כפי שהראינו הרבה פעמים (למשל כאן), חלף העידן בו חלק מביקורת המקרא או מחקר המקרא היה לנסות לדון בשאלת אותנטיות המקרא, ואף חלף הזמן בו היו מנסים להוכיח בצורה קוהרנטית תיאוריה. כיום עסוקים בסיפור סיפורים, והתחרות היא על לבו של הקורא, איזה סיפור יותר מעניין, יותר פוליטיקל קורקט, יותר נושא מסר אקטואלי. כיום אתה יכול לקרוא ספר שלם של קנוהל, או של בן נון, ולא למצוא בו אפילו פעם אחת נסיון להוכיח משהו, סתם סיפורים, סטייל יוכי ברנדס.
עדכונים מהשבוע האחרון, שתי דוגמאות, הממחישות את אזלת היד של המחקר, וכיצד גם יצירה טובה, או גילוי חשוב, נופלים ישר לבור של הסיפורים. הרחק הרחק משדות המחקר, שכבר ננטשו מזמן.
הארץ באנגלית מפרסם: "מקדש מתקופת התנ"ך שנמצא בסמוך לירושלים, עשוי להיות קשור לארון הברית". בשמואל א פרק ו מתוארת הגעת הארון המושב מן הפלשתים אל העיר בית שמש, בשדה מחוץ לעיר, ושם הוא הושם "על האבן הגדולה" וזבחו סביבו זבחים.
בחפירות בית שמש מצאו לדרמן ובונימוביץ מקדש מהתקופה המדוברת, בן 3100 שנה, ובו אבן גדולה מוצבת בצורה המזכירה את הדולמנים, אלא שהאבן הגדולה דנן אינה בצורתה הטבעית, אלא בצורת לוח, שמתאים להניח עליו חפץ. האבן עמדה במרכזו של מקדש, שבו היו רק עצמות בעלי חיים טהורים. והוא היה מחוץ לאזורי המגורים. (המקדש היה מיושר לארבע רוחות השמים ופתחו למזרח, כמו המבנים הישראלים העתיקים, הבסיס של מערת המכפלה, ומזבח הר עיבל). המקדש נשרף נהרס וחולל במאה ה12 לפנה"ס.
התיאור המקראי הוא פרשנות סבירה ביותר לממצאים. כמובן שממצא ארכיאולוגי אינו יכול לספק הוכחה, המקסימום שהוא יכול לתת זה פירוש טוב. ולסתור את הטענה 'לא מצאנו'.
אבל, לא להיבהל. פינקלשטיין מגיב שלא סביר שהמקרא שהתחבר מאוחר שמר על מסורת אותנטית כל כך הרבה שנים בעל פה…
פינקלשטיין מטיל ספק האם ניתן לקשר בין גילוי המקדש ושולחן האבן בבית שמש, לבין התיאור בשופטים.
"נרטיב הארון מתאר מציאויות מהמאה ה- 8 לפנה"ס", הוא אומר. "קשה להניח שזיכרון מהמאה ה- 12 לפנה"ס. נשמר עד המאה ה- 8 ללא מסורת כתיבה מתמשכת. "
כך נשמע 'ארכיאולוג', המציאות מתאימה לטקסט, אבל אם מניחים שהטקסט מאוחר, זה 'לא סביר', ממש מזכיר את 'מתחם הסבירות' של היועמ"ש…
גם מי שהוא לא פינקלשטיין, אין זה אומר שנחלץ מתוך הסיפור הדמיוני:
"חוקרים אחרים חושבים שאין למהר לבטל את הפרשנות של לדרמן ובונימוביץ.
אברהם פאוסט, פרופסור לארכיאולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, אומר " ברור שהסיפור נכתב הרבה יותר מאוחר, אך ממצא זה עשוי לתמוך בתיאוריה שיש כמה מסורות מוקדמות מאוד שעשו את דרכן לתנ"ך… החוקרים בימינו נוטים לדחות כל קשר אפשרי כזה על הסף, אומר פאוסט ל"הארץ… "זוהי אבן בולטת, המוצבת במקום בולט בתוך מה שנראה כמו מקדש, בדיוק בזמן הנכון, כך שיש הרבה נקודות שיכולות לחבר את הממצא הזה למסורת ישנה שאולי מצאה את דרכה אל הסיפור המקראי".
כאמור, אין בכלל דיון על אותנטיות המקרא, אלא רק על מסורות המרחפות באויר מאות רבות של שנים. אפשרות אחרת לא נשקלת…
אבל ישנו התירוץ המופלא הנוסף, זה לא ישראלי זה 'פרוטו ישראלי'.
"אנו יודעים שעד סוף המאה ה -13 לפנה"ס הייתה בכנען קבוצה המכונה "ישראל" והוזכרה ככזו באסטלה של פרעה מרנפתח.
אבל אין לנו שום מושג אם תרבות העם הזו נראתה כמו התיאורים במקרא (שנכתבו הרבה אחר כך), והאם שטחם כלל את בית שמש.
אז יודעים שהיתה כאן קבוצה בשם ישראל, מניחים שכל תיאור עליה נכתב מאוחר, כולל התיאור של בית שמש שתואם לממצאים של היעדר חזירים, מקדש עם אבן גדולה מחוץ לעיר, וכו'. אבל עדיין לא יודעים. מסקנה: לכו תצעקו "לא מצאנו כלום", "היעדר ממצאים".
לסיכום, מצב של התאמה ארכיאולוגית בעייתי הרבה יותר מהיעדר ממצאים, היעדר ממצאים מתאים עם התיאוריה. התאמה יוצרת בעיה ויש צורך להתפלפל כדי לדחות אותה, כמנהגו של פינקלשטיין תמיד, מתוך הנחה שהמקרא בודאי מאוחר.
אין כאן שום טענה ארכיאולוגית, אלא טענה מתחום ביקורת המקרא כביכול, דא עקא שכבר מזמן הופרכו התיאוריות הישנות של הביקורת שמתיימרות להוכיח את איחור כתיבת התורה, ההסתמכות היא בעיקר על ארכיאולוגיה, כעת מתברר שהארכיאולוגיה עצמה מסתמכת על ביקורת המקרא שכבר לא קיימת… קורי עכביש כל הדרך למטה.
"כי אין כל הביבל קריטיהק שלהם אלא הכחשה, והכחשה אינה חקירה", ר' יצחק אייזיק הלוי, המבורג 1910
—
הדוגמא השניה היא מתחום ביקורת ומחקר הטקסט עצמו. אם בעבר הושתתו תיאוריות הביקורת על קדימת הנביאים לתורה, הטענה היתה שבנביאים אין זכר לתורה, ולכן התורה הומצאה אחרי הנביאים. הרי שכאשר העובדות האלו הופרכו מזמן, עדיין מנסים לאחוז את החבל בשני הצדדים, התורה גם קדמה לנביאים, אבל גם מאוחרת להם…
המדובר במחקרו של ד"ר דוד כהן צמח, דיסטרציה שיצאה לאחרונה כספר: "והיה באחרית הימים", הנושא הוא נבואות אחרית הימים של ישעיהו. יפה סוקרת אותו ד"ר לאה מזור:
המתודולוגיה של דוד נשענת על שני עמודי תווך: אינטרטקסטואליות והוליזם.
את המונח ׳אינטרטקסטואליות׳ טבעה התיאורטיקנית ג'וליה קריסטבה בשנות הששים של המאה הקודמת. היא טענה שכל טקסט ספרותי מקיים דיאלוג עם טקסטים אחרים הספוגים בעצם הלשון הפועלת בו, כלומר, שכל טקסט הוא מעשה פסיפס של ציטוטים. "צומת" שבו הכותב מפגיש יחד טקסטים שונים. המושג חדר לחקר הספרות, והקו הכללי המוסכם על החוקרים הוא, שהאינטרטקסטואליות מתבטאת בטקסט הספרותי ב׳נוכחות ביחד׳, של כמה טקסטים. אותה ׳נוכחות ביחד׳ מכונה על ידי זיוה בן- פורת ׳בין-טקסטואליות רטורית׳, כדי להבדילה מהאינטרטקסטואליות שקיימת בלשון באשר היא, שהודות לה מתאפשרת התקשורת האנושית. ברוח הגישה הזאת דוד מרבה לכתוב בספרו על רמיזות ספרותיות ועל הדרכים שהן מפעילות בו זמנית את שני הטקסטים: הרומז והנרמז.
עמוד התווך הנוסף של הבניין הוא התפיסה ההוליסטית. ואצל דוד היא מתפצלת לשתים: התפיסה ההוליסטית של ספר ישעיה וטענת ׳מבנה המעטפה׳ של התורה.
התפיסה ההוליסטית של ספר ישעיה: דוד טוען לאחדותו של ספר ישעיה על כל ס״ו פרקיו. לדעתו הצירוף של ישעיה השני אל ישעיה בן אמוץ אינו חיבור מכני גרידא של דברי כמה מחברים אלא יצירה שעובדה ונערכה כך שאפשר יהיה לקרוא אותה כיצירה אחת שלמה, מראש ועד כלה (עמ׳ 11)…
טענת מבנה המעטפה של התורה: דוד כותב שראשית התורה וסופה יוצרים מבנה מעטפה התואם את המבנה המעגלי של ספר ישעיה, ושיש משותף למבנה התורה כולה ולמבנה ספר ישעיה כולו ועריכתו.
חידוש מרכזי בספר הוא טענת הדגם. דוד מזהה דגם יסודי החוזר באופן כמעט מלא בתיאורי ראשית הימים בספר בראשית מצד אחד ובנבואת אחרית הימים בספר ישעיה מצד שני (עמ׳ 10-9)
כלומר, דוד כ"צ מכיר בשני העמודים הגדולים המוכיחים את קדמות ואחדות התורה:
העובדה שלספרי התורה וכן הנביאים יש מבנה מוגדר הוליסטי ואחדותי, מונעת את היכולת לפרש אותם כגיבוב של תעודות (ראה כאן).
העובדה שהנביאים משתמשים באופן שיטתי בטקסט של התורה וברעיונות, ליצירת המבנה של עצמם, מה שמכונה בלועזית צחה 'אינטרטקסטואליות', מוכיחה שהתורה כולה היתה לפניהם. (לפירוט: כאן).
ובכן, הכל טוב ויפה, זה מוכח, זה משכנע, וזו עבודת דוקטורט, מה עושים?
לרגע דמיינתי שדאגתם, אז לא, אין שום צורך, לא יבצר ממספרי הסיפורים מאומה. הם בסדר, ואפילו יותר מבסדר.
דוד כ"צ קובע כי חזון ישעיהו אמנם הוא ספר אחיד בעל תכנית ומבנה, כולל מה שנקרא 'ישעיהו השני', הוא חלק בלתי נפרד מאותה תכנית וצורת כתיבה (ראה גם כאן), אבל עדיין, הוא נכתב בידי 'אסכולה', כמאתיים וחמשים שנה אנשים כתבו ומחקו, צירפו גזרי עיתונים, צירפו טיוטות, ושוב צירפו עוד חלקים, כל אחד הוסיף מה שהוסיף, ואחר מחק מה שמחק, ובסוף: יצא ספר אחד על פי תכנית אחת! (שהכותרת שלו היא דברי ישעיהו בן אמוץ, כמה תמימים היהודים האלו…) בא לא נשכח שבאמצע היו התחלפויות מלכים, גלות יהויכין, מרד צדקיה, חורבן בית המקדש, גלות בבל, שיבת ציון, וה'אסכולה' ממשיכה לעבוד, ולשמור על סגנון אחיד, ותכנית אחת… עם ישראל כבר מזמן מדבר אשדודית וארמית, אבל ה'אסכולה' כותבת בעברית צחה, השפה של ישעיהו, שחי לפני כל כך הרבה שנים, בממלכה שכבר חרבה. והציבור הרחב? לא מתעניין עדיין בנבואת ישעיהו, כי הוא יודע שה'אסכולה' לא גמרה לעבוד, רק אחרי 250 שנה משחררים את הטקסט לראשונה לציבור, האסכולה סיימה…
התיאור המטופש הזה, שאין ולא היה דוגמתו בדברי ימי העולם, שספר 'מתחבר' במשך 250 שנה, ועוד בסוף יוצא ספר אחיד. לא מספיק. מה עם התורה? היתכן שהיתה לפני ישעיהו, כפי שעולה לכאורה מהטקסט ומהתוכן, שבנויים על הרעיון של מעשה בראשית ועל הטקסט שלו?
והתורה עצמה – גם היא חיבור אחדותי שבנוי לפי תכנית? איך זה יצא במקרה במשך מאות שנים של התערמות קטעים והידבקותם זה לזה?
הפתרון הוא מאד פשוט, גם כאן היתה 'אסכולה', 'אסכולת' התורה, ו'אסכולת' ישעיהו עבדו במקביל במשך יותר מ250 שנה, ובסיום העבודה, התברר שהיצירה הרב דורית והחד סגנונית ומבנית בשם 'ישעיהו', בנויה להפליא על הטקסט והתוכן של היצירה הרב דורית והחד סגנונית ומבנית בשם 'תורה'! הפלא ופלא! הרי הדבר הזה הוא נס גדול כמעט כמו מתן תורה, לא צריכים עוד שום דבר מעבר.
מעניין אם כן מדוע אין בתורה שום זכר או זיקה או רמז לאיזה שהוא תוכן או טקסט מספר ישעיה? איך קרה שהקרינה האסכולייאנית המיוחדת היא כה חד צדדית? איזו כיפת ברזל חסמה את ההשפעה ההפוכה?
איך לפני ש'התגבש' התוכן של מעשה בראשית, כבר נבנה חזון ישעיהו בן אמוץ, הרי סוף סוף עם כל הכבוד לאסכולה, היא התחילה ממישהו, האם המישהו הזה לא ידע כלום על התורה ועל המבנה שלה, ולא בנה עליה כלום, רק ה'אסכולה' עשתה זאת?
אין כאן כלום מעבר לזלזול באינטלגנציה. לזה לא קוראים 'מחקר'. כל סטודנט בן 18, שלמדו אותו מה זה מחקר, יכול לזהות אחד כזה גם בסימטה חשוכה, במקרה שלנו, אפילו תחת גלימות ומחלצות, אף אחד לא יכול לקרוא לדבר כזה 'מחקר'. גם אם מתרגמים ללועזית, זה נשאר קשקוש חסר פשר.
ההגד בספר ש׳חזון אחרית הימים יונק מסיפור הבריאה הכהני׳ (עמ׳ 189) מעורר את סוגיית תיארוכו של המקור הכהני. מהכתוב משתמע שדוד מחזיק בדעה לגבי קדמותו של המקור הכהני, בהבדל מגישתם של יוליוס ולהאוזן וההולכים בעקבותיו, המאחרים אותו לתקופת הגלות ושיבת ציון. אבל הוא לא לבד בדעה זו. הוא מסכים עם יחזקאל קויפמן שמקור זה הוא קדום, אבל לדעתו הוא נמשך לאורך מאות שנים עד ימי עריכת התורה. הוא כולל במונח ׳מקור כוהני׳ גם את אסכולת הקדושה. נראה לו שאסכולה זו ראשיתה בימי בן אמוץ (כטענת ישראל קנוהל) וסופה בעריכת התורה בימי עזרא ונחמיה. מכאן שזמנו של המקור הכוהני מתפרס על פני מאות שנים וחופף בחלק מהזמן את זמנם של מקורות אחרים של התורה.
הרי זה כה פשוט.
המקור הכהני קודם לישעיהו, וחזון ישעיהו יונק ממנו. אבל הוא בכל אופן נמשך כמה מאות שנים.
אם ברור שהוא קדם לישעיה, מאיפה יודעים שהוא נמשך כמה מאות שנים? איפה בעולם יש ספר שהתחבר במשך מאות שנים? ובצורה של חיבור קטעי משפטים? (על המדע הבדיוני הזה, ראה כאן וכאן, ובתיאור של פרופ' ברמן), ובזמן שכבר מדובר במפורש על 'תורה' שקיימת בעם, מה עשו בינתיים אנשים שרצו לקיים את חוקי האל, כמו בעל אומה ולשון? חיכו בסבלנות לעבודת ה'אסכולות'? ולמה אין זכר לשום פרט שהיה אלמנטרי לקיום האסכולות, לא בתורה, לא בנביאים, ולא בכתובים? איך יתכן שתולים את חיבור הספרים שנחשבים להכי משפיעים על האנושות מאז ועד היום – ב'אסכולות', עליהן אין לדבר, עליהן אין שום פרט היסטורי, ארכיאולוגי, טקסטואלי, או מכל סוג אחר, שיכול להבהיר משהו לגביהן? למה בשאר העמים לא היו כאלו 'אסכולות' מהסוג הפשוט והאלמנטרי שמייצרות תנכי"ם? זה כל כך מובן מאליו עד שלא צריכים לדבר על זה. אסכולות כל הדרך למטה.
זה אפילו לא מדע בדיוני, זו בדיחה גרועה. האחרונה שנשארה ממחקרי המאה ה19, ועליה עומד כל 'מחקר' המקרא של זמננו.
יישר כוח מאמר טוב מאוד
מרתק!
אני באופן אישי מאוד אוהב את המאמרים על ביקורת המקרא, תמשיכו כך.