האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

עוד על אי הריאליות של השערת התעודות, בדיות בניחוח נוצרי

צוות האתר

צוות האתר

שיתוף ב print
הדפס מאמר

על היעדר ההיתכנות הריאלית למודל המרכזי של תורת התעודות, ייחדנו כמה וכמה מאמרים, למשל: הנחות העבודה של הביקורת – מדע בדיוני,  צרה ושמה עובדות, צרות באות בצרורות. בחיתולים לנצח. היש דוגמאות לתורת התעודות?

כעת ברצוני להוסיף עוד קצת, על המשמעות של קאנון כתבי קודש בעת העתיקה.

ביקורת המקרא ככלל, היא השלכה של תהליך היווצרות הנצרות, על היהדות. (יש גם הקשר פרוטסטנטי מובהק), הנצרות אינה דת אותנטית,  דת של עם. היא רעיון מופשט אוניברסלי שמיוסד על קרעי יהדות ופגאניות מסוגים שונים. דת לאומית, היא חלק מהוייתו של העם. דת אקלקטית כמו הנצרות, (ובהמשך האיסלם, במדה מסויימת), נוצרת בתהליכים מאד מורכבים של שחזור כביכול רטרואקטיבי ונסיונות ליצור גשרים תרבותיים עם האומות שמוכנסות לתוך הדת הזו בעוד אין שום קשר אורגני והיסטורי אמיתי. כדי לשכנע פגאנים באיטליה או בתראקיה על המשיח היהודי צריכים לבנות קונסטרוקציה. להתאים סיפור, להשתמש בחלקים מהתרבות המקומית.

היהדות היא דת אותנטית שבנויה סביב קורותיו של ישראל מימי אבותיו הקדמונים דרך משה נותן התורה, ושאר אנשי הרוח עד זמנו של משה, והנביאים שאחריו. היא לא היתה צריכה לזייף סיפורים, לערוך טקסטים, לאמץ מנהגים מעמים זרים, לשחזר סיפור ראשית כדי לחבר את הדת החדשה למשהו, וכך לגבי כל המאפיינים האחרים של הנצרות.

הברית החדשה, היא לא סיפור של עם, והיא לא הועברה ע"י עם, היא נכתבה ע"י אנונימיים, ע"י כת פורשת מעם, קומץ אנשים שבחרו לעצמם את סיפור ישו כסיפור מכונן לקבלה החלקית של תכנים מדת ישראל. הברית החדשה מופיעה על במת ההיסטוריה בארבעה גירסאות רשמיות מקבילות. אין להיסטוריה דרך להגיע יותר רחוק, לפני הגירסאות האלו, הנצרות קבלה שיקוף מצב כפי שהוא עולה מהבריתות החדשות, ומשם יצרו אבות הכנסיה את הדת בדרך של ישיבות ומועצות המקבלות החלטות מה קדוש ומה נכון, ואף מה ההיסטוריה הנכונה, כאשר ההחלטות מתקדשות על ידי עיקרון אי הטעות.

התורה שנחשבה כסיפור של עם, הוצגה ע"י מבקרי המקרא כבבואה של הנצרות. כאילו השלב הראשוני היה ארבע גירסאות מקבילות, שעברו עריכות ושכתובים לאין קץ עד שהתחברו לאיזה סיפור מומצא רטרואקטיבי.

ברור שהאנלוגיה הזו שגויה, עם ישראל אינו פחות מכל העמים האחרים, שהיה לו סיפור ומיתוס לאומי, אפשר להעלות לדיון היסטורי את רמת הדיוק או האמינות או ההתחלות של הסיפור הלאומי. אבל  ברור הדבר שאין מדובר בעם חסר סיפור, שהוצרך להמציא ולבדות סיפור ע"י זיוף טקסטים. זה אפשרי רק בדת מופשטת הנוצרת יש מאין כלפי חוץ, וזה נצרך רק בדת כזו.

על כל אלו הארכנו מבחינה עובדתית היסטורית במאמרים הנ"ל. כאן נעמוד על העתיקות של המונח קאנון כתבי קודש. שכן כל סיפורי הביקורת על עריכות אינסופיות במשך דורות, יוצאות מהנחה שהספרים לא היוו קאנון של כתבי קודש, ולכן כל אחד יכל לשכתב אותם כרצונו.

הנחה זו אינה עומדת בשום מבחן, שכן היא תופסת את החבל בשני הצדדים, אם הטקסט לא היה קדוש, לא היה שום צורך לסחור באותיותיו ומשפטיו, אפשר היה לכתוב מה שרוצים, ואם היה קדוש, הרי אין כאן אלא סירוס, ואין שום סיבה לחשוב שאפשרי היה לעשות בטקסט קדוש מה שרוצים, כאן הבאנו את דברי קאסוטו:

"גם אין יסוד לסברא.. שבא העורך והרכיב את שני הסיפורים ההגיוניים כל אחד בפני עצמו והביא בזה לידי סתירה פנימית. טענה זו מבוססת על ההנחה שמעבד טכסט מקודש רשאי לשנותו מכפי שהוא מקובל בעם ולערכו כרצונו"

העובדות טפחו על פני ההשערות האלו, ולמרות הרבה מקורות מקראיים קדומים אין שום זכר ואסמכתא לתעודות והרכבתן.

פרופ' מנחם הרן, בספרו 'על האסופה המקראית – תהליכי הגיבוש עד סוף ימי בית שני ושינויי הצורה עד מוצאי ימי הביניים', (ירושלים תשנ"ו, עמ' 57 ואילך), מאריך להראות שהגישות ה'מחקריות' הרואות בישיבת חכמים ביבנה את המקום בו נעשתה הקנוניזציה של התנ"ך, הן השלכות של מחקר הקנוניזציה של הברית החדשה שנקבעה במוצעות של הכנסיה הנוצרית.

הברית החדשה הועתקה ע"י המונים, אנשים ממוצא פגאני, שלא היה להם מושג על היהדות, לא בשפה העברית שממנה הושאלו המושגים המקוריים של הברית החדשה, לא הבנה וזיקה לרוח היהדות ואמונתיה, בודאי לא בהיסטוריה היהודית, לא הבינו על נכונה מה היה במקדש, איך התנהלו החיים ביהודה. ובמצב זה לא פלא שנוצרו אלפי גירסאות והיה צורך במועצות כדי להמציא את הנוסח הכביכול נכון.

כתבי הקודש היהודים הועתקו ע"י סופרים ובני נביאים חכמים ומלומדים הבקיאים ומבינים את היהדות ואת רוחה. ולא היה צורך בכל התהליך המלאכותי שעברה הנצרות. אם נפלו איזה שגיאות העתקה, או קרו אירועים אחרים, הכל היה ברמה מינורית. ואכן רואים שכל הספרות המחקרית בת ימינו, למרות הכותרות העוסקות בקנוניזציה ובתולדות הנוסח וכו', עוסקות בזוטות של כתיב מלא וחסר וכדו', כי זה באמת כל המרחב בו היו צריכים הגהות, קנוניזציה, בדיקות, ובקרה. ובלי שום קשר לביקורת התוכן, הביקורת הכביכול גבוהה, שכל כולה היא עורבא פרח.

מאמרה של פרופ' נילי שופק על 'קנוניזציה במצרים העתיקה', התפרסם ב'תעודה' כרך כג' שהוקדש לנושא הקאנון (הוצ' אוניב' ת"א תשס"ט בעריכת יעקב שביט), המאמרים העוסקים בקנוניזציה של כתבי הקודש, כשהם מחפשים אחיזה לנושא מחקרי, מוצאים הם פירורים בעניני כתיב או שאלת סדרן של כתובים.

כמובן שזה לא מונע מהם לשוות לדברים אופי של הכללה בעלת משמעות, כך למשל בלהה ניצן, במאמרה ('תעודה' שם)  'על תהליך התקדשות המקרא בימי הבית השני לפי עדויות מגילות מדבר יהודה', אחרי שהיא מונה את הנתונים שמראים כי נוסח המסורה קדם לכל שיבושי הכתיב שבחלק ממגילות קומראן, וגם לתרגומים בד"כ, (כמובן שלצורך הענין מכנים אותו קדם מסורה, שוב בשל זוטות כמעט בלתי מורגשות, ומחוסר בשלות נפשית להודות שנוסח המסורה האחד קדם לכל הוריאציות העממיות הוולגריות), היא מכריזה:

על המגוון הטקסטואלי של ספרי המקרא בימי בית שני מחד גיסא, ועל הפעילות שנעשתה כדי להגיע לנוסח מוסכם, מאידך גיסא, ניתן ללמוד מעדות חז"ל על מגיהי הספרים שהועסקו במקדש בירושלים (מגיהי ספרים שבירושלים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, כתו' קו.) מהמונח 'ספר מוגה' ('וכשאתה מלמד את בנך למדהו מספר מוגה' פסחים קיב.) וכן מן הדרך שקבעו את הנוסח המקודש מתוך שלשה ספרים שהיו בעזרה שבמקדש ונבדלו זה מזה בפרטים מסויימים (קבעו לפי הרוב, קיימו שניים ובטלו אחד, ירו' תענית סח.)[1]

ובכן מדובר בעיוות, אין שום רמז למגוון טקסטואלי מחד גיסא, הגהת ספרים היא תהליך אלמנטרי שקיים עד זמננו. אא"כ נטען שגם בזמננו יש מגוון טקסטואלי. ספרים בהעתקה ידנית, מכילים תמיד טעויות, אין מציאות של העתקה בלי טעות, וגם היום אחרי הגהה ידנית, עדיין המחשב מוצא טעויות. ולכן הביטוי 'ספר מוגה' לא אומר כלום על 'מגוון טקסטואלי'.

ואילו לגבי הפעילות שנעשתה כדי להגיע לנוסח מוסכם מאידך גיסא. שוב, מדובר במקרה יוצא דופן שאירע לפי חלק מהגירסאות בימי עזרא הסופר, ועדיין נזכר לדורות בירושלמי יותר מ700 שנה אחריו, האם זו עדות לפעילות לאיתור נוסח מוסכם? או איזו שהיא אפיזודה הירואית בתולדות העם שמצאו פעם ספר בודד עם נוסח אזוטרי, ובטלוהו מפני הרוב?

אגב, ג'וזפה ולטרי, במאמרו בתעודה שם: דקנוניזציה ודקונסטרוקציה, שעיקרו ניתוח של מגמות אידיאולוגיות סביב קנוניזציה ומשמעותה, כותב:

העניין הנוצרי בקנון ובהשפעתו על היסטוריית הקנוניזציה, הידוע היטב לאנשי חקר המקרא, קובע נחרצות קריטריונים מובהקים של 'קנוניזציה' במקורות יהודיים 'פוסט נוצריים'. אם נאפשר לקריטריונים נוצריים לבחון ספרות יהודית אנו עשויים להגיע לתוצאות מפוקפקות ביותר…

ברוב המקרים המחקר הזה משתמש באותו שיטות סיווג הנמצאות בשימוש בטיפול בקנונים הנוצריים, דהיינו, חיפוש נוסחאות של קנוניזציה, מועצות כנסיתיות לכאורה ורשימות של ספרים כהוכחה לקנוניזציה יעילה, ובכך הוא חושף את ההתמקדות הנוצרית בתנ"ך ככתבי קודש… בדרך זו נוצר צנטריזם מקראי נוצרי… הנטיה הנוצרית להשתמש בפרשנויות כדי להצדיק את קיומה כיורשת יחידה של הנבואות העתיקות מן הברית הישנה קיבלה בחלקה עידוד מפרשנות פאולוס או מייסוד הנצרות, והסמכות הנוצרית המאוחרת יותר הלכה בהכרח בעקבותיה לצורך מיצוב זהות כנגד ההתייחסות ה'מסוכנת' עדיין אל מקורותיה היהודים שבעבר. גורם אידיאולוגי זה הפך לסימן זיהוי של התאולוגיה הנוצרית הקדומה, אשר השפיע גם על רעיון 'קנון האמת' כפי שטענו כמה מאבות הכנסיה וחסידיהם…

בקיצור, הנוצרים מלכתחלה יצרו לקנון דימוי שישרת את מטרותיהם התיאולוגיות, לביטול המעמד המרכזי של היהדות, ל טובת הנצרות. וכשהתפכחו בעת החדשה מהיפנוט הנצרות, השאירו את החלק שמבטל את האותנטיות של היהדות… משל לאותו חסיד חוזר בשאלה, שכבר לא מאמין באלהים, אבל עדיין שונא את האדמו"ר מהחסידות המתחרה…

"לפחות בתחילתו היה הקנון הנוצרי ביטוי לחיפוש אחר עיצוב צורה חדשה של חויה ומחשבה דתיות אשר נבדלו בבירור מן העבר היהודי המשותף, בתהליך גיבוש זהות זה מילא התרגום היווני לתורה תפקיד לא מבוטל, מדוע? כיון שסיפק לתאולוגיה שבהתהוות רקע לשוני ודקדוק סמנטי של הדת החדשה, אשר בהקשר זה ניתן לראות אותה כנצר לחיות התאולוגית של הקהלה האלכסנדרונית. משבר ראשון בהבנה ה'קנונית' של העבר התרחש במאות השלישית והרביעית לספירה, עם תחילת הערעור על סמכותו האבסולוטית של תרגום השבעים….

הנקודה המכריעה היחידה בנושא הקנוניזציה היתה הכללתו או הדרתו של עבר יהודי עברי. בעת ובעונה אחת היתה זו גם תחילתה של דוקטורינת המסורת ה'משותפת'. בהקשר זה מילא נושא טענת הזיוף כביכול של כתבי קודש שביצעו יהודים על גבי טקסטים שלהם (!) תפקיד משמעותי בהבהרת ההבדלים בין הטקסטים בעברית וביוונית…"

לאמור: אפילו הבחירה המוזרה להעדיף נוסח של תרגום קלוקל כאילו הוא יותר אותנטי מהמקור שנשמר בידי העם המקורי שחי בארצו בימי היות בית המקדש על מכונו, היא ביסודה תיאולוגית, ונשמרה כהעדפה מובנית בקרב החוקרים עד ימינו…

ולגבי הגישות המודרניות לקאנון, גם שם אנחנו שומעים מנגינות דקונסטרוקטיביות אנכרוניסטיות,[2]  בניחוח פוליטיקית הזהויות הכל יכולה, כפי שמתאר ולטרי:

ההסבר השני מנוגד ישירות לדרך המסורתית, כיון שהוא מתאר היסטוריה כהשתלשלות של אלימות, הקנון מובן יותר ויותר במובן של צנזורה, כלומר של כוחם הסמכותי של כמה חברים בקהילה הדתית שלא נרתעו מבחירה בספר ובמתן עדיפות לפרשנותם האישית לטקסטים, ואף הדירו כל טקסט או כל מסורת שלא עלו בקנה אחד עם האידיאולוגיה שלהם…

על כך אומר ולטרי:

אני מאמין כי המחקר המודרני מתקופת ההשכלה ואילך נוטה תמיד להדגיש את הממד השלילי של קנוניזציה כדרך פרשנית ליניארית, או במלים אחרות: אחרי שדחינו את האמונה התאולוגית העתיקה בדבר המתת ההרמוני של גילוי השכינה וכינינוה 'נאיבית' אנו בונים היסטוריה שלילית של הטקסטים תוך הפחתת ערכה של ספרות העבר ככוזבת וחסרת אמינות.

מעבר לשאלה אם כלי המחקר המדעי שלנו הם אמנם כלים הולמים להשגת ידע אמתי ושלם על אודות הטקסטים וההסטוריה העתיקים, ברי הוא כי כל תהליך ספרותי הוא בעל ערך לעצמו – ולא רק משום שהוא מאשרר במדה כזו או אחרת את תפיסתינו אל העבר…

הדברים בהחלט מאלפים, הדיבור על 'קנוניזציה', במובן של 'מי החליט שדוקא ספר זה קדוש וחברו לא'?, הוא המשך ישיר של ביטול כל האמונה בקדושת הספרים ואותנטיותם בכלל, ומכאן כפירה בתהליך הטבעי וההגיוני של ברירה בין ספרים אמיתיים, שמיייצגים נבואה ומה שהיה מקובל ומוסכם על המוסדות המוסמכים, לבין ספרים שאינם כאלו. רק מתוך הנחה שהכל בדותות ואינטרסים של פוליטיקת זהויות, אפשר לעסוק באצטלא מחקרית באיזו קנוניזציה מלאכותית, שהיא באמת דמיונית ולא התרחשה מעולם.

ולטרי עומד אפילו על אי ההיתכנות של משחק בטקסט שהוא כבר מקודש:

כפי שמדווחים ספרי עזרא ונחמיה, רק הקריאה (השנתית?) של מסורות העבר זימנה אפשרות לשמר את הטקסט המסורתי, כפי שמציין ספר דברים לא ט-יג ומדגימים ספרי מלכים ב כב-כג ועזרא ז יב-כו. באמצעו הקריאה בפני העם, ניתן היה לשמר את הטקסט במלואו כמסורת מזוקקת. שינוי בנוסח מוצהר כגון זה היה למעשה בלתי אפשרי. הנאמר לעיל נכון רק עבור חמשת חומשי התורה ולא לגבי הספרים האחרים…

חבל שהשתמט מעיניו של ולטרי התיאור בישעיהו: 'חדש ושבת קרא מקרא', כך שקריאה ציבורית של מקרא (בין שאר הפעולות הרגילות והציבוריות המתוארות בישעיה שם) קדמה בהרבה לעזרא ונחמיה, ולא היתה שנתית אלא תדירה, ההתכנסות אצל הנביא בחדש ושבת מוזכרת גם בסיפור אלישע הנביא, ובכלל קריאת התורה אצל היהודים מתועדת בהרבה מסמכים קדומים (ראה כאן, חפש בדף 'קריאת התורה').

גם בלי קשר לקריאה ציבורית, הלא התורה היא ספר חוקים קפדני החולש על כל תחום מתחומי החיים, וכי יתכן שספר חוקים כזה, במדה ונתפס ברצינות, יהיה כלי משחק ובו כל אחד יכתוב מה שירצה? ועוד סופרים אנונימיים? מעתיקים בעלמא?

ומכאן אנו מגיעים סוף סוף למאמרה של נילי שופק.

כפי שראינו הרבה פעמים (למשל במאמר זה) הביקורת של המאה ה19 יצאה מהנחה שהיהודים הקדומים היו פרימיטיבים וילדותיים (כך ממש), ולא היו להם התכונות או היכולת לגבש או לכתוב יצירות כדוגמת התורה שלפנינו, בכלל נקודת המוצא הולהויזנית היתה שעדיין לא הומצא הכתב בימי משה. בהמשך התברר שעוד מאות שנים לפניו היו ספריות ענק ובתי ספר עם עשרות אלפי פריטים כתובים, אבל ההסתכלות על היהדות הקדומה לכל הפחות כפרימיטיבית וילדותית לא השתנתה (לעומת היהדות המאוחרת שנתפסה אצלם כזייפנית ולא מוסרית, שילוב מנצח לכתיבת היסטוריה נוצרית…).

מסתבר, שקאנון של כתבים, היה קיים כבר בתרבויות הקדומות, כתבים קדושים היו דבר שמתגבש בנוסח קבוע שאין לשנות ממנו, ומועתק לפי כללים. בהמשך למה שהראה ברמן כאן, שחוקי חמורבי למשל הועתקו במשך 1500 שנה בעתקים רבים ובמקומות שונים, אבל לא חלה בהם שום עריכה.

שופק מזכירה את קודמיה שטענו שבמצרים לא היה קנון מקודש, ומסבירה, שאכן, היה קנון של טקסטים סגורים ונחשבים שהועתקו במשך דורות רבים (יש דוגמא של 1500 שנה!) בלי שינוי, כי יוחסו לקדמונים שאין חכמים כמוהם בדורות המאוחרים. אלא שהקנון הזה היה חכמתי, הוא לא היה דתי. אבל כל התכונות של קנון, של טקסטים נבחרים שיוחסו להם סגולות ידועות ושייכים לתקופה ידועה, היו בקנון המצרי.

להלן מתוך מאמרה:

.

…השאלה העומדת לפנינו אפוא היא, האם גם בחקר מצרים הקדומה ניתן לדבר על קנון וקנוניזציה בהקשר דתי או ספרותי?… הנושא זכה לתשומת לב מעטה בחקר מצרים הקדומה. י' אסמן הוא היחיד בקרב האגיפטולוגים, שהתייחס לנושא זה בהרחבה בשנים האחרונות…  אסמן אמנם שולל את קיומו של קנון של כתבים קדושים במצרים הקדומה, ברם הוא סבור שקיימת עדות לקיומו של קנון ספרותי ולפעילות של קנוניזציה במצרים…

פפירוס צ׳סטר ביטי IV, שנכתב בתקופה הרעמססית (1100-1300 לפנה״ס) נתגלה בספריה פרטית בתבי שבדרום מצרים. הפפירוס כולל אוסף מגוון של טקסטים שנלמדו בבית הספר המצרי…

מקוריות הטקסט וחדשנותו באים לביטוי בתפישה ששם( מונח המוזכר תשע פעמים!) האדם נותר לאחר מותו בזכות השגיו הרוחניים. לא המבנים הזמניים של מצבה, קבר ופירמידה, הכלים ואובדים מן העולם, הם האמצעי היעיל להנצחת שם בעליהם אלא עזבונו הספרותי: הספרים, המגילות והוראות החכמה שחיבר, המדומים לילדיו, ממשיכי שמו, ובלשון המחבר המצרי:

הם לא עשו להם פירמידות מנחושת ומצבות מברזל, הם גם לא יכלו להשאיר ילדים כיורשים, אשר יבטאו את שמותיהם; הם עשו להם יורשים בספרים ובהוראות שחיברו… שערים וקברים… התפוררו… מצבותיהם מכוסות בחול קבריהם נשכחו; (אבל) שמותיהם מבוטאים בגלל מגילות הפפירוס שלהם…

לדברי מחבר צ׳סטר ביטי iv רק שמונה סופרים קדמונים זכו לתהילת עולם הודות לכתביהם. מי היו חכמים מלומדים אלו ומה ידוע לנו על היצירות שחיברו?

כל האישים שנמנו כאן, להוציא את פתח־מ־צ׳חוטי, ידועים במחברים (פיקטיביים או ריאליים) של יצירות חוכמה, שחיו בתקופות הממלכה הקדומה והתיכונה(מ־2500 עד 1800 לפנה״ס לערך)…. רשימת הסופרים הגדולים מסתיימת, כמו בפתיחתה, באיזכור שניים מחכמי הממלכה הקדומה…

מסתבר אפוא, שהתכונה המשותפת היחידה לכל האישים הללו היא, כפי שכבר ציינו, היותם מחברים של יצירות חוכמה… מטרתן של יצירות אלו היא העברת האוצר הקיבוצי של ניסיון ותורת חיים לדורות הבאים. לפי התפישה המצרית העברה מאת חייבת להיעשות בידי גורם סמכותי, אישיות בעלת שם ומעמד ואמנם, שמונה האישים המוזכרים בפפירוס צ׳סטר ביטי rv יכלו למלא היטב תפקיד זה של נושאים בעלי סמכות של המסורת החוכמתית ומעביריה מדור לדור, שהרי שמם נודע לתהילה הן בימי חייהם והן לאחר מותם. מאות שנים לאחר מותם המשיכו להתייחס אליהם כמייסדי התרבות המצרית, וכמה מהם אף רוממו לדרגה של קדושים נערצים…  סמכותם הרוחנית של חכמים אלה ניכרת גם בנוהג לצטט את יצירותיהם, שמקובל היה בקרב אנשי העילית… המנהג לצטט מדברי חכמים אלה נהג לא רק בעל פה, כפי שניתן להסיק מהמקורות שהובאו לעיל, אלא גם בכתב…

לאחר שעמדנו על טיבם של שמונה האישים הנמנים בפפיתס צ׳ססר ביטי ועל מהות יצירותיהם, נשאלת השאלה מה היתד. מטרת הכנת הרשימה הזו של חכמי העבר, שלא מצאנו לה אח ורע בתולדות ספרות מצרים הקדומה, ומי עמד מאחוריה?

ברור שלפנינו רשימה של יצירות נבחרות, שנלקטו מתוך מכלול רחב יותר של ספרות חכמה… חשובה לא פחות היא העובדה שיצירות אלו היו שייכות לקורפוס שנלמד בבית הספר בתקופה הרעמססית. עובדה זו מתבטאת בפרטים הבאים: מציאותם של עשרות, ולעתים מאות, העתקים באיכות ירודה של יצירות אלו מתקופת הממלכה החדשה. ההעתקים הללו נעשו על גבי חומרי כתיבה זולים – לוחות עץ ואוסטרקונים – ששימשו את התלמידים ופרחי הסופרים בחוג בית הספר המצרי; ביצירות אחרות, מצביעים על כך שחיבוריהם נתפשו כשייכים להשכלתם התקנית של הסופרים המקצועיים, בוגרי בית הספר המצרי.

מכל אלו עולה שפפירוס צ׳סטר ביטי rv מתייחם לאוסף של יצירות נבחרות של חכמי העבר הגדולים, ששימשו קנון בית הספר המצרי בתקופה הרעמססית. קביעת קנון זה נעשתה קרוב לוודאי על ידי הסופרים המלומדים עצמם…

…כפי שעולה מהקטע הבא מתוך פפירוס צ׳סטר ביטי 6-5 ,3) rv): ״האם יש כאן מישהו כמו צ׳דפחר? או אחר כמו אמחותפ?״, שואל המחבר, ומשיב: "אין בין קרובינו איש הדומה לנפרתי או לחתי שהוא הראשון להם". בשורות אלו, הרוויות אוירה מלנכולית, משתקפת ההכרה שדור החכמים הגדולים כלה וחלף לו מן העולם, וכי הישגי ההווה אינם משתווים להישגי העבר המפוארים…

אין פלא אפוא שעל רקע זה, מתוך החשש להיעלמם של אוצרות הרוח הגדולים של העבר, נלקטו על ידי העילית המשכילה מיטב היצירות הקדומות והיו לקנון בבית הספר הרעמססי. בחוג זה שימשו היצירות לחיקוי והתלמידים שבו והעתיקון, כפי שניתן ללמוד ממאות עותקי יצירות אלו שהגיעו לידינו.

יותר משיש בקנון המצרי קירבה לתופעה הידועה מחקר כתבי הקודש ביהדות ובנצרות, יש בו אנלוגיה לקנון בעולם הקלסי, שנקבע על ידי מלומדי אלכסנדריה, ושהוא רשימה של יצירות נבחרות של מחברים ידועים, שהיו למופת ונלמדו בבית הספר…

כתבי הקנון נתפשו במסורת המצרית כשיא אומנות היצירה הספרותית והיו מופת לחיקוי, כפי שניכר במנהג לצטט מחיבורים אלו ולהעתיקם שוב ושוב בתקופות המאוחרות. דוגמה יפה לעניין זה הוא העתק של"הוראת אמנ־מ־חאת״ מהמאה החמישית לפנה״ס, שנתגלה ביב, המעיד על מסורת העתקה של כ־1500 שנה!

…ההנחה שהקנון המצרי מושתת עליה היא שהחוכמה בשלמותה נמסרה בימי קדם. לפיכך, הקנון כולל יצירות קדומות בלבד, יצירות שנתחברו כאלף ומאתיים עד שבע מאות שנה לפני עריכתו (כשהמאוחרת מביניהן נכתבה כחמש מאות שנה לפניו), כלומר בתקופת הממלכה הקדומה והתיכונה; חיבורים שנוצרו מאוחר יותר, בתקופת הממלכה החדשה, לא הוכנסו לקגון. תפישה זו מופיעה, כפי שהראה למברס, גם בבבל: בכתביו של בירוסוס השתמרה מסורת על אודות הבאת החכמה לעולם על ידי חכמים אנונימיים בתקופה הקודמת למבול.

ברור אם כן, שקנון של כתבים, כמייצגים את החכמה הראשיתית, חכמת בני קדם הנערצת, היה מסד תרבותי של אומה, עוד בשלהי תקופת הברונזה. ואין שום סיבה שבישראל, שצמחה מתוך הרקע המצרי, שלכל הדעות היתה האימפריה הגדולה והמשפיעה בכנען. שהכירה את התרבות המסופוטומית היטב, התהליך יהיה שונה. (על קאנון מסופוטומי, ראה: א' הורוויץ ספרות קאנונית במסופוטמיה מודל אשורולוגי או מציאות היסטורית).

לסיכום, ה'מסורת' האקדמית, המניחה שכתבי קודש, או קאנון ספרותי בכלל, עוברים שלב בן מאות שנים של התעללות ועריכה חופשית, זיופים ופוליטיקה 'יהודונית', מחד, ועדיין נעתקים על ידי סופרים ונחשבים קדושים, מאידך. – אינה אלא השלכה של דרך החתחתים שעברה הנצרות, מקומץ חסידים יהודים של מטיף תמהוני, לדת אימפריאלית אוניברסלית של שבטים אירופים כחלק מתהליך של תירבות ועידון הפגאניות.

הערות:

[1] אגב, מצער שחוקרת שאמורה להתמצא בספרות הבית השני, מציינת לירושלמי 'דף סח' בעוד הדפים של הירושלמי משתנים מכל דפוס לחברו, ואין זה כמו בבבלי בו ניתן לציין לדפים. וגם אם בחרה לציין דפים, לכל הפחות היה לה לציין לדפוס וילנא הנפוץ, ולא לדפוס ונציה שאינו בשימוש, ונלקח מתוך מאגרי חיפוש ממוחשבים. נראה שהפרופ' הנכבדה לא למדה מספיק דפים בתלמוד ירושלמי…

[2] בהמשך הוא יוצר הקשר ישיר, באמרו:

'אין ספק כי תאוריית הדקונסטרוקציה של ז'אק דרידה בהיותה תוצר של סטרוקטורליזם ספרותי ודבקות פילוסופית בניטשיאניזם או פשוט שימוש בה, השפיעה על כמעט כל תיאוריה אחרת מן העשורים האחרונים העוסקת בטקסט ובהשפעתו על הקורא. היא גם השפיעה על מחקר המקרא ומחקר היהדות, אף שכאן תוצאותיה והדגשיה היו שונים….'

0 0 vote
Article Rating

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
5 Comments
Inline Feedbacks
View all comments
איש יהודי
איש יהודי
5 months ago

בהקשר לרישא של המאמר , על ההבדל בין היהדות כעם , לנצרות כדת – כבודו מכיר את האגרת של הרצ"י קוק בצמח צבי (אגרת עא'?

הוא מסביר שם , כמה השוני הזה יסודי ומשפיע על כל תפיסת החיים ועבודת ה'

דוד
דוד
5 months ago

תודה מאמר מחכים

איש פלוני
איש פלוני
5 months ago

והנה מאמר מדעי שמודה המסורה היא נוסח המקרא הקדום.
קדמותה של המסורה לאור ספרות חז"ל ומגילות ים המלח מאת ראובן גורדיס

שלמה
שלמה
4 months ago

איך אפשר לקרוא את כל המאמר ?

5
0
Would love your thoughts, please comment.x
()
x