נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

עוד על האמונה במומחים כמילוי צורך נפשי

ד"ר אליקי וארווגלי מאוניברסיטת דאנדי, פירסמה מאמר שנושאו במקור הוא האמונה בכחו הכל יכול של הזיהוי הפלילי, אך מעבר לפן המציאותי שהיא מתארת, דבריה עוסקים גם בצורך הנפשי שלנו להרגיש שיש מומחים שיכולים לפתור ולדעת, להבין את העולם, ומכאן הטלת יהבינו עליהם גם כשזה לא רציונלי. המאמר תורגם באפוק טיימס, וחלקו הראשון מובא כאן.

בניגוד למה שמראים לכם בסדרות פשע, מדענים לא מצליחים ולא יכולים לפתור תעלומות רבות.

מסמך בעל חשיבות עליונה נגנב מגברת ממעמד גבוה מאוד. המשטרה יודעת מי הגנב, ושהמכתב מוחזק בביתו, אבל השוטרים אינם יכולים למצוא את המכתב. הם משתמשים בכל האמצעים העומדים לרשותם, ובודקים כל אינץ' בביתו של הגנב. "בדקנו את כל מוטות הכיסאות בבית, וגם את כל החיבורים של הרהיטים בעזרת מיקרוסקופ רב עוצמה. אילו היו נשארים עליהם עקבות… היינו מגלים אותם מיד. גרגיר אחד ויחיד של אבק מקדחות, למשל, היה בולט כמו תפוח. כל אי סדר בהדבקה – כל פער יוצא דופן בחיבורים – היה בהם די לעורר חשד".

מיקרוסקופ מהסוג ששימש את החוקרים הימם את הקוראים ב-1844, כאשר אדגר אלן פו כתב את סיפורו המפורסם "המכתב הגנוב". בסופו של דבר התעלומה נפתרה, אבל לא בעזרת המיקרוסקופ. הבלש הפרטי אוגוסט דופין, ניחש שהמחבוא הטוב ביותר למכתב יהיה דווקא במקום גלוי לגמרי.

סיפור הפשע הבדיוני הזה ממחיש שלעתים, למדע ולטכנולוגיה חסרה האמפתיה או האינטואיציה בפתרון תעלומות פשע. האמת היא שאדגר אלן פו הסתייג מהמדע בכתבים שלו. בשיר אחד הוא מכנה אותו "הנשר שטורף את ליבו של המשורר, ומחליף את קסם דמיונו של המשורר במציאויות המשעממות שלו".

אבל כיום, מדענים חוקרי זיהוי פלילי הפכו לגיבורי הז'אנר, כפי שאפשר לראות בסדרות טלוויזיה פופולריות כמו "זירת הפשע" ו"שחיתות", ועד לסופרים ידועים כמו פטרישה קורנוול וג'פרי דיוור.

סיפורי פשע שבהם המדענים הם הגיבורים, מצליחים להרגיע אותנו. אף על פי שבני אדם מסוגלים לבצע מעשים מרושעים ואכזריים, הפושעים תמיד נתפסים ובדרך כלל נענשים. סיפורים כאלה עוזרים לנו להאמין שאנחנו ביסודו של דבר טובים ושפשע הוא סטייה. מדע הזיהוי הפלילי מגביר את תחושת הנחמה הזו. הוא מספק ראיות מדעיות שאי אפשר לטעות בהן. הוא מצליח להביא לדין את הפושעים המתוחכמים ביותר.

למעשה, אפשר לטעון שהמדענים הבדיוניים האלה מצליחים למלא את החלל שנפער בעולם שאין בו אמונה ואין בו ודאות. הם גורמים לנו לחשוב שאפשר לבדוק ולנתח את עולמנו ולהפוך אותו למובן. הם הקוסמים המודרניים שקסמיהם מגלים אמת בלתי ניתנת לערעור.

למרבה הצער, במציאות המצב שונה – מדע הזיהוי הפלילי אינו יכול לספק את כל התשובות. אחת הסופרות המעטות שעוזרות לנו להבין זאת היא ואל מקדרמיד בספרה Out of Bounds (2016). בסיפור זה המשטרה מנסה להחליט האם אדם נרצח או ירה בעצמו. אולם גודל הפצע, שאותו ניתן לבחון בכלים מדעיים, אינו מצליח לשמש כ"ראיה מכרעת" – הוא אינו מספיק כדי להוכיח שהאיש נרצח, ואינו סותר את האפשרות שהפצע הוא תוצאה של ירי עצמי. מדוע המדענים מרשים לעצמם לדבר במונחים של "אינו סותר את האפשרות", במקום לעסוק בוודאויות? כי במציאות, כפי שמקדרמיד ניסתה להראות, ראיות משפטיות פליליות נשענות לעתים על פרשנות אנושית, וניתוח של כתם דם, למשל, אינו נותן תמונה חד משמעית ומשכנעת של ההתרחשות, כפי שכתוב ברוב סיפורי הפשע.

מעבדת הדי-אן-אי של אגף הרפואה הפלילית הראשי בניו יורק ממחישה זאת. המעבדה נחשבת לאחת מהמתוחכמות בעולם, והיא מבצעת בדיקות עבור חוקרים מכל רחבי ארה"ב. מספר מדענים יצאו לאחרונה בהצהרה שחלק מהשיטות במעבדה אינן אמינות. בנוסף, המכון האמריקני הלאומי לתקנים ולטכנולוגיה האשים את תחום הזיהוי הפלילי בכך שהוא מפגר אחרי מקצועות אחרים בבדיקה ובתיקון טעויות: "בשנים האחרונות התגלו טעויות במעבדות לזיהוי פלילי כמעט בכל מדינה בארה"ב. הן נעו בין טעויות פשוטות, כמו סיווג מוטעה של ראיות, דרך עדות המפריזה באמינות הראיה המדעית ועד לפעולות פליליות"...

 

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *