עדי אביר על ספר דברים
המגיב אליעזר, כאן, מעתיק קטע מדברי עדי אביר, מיודעינו מכל הסילופים והשגיאות שבמאמריו הקודמים, וכך כותב אליעזר:
מן העניין להביא כאן חלק מעבודתו של עדי אביר על ספר דברים, ההולך בדרכי מחקר זה, ומוכיח ההיפך לגמרי:
"מעניינת לא פחות העובדה שאת המונח 'סֵפֶר הַתּוֹרָה' לא ניתן למצוא בספרים בראשית, שמות, ויקרא ובמדבר אלא רק בספר דברים לבדו והשימוש הייחודי מחזק את הקשר בין הספר שנמצא במקדש לספר דברים. לבסוף, חולדה הנביאה באומרה: 'לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם'[יא], 'יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי יְהֹוָה'[יב] ו-'לִהְיוֹת לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה'[יג]. השתמשה במילה שנגזרה מהשורש 'כעס', בביטוי 'רַךְ לְבָבְךָ' ובמילה 'קְלָלָה' – שלושה שימושים ייחודיים לספר דברים שלא ניתן למצוא באף אחד מארבעת ספרי התורה האחרים.
למעשה, אוצר המילים של ספר דברים דומה יותר לאוצר המילים של ספרי הנביאים מאשר לאוצר המילים של הספרים שמות, ויקרא ובמדבר. לשם דוגמה, בין המושגים, השמות ומטבעות לשון שניתן למצוא רק בספר דברים, ולא בספרים שמות, ויקרא ובמדבר, ניתן למנות את: אוצר, איד, 'אין עוד', 'אישון עין', 'אלוהים חיים', אסם, אפאיהם, אקו, 'אש אוכלה', אשדת, 'אשר יהיה בימים ההם', אשרה, 'אשת חיק', 'בכל לבבך ובכל נפשך', 'במתי ארץ', 'בן בליעל', 'בערת הרע', ביצים, 'בצר במדבר', 'ברכה וקללה', ברק, 'גוים רבים', גילגל, גרזן, 'דאבון נפש', דישון, דלקת, 'דם נקי', 'הסגת גבול', 'הסתרת פנים', 'הר גריזים', 'הר האמורי', 'הר עיבל', זדון, זולת, זמר[יד], זעוה/זועה, זרוע, 'לחיים וקיבה', 'חוסר כל', 'חזק ואמץ', 'חליצת נעל', חלמיש, חֹרב, חרחר, חרמש, חתי[טו], טנא, 'יד חזקה וזרוע נטויה', 'ידאה הנשר', ידיד, יורה, יחמור, 'ירח ימים', ירקון, ישורון, 'כור הברזל', כרים[טז], 'לב השמים', 'לוחות הברית', לחי, לענה, מארה, 'מבוא השמש', מדוה, מהומה, 'מהפכת סדום ועמורה', מושיע, 'מזי רעב', מלקוש, מסד, מעון, מעון קודש, מעונן, 'מעשה יד', מצור, 'משל ושנינה', 'משלוח יד', 'משפט מות', 'מתי מעט', 'סורר ומורה', 'ספר התורה', 'ספר כריתות', סרה, 'עול ברזל על צואר', 'עז פנים', עלימו, 'עם סגולה', 'עם קדוש', ענוג/ה, עפולים, 'עץ רענן', 'עצם יד', עקש[יז], ערש, 'עשתרות צאן', פסילים, פרעות, פתלתל, פתן, 'צבא השמים', צבי, ציפורן, צלצל, 'קטב מרירי', 'קצה השמים', קריה, רביבים, 'רבת בני עמון', 'רום לב', רוש, רשף, שד, שדמה, שומר הברית והחסד, שורש, שחק, שיד[יח], שידפון, שליה, שמיטה, שרירות לב, תאו, 'תאוה נפשך' או 'אות נפשך', 'תועבת יהוה', תחלואים, 'תל עולם', תמהון ותנובה.
בנוסף ספר דברים עושה שימוש רב גם בפעלים יחודיים שאינם משמשים בחומשים האחרים, למשל: אוה (רצה), אזל (נגמר), אנף (כעס), אתה או יתא (בא), בלה (נשחת, נפגם), בעט, בצק (תפח), גדע, דאב/דבא (כאב), דשן (שמן, התמלא כל טוב), הצף, הרף (עזב), זמם, זנב, חבט, חטב, חלל, חפף (כיסה), חפר (ריגל), חצב, יגע (עייף), יסר, יסת, כמס (הסתיר), מדד, מוט (נדנד, זעזע), נדח (גרש, סילק, הגלה), נמס, נקל (זלזל), נשל (גרש), ספן (החביא), סתר[יט], עבט, עבר (כעס), עמר (התעמר), ערף (נטף, נזל), ערץ (הפחיד), צוק (הציק), קדח (בער), קפץ, רגן, רגע, רנן, רצץ, שגל, שגע, שיש (שמח), שמט ותגר.
כל המושגים והפעלים הייחודיים הללו נוטעים בליבנו את התחושה שספר דברים נכתב בעת שעם ישראל ישב על אדמתו ולא בימי הנדודים במדבר. תחושה זאת מתעצמת על ידי הממצאים הבאים:
*
לעיתים ניתן למצוא הבדלים מהותיים בין הסיפורים המסופרים בספר דברים למקבליהם בספרים שמות, ויקרא ובמדבר. לשם דוגמה, בספר במדבר אהרון הכהן מת בהור ההר בעוד שבספר דברים הוא מת במוסרה[כ], שני הספרים מתארים מקומות שונים וסדר שונה של תחנות בעת המסעות במדבר[כא], בספר דברים האל נותן את תורתו לבני ישראל ב'הר חורב' בעוד שבספר שמות הוא מתגלה ונותן את התורה ב'הר סיני'[כב] ושני הספרים אינם מסכימים להתאפס גם על האופן בו הוקראו הדברות[כג].*
הברזל, היה אמנם מוכר גם לבעל ספר ויקרא ולבעל ספר במדבר[כד] אבל ניתן להבין שהמתכת השימושית ביותר בספרים שמות, ויקרא ובמדבר היא דווקא הנחושת ולא הברזל: הנחושת היא המתכת העיקרית ששימשה בבניית המשכן[כה], ספר ויקרא מכיר שני סוגים של כלים שמשמשים לבישול קורבן החטאת, כלי חרס וכלי נחושת אך לא כלי ברזל[כו] ומשה יצק את הנחש הפלאי מנחושת ולא מאף מתכת אחרת[כז]. המתכת העיקרית בספר דברים, לעומת זאת, היא הברזל ולא הנחושת ובעל ספר דברים כבר יודע לספר על ערש הברזל[כח], כור הברזל[כט], גרזן מברזל[ל] ועול ברזל[לא].*
ספר דברים מרבה להשתמש במושג 'עבר הירדן'[לב] אבל מושג זה יכול לציין את צידו המזרחי של הירדן רק למי שכבר נמצא בצידו המערבי. לפני הכניסה לארץ ישראל המושג 'עבר הירדן' היה אמור לציין את האזור שנמצא מצידו השני של הירדן, היינו, את צידו המערבי של הירדן ולא את צידו המזרחי.*
בעל ספר דברים נוקט במונח 'עַד הַיּוֹם הַזֶּה' בארבע הזדמנויות שונות[לג] כשהבולטת שבהן היא 'וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד יְהֹוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהֹוָה. וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה'[לד]. הביטוי מצביע על התמשכותם של תופעות מסוימות עד לימי כתיבת הספר והוא מחזק את החשד שספר דברים נכתב שנים רבות לאחר המאורעות המתוארים בו.הבדל נוסף בין ספר דברים לחומשים האחרים לא רק ממחיש את מקורו הייחודי של ספר דברים אלא גם מפנה זרקור לאינטרסים המיוחדים של כותביו: בעוד ששמות, ויקרא ובמדבר אינם מהססים להשתמש במושג 'מקדש'[לה], ללא כל התייחסות למקום הקמתו, ספר דברים אינו מנצל כלל את המילה 'מקדש' ונראה שאת עיקר מעייניו הוא מקדיש למיקומו הפיזי של מרכז הפולחן. בביטויים 'הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂום אֶת שְׁמוֹ שָׁם'[לו], 'בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם'[לז] או 'הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם'[לח] בעל ספר דברים למעשה שולל את הלגיטימיות של כל המקדשים שמוקמו באתרים בהם יהוה אלוהיהם לא בחר לשכן את שמו וייחד לפולחן הלגיטימי מקדש אחד בלבד, המקדש אותו הזכיר האל בבואו אל נתן הנביא בחלום הלילה".
אוסף הציטוטים המביך הזה של אביר, פותח בשגיאה, ומסיים בשגיאה, וגם באמצע יש לא הרבה יותר מאשר שגיאה. ה'אבחנה' הראשונה היא:
"חולדה השתמשה במילה שנגזרה מהשורש 'כעס', בביטוי 'רַךְ לְבָבְךָ' ובמילה 'קְלָלָה' – שלושה שימושים ייחודיים לספר דברים שלא ניתן למצוא באף אחד מארבעת ספרי התורה האחרים".
ובכן, המלה קללה מופיעה בבראשית כז יב, "והבאתי עלי קללה", הביטוי 'מורך לבב', מופיע בויקרא כו לו. (בדברים מופיע פעם אחת הצירוף 'רך הלבב', ואינו נמצא עוד בנביאים, כך שאין שום יחודיות בו כביטוי של דברים, או של הנביאים).
הטענה שחולדה הנביאה משתמשת בלשון ספר דברים שנמצא רק עכשיו – קמה על יוצריה, איך היא כבר הספיקה ללמוד את ניבו ושיחו של הספר, שאפילו לא ראתה?? המשלחת לא הביאה לה את הספר אלא רק סיפרה עליו. (מעצם העובדה הזו עולה שהספר היה ספר מוכר ולא בעל תוכן לא ידוע).
העובדה ש'ספר התורה' לא מוזכר אלא בדברים, ברורה מאליה, ספר תורה מסודר לא נכתב אלא בימיו האחרונים של משה, ימי כתיבת ספר דברים. משה כתב במשך הזמן מגילות מגילות, וחלק מן המגילות נכתבו עוד הרבה לפני משה. אבל רק בסוף ימיו הוא ערך מכולם ספר תורה ואף דיבר עמו על בני ישראל כמה פעמים.
רשימת אוצר המלים של דברים של אביר, נפתחת בקביעה שהיא דומה יותר לאוצר המלים של ספרי הנביאים. אבל הקביעה הזו לא מתאששת במשך הרשימה, חלק גדול מהביטויים יחודיים לדברים ולא נמצאים בנביאים. למעשה הכותרת מטעה או עשויה להטעות את מי שלא מכיר את הספרות, למשל, המלה 'אשדת' נמצאת אכן בדברים, אבל לא נמצאת בנביאים, וכך הרבה מלים נוספות ברשימה.
שלא לדבר על טעויות, כמו מניית המלה 'חרב' כיחודית לדברים, לא החרב, וגם לא חורב, יחודיים לדברים ונמצאים גם בשאר חלקי התורה. המלה 'חתי' נמצאת ברשימה, אבל היא לא מיוחדת לדברים ונמצאת בשאר חלקי התורה. המלה 'זולת' מנויה כיחודית לדברים, אבל לא נמצאת כלל בדברים. המלה 'לחי' מנויה כיחודית לדברים, אבל לא נמצאת בו כלל.
מלים יחודיות יש גם לספרי התורה הקדומים, ולא רק לדברים. לכל ספר יש מלים יחודיות. ואכן בדברים יש יותר סגנון יחודי, כי מדובר בסגנון נאומים של משה. קשה למצוא סגנון דיבור בספר שמוקדש לחוקים, וגם פחות בספר שמספר סיפורי האבות. זה הוא ספר נאומים ולכן יש בו יחוד.
הרשימה קצת פאתטית, משום שהיא מונה סתם מלים, למשל 'ידאה הנשר', זה מופיע פעם אחת בדברים, מה זה אומר? הנשר מופיע בהרבה ספרים, השורש 'דאה' גם הוא קיים, ורק בדברים מוזכר הנשר בצירוף של דאיה, אז מה? 'חליצת נעל' יחודית לדברים, אבל זו הלכה שמופיעה בדברים, מה לעשות, המלה נעל, והמלה חליצה לא מיוחדות, ברור שבכל ספר יש חוקים מיוחדים והחוק משתמש בעל כרחו באיזה ביטוי. דברים מזכיר את הר גריזים והר עיבל, כי הוא קובע חוק לגביהם, מדוע ששמות או ויקרא יצטרכו להזכיר את שני ההרים הספציפיים האלו? כך לגבי המלים היחודיות 'סורר ומורה', זה סוג של הלכה שדברים קבע. גם המלה 'ספר כריתות' יחודית לדברים, אבל מה לעשות שהחוק הזה מופיע בדברים. בדיוק כמו שחוק 'היובל' נמצא בויקרא, או שחוק גיד הנשה נמצא בבראשית, ושחוק בניית המשכן מעצי שטים נמצא בשמות, מה המשמעות של ה'יחודיות' הזו? אין לה שום הקשר היסטורי, בלשני, ארכיאולוגי, סתם רשימה אקראית.
לא ברור איך בעקבותיה מפטיר אביר: "כל המושגים והפעלים הייחודיים הללו נוטעים בליבנו את התחושה שספר דברים נכתב בעת שעם ישראל ישב על אדמתו ולא בימי הנדודים במדבר", מה הקשר בין רשימה אקראית זו לבין השאלה אם נכתב במדבר או על אדמתו?
'לוחות הברית' יחודי לדברים לפי אביר, אבל גם בשמות נאמר ויכתוב על הלוחות את דברי הברית, אז דברים חיבר את זה ל'לוחות הברית', מה זה אומר? זה מעיד על תקופות שונות? זה סתם הבדל טריויאלי. אי אפשר לכתוב ספר מבלי שיהיו בו צירופים שלא היו בחלק הקודם. תחלק את דברים לשני חלקים, וגם תמצא בכל חלק דברים 'יחודיים' כדוגמת אלו. כך גם הביטוי היחודי כביכול 'מהפכת סדום ועמורה', מתארת את 'הפיכת סדום ועמורה' שבבראשית.
אביר מונה את 'יד חזקה וזרוע נטויה' כביטוי של דברים, אבל שני חלקיו של הביטוי נמצאים כבר בשמות, יד חזקה וגם זרוע נטויה, אז ה'דברימיות' מתבטאת השימוש בשני הביטויים האלו ברצף פעם אחת? זה מביא לידי גיחוך.
חלק גדול מהמלים שברשימה לקוחות משירת האזינו, היחוד שלה הוא דוקא קדמותה, וכטבעה של שירה יש בה מלים יחודיות, בשאר ספרי התורה יש שירות קצרות הרבה יותר (גם בהן יש מלים יחודיות) זכה ספר דברים לארח את שירת האזינו, שמוכיחה את קדמותה מכח המלים היחודיות שבה, ואין לערבב את רשימת המלים של האזינו עם סגנונו של דברים שהוא סגנון נאומי משה. יש גם מלים רבות שלקוחים מברכות השבטים, שוב שירה קדומה.
(אביר כותב שספר דברים עושה שימוש רב בפעלים יחודיים… ביניהם הוא מונה פעלים שבאו באופן יחודי בשירת האזינו, כמו ואתא, יערוף, קדחה. בהמשך הוא מונה את דשן, – גם זו סתם קביעה שרירותית שה'ודשן' של דברים שונה מה'דשן' של ויקרא, כמו כן מונה את 'נמס' – פועל שנמצא גם בשמות. הוא מונה את 'אוה' במובן רצה כיחודי לדברים, בעוד כבר בראשית משתמש ב'תאוה לעיניים'. 'הרף' מלשון עזב יחודי לדברים, אבל נמצא כבר בשמות ד כו וירף ממנו. 'זמם' יחודי לדברים, אבל כבר בבראשית 'אשר יזמו לעשות', 'יסר' יחודי לדברים, אבל נמצא כבר בויקרא 'ויספתי ליסרה אתכם', 'מדד' יחודי לדברים, אבל נמצא כבר בבמדבר 'ומדתם מחוץ לעיר'. לגבי 'סתר' שאביר מונה כדברימי, הוא בעצמו מציין שנמצא גם בשמות ויסתר משה פניו, אבל קובע שעקב השימוש המרובה של דברים ב'סתר' אולי זו הוספה מאוחרת בשמות… ושכח שכבר בבראשית 'ומפניך אסתר', וכן 'כי נסתר איש מרעהו', ובבמדבר 'ונסתרה', בקיצור כנראה שאין לו אפילו קונקורדנציה).
תופעה אחת נכונה וידועה, שהנביאים בנאומיהם משתמשים בנאומי משה וחוזרים על ביטוייו, והרי זה דבר מתבקש. אופי ספרי הנביאים והמבנה שלהם הוא כמו ספר דברים עצמו, דברי חיזוק ותוכחה מפי הנביא שנאמרו ישירות לעם. זה הבסיס לכל הטפות הלקח של הנביאים החל מיהושע, ומתבקש הרבה יותר מאשר שישתמשו בספרים הקדומים שהרקע שלהם שונה לגמרי.
ולכן יש ביטויים בדברים שרגילים בנביאים, מסיבה זו עצמה, שהנביאים העתיקו את לשונותיו והשתמשו בתוכחותיו.
אבל השימוש אינו מוגבל לדברים, אלא רק יותר שכיח בו, הנביאים משתמשים בכל חלקי התורה ובלשונותיה, ראה באריכות ובפירוט רב בתגית: התורה והנביאים. ולכן יש לשונות יחודיות לכל ספר מספרי התורה ולנביאים.
לסיכום, רשימתו של אביר עמוסה בשגיאות והטעיות, וגם החלקים המעטים שאינם שגיאה, אינם מלמדים דבר. בכל ספרי התורה יש מלים 'יחודיות' שבאות לידי שמוש בנביאים, כל מלה ומושג בהתאם לאופי השימוש המתאים לו. אין שום בדל של סימן או רמז לאיחור של דברים דוקא. להיפך, לפי כל מבחן היסטורי או תוכני דברים קדום לספרי הנביאים. הגם שמאוחר לספרי התורה הקדומים.
הבדלים בין הסיפורים, גם לפי תפיסתו של אביר, לא יכולים להוכיח את איחורו של דברים, הם יכולים 'להוכיח' באותה מדה את איחורו של שמות. הבדלים יש גם בין שמות לויקרא, ובין שמות לבמדבר, ולפעמים גם בתוך אותו חומש. הסיבה היא שכל פעם שסיפור מסופר בתוספת פרטים, צריכים ידע והבנה כדי להתאימם זה לזה.
אבל הנקודות שמעלה אביר, לפעמים מראות על חוסר ידע והבנה מינימליים, למשל הוא כותב שלפי במדבר אהרן מת בהור ההר ולפי דברים במוסרה, בעוד בני ישראל לא חנו על הור ההר, מוסרה היה שם מקום החניה, שממנו עלה אהרן להור ההר. ואני מצטט מתיק ידען:
כבר כתב החוקר הגרמני הנגסטנברג כי בנוגע למקום מאורע חשוב כמיתת אהרן אף עורך לא היה כותב דברים הסותרים זה את זה, אך ברור שאין שום סתירה בין מות אהרן בהר ההר, ובין מותו במוסרה, שהרי בני ישראל לא טפסו וחנו על ראש הר, ומקום חנייתם היה סמוך להר ההר, הר זה היה כנראה סמוך למוסרה, על כן נפטר אהרן באופן כללי בחניית מוסרה וגם נקבר בה, אך המיקום של הקבר הוא על ההר המכונה "הור ההר". ומפורש בתורה כי אהרן עלה מן המחנה אל הור ההר, הרי שהמחנה לא היה על הור ההר. לא רק שאין סתירה, אלא שמובן מאליו שמקום קבורת אהרן אינו מקום פטירת אהרן ולא היינו מצפים למצוא שם אחד לשניהם. ועל הקירבה של מוסרה להר ההר יש ללמוד ממקור שמה של החניה הקודמת למוסרה: יעקן, יעקן הוא מזרע שעיר החורי (בראשית לו כו, דה"י א מב), על כן בודאי ארצו היא חלק מארץ אדום, והר ההר הוא "בקצה ארץ אדום" – החניה הבאה לאחר יעקן [כשקרבים לכיוון ישראל]. ואכן: "נראים דברי החוקרים המזהים את הור ההר עם ג'בל אל מצ'רה, ואגב שמו של הר זה מזכיר את השם מוסרה ששם מת אהרן לפי הכתוב בדברים י ו" (אנצ"מ ערך הר ההר).
ובנוגע לשמונת המסעות הנוספים, נכתוב כאן בקיצור ע"פ מסקנות המחקרים האחרונים: בבמדבר נזכרות לאחר חניית מוסרה עוד שבעה תחנות [בני יעקן, חר הגדגד, יטבתה, עברונה, עציון גבר, מדבר צין היא קדש], ורק לאחריהם מוזכרת מיתת אהרן בהר ההר "בקצה ארץ אדום". שלא כמו בדברים י' בו מוזכרת נסיעה מיעקן מוסרה [הכיוון הפוך!], ו"שם מת אהרן", ולאחר מכן נסעו הגדגדה ויטבתה. אך הדבר ניתן לבירור, שכן מקומות אלו בהם עבר מסע בני ישראל הם שמות אתרים שבמציאות, וחלקם מוכרים וידועים אף בימינו, קל וחומר בימיו של כל כותב מקראי שהוא.
ברשימה המפורטת המונה את כל המסעות (במדבר לג') מסופר ששתי החניות האחרונות קודם מיתת אהרן היו עציון גבר וקדש. אך עציון גבר ידועה לנו כעיר הנמל במפרץ אילת (ומוזכרת גם בימי שלמה מ"א ט כו), ואילו קדש בגבול הדרומי של ישראל רחוקה ממנה כמאתיים ק"מ (ראה מפה בספרו של הארכיאולוג י. אהרוני א"י בתקופת המקרא עמ' 171) דרך זו אורכת לפחות חמשה ששה ימים, כשודאי חנו במהלכה לחניות לילה. מכאן ברור שהכתוב בס' במדבר מדלג על כל חניות הביניים שבין עציון גבר וקדש.
אביר כותב:
בספר דברים האל נותן את תורתו לבני ישראל ב'הר חורב' בעוד שבספר שמות הוא מתגלה ונותן את התורה ב'הר סיני' ושני הספרים אינם מסכימים להתאפס גם על האופן בו הוקראו הדברות
ובכן, כפי שהערתי לעיל הכינוי חורב נמצא גם בשמות יז ו, ההבדלים בין הדברות הינם זניחים ונובעים מכך שמשה המספר את הדברים רשאי להדגיש אותם על ידי מלים שונות ונרדפות או להרחיב רעיון לפי הצורך.
בנוגע לברזל, אכן ספר דברים מסמן את תחילתה של תקופת הברזל, בעוד בתקופת האבות וגם בימי יציאת מצרים היה הברזל פחות נפוץ.
לגבי עבר הירדן של דברים, מדובר בשגיאה, התייחסותו של דברים לעבר הירדן יחודית ונובעת מהיותו בעבר המזרחי, ראה כאן.
לגבי ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה, אלו הפסוקים שלפי הדעה הפשטנית בחז"ל נכתבו ע"י יהושע.
אצטט שוב מתיק ידען:
בהקשר לבטוי :"עד היום הזה" … הדבר ברור שבטוי זה הוא יחסי לעובדה שהוא מציין. כשמסופר על קיומו של הר או נחל ושאר תופעות טבע המתקיימות מאות ואלפי שנים, אין שום רבותא לומר שההר קיים "עד היום הזה" לאחר מאה שנה, ואלו כשמדובר על שם מקום יש רבותא בקביעה כי המקום נקרא כך "עד היום הזה" אפילו על חמשים שנה. כשהמדובר על אדם מסויים הגר בעיר מסויימת "עד היום הזה" מובן מכך שלא עברו אלא כמה עשרות שנים – בספר יהושע (ו כה) מסופר על רחב כי היא יושבת בקרב ישראל "עד היום הזה", בהתחשב בכך שלא היתה ילדה קטנה בעת הכיבוש, הרי מדובר לכל היותר בכמה עשרות שנים[1]. אך ניקח לדוגמא אדם שאיבד חפץ ברחוב, עליו נאמר כי לא מצאו "עד היום הזה", מובן מאליו כי מדובר בטווח של כמה ימים או לכל היותר שבועות, שהרי עם הזמן הולכים ופוחתים הסיכויים למציאתו ולהישרדותו של החפץ. כך גם כשנאמר על קבר משה כי לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה, והרי כל האפשרות למצוא את קברו ולדעת כי זהו אכן קברו היא על פי בני ישראל שראו אותו עולה להר נבו, וסימנים נוספים כאלו, הזמן גם אינו מטיב עם קברים וכיוצא בהם. וככל הנראה רבים רבים ניסו למצוא את המיקום המדוייק של הקבר, ולמרות כל נסיונות אלו לא נמצא הקבר "עד היום הזה". מה שלא היה מתאים לומר לאחר מאה שנים, שהרי מאה השנים שעברו אינם מעלים את הסיכויים למציאת הקבר אלא להיפך.
מלבד זאת הלא משה נקבר בארץ מואב (לד ו) שהיתה מחוץ לגבול ישראל, לא סביר שבני ישראל לאחר כיבוש כנען והתיישבותם בה שבו וחדרו למואב לשם איתור הקבר [גם אם בזמנינו מצוי שיגעון שכזה..], ובפרט שמואב היתב במצב מלחמה עם ישראל בימי השופטים. בודאי אין משמעות לציין כי עד היום הזה לא נודע הקבר באם אין נסיונות לחפשו, שהרי רוב קברי הקדמונים "לא נודעו עד היום הזה", משום שהם לא ענינו אף אדם. סביר בהחלט שלאחר מות משה נעשו נסיונות רבים למצאו, שהיה הדבר פלא בעיני בני ישראל כיצד עלה להר ונקבר שם מבלי שאיש ידע את קבורתו. וכל הענין היה אך ורק לפני הכניסה המוחלטת לכנען ובזמן שהיית בני ישראל באיזור.
גם הדעה שנכתב הדבר בנבואה [כך סוברים גם פילון בספרו חיי משה, ויוסף בן מתתיהו], אינה מנוגדת לפשט. שהרי היה ענין מיוחד בעובדה זו שלא נודע קברו שנבחרה לחתום בה את התורה, [ונאמרו הסברים רבים: מניעת הסגידה האישית למשה וקברו, מיתתו היתה לא כמיתת שאר אנשים כי גם גופו היה מופשט מהחומר, ועוד]. לכן היה גם ענין מיוחד להכריז כי קבר זה אינו ניתן לתפיסה על ידי בני אדם, כאומר: "לנצח תהיה הקביעה כי 'הקבר לא נמצא עד היום הזה' תקפה ונכונה, לכן אפשר לכתוב אותה כבר מעכשיו". כדרך שאנו גוזרים על אדם "מאסר עולם" דהיינו הוא יהיה אסור לעולם, אבל כבר כעת הוא ב"מאסר עולם" משום שאנו יודעים שתמיד תהיה ההגדרה נכונה לגביו.
יש להבין כי בשעת כתיבת התורה היה מובן וברור כי נחתם כעת ספר נצחי אשר ישמש כמורה דרך לעולם כולו לאלפי שנה[2], על כן בודאי מוצדקת הלשון "וימת משה" בלשון עבר, מתוך ידיעה כי מלים אלו יחתמו את התורה ויהוו הידיעה ההסטורית על סיום פרשת מתן תורה. כך יקראו אותם לאורך ההסטוריה. (וראה בזה גם תגובות 314 ו 366).
יוסף בן מתתיהו גם מוסיף טעם מדוע היה צורך להוסיף בתורה את ענין מיתת משה "בכתבי הקדש כתב על עצמו שמת משום פחד שמא יעזו לומר משום צדקותיו הגדולות שעלה לאלהים". ובאמת בכדי לומר שמשה התנבא בצורה כזו על מותו צריך טעם מיוחד.
הפיסקה האחרונה של אביר, כאילו הספרים האחרים אינם מהססים להשתמש במלה מקדש, ודברים משתמש ב'מקום אשר יבחר' כדי לפסול את המקדשים ולקדש את ירושלים. מגוחכת, אם דברים היה רוצה לקדש את ירושלים היה יכול להזכיר את שמה לכל הפחות הרי הוא לא אומר איפה המקום אשר יבחר, וכך כל מקדש יטען בצדק שהוא המקום אשר נבחר, אחיה השילוני בחר בירבעם, יעקב אומר שבית אל הוא בית אלהים, וכך אכן טענו בני ישראל. אם מישהו היה רוצה להוריד את טענתם, את הדבר הבסיסי הוא לא עשה. מלבד זאת אין שום קשר למלה 'מקדש', דברים היה יכול לומר 'המקדש במקום אשר יבחר ה', זו סתם תליית שני דברים שאינם קשורים. האמת היא שבשמות מדובר תמיד על המשכן, כי הוא היה לפניהם, ואילו לקראת הכניסה לארץ שוב לא היו אמורים להשתמש בו, מלבד אולי באופן זמני, והיו אמורים לקדש עיר מרכזית, ולא רק מקום מקדש.
ובכן, שוב מדובר באוסף שגיאות וסילופים.
הערות:
[1]ועובדה זו עצמה מוכיחה את קדמות פרשת מיתת משה של התורה. שהרי ספר יהושע נכתב לאחר סיום התורה, ולכן הוא פותח "ויהי אחרי מות משה עבד ה'", – אותו "מות משה עבד ה'" המסופר בסוף התורה. ואם בימי כתיבת יהושע עדיין היתה רחב בקרב ישראל, הרי שפרשת מיתת משה נכתבה עוד קודם לכן.
[2]ד"ר שאול ברקלי (מבוא כללי לתנ"ך עמ' 102) כותב "תיכף עם צעדיהם הראשונים של שבטי ישראל על אדמת ארץ כנען הם רושמים את קורותיהם ואת מאורעות תקופתם באובייקטיביות מופלאה ובכוונה ברורה מראש שהם באים להנציח את ההתרחשויות ההסטוריות למען ידע דור אחרון".