסה האנושית. בכדי לתאר את המציאות האחרת לאנשים בני תמותה רגילים, חייבים להשתמש בביטויי לשון כל שהם, כל גם החלקיקים המוכרים לנו מהמודל הסטנדרטי מתוארים בצבעים, ואין זה "דוחק שהמציאו חכמים אחרונים", מעולם לא חשבו אנשי מדע שיש חלקיקים אדומים וישנם ירוקים, זו הצורה בה הם יכולים להבדיל בין מציאויות.

אל חסר גוף, צורה וממשות אינו יכול לנוע מאתר אחד לשני או למצוא את עצמו במקום מוגדר ולו רק בשל העובדה שיחד עם מוחשיותו הוא איבד גם את האיכות, הנספח, המקום, הזמן, הקנין, הקימה וכו'[א], בלעדיהם לא ניתן לנוע או לשהות. מפליא, אם כן, שהתנ"ך והכתבים הרבניים מעולם לא חסכו בתיאורי מסעותיו, דילוגיו וביקוריו של האל חסר המנוח ומכולם מצטיירת דמות ממשית ומוחשית שנעה בטבעיות ממקום אחד למשנהו.

הכותב מפגין שוב ושוב את בורותו וחוסר הבנתו בתפיסת האל בעיני הרמב"ם, ברור גם במקרא ובחז"ל, שהאל שהוא מקומו של עולם וברא את כל העולם, אינו כמו אדם שהולך ברגליו על העולם. כאשר ה' מופיע ומתגלה במקום מסויים הדבר מוגדר שהוא מופיע, או בא, לאותו מקום. יעקב אבינו חולם ורואה סולם ומלאכי אלהים, אבל כשהוא מתעורר הוא רואה שאין במציאות הפיזית שום דבר, זה רק חזון. וכך גם התגלויות  וחזונות אחרים.

עבור חכמי התלמוד גשמיותו של האל היה ברורה ומובנת ואיש מהם לא העלה על דעתו שבבא היום עם ישראל ינהה אחר אל חדש, משולל גוף וצורה, שאינו מסוגל להטעות אף מתבונן או לשמש כמודל לפסל. גם האפשרות שהאל הזה יאסור לצייר את בני דמותו וימנע מרב בנאה להסתכל בדמות דיוקנו לבטח לא עלתה בקצה דמיונם.

הדבר מבואר במדרש "שהנביאים מדמים צורה ליוצרה" (ב"ר כז' א' ועוד רבים), שהנביאים רואים בחזון את ה' בדמות אדם, וזו צורת האל שמדובר עליה. אבל כל זה אינו אלא חזון.

כתמיד, מתוך משליהם של החכמים מבצבצות ועולות משמעויות נוספות שאינן יכולות שלא להגיר זיעה ממצחם של רבני ימינו. לשם דוגמה, שני משלים רבניים יפים ועמוקים מוכיחים לנו שחכמי התלמוד לא רק הבינו את הבריאה בצלם בצורה פשוטה ומגשימה אלא שלדעתם האל הרודני אוהב להקיף את עצמו באומרי הן ולהוציא להורג כל מי שמבטא דעה שונה משלו. למרבה החרדה, הסיפורים הרבניים גם מוכיחים שהאל אינו מסוגל לחזות את צפונות העתיד ושבניגוד למלאכיו הוא גם אינו מצליח לנתח את העובדות ולגזור מהן הערכות מושכלות.

חוזר על אותה הטעות, הצלם של האל הוא הדמות הנראית לנביאים בחזון.

האל ברא את בני האדם בצלמו וכדמותו והפרשנים נדרשו כמובן להוציא את המילים הללו מהקשרן ולייחס להן משמעות פילוסופיות שמרחיקות את האל מצורתו האנושית. הנביא יחזקאל בן בוזי הכהן נחלץ לעמוד בפרץ ולהשתמש במונחים חדים וברורים שמבהירים בצורה ברורה וחד-משמעית שאלוהיו מעולם  לא שקל לוותר על גופו ועל צורתו.

אם אין כאן תיאור של אירוע ממשי ודמויות ממשיות כיצד נפרש את כל העצמים המוזכרים בסיפור - רוח הסערה, הצפון, הענן הגדול, האש המתלקחת, הנוגה הסובבת, החשמל הנראה מתוך האש והחיות? אפילו אם נניח שלאל אין גוף וצורה והמרכבה המטפורית נישאת על ארבעה מליצות שיר כיצד נסביר את ארבעת הפנים וארבעת הכנפים של כל אחת מהחיות? האם כל התיאורים המוחשיים מסמלים רק רעיונות מופשטים?

שוב חוזר על אותה הטעות, ברור שיחזקאל ראה את כל המרכבה בחזון, זה מוחשי ומפורט, ואינו כמו סתם חלום, אבל זה חזון שנראה בעיני רוחו של הנביא.

האל, על אפם ועל חמתם של חכמי ימי הביניים, החליט לברוא את בני האדם בדמות ובצלם שלא אמורים להיות לו. את הטעות המעציבה הרבנים המאוחרים ניסוי אמנם לתקן בעזרת הכלים הפילוסופיים שעמדו לרשותם אבל חכמי התלמוד, כרגיל, התייצבו לצידו של האל וסרבו בתוקף לשתף פעולה עם כל התירוצים וההדחקות.

רבני ימי הביניים רצו מאד למצוא בהתבטאויות המאנישות של חכמי התלמוד את המטפורות העמוקות שישללו מהאל את גופו ואת צורתו. לדאבון ליבם, התנאים, האמוראים והסבוראים סרבו בתוקף לשתף פעולה ובכל כתביהם מככב אל ממשי ומוחשי שמעולם לא בחל באף רגש או התנהגות אנושית.

חוזר על חוסר ההבנה בכל קטע וקטע, התיאור של ר' ישמעאל רואה את הקבה הוא חזון שראה בחדרי לבבו, אין זו המצאה של הספרדים שהושפעו מאריסטו, זה כתוב כבר בתשובות הגאונים ובבעלי התוספות האשכנזים ,"שהיו צופים בחדרי לבבם", ואף עולה מדברי חז"ל בחגיגה ובהרבה מקומות, וכפי שהרחבנו במאמר "תודעה ורוח הקדש".

 כותבי התנ"ך מעולם לא העלו על דעתם שה' אינו גוף ואין לו דמות גוף ולטעמם גם האל שלהם, בדומה לשאר אלי קדם, נהג לכבד את הבריות בנוכחותו האימננטית ולזרוק את מלא כובד משקלו מאחורי מדיניות המיסוי של כוהניו. גם חכמי התלמוד לא היו מוכנים לוותר על האל המוחשי והגשמי שאוהב לשתף עימם פעולה ולתרום את עצמו להצדקת צוויהם ולהמחשת גדולתם. לשוא נחפש במקורותינו את האל חסר הגוף והצורה שמסתפק בחשיבה על עצמו. האל הרבני תמיד ינסה להדמות לחברי הגילדה ותמיד ישתדל לחקות את הלכותיהם ומנהגיהם.

לא שם לב שהמדרשים האלו שמביא, הם אלו שמוכיחים שמדובר בחזון, וכך לשון המדרש שמצטט: "אמר רבי לוי: בדמויות הרבה נדמה להם האל - לזה עומד, לזה יושב, לזה בחור, לזה זקן". כלומר מדובר בחזון שנדמה לבני האדם, ולא באיזו דמות אמיתית מוחשית.

סברה אחת אומרת שכל הנביאים ראו את האל רק במטושטש דרך מראות או חלונות עכורים ורק משה ראה אותו דרך אספקלריה צלולה. אחרים גרסו שכל הנביאים דיברו עם האל מבעד וילון ורק משה דיבר עימו פנים אל פנים ויש אפילו מי שהסיק שהעוברים על גדות ים סוף ראו את בורא העולם דרך חלונות שנפערו בכרסי אמהותיהם. כך או כך, ברי המזל זכו לראות בבירור את האל הגשמי והממשי בעוד שהאחרים נאלצו להסתפק בבואתו בלבד.

אולי כאן המקום להדגיש, שהסיבה לטעות המרכזית של אביר היא, שהוא משתמש בחלוקה האריסטוטלית בין גשמי לרוחני, ולכן כאשר מדובר על לראות את ה', בהכרח שמדובר בראיית דבר גשמי. בעוד חז"ל כלל לא גרסו חלוקה זו, (ראה הרחבה בסוף המאמר עיקרי האמונה א), בעיניהם העולם הוא רוחני, והגשמיות אינה אלא גילוי אחד של המציאות, ולכן כאשר נפתחות עיניו של אדם והוא רואה את המציאות האמיתית, זו אינה גשמית.

על הטעות הזו מבוססים כל המאמרים הבאים, המשתמשים ב"וירא אליו ה'" כהוכחה שה' הוא גשמי ושיש לו רגלים וידים.

  ישעיהו השלישי, שכנראה חי וכתב לאחר שיבת ציון, כבר הכיר את האל עצום המימדים של הפרסים ולכן הוא שם בפי אלוהיו את הביטוי 'הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי'. הנשגבות של ישעיהו השלישי לא היתה מנת חלקם של כותבים מוקדמים יותר וכשהם התייחסו ל'הֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ' הם תמיד התכוונו לארון הברית ששכן מתחת לכפורת שבין כנפי הכרובים, המקום בו האל היה נוהג לבלות בעת שהוא ירד למשכנו או למקדשו.

מרגש מאד למצוא זאת בספר ישעיהו, בעוד הדבר ברור מספר בראשית, מי שברא את השמים ואת הארץ, לא צריך את הפרסים כדי להבין שהוא עצום מימדים והשמים כסאו והארץ הדום רגליו. שלמה המלך אומר "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך" (מ"א ח כז). העובדה שלפעמים הארץ מכונה הדום, ובמקדש היה ארון שנחשב כהדום, אינה סותרת כמובן.

 התנ"ך משייך לאל את כלי הנשק האופנתיים של התקופה: חרב, חנית, קשת וחיצים וקצת קשה להאמין שכל כלי המשחית הללו ניתנו ל'איש המלחמה' רק לשם מליצת השיר. נראה שכמו האלים המקבילים במיתולוגיות האחרות שרווחו במזרח התיכון וכמו האלים החמושים של המיתולוגיה היוונית גם האל שלנו הרגיש צורך להגן על עמו באמצעות כלי הנשק המודרניים שעמדו לרשותו.

שוב ניגש אביר בגישה קצת ילדותית, האל מגן על עצמו באמצעות נשק, בעוד התורה מתארת אותו כמי שברא את השמים ואת הארץ, מוריד מבול, הופך את העולם במאמרו. את הסימוכין לכך שהקשת היא מוחשית מביא אביר דוקא מהמבול... בעוד שם רואים אנו כי הקשת בענן מסמלת הפסקת ההענשה, והקשת אינה אלא סמל, העונש הוא ע"י מבול ולא ע"י קשת מוחשית כל שהיא.

האל היהודי הלך וטפח במהלך השנים. בתחילה הוא דמה לבני האנוש שבצלמם הוא עוצב ועם הזמן, כשהסתבר שהוא אינו עומד בתחרות עם אלים דוגמת אהורה מזדה הזורואסטריאני, הוא גדל והתרחב למימדים של מאות אלפי פרסאות. לזכותם של נאמניו יש לומר שאף אחד מהם לא התפתה לשלול מהאל את גופו ולחסוך ממנו את הצורך להתאים את מימדיו לרוח התקופה.

האל לא הלך ו'טפח' ואפילו לא 'תפח', אביר מגלה פשוט חוסר ידע מינימלי בלשון התורה, שלגילוי מלאך קוראת 'אל', יעקב נאבק עם 'איש' וניצח אותו, וה' אלהי ישראל אמר ליעקב 'שרית עם אלהים', כלומר נלחמת עם מלאך וניצחתו, אבל בעיני אביר זו הוכחה שאלהי ישראל היה פעם קטן... וכך בדיוק לגבי שאר הוכחותיו המגוחכות.

היהודים לדורותיהם הצליחו כנראה להאמין בשני אלוהויות שונות בתכלית – האחת גשמית ומוחשית והשניה רוחנית וטרנסנדנטלית. משה, אהרון, דוד, ישעיהו הראשון, השני והשלישי, הלל הזקן, רבי ישמעאל, רבי עקיבא, רבי יוחנן, ריש לקיש, רבי אבהו, רבי אבין, רבי חמא, רבי קטינא וכל שאר ענקי הרוח שחיו ופעלו לפני המהפך של ימי הביניים האמינו באל המוחשי והאימננטי בעוד שהרס"ג, הרמב"ם והרבנים שנהו אחריהם ראו בעיני רוחם רק את האל המרוחק שאין לו לא גוף ולא צורה. במה, אם כן, אמור להאמין בן דורנו? האם עליו לאמץ את האל הגשמי והמוחשי או את האל חסר הגוף והצורה? האם האלוהות שלנו היא קרובה ואימננטית או רחוקה וטרנסנדנטלית?

רס"ג והרמב"ם לא שינו את האמונה באל, אלא הפרידו בין החלק החוייתי והרעיוני לבין ההגדרה הפילוסופית של האל, והם דברו למי שמגדיר את מושגי העולם בלוגיקה אריסטוטלית. כיום באמת לא מקובלת תפיסתם באופן קיצוני, אלא רק כהכחשת הכפירה של אלהים מוגבל, תופס מקום, וכדו'. אבל עולם המושגים הדתי והחוייתי שבתנ"ך ובחז"ל ובקבלה תופס מקום מרכזי בתודעה הדתית. כולנו אומרים בימי שני וחמישי "אלהי פקח עיניך וראה הט אזנך ושמע", ומתכוונים לחוייה הרוחנית של הפניה אל האלהים. ולא לעיון פילוסופי.

על חוסר הרלוונטיות של כל פלפוליו, מעיד אביר בעצמו במאמר: הדעה הרווחת היום

אי-גשמיותו של האל הושרשה כה עמוק בתודעה היהודית עד שאפילו החוקרים המודרניים, רובם כנראה חובשי כיפה, לא העזו להניח שהאל התנ"כי והתלמודי נראה והתנהג כמו בן אדם תקני לחלוטין ואף אחד מהם לא העלה את האפשרות שאת האל חסר הגוף והצורה המציאו היוונים ולא בני עמנו.

אז זהו שלא, אין שום קשר לחבישת כיפה, הדעה הרווחת במחקר היא, שליחוד האל ומופשטותו יש שרשים עתיקים במסורת היהדות, ואינה המצאה אריסטוטלית, למרות שהרמב"ם היה זה שהציג אותה בלוגיקה אריסטוטלית חד משמעית.

ונעתיק מדברי אביר עצמו:

מעטים הם החוקרים המודרניים שנאותו לפתוח, ולו פתח צר, לאפשרות שהתודעה היהודית היתה מסוגלת אי פעם לקבל את קיומו של אל גשמי ומוחשי. אדרבה, למרבית החוקרים נהיר וברור שחכמי ישראל לדורותיהם האמינו תמיד באלוהות מופשטת וניסוחיהם הגשמיים אינם אלא משלים ואלגוריות הממחישים למוגבלי המחשבה את נשגבותו של אל רוחני ובלתי נראה.

ברוח זו קובע א. א. אורבך כי 'המלחמה נגד הפסילים היתה מלחמה נגד הגשמת האלוהות, נגד האמונה, שיש משהו אלוהי בחומר ובצורותיו הטבעיות או המגיות-אמנותיות'[1]. ויחזקאל קויפמן מסביר:

האמונה הישראלית נצחה את ההגשמה בבחינה אחת – יסודית ומכרעת: היא דמתה את האל מחוץ לכל קשר עם חמרו של עולם. אין באל ממדת החומר, למעלה הוא מכל טבע החומר. אלוהים הוא 'רוח ולא בשר', אינו 'גוף'. יותר מזה: היא דמתה אותו מעל לכל זיקה לחוקי עולם, לטבע, ולמערכה או – ל"גורל". זוהי נקודת פירוד בינה ובין האלילות, ומכאן עלתה לספירה מיוחדת לה. אלהיה הוא על-מיתולוגי ועל-טבעי – זוהי האידיאה היסודית שלה. להלן נברר ענין זה בפרוטרוט ונראה, שאידיאה זו טבועה בכל הויתה של האמונה הישראלית ורקומה בכל רקמותיה. ומכיון שכך, רשאים אנו לראות כל 'הגשמה' הפוגעת באידיאה זו של עליונות ועל-חמריות כפליטת מליצה תמימה או כסמל או כשיור עתיק.[2]

תהיינה העובדות אשר תהיינה, האל המוגשם תמיד יוותר 'רוח ולא בשר' וכל פגיעה באידיאת על-חמריותו לעולם לא תהיה יותר מאשר סתם מליצה תמימה. הערך 'הגשמה' באנציקלופדיה העברית מתמצת יפה את הטיעונים המסורתיים:

מקובל כמושכל ראשון גם בתורה שבכתב וגם בתורה שבעל פה הדחיה המוחלטת של ההגשמה.

לשונות ההגשמה הם לדידו של בעל המאמר

צורת הבעה של תחושה דתית רעננה וחיונית, שנזקקת לתמונות מגשימות, או שימוש אלגורי, שבו אין ההגשמה באה כיסוד אסתטי של עיצוב תפיסה וביטוי אלא כהלבשה מלאכותית של תוכן רוחני בלבוש של תמונות מוחשיות.

ואולם, קובע בעל המאמר, אל להן לתמונות מוחשיות אלה להטרידנו יתר על המידה שכן 'סגנון זה מלווה ביטויי-הסתייגות, הממתיקים את ההגשמה', למשל, עשרת הדברות וכן:

פסוקים רבים אחרים, האומרים שאין דומה לאל, שאין לו דמות ותמונה, שאינו נראה, שהוא אין-סופי וכולי.

האנציקלופדיה ממשיכה למנות את ההוכחות לטענתה: בפסוקים רבים מדובר על 'כבוד יהוה' או על שמו, במקרים אחרים המתרגמים ריככו את ההגשמה כששינו את ביטויי הגשמה לניסוחים פחות ציוריים, מספרם הגדול של כינויי האל בספרות האגדה, דוגמת 'מקום', שמיים', 'גבורה' וכדומה, מלמד על הרחקת ההגשמה והשימוש בניסוחים מסתייגים דוגמת המילה 'כביכול' או הביטוי 'אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו' מלמד שדעת החכמים לא היתה נוחה מלשונות ההגשמה. כמו כן 'נשמעת הצטדקות מפורשת שביטויי ההגשמה לא באו אלא לשכך (או לשבר) את האוזן: 'דברה תורה כלשון בני אדם'.

ובכן, פרופ' קויפמן לא היה דתי, זו פשוט הדעה המקובלת במחקר, שהאנציקלופדיה מייצגת אותה תמיד. מסתבר שמעבר לתפיסה הגולמית וחסרת הידע המקדים בתיאולוגיה, ישנם עוד דברים שאביר איננו מסוגל לראות. (מתוך כל הדברים באנצ"ע המוכיחים את קדמות ההסתייגות מהגשמה– אגב, הערך נכתב ע"י פרופ' צבי ורבלובסקי - מביא אביר רק את הנקודות המועטות שהשתדל להתייחס אליהן במאמריו...)

כפי שאמרנו בפתיחת הדברים, אין אפשרות להתייחס לכל חמשים המאמרים בנושא, הראינו את העקרונות הכוזבים שעליהם הם מושתתים, במדה וישנו מאמר או קטע שלא זכה לדעתכם להתייחסות מספיקה, נא ציינו אותו בתגובות, ונתייחס אליו בהרחבה.

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

11 מחשבות על “עדי אביר לומד תיאולוגיה (סוגיית ההגשמה)”

  1. הערה קטנה בתוך החלקים שציטטת :
    א. לא התייחסת לשאלה שלו עם התפילין , שנאמר שראו את ה' מניח תפילין.
    ב. אני חושב שיש חילוק בין פסוקים שמתארים את ה' בתוך התגלות לבין פסוקים שלא מתארים את הקב"ה בהתגלות, אכן בהתגלות מעצם טבעה חייבת להשתמש במושגים אנושיים למי שהתגלה עבורו. הדברים ברורים.

    אך לא התייחסת מדוע להניח שהפסוקים המגשימים בצורה מובהקת כמו "יד ה'" שמתארים בדרך אגב את הקב"ה אינם מגשימים.

  2. א. לא כתוב בשום מקום שראו את ה' מניח תפילין, כתוב בגמרא "מנין שהקב"ה מניח תפילין". לביאור הענין ראה סעיף הבא.
    ב. חפש בתוך הדף את המלים "אולי כאן המקום להדגיש", משם תשובה לשאלתך, קדמוננו לא הבדילו בין גשמי לרוחני, ולכן לא היו צריכים את הנוסחה שאני משתמש בה ש"מראה פלוני נראה רק בהתגלות", שכן הם תפסו את המציאות הרוחנית כמציאות האמיתית והעיקרית, ובה באמת יש תפילין שה' מניח, כמובן לא משהו חמרי ולא מעור של פרה, אבל יש דבר כזה בעולם האמיתי והרוחני, ולכן מתארים כך את העולם הרוחני, את ה' המלאכים הכרובים וכו', במושגים שהם רוחניים. רק כאשר אדם 'רואה' את זה אנחנו צריכים להסביר שהוא לא ראה משהו חמרי, כלומר לא ע"י גלי אור שנחשפו לעיניו, אלא בעיני רוחו. למרות שחויית הראיה הרוחנית היא הרבה יותר מוחשית מהראיה החומרית.
    התיאורים של "יד ה'" הם בודאי יכולים להתפרש כמליצה, "הנה יד ה' הויה במקנך", וכי יש לך צד שהכוונה לאיזו יד ארוכה, ולא לביטוי הרגיל אצל כולנו? "ידו הארוכה של השב"כ תשיג אותו". הסיבה לפרש את המושג "יד" באופן מיוחד היא סיבה מיסטית קבלית דרושית, שמייחסת משמעות לכל תג, ואכן מסבירה שיש מדה מיוחדת שנקראת "יד". אבל בפשט אין לזה צורך.
    בברכה

  3. כלפי המענה על גישת חז"ל
    אז השאלה חוזרת צעד אחד קודם – מדוע אתה כל כך מניח שהם תפסו את המציאות העיקרית כרוחנית עד כדי כך שאפילו !בסתמא בדרך אגב! הם התבטאו על פיה?….
    ב. גם אם תוכיח כך עדיין צריך לברר האם גם לפני חז"ל זוהי הייתה התפיסה המקובלת, מבט בעמי האזור יראה שלא.

    2. כלפי המענה שלך עם יד ה' ופשט המקרא,
    וגם עד כמה שנניח שאכן ניתן להסתדר עם רוב הביטויים המגשימים ולהכיל את הכתוב כתפיסה המקובלת, סוף סוף למה לנו להניח שאכן פעם הבינו את התורה כך שאכן אלוקים מפושט?

  4. השקפת חז"ל שהמציאות היא רוחנית, עולה מכל דבריהם בנושא במקומות רבים.
    אני לא חושב כדבריך ש"מבט בעמי האיזור" יוכיח שלא חשבו כך, וגם אם היה כן, אין זה מלמד כלום על השקפת היהדות, היהדות מעיקרה באה במהפכה אמונית.
    האם ניתן להוכיח במאה אחוז מה חשב יהודי בימי השופטים? לא, מהות המושג 'מסורת' היא היצמדות למה שנמסר, ולא יכולת להוכיח כל פרט במאת האחוזים.
    עדי אביר התיימר להוכיח להיפך, ועל זה השבתי שמדובר בחוסר הבנה, נכון שהחידוד האריסטוטלי הוא מאוחר, אבל מהות האמונה אינה מאוחרת, ואכן האמונה בסגנון האריסטוטלי לא מקובלת כיום, שכן היא פחות מקורית.
    היות האלהים דמות מופשטת, נובע מעצם היותו בורא כל החומר, השמים, והארץ, הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. מכאן ברור שאינו כיצורים החיים בתוך העולם שהעולם הוא מקומם.
    בברכה

  5. 1. הטענות צריכות מקורות (אביר למשל עושה זאת בד"כ בצורה מצויינת שמביא לכל טענה מקור) כך שלא ניתן לזרוק לאוויר – "השקפת חז"ל שהמציאות היא רוחנית, עולה מכל דבריהם בנושא במקומות רבים."…..
    2. אני לא חושב שהטיעון מן המסורת בנק' זו הוא טוב במיוחד,
    אינני רואה קושי של ממש לשינויים תאולוגים מתפיסת הגשמה לתפיסה טרנסצנדנטלי בתווך של כ2500+ שנה.
    כפי שראינו שהרמב"ם מן הצד האחד הצליח לבטל עוד יותר את ההגשמה (כך משמע מדברי האלו שאחריו). ולהפך גם מצינו אצל הנוצרים שהתחילו להגשים לאורך הזמן.

    מה גם שהרבה יותר סביר להניח התפתחות אבולוציונית – כך רואים אנו מהספרים המוקדמים למאוחרים בתורה עצמה – מבראשית שנאמר "בצלם אלוקים" "ויתעצב אל לבו " "הלך" וכד' עד נאומו של משה בספר דברים ד,ה.

    ככה שאם יש לך ראיות יותר טובות מאשר המסורת אשמח לשמוע.
    3. ד"א, אביר מרבה לומר שבספר בראשית במהותו הוא בעיקר מגשים בניגוד לשאר למשל. האם לא נמצאו פסוקים משללי הגשמה בבראשית?
    4. הזכרת בסוף דבריך כאן שפרופ' צבי ורבלובסקי התייחס אליהן במאמריו בנק' רבות, האם תוכל להעלות אותם פה?

  6. 1. אכן בעיקרון מומלץ להביא מקורות לכל דבר, אבל אין באפשרותי לכתוב מאמרים לפי הזמנה עד אין קץ. באופן כללי הרחבתי על הנושא בספרי תורה שבעל פה פרק שמיני, וגם במאמר תודעה ורוח הקודש שלונקק לעיל. חושבני שלמי שמכיר ורגיל בדברי חז"ל הדבר מוכר ומובן מאד ואין טעם בכלל לנסות לפרט. למשל: גן עדן הוא מקום רוחני בו נמצאו הנשמות, ואעפ"כ יש שם שולחנות מזהב, וחלקים מהשולחנות האלו יכולים לרדת פתאום לעולם הזה, גן עדן מקום רוחני, אבל ריב"ל נכנס אליו בחיים חיותו, הוא חוטף למלאך המוות את הסכין, הוא מסתובב ברחוב עם מלאך המוות, ואף אחד לא רואה את מלאך המוות, אבל הוא רואה אותו. מלאך המוות הוא מלאך בלתי נראה, אבל כשהוא מתחכך בכותל הכותל נופל. בכל הסיפורים האלו ומאות רבות כמותם אין גבול חתוך בין גשמי לרוחני. לפי החשיבה הלוגית שלנו קיימת הבעיה הפסיכו-פיזית, גם אם יש משהו רוחני מופשט, וגם אם התודעה היא מופשטת, אנחנו לא מבינים איך היא משפיעה או יוצרת קשר עם החומר. אצל חז"ל לא היה קושי כזה, כל העולם המיסטי בנוי על ההנחה הזו, שהמעשים הרוחניים של בני האדם או גורמים מיסטיים רוחניים אחרים הם אלו המניעים את גלגלי העולם ופועלים בו, ולכן כתבתי שאני לא חושב כמוך שהצצה לעמים אחרים תגלה חשיבה רציונלית המפרידה בין חומר לרוח. לא כן, מהותה של המיסטיקה היא ביטול ההגמוניה של החומר כיוצר את הפעולות. אם מישהו חושב שהחריצים שעל כף היד שלו קובעים את גורלו בחיים, זה אומר שהעולם לא מתנהל ע"י הטבע אלא ע"י כחות וחוקים רוחניים. וכך לגבי כל מיסטיקה.
    2. נא לשים לב, הטיעון 'מן המסורת' לא בא בתור הוכחה, אלא רק כהשלמה לכך שאין דרך של 100% להוכיח דברים כאלו, ולכן אני לא יכול לדעת מה באמת חשב ישראלי פשוט בימי השופטים, על זה יש רק מסורת. אבל הדיון עצמו לא תלוי במלה 'מסורת', אלא בעצם תפיסת האלהות הישראלית, כפי שהאריך קויפמן (ראה: ההיסטוריות של המונותואיזם) וכפי שעולה מפרשת הבריאה, האל הישראלי מעיקרו לא היה חלק ממגבלות הטבע והחומר והוא מקומו של עולם.
    אמירתך שהרבה יותר סביר להניח התפתחות אבולוציונית, היא הנחת יסוד ששלטת בתחומי חשיבה שונים. אבל אין לה שום בסיס, כבר קויפמן סתר אותה, בהראותו שאין הדברים כך, רוב ככל החידושים שבאו לעולם באו במהפכה ולא באבולוציה. ובפרט המהפכה המונותואיסטית שמתועדת כמהפכה ולא כאבולוציה.
    אמירתך שבתורה רואים התפתחות, באה כמובן לפי התפיסה המסורתית. שכן לפי תורת התעודות דוקא דברים היה הראשון, ואילו רבים מהתיאורים בבראשית הם מס"כ ומאוחרים. ואכן יש התפתחות בסגנון התורה, שכן בני ישראל שיצאו ממצרים לא היו מסוגלים עדיין לקבל את העידון שבדברי משה בסוף ימיו, במשך ארבעים שנה הם למדו תורה ועסקו גם באלהות כדי להבין את הדברים. ההתפתחות היא "מצד המקבל". הדברים שבבראשית נכתבו לפי התפיסה הראשונית של בני ישראל הקדומים, וזה מה שהיה נאות להם. אבל במה דברים אמורים בסגנון, שהרי מתוך התוכן של בראשית עולה מופשטות ויחודיות האל בכל תוקף כמו שכתבתי לעיל.
    4. מאמרו של ורבלובסקי הוא באנצ"ע ערך הגשמה, הדברים שציטט אביר. אין לי אותו בפורמט טקסט ולכן איני יכול להעלותו כאן.
    בברכה

  7. תודה רבה,
    1. בוודאי שאין, רק עכשיו שהבאת הפנייה למקור מצוי (כמו הספר שלך וכד') אז די לי בזה, ואבדוק שם. לא באתי להטריח אותך לשווא ח"ו, ובטח שלא לשכתב מחדש. פשוט עדיף לעיתים לכתוב איפה ניתן לקרוא מאשר לשתוק.
    2. קראתי את המאמר שהפנת אליו "ההיסטוריה של המונותאיזם", אני מודה את המאמר השני לא קראתי, אבל בכל מקרה אינני רואה סתירה בין מונותאיזם לבין הגשמה ע"מ שהמאמר הזה יפתור משהו.
    שוב לא ניתן לדמות בין שינויים שבתוך תפיסת האלוקות שיכולים לקרות למונותאיזם בעצמו, בעוד שכלפי החלק הראשון לא רק שייתכן שיהיו שינויים, אפילו הראתי שהתרחשו המון תקדימים בתחום תוך שנים לא רבות. (אפילו לאחר הרמב"ם התפיסה התרכה בעקבות המיסטיקה.) כך שהטענה מן המסורת נופלת בחלק זה. בניגוד לטענה על המונותאיזים שהרבה יותר חזק.
    3..
    4. אוקיי תודה חשבתי שזהו מאמר נפרד. את הדברים באנציקלופדיה העברית קראתי.
    5. בעניין החלק שהזכרת על הפסוקים מישעיהו "אל מי תדמיוני וגו'" תוכל לקרוא פה פרשנות מלאה כלפיהם וכלפי עוד שאר פסוקים:
    https://www.1vsdat.org/index.php/2010-07-21-07-44-28/2010-07-22-13-18-36/item/211-%D7%94%D7%A9%D7%92%D7%91%D7%94-%D7%95%D7%9C%D7%90-%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%AA-%D7%94%D7%92%D7%A9%D7%9E%D7%94#_ftn6

    ד"א הזכרת את דבריי ספר דברים "כי לא ראיתם כל תמונה", אז ראוי היה להביא את הפסוק שמפריך זאת "וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ."

  8. ההיסטוריה של המונותואיזם אין ענינה להוכיח שלא יכול להיות שינוי בתפיסת האלהות, אלא רק לסתור את ההנחה שהאמונה היא אבולוציונית. האמונה הישראלית באה מעיקרה במהפכה, ולכן ההנחה המקדימה שהתפיסה בישראל הקדומה היתה קשורה לאלילות או דומה לה וכדו' שגויה.
    בנוגע למהות האמונה באלהים ע"פ היהדות, טענתי היתה שהיא נגזרת מהנחות יסוד ברורות ביהדות, כגון שה' יצר את כל החומר שבעולם, שהוא מקומות של עולם ואין העולם מקומו, שאינו מוגבל, וכו'. מכאן ואילך יש ספקטרום רחב של כל מיני רעיונות ותפיסות פילוסופיות או שיטות לוגיות, ואין שום בעיה לחשוב שהיו חכמים שהבינו כך והיו שהבינו אחרת, כי ברור שיש כאן מקום לדעות שונות כמו בעוד סוגיות תיאולוגיות.
    ולכן כל ההתפרצות של אביר בהשקעה של כמויות חומר כ"כ גדולות להתווכח עם הרמב"ם או רס"ג, פשוט מיותרת. אם כוונתו לעסוק בתיאולוגיה זה רלבנטי (רק לשם כך צריכים קצת יותר להבין את רוח הדברים ואת מה שעומד מאחוריהם, לא מספיק לגגל), אבל כהתקפה על הדת זה חסר פשר.
    מה שכן הנחת האמונה היא, שאם מאמינים שבאמת האל קיים ושהתגלה לנביאים, שהנביאים ידעו את ה"אמת" בנוגע למציאות האל עד מה שיכול אדם להבין ולדעת, ולכן גם אם אנשים בימי השופטים לא הבינו מה שהבינו בדורות אחרים בהם השתמשו בלוגיקה ובפילוסופיה (בלי קשר לשאלה אם התפיסה האריסטוטלית שמאמץ רס"ג נכונה), משה רבינו כן הבין וידע את ה"אמת", ומה שאנחנו לא רואים שהוא התאמץ לקבוע לדורות הסברים תיאולוגיים, זה מפני שבלא"ה הדברים לא מובנים לאדם שלא חווה את הנבואה, ואולי גם לא כ"כ חשוב לנסות להסביר משהו שהאפשרות של האדם היא להבין פרומיל אחוז ממנו, וגם זה ישתבש מן הסתם. יתכן שלאנשי זמנו הוא כן סיפק הסברים. ולפני פרוץ האריסטוטליות הדברים לא נחשבו סתירתיים (לפי החשיבה המזרחית עד עתה אינם סתירתיים), ולא היה שום צורך להיזקק לנושא.
    לגבי דברי אביר על ישעיהו, ברור שניתן לספק 'פרשנות מלאה' לפי הצורך, כמו בכל הענינים האלו אין דרך להוכיח הוכחות מוחלטות, א' יאמר שפסוקי ההגשמה הם מטאפורה, וב' יאמר שפסוקי מניעת ההגשמה הם מטאפורה. ולכן כל המסה של אביר להתאמץ להחליט אפריורית שההגשמה היא חלק מהאמונה, אינה אלא משאלת לב שלו, מדובר בדברים עמוקים ועדינים המייצגים תיאולוגיה עתיקה, וחבל לכפות עליה באופן חד צדדי. אביר יוצר מצג שוא כאילו יש איזו "אמונה מקורית" פרובלמטית שהוא חושף אותה, בעוד אין הדברים כן.
    לגבי ראיית האלהים, בפשטות "לא ראיתם כל תמונה" נאמר להמון העם, שלהבדיל מהאלים שיש להם צורה נראית לכל אחד במדה וזכה לפגשם, לאלהי ישראל אין תמונה, ורק הנביא כשהוא מתגלה אליו רואה צורה, שהיא מיוחדת למראה הנבואה. ואנשים אחרים אם היו עומדים ליד אצילי בני ישראל כאשר שרתה עליהם הרוח לא היו רואים כלום. כלומר לא מדובר במציאות חושית.

  9. יש לציין כאן לדברי בעל פסקי ריא"ז בפרק חלק, שם הוא חולק על דברי הרמב"ם שסובר שמי שסובר שלקב"ה יש גוף הוא בכלל "מין", לדברי ריא"ז התורה לא הקפידה על ענין זה, ועיקר המסר של הכתובים הוא להשריש את האמונה בבורא, ושכל אחד יבין זאת לפי רמת השכלתו,
    כדאי לעיין גם בספר "כפשוטו" של הרב דוד ניסני, יש שם מאמר שנוגע בענין זה,

  10. אציין עוד, שנ"ל שלא הוזכר כאן (אולי לא שמתי לב), שכל דברי אונקלוס מלאים בהרחקת ההגשמה, וזהו גם אחד המקורות שמביא הרמב"ם לענין זה,

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *