לחץ לגירסת הדפסה

לקראת פרשת נח, נביא גירסא מעודכנת של הפרקים בנושא המבול, מתוך הספר 'ימי בראשית':

(נקדים לדברים כתזכורת, כמה מאמרים בנושא שהתפרסמו כאן בעבר: המבול על פי התורה והמדע, הריאליות של סיפור המבול, המבול לאור הממצאים, (האם המבול כיסה את ההימאליה?), תיבת נח מחקר בהיתכנות – משה רט, הגיאולוג סטיב אוסטין מטיל ספק בגיאולוגיה האבולוציונית, סיפור הבריאה והמבול – השפעה בבלית?, פרופ' טרופ נגד האבולוציה (בתוך המאמר נידונו ממצאי מאובנים המעידים על הכחדה רבתי בתקופה המשוערת של המבול).

מופיעים כאן הפרקים האחרונים מהספר "ימי בראשית" המתרכז בניתוח מחודש של הפשט בפרשיית הבריאה, הספר מציג מודל פרשני חדש המסביר את התאמת פשט פסוקי התורה עם ממצאי המדע. מובאים כאן הפרקים האחרונים מהספר המתייחסים לנושא המבול.

פרק יג

מבול גלובלי או מבול אזורי?

המבול המתואר בספר בראשית היה מאורע כביר, שהשאיר את רישומו על האנושות. בפרק זה (ובפרקים הבאים) נברר כיצד יש להבין את פסוקי התורה בנוגע אליו, וכיצד הדברים מסתדרים מבחינה מציאותית.

מבול גלובלי או אזורי?

לפי משמעותם הפשוטה של הכתובים, נראה שהמבול היה אירוע גלובלי, בו גבהו המים וכיסו את ההרים הגבוהים ביותר בעולם. באירוע זה נמחתה  האנושות וכל בעלי החיים שבעולם, מלבד אלו שהיו בתוך התיבה.

למעשה, אסון המבול אכן השאיר רושם עז על האנושות. לסיפור המבול נמצאו מקבילות רבות בתרבויות שונות (החוקרים מונים 217 תרבויות!),[1] המספרות על אסון טבע כביר שהתרחש ופגע באנושות ובעולם.

הקשיים באפשרות של מבול גלובלי

מאידך, שאלות לא מעטות מתעוררות ביחס לאפשרות שהמבול היה אירוע גלובלי. למשל:

1. כיצד ייתכן שהיה מקום בתיבה לכל מיני החיות שבעולם, ולכל המזון הדרוש עבורם במשך שנה שלמה?
2. כיצד הצליחו להגיע לתיבה בעלי חיים איטיים (כגון חלזונות) המצויים רק באזורים רחוקים מאוד? כיצד יכלו לחזור מהתיבה בחזרה לאותם המקומות? כיצד הם לא מתו משינוי האקלים? כיצד הצליחו להגיע לתיבה בעלי חיים ממקומות שהים מפריד ביניהם ובין התיבה (כגון מאוסטרליה ומאיי הים)? כיצד יכלו לחזור מהתיבה למקומות אלו?
3. לכאורה אין בכדור הארץ די מים על מנת לכסות את פני כל כדור הארץ במים בגובה של 8 ק"מ (גובהו של הר האוורסט מתקרב ל-9 ק"מ)?[2]
4. אם המבול היה כלל עולמי, הרי שהייתה הפסקה בהתיישבות האנושית מתקופת המבול ועד לתקופת דור הפלגה, אך על פי הממצאים הארכיאולוגיים ניתן לזהות רצף של התיישבות אנושית במקומות שונים בעולם בתקופה שלפני המבול ושלאחריה?

"מבול מקומי" – פותר את השאלות

ניתן לנסות להעלות תשובות ותירוצים לשאלות הללו ולדומות להן, אך כיום רבים מעדיפים לומר שהמבול היה אירוע מקומי. זהו הסבר הפותר בצורה פשוטה את כל השאלות.

לפי דרך זו, המבול היה אירוע מקומי שהתרחש בחבל ארץ מסוים, ולא נכחדו בו אלא בני האדם ובעלי החיים שבאותו אזור. אם נאמר כך, הרי שלא היו צריכים להגיע בעלי חיים ממקומות מרוחקים, ובוודאי לא מיבשות אחרות. אם נמצא מקומות שיש בהם עדויות על התיישבות בזמן המבול או סמוך לו – אין זו אלא הוכחה שזהו אחד מהמקומות שלא נפגעו במבול. כמו כן, יש בהחלט מספיק מים בכדור הארץ על מנת להציף חבל ארץ מסוים.

הקושי באפשרות של "מבול מקומי"

הקושי העיקרי לדרך זו הוא לשון הפסוקים. מן הפסוקים נראה לכאורה די בבירור שהמבול היה גלובלי. קביעה זו מתקבלת בעיקר מהפסוק המתאר את היקף המבול – "ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים".

בפרק זה נבהיר, שלדעתנו, לפי פשוטו של מקרא ניתן בהחלט לומר שהמבול היה מקומי.

ביסוס האפשרות של "מבול מקומי"

בגמרא במסכת זבחים (קיג ע"ב) מופיעה מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש באשר לירידת מי המבול בארץ ישראל. לדעת ר' יוחנן לא ירד מבול בארץ ישראל ואילו לדעת ריש לקיש ירד מבול גם בארץ ישראל. כיצד מתיישבים דברי ר' יוחנן עם הפסוק האומר בפירוש "וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם"?

התוספות שם כבר הקשו קושיה זו, ותירצו:

"וקרא לא קשיא דבמקום שירד מבול התם קאמר שנתכסו ההרים".

יוצא מזה, שהביטוי "אשר תחת כל השמים" מתייחס רק לאיזור בו ירד המבול.

יש להוסיף על כך, שייתכן שאין מטרתו של הפסוק – "ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים" – לתאר את היקפו של המבול, אלא רק להסביר כיצד ניצלה התיבה מהסכנה של התנגשות בהרים. הפסוק מסביר שהתיבה ניצלה מסכנה זו על-ידי כך שכל ההרים – אף הגבוהים ביותר שבאיזור – נתכסו במים עד גובה של 15 אמה. כך ניצלה התיבה מסכנה זו, אך מדובר רק על ההרים שהיו באיזור שבו שטה התיבה והייתה עלולה להתנגש בהם, ואי אפשר ללמוד מהפסוק על טווח השתרעותו של המבול.

דברי הרש"ר הירש

כעין דברים אלו כתב רש"ר הירש. הוא מעיר על הבדל בין לשון הפסוקים יז-יח לפסוק יט. בפסוקים יז-יח הסיפור מתואר כסדרו: "וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ:  וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם", בפסוק יט ישנה קטיעה של הסיפור – במקום שייכתב: "וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם", נאמר "וְהַמַּיִם גָּבְרוּ". הלשון "והמים גברו" היא לשון עבר המחזירה אותנו אחורנית, משמעותה שכבר קודם לכן גברו המים וכיסו את ההרים?

הרש"ר הירש מסביר שאכן כך: הפסוק "ותלך התיבה על פני המים", התרחש רק לאחר שכיסו המים את ההרים בגובה 15 אמה, כלומר, התיבה התחילה לנוע על פני המים רק לאחר שכיסו המים את ההרים, ובכך ניצלה התיבה מהסכנה שתעלה על שירטון.[3]

מי הם "ההרים הגבוהים"?

בניגוד לתפיסה הגורסת, כי האפשרות של "מבול גלובלי" מסתדרת יותר בפשט הפסוקים, יש לציין כי אפשרות זו דווקא יוצרת שאלה גדולה, ומחייבת לומר דברים מחודשים בפשט הכתובים, דברים שלפי האפשרות של מבול מקומי כלל אין צורך בהם.

בפרק ז פסוק יט נאמר: "וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם". לפי ההבנה של "מבול גלובלי" צריך לומר, שמי המבול כיסו את כל ההרים שבעולם, אף הגבוהים מהרי אררט, כולל האוורסט למשל.

אך דבר זה מעורר תמיהה לא קטנה, שהרי בהמשך מספרת התורה, שהתיבה נחה על ההרים, ושראשי ההרים נראו מתוך המים: "וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט: וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים" (ח, ד-ה). מצד רצף הסיפור ברור שמדובר על אותם הרים שהוזכרו לעיל, ההרים שעליהם סיפרה התורה שהתכסו במים בגובה ט"ו אמה. אם כן הרים אלו הינם הרי אררט, כך הוא הפשט, וכך גם פירש רש"י[4] בעקבות חז"ל.[5]

אלא שהרמב"ן הקשה על פירוש זה קושיה ידועה, שהרי יש בעולם הר הגבוה יותר מהרי אררט?[6]

מפני קושיה זו הציע הרמב"ן פירוש מחודש, שהמים כיסו אף את ההרים הגבוהים ביותר, אלא שביום י"ז לחודש השביעי (שאז החלו המים לחסור) חסרו המים הרבה מאוד הרבה יותר מט"ו אמה, אלא שהתיבה נקלעה לאיזור הרי אררט ולכן נחה דווקא עליהם. לדבריו ראשי ההרים הגבוהים נראו כבר באותו יום, אלא שנוח ראה את ראשי הרי אררט, והם נראו רק באחד לחודש העשירי. לפי זה, ההרים שנתכסו בט"ו אמה אינם אותם הרים שעליהם מסופר בהמשך שנראו ושהתיבה נחה עליהם, אלא הרים גבוהים יותר שנתגלו עוד לפני החודש העשירי.

ברם, פירוש זה מחודש הוא בפשט, וכבר בפירוש הטור על התורה הקשה על זה, שמלשון הפסוק משמע שלא נראו ההרים כלל לפני האחד לחודש העשירי.[7]

התירוץ הפשוט- מבול מקומי

לפי האפשרות של מבול מקומי כל הקושיה אינה מתעוררת. המים כיסו רק את הרי אררט ולא את הר האוורסט או הרים אחרים גבוהים אחרים.

"ההרים הגבוהים" הינם הרי אררט, וכדעת רש"י וחז"ל. התורה מכנה אותם "ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים" – אף שהיא יודעת שיש הרים גבוהים מהם במקומות מרוחקים – מפני שהם ההרים הגבוהים ביותר שהיו באותו איזור. התכסות ההרים הוזכרה רק מפני שפרט זה נצרך להמשך הסיפור- שהתיבה נחה על ההרים, וברור שאין כוונת התורה כאן לקבוע קביעה טופוגרפית, שהרי אררט הם הגבוהים בעולם, ואין זה מעניין הפרשה כלל.

האם "כל" הוא דווקא

יש להוסיף, שמצאנו מקומות בהם משתמשת התורה בביטויים כמו "כל הארץ" אף שהכוונה רק לאזור מסויים, כך כתוב בפרשת מקץ:

"וַיְהִי רָעָב בְּכָל הָאֲרָצוֹת וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם הָיָה לָחֶם: וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ: וְהָרָעָב הָיָה עַל כָּל פְּנֵי הָאָרֶץ וַיִּפְתַּח יוֹסֵף אֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהֶם וַיִּשְׁבֹּר לְמִצְרַיִם וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ מִצְרַיְמָה לִשְׁבֹּר אֶל יוֹסֵף כִּי חָזַק הָרָעָב בְּכָל הָאָרֶץ"(בראשית מ נד-נז).

האם יעלה על הדעת שהכוונה בביטויים "בכל הארצות", "על פני כל הארץ", "וכל הארץ", למקומות מרוחקים כהודו או אמריקה? לא סביר. כך גם אצלנו ניתן לפרש ש"תחת כל השמים" הכוונה בחבל ארץ מסויים, (ואולי הכוונה בלשון זו היא, להרים הנראים תחת כל כיפת השמים לאדם העומד באותו אזור).

הרחבות

מקורות התומכים במבול מקומי

בתוך הפרק הסברנו שהמבול היה מקומי. נביא כאן מספר מקורות תורניים (חלקם של חכמים מתקופת הראשונים) שסברו גם כן שהמבול לא היה כלל עולמי:[8]

תוספות על התורה:

" 'וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים'. וכתוב אחד אומר 'וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים', משמע מהן ולא כולן, ללמדך שכל האמור בפסוק זה הוא ריבוי אחר ריבוי, ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, מיעט הר חרמון והר ציון".[9]

בספר מלמד התלמידים כתוב:

"…ולדעת החכמים הנודעים בחכמה לא פשט המבול על כל הארץ".

בספר תורת המנחה (לר' יעקב סקאלי תלמיד הרשב"א) כתב בפרשת נח:

"…הנה כל החכמים מסכימים שארץ ישראל לא לקתה בימי המבול… ואל תתמה היאך אפשר שיהיה זה שנשאר בעולם מקום שלא הגיעו אליו שטף המים הרבים של המבול, אל תתמה על זה, שהרי חכמי המחקר כן כתבו בספרי מחקריהם, שמי המבול לא כיסו את כל הכדור, ונשאר מן הכדור טבור הארץ והיא ארץ ישראל, וכן כתב בעל המלמד ממחקרי החוקרים בחכמות, שאי אפשר שיתכסה כל הכדור במים בשום צד שבעולם והביא על זה מופתים נחתכים, ולפי אמונתינו ותורתינו הקדושה נאמר כי מפני כך לא נתכסתה ארץ ישראל בימי המבול מפני שמשם הוא משתיתו של עולם…"[10]

בספר אמונת חכמים[11] כתב:

"ולפי האמת וגם לפי הנראה מפשטי הכתובים, ההרים היותר גבוהים שהיו ניכרים באותו זמן היו הרי אררט, שהרי הם הראו ראשם קודם שאר מקומות כשהמים התחילו להתחסר כמו שכתוב 'וַתָּנַח הַתֵּבָה…  עַל הָרֵי אֲרָרָט', לפי זה צריך לומר כי בהיות רצון האל יתברך לשלוח המבול ליסר בני אדם ובעלי חיים מפני מעשיהם הרעים והנפסדים, לא שלח חרונו אלא במקומות המיושבים, כי למה ימטיר וישטוף ארצות הנשמות והחריבות, והלא אין שם שום בריה להתיסר, ובהיות עדין בתחילת העולם לא היו מיושבות כי אם אותן הארצות מעט מזער כי לא נתפזרו האנשים אלא בדור הפלגה כמו שכתוב 'וַיָּפֶץ ה' אֹתָם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ', ובשביל זה אמר כי המבול היה כללי וכי נתכסו כל ההרים הגבוהים פירוש שהגיע בפרט ובכלל בכל הארצות המיושבות ושנתכסו כל ההרים הגבוהים שהיו ידועים ומיושבים בזמן ההוא, ואם הרי אררט במזרח הם הרי אר"מיניאה הדבר מוכרע שהוא כאשר אמרנו כי בהתכסותן ודאי לא נתכסו הרי הצפון והרי אפריקה במדינות הכושים, זה הנראה לנו בענין זה והאמת יורה דרכו…". 

רד"צ הופמן כותב:

"…לפי זה נראה שאכן כיסו מי המבול את פני כל האדמה, ואכן מחקרים רבים של מדעני טבע רבים אשרו דעה זו, אולם עדיין אפשר להגן על הדעה שלא היה המבול כללי, דעה שמסתמכת על תופעות אחרות, כי הביטוי 'אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם' יהיה מוצדק גם אם נפרשהו- כל חלקי הארץ המיושבים על ידי בני אדם, ומה גם שלפי דעה אחת בתלמוד 'לא ירד לארץ ישראל' ".

הרב הרצל יהודה הענקין בפירושו "חיבה יתירה" כתב:

" 'וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם'- לא כל ההרים כוסו, נאמר כל פעמיים והוא ריבוי אחר ריבוי ובא למעט, וכן במסכת זבחים (קיג) לדעה אחת לא ירד מבול לארץ ישראל. ואינו דומה ללעיל 'לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר וגו' מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם' ובדברים (ב) 'עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם' שבשניה נאמר כל רק פעם אחת. ועוד משמע ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים פי' אותם ההרים שכל השמים מעליהם, ולהוציא ההרים הגבוהים ביותר שראשם בעננים, וראה להלן על הכתוב  עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם', ועוד משמע 'אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם' פי' המצויים בכל מקום ולהוציא ההרים הגבוהים מאוד שאינם אלא במקומות אחדים".[12]

ובפירוש דעת סופרים של הרב חיים דב רבינוביץ כתב:

"בקוים כלליים וספורים אחדים, מתארת התורה את החורבן הגדול של העולם על ידי המבול. לא נתפרש בשום מקום אם המבול ירד גם במקומות שטרם נתישבו בהם בני אדם או לא, בדרך כלל מספרת התורה רק את הנוגע לאדם ואינה מטפלת בטבע במקום שאינו נוגע במישרין לאדם, לא נוכל לכן לדון ולהחליט מדברי התורה לא הן ולא לאו, לדעת הכל לא ירד המבול באוקיינוס. לא נתפרש כמו כן אם נח הכניס לתיבה את כל מיני הברואים שבכל העולם כולו או רק את אלו שבאזור יישוב בני אדם בדורותיו, לא נתפרשו עוד פרטים שונים מפני שאין, כנראה בידיעתם ערך רוחני ואין בהם להוסיף ליסודות הרוחניים של האדם אף אם יצר הסקרנות שבאדם רוצה לדעתם".

בספר "בתורתו של ר' גדליה" (נדל) כתב:

מסתבר שהמבול היה רק בארצות הסהר הפורה, ולא בחלקי עולם אחרים. "מעל פני האדמה" או "מתחת השמים", יכול בהחלט להתייחס רק לסביבה גאוגרפית מסויימת, כפי שעוד נראה להלן. כל הסביבה שהם חיו בה עד כמה שהאדם יכול לראות ולהשיג אותה, תחת כל השמים שהוא רואה, הכל טבע במבול".[13]   

פרק יד

ומה עם חוק כלים שלובים?

על האפשרות של "מבול מקומי", מתעוררת כמובן שאלה, שדבר זה עומד בניגוד גמור ל"חוק הכלים השלובים". בפרק זה נתמודד גם עם טענה זו.

"מבול מקומי" ו"חוק כלים שלובים"

על האפשרות של "מבול מקומי", מתבקשת כמובן השאלה, כיצד בכלל תיתכן מציאות כזו, והלוא על פי חוק כלים שלובים לא ייתכן שיהיו המים במקום אחד גבוהים ובמקום אחר נמוכים, וכאן הלא היו המים כה גבוהים עד שכיסו את ההרים, וכיצד ייתכן שהם לא התפשטו לצדדים?

מבול מקומי בדרך הטבע

למעשה אין זו שאלה חדשה, שאלה זו קיימת בכל מקרה על דעת ר' יוחנן בגמרא (זבחים קיג), הסובר שלא ירד המבול בארץ ישראל.[14]

אפשר להציע דרכים שונות, כדי להסביר כיצד ייתכן על פי דרכי הטבע שהמים יתגבהו רק באיזור מסוים, [15] אך ר' דוד לוריא (בפירושו לפרקי דרבי אליעזר) וספר "המקנה" על קידושין (לבעל ההפלאה), כבר התייחסו לשאלה זו, וכתבו שהיה זה בדרך נס שהמים עמדו ולא נשפכו לצדדים (וראה בהרחבות את דברי האלשיך).

העולה מכך, שכלל לא נצרך לכפוף את המבול לחוקי הטבע.

למה לא בדרך הטבע?

את המסקנה שהמבול לא היה כפוף לחוקי הטבע ניתן לבסס על הפסוקים עצמם, אלו הפסוקים המופיעים בסוף פרשת בראשית:

"וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (בראשית ו, ו-ח).

מפסוקים אלו נראה, כאילו במבול היה שינוי בתוכנית המקורית, כאילו קרה דבר בלתי צפוי שגרם לה' להתחרט על בריאת האדם. לא בחינם התנסחה התורה בצורה כזו, יש לניסוח זה משמעות גדולה.

התורה מסבירה לנו, שהמבול לא תוכנן מראש, מבול כללי שכזה הוא היפך רצונו של הקב"ה, ויש בו (כביכול) משום שינוי ב"תוכנית הבריאה", ולכן אין להתפלא אם הוא חורג מחוקי הטבע. כי חוקי הטבע לא תוכננו מראש בצורה שמותאמת למבול, אסון המבול הוא דבר חדש שה' לא חקק בטבע מלכתחילה את האפשרות להביאו.

הרחבות

דברי האלשיך: תגבורת המים- נגד הטבע

השלבים בתגבורת המים 

רבינו משה אלשיך בפירושו על התורה מדייק מן הפסוקים, כי תגבורת המים עד לגובה ההרים הייתה שלא בדרך הטבע.

הוא עומד על כך שהתורה מציינת שלושה שלבים בתגבורת המים:

• "וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ" (ז, יז).
• "וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (שם, יח).
• "וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם" (שם יט).

מה עניינם של שלושת השלבים הללו? וכיצד יתכן שבסוף 40 יום אחר שפסקו הגשמים, התיבה רק הורמה מעט מעל הארץ, ואילו אחר כך גברו המים (בלי תוספת גשם) עד ש'ויכסו כל ההרים הגבוהים'?

הסבר האלשיך

מסביר האלשיך:

"אמנם היו ג' הדרגות אחר שרבו המים על הארץ, בטבע רבוי גשם מ' יום עד ש'ותרם התיבה מעל הארץ', ואחר כך שלא בטבע גברו מאד על הארץ, עד שלא בלבד הורמה התיבה מעל הארץ, כי אם גם היתה מתהלכת על פני המים, ואחר כך גברו מאד מאד, עד ש'ויכוסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים'…"

לדבריו, תגבורת המים אחר ה-40 יום הייתה ללא גשם שלא כדרך הטבע, ולכן גם אין פלא שהמים הגיעו לגבהים שכאלה.

חוק כלים שלובים

האלשיך אף מעיר על כך (לפי סגנונו) שכיסוי ההרים היה נגד את "חוק הכלים השלובים", ומשיב על כך כי דבר זה היה "מכוח עליון" ולא בטבע:

"כי הנה בדרך טבע יותר היה ראוי ברבוי המים ישפכו סביבות כדוריות הארץ אל המים שמתחת לארץ, מהיותם עולים עד כסות כל ההרים הגבוהים ט"ו אמה?… ואל תתמה, כי היה מלמעלה, כלומר מכח עליון מפני גבורות הדין, הוא מה שגברו המים ויכוסו ההרים, ולא בטבע, שלמטה".

"הלוך ושוב"

על פי דרכו מסביר האלשיך את הפסוק: "וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם" (ח, ג):

"ובזה יובן אומרו לפנים 'וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב', כי הנה אין לשון שיבה צודקת אלא בשב למקום שהיה… אך הוא כי טבע כל דבר להיות תאב אל יסודו לשוב, ועל כן המים היו שבים אל התהום אשר מתחת לארץ כי כדוריית היא, והיו נשפכים סביבותיה אל התהום אשר באו משם, וזהו 'ישובו המים מעל הארץ' אלא שהוא יתברך היה מחזירן, באופן היו הלוך ושוב, הלוך למעלה על הארץ ושוב אל יסודן, וע"כ 'ויחסרו מקצה חמישים ומאת יום ולא מקודם…". לפי דרכנו נוכל לפרש את המילים "הלוך ושוב" באופן דומה:

המים גבהו עד מעל ההרים בדרך נס, אך מפני חוק הכלים השלובים היו המים כל הזמן נשפכים לצדדים והקב"ה היה מחזירן למקומם נגד טבעם, וזהו "הלוך ושוב".       

הבהרה חשובה:

הפרק הבא (טו) מבוסס על מספר הנחות יסוד שנתבארו בהרחבה בחלקים הראשונים של הספר "ימי בראשית", קשה להבין את הדברים לאשורם בלי לקרוא את כל מהלך הדברים בצורה מסודרת, ולכן הרוצה להבין את הדברים לעומק מומלץ שיעיין בספר הנ"ל. עכ"פ יש כאן "טעימה" מהדברים.

פרק טו

מי נכחד במבול

מפשט הפסוקים נראה לכאורה שהמבול הכחיד את כל בעלי החיים שבעולם (מלבד ניצולי התיבה), אך בפרק זה נראה שהפסוקים אומנם כפשטם, ובכל זאת אין העניין כה פשוט.

הכחדה כללית?

כך מתארת התורה את ההכחדה שהתרחשה במבול:

"וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם: כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ: וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ וַיִשָּׁאֶר אַךְ נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה" (בראשית ז כא-כג). 

מן הפסוקים נראה באופן ברור למדי, שבמבול מתו כל בעלי החיים וכל בני האדם שבעולם, ולא נותרו בחיים אלא נח ובעלי החיים שעמו. כיצד ניתן ליישב תיאור זה עם האפשרות של "מבול מקומי"?

ההסבר לכך פשוט לפי דרכנו, שהרי בפרקים הקודמים הסברנו, שהיו בני אדם ובעלי חיים שנבראו קודם ששת ימי בראשית, ובששת ימי בראשית נבראו אדם ובעלי חיים חדשים. מתבקש מאוד לומר שהמבול נועד לכלות רק את הנבראים החדשים שנבראו בששת ימי בראשית, ולא את אותם שנבראו קודם לכן. גזירת המבול נגזרה איפוא, רק על תולדות אדם הראשון ובעלי החיים שנבראו עמו, והם אלו שנמחו במבול.

למה להעניש בעלי חיים

הטענה שהמבול נועד לכלות את בעלי החיים המיוחדים (בעיקר), יכולה להסביר מה פתאום להעניש בעלי חיים, שאלה שמטרידה כל אדם שקורא את פרשת נוח. אם מדובר בבעלי חיים נעלים, יתכן שגם הייתה להם בחירה חופשית. ניתן להביא סיוע לדבר גם מפירוש רש"י: "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" שגם בעלי החיים נזקקו לשאינם מינם. כנראה שאין דבר כזה בטבע, בטח לא כתופעה גורפת, ונראה סביר לומר שמדובר על בעלי חיים בעלי דעת מסויימת.  

ואכן כבר הבאנו בפרקים הקודמים, את דברי ה"יפה תואר" וה"חקרי לב" שכתבו ממש כעין זה, ה"יפה תואר" כותב (בראשית רבה, פרשה יט ט): "אלא קשה, שהבהמות לאו בני עונשים נינהו דלית להו דעתא… ושמא שאז שנבראו הדברים על צביונן היה דעת קצת בבעלי חיים כמו שנמצא דעת גדולה בנחש", דבריו מובאים גם בשו"ת "חקרי לב", יו"ד א סימן כו, והוא מוסיף לומר שגם בימי נוח היתה בהם קצת דעת: "וא"כ יש לומר, דאז  בימי נח היה קצת דעת בבעלי חיים" עכ"ל.

סיוע מדברי רבינו חיים ויטאל

נביא סיוע מעניין לדברינו מדברי ר' חיים ויטאל, אך נקדים הקדמה קטנה. בגמרא במסכת נדה (דף סא ע"א) נאמר שעוג מלך הבשן ניצל מן המבול, (ופירש שם רש"י שהוא ניצל על ידי כך שברח לארץ ישראל), עלינו להסביר כיצד מתיישב דבר זה עם לשון הכתוב המעידה שכל האנשים מתו במבול מלבד נח ואשר עמו בתיבה?

ניתן לתרץ ולומר ש"אין למדין מן הכללות", כלומר שגם כאשר התורה נוקטת בלשון שמשתמעת ממנה הכללה גורפת, אין זה אומר שאין לה אף יוצא דופן, וכך אכן כתבו מפרשים שונים.[16] אמנם, בספר "עץ הדעת טוב" למהר"ח ויטאל הציע כיוון אחר בעניין:

"…אבל עדין צריך לידע כי הרי הכתוב אמר 'ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי' וכו', גם כתיב 'וימח את כל היקום מאדם' וכו'. אבל הענין כי כיון שבני המלאכים הנפילים היו, אינם בכלל אדם, וגם אינם בכלל אשר בראתי בארץ, כמו שכתוב 'וינחם ד' אשר עשה את האדם בארץ' ועלייהו קאי 'ויאמר ד' אמחה' וכו' גם כן לא היו בשעת הבריאה של אדם אלא אחר כמה שנים שנתלבשו בד' יסודות כנודע…".[17]

ר' חיים ויטאל מדייק מלשון הפסוק שהנפילים לא נכללו בגזירת המבול מפני שאינם בכלל "האדם אשר בראתי". ודבר זה צריך לומר גם לפי דרכנו (שחלק מהנבראים נבראו בדרך הטבע), שהגזירה לא נגזרה על אותם הנבראים שנבראו בדרכי טבע קודם ששת ימי בראשית, שהרי גם בנוגע להם לא מתאימים פסוקים כמו "האדם אשר בראתי", וכן "כי עשה את האדם בארץ".

ביסוס ההסבר בפסוקים

נבסס הסבר זה בלשון פסוקים ביתר פירוט.

בפרקים הקודמים עמדנו בהרחבה על כך, שבנוגע לאדם ולבעלי החיים שנבראו בששת ימי בראשית, מופיעה תמיד לשון בריאה ישירה, הן בפרשת הבריאה הראשונה והן בשניה: "ויברא א-להים", "ויעש א-להים", "וייצר ה' א-להים", "וישם שם את האדם אשר יצר". בפרשייה הראשונה, לעומת זאת, בנוגע לברואים שנבראו קודם לכן מופיעה לשון המורה על בריאה דרך אמצעים: "ישרצו המים", "תוצא הארץ", "נעשה אדם".

אם נעקוב אחר ביטויי ייחוס הפעולה בפסוקי המבול, נוכל להיווכח עד מהרה, שלכל אורך הדרך מדגישה התורה שגזירת המבול נגזרה על הנבראים שה' ברא ישירות.

למשל, בסוף פרשת בראשית יש הדגשה של הביטויים "כי עשה את האדם", "האדם אשר בראתי" ו"כי עשיתִם", ביטויים המוכיחים שמדובר על נבראים שנבראו ישירות על ידי הקב"ה:

"וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה' " (פרק ו, פסוקים ו-ח).

גם בפרשת המבול עצמה מודגשים ביטויים כעין אלו:

"כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (פרק ז, ד).

הפסוק מדגיש שהמבול נועד למחות את "היקום אשר עשיתי", דהיינו, הברואים שנבראו באופן ישיר על ידי ה' אשר נקראים כאן "היקום". ממילא גם להלן, כשמסופר שה' מחה את כל היקום – "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" – מדובר על אותם נבראים שנבראו באופן ישיר על ידי הקב"ה.

(גם אם ישנם פסוקים (בסיפור המבול), שלא מודגש בהם שמדובר דווקא על נבראי ששת ימי בראשית, ניתן לומר שהם מסתמכים על הפסוקים בהם כן פורש הדבר, ומצאנו הסתמכות כעין זו בכמה מקומות).[18]

מדוע לא מתו הדגים במבול?

לפי דרכנו מובן מאוד גם מדוע לא מתו גם הדגים במבול. הרי כתבנו שהמבול בא על מנת להשמיד רק את אלו שנבראו בבריאה מיוחדת בששת ימי בראשית, ואילו הברואים שנבראו קודם לכן בדרכי הטבע לא היו בכלל הגזירה.

ואם כן, היות שכבר עמדנו בחלק שני על כך שבששת ימי בראשית כלל לא נבראו דגים, אלא רק בעלי חיים המהלכים ביבשה, מובן מדוע לא היו הדגים בכלל הגזירה.

פתרון לכפל הפסוקים

הסבר זה פותר קושי נוסף. בפסוקים כא וכב נכתב שמתו כל בעלי החיים שביבשה; אם כן מה מוסיף פסוק כג באומרו "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"? (וכבר התייחס  הרמב"ן לשאלה זו).

לפי דרכנו יש להסביר זאת כך:

אסון המבול פגע כמובן בכל בעלי החיים שהיו באיזור המבול, הן בצאצאי הנבראים של ששת ימי בראשית והן בצאצאי בעלי החיים הקדומים, אך מחייה גמורה במבול הייתה רק לצאצאי הנבראים של ששת ימי בראשית. לכך מתכוון פסוק כג באומרו שה' מחה את כל "היקום". "יקום" הכוונה רק לנבראי ששת ימי בראשית שנמחו לחלוטין במבול ולא נותר מהם זכר (מלבד ניצולי התיבה), זאת בניגוד לנבראים הקדומים שנשארה מהם פליטה  במקומות אחרים.

"ומאלה נפצה כל הארץ"

פסוק נוסף שיש להתייחס אליו הוא הפסוק שנאמר ביציאת נח ובניו מן התיבה:

"וַיִּהְיוּ בְנֵי נֹחַ הַיֹּצְאִים מִן הַתֵּבָה שֵׁם וְחָם וָיָפֶת… שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה בְּנֵי נֹחַ וּמֵאֵלֶּה נָפְצָה כָל הָאָרֶץ" (ט, יח-יט).

לכאורה פסוק זה מעיד במפורש שכל בני האדם המצויים בעולם באו מזרעו של נח. אם כן איך אפשר לומר שהיו בני אדם שלא נמחו במבול?

ניתן היה ליישב, שפסוק זה מדבר על האומות שהיו מצויות בדורו של משה רבנו, ואף אם בזמן המבול היו בני אדם שלא נפגעו, מכל מקום בזמן כתיבת התורה היו רוב ככל האומות הידועות מזרעו של נח, שתפסו את מקומם של קבוצות האנשים הקדומים ששרדו את המבול.

אך נראה שאין צורך לכל זה, מפני שאת המשפט – "ומאלה נפצה כל הארץ"- ניתן לפרש במשמעות שונה, וכפי שמביא רד"צ הופמן בשם שד"ל:

"שד"ל סובר שכאן, כמו לעיל פסוק ב 'אשר תרמש האדמה', הכוונה לומר שזרעם התפזר ונתפשט על פני כל הארץ".

לפי זה, אין כוונת הפסוק לומר שמהם יצאו כל האומות, אלא הכוונה היא שהאומות שיצאו מהם נפוצו והתפזרו על פני כל הארץ.[19]

פירוש אפשרי נוסף, הוא פירושו של בעל "הכתב והקבלה":

"ונ"ל שהוא מענין 'יפוצו מעינותיך חוצה' (משלי ה), 'תפוצינה ערי מטוב' (זכריה א) התפשטות הרבוי חוץ לגדרו, וטעמו כאן הושפעה הארץ ברוב בני אדם עד שאין שיעור למספרם".

לפי פירוש זה, נאמר בפסוק שמצאצאי בני נוח הושפעה הארץ ברוב בני אדם, אך אין זה שולל את האפשרות שהיו גם אנשים אחרים.

הרחבות

לשון "חי" בפרשת הבריאה ובפרשת המבול

לשון "חי" בפרשת הבריאה

יש לשים לב לדיוק נוסף, שייתכן ומעיד גם הוא שהגזירה נגזירה רק על הנבראים של ששת ימי בראשית.

כבר עמדנו על כך, שבסיפור הבריאה מופיעה לשון "חי" (בהטיות שונות) בצורה מודגשת ואף מתמיהה: "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", "וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ", "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי". הסברנו שם, שכינוי זה הוצמד בדווקא לבעלי החיים ולאדם שנבראו ישירות על ידי הקב"ה בששת ימי בראשית, שכן הם היו בעלי נפש נצחית.

לשון "חי" בסיפור המבול

למעשה, גם בסיפור המבול מופיעה לשון "חי" (בהטיות שונות) מספר פעמים, וגם כאן לעיתים בצורה מודגשת ואף מתמיהה. לפי דרכנו ביטוי זה נועד להדגיש שמדובר על בעלי החיים של ששת ימי בראשית.

נפרט את הדברים מיד.

"מכל החי"

בפרק ו יט נאמר: "וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ…", המילים "מכל החי" נראות מיותרות.[20]

לפי דרכנו, מילים אלו "מִכָּל הָחַי" משמעותן, שנוח נצטווה להכניס לתיבה דווקא מצאצאי בעלי החיים שנבראו באופן ישיר על ידי הקב"ה ונקראו "נפש חיה", ואליהם רומז הביטוי: "מכל החי".

"אשר בו רוח חיים"

בפרק ז, טו נאמר: "וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל הַבָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים". התוספת "אשר בו רוח חיים" נראית מיותרת, שהרי ברור שלא באו מתים, וכבר עמדו על כך המפרשים.[21]

לפי דרכנו, התוספת "אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים", נועדה להדגיש, שמדובר כאן רק על קבוצת בעלי החיים שנבראו ישירות על ידי הקב"ה.

"נשמת רוח חיים"

בפרק ז כב נאמר: "כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ". הביטוי "נשמת רוח חיים" נראה תמוה בהקשר זה, כי הוא שייך (לכאורה) רק לגבי האדם,[22] ואילו כאן הוא מוסב גם על בעלי חיים. 

לפי דרכנו, ייתכן, שהביטוי "נשמת רוח חיים" מתייחס גם הוא לבעלי החיים המיוחדים שנבראו בששת ימי בראשית, שהיו גם הם בעלי "נפש חיה".[23]

"להכות את כל חי"

בסופו של סיפור המבול נאמר: "וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי" (ח, כ).

לפי דרכנו, גם כאן מכוון הביטוי "כל חי" כלפי הנבראים שנבראו בששת ימי בראשית, שעליהם נגזרה גזירת המבול.

פרק טז

שאלות ותשובות בעניין המבול

האפשרות של "מבול מקומי" פותרת שאלות רבות אך מעוררת שאלות אחרות. שאלות אלו אינן חדשות, והן מתעוררות כבר לפי הדעה שלא היה מבול בארץ ישראל. נכתוב כאן תשובות לשאלות אלו, ונשתדל להביא מקורות מדברי רבותינו שכבר התייחסו אליהן.

למה היה צריך תיבה?

שאלה: אם המבול היה רק באיזור מסוים, מה היה הצורך לבנות התיבה, הלא יכלו נח ובעלי החיים לברוח לאיזור שבו לא ירד המבול?

תשובה: שאלה זו צריכה להיות נשאלת כבר לדעת ר' יוחנן הסובר שהמבול לא התחולל בארץ ישראל, ואכן כבר הקשה זאת המהרש"א במסכת זבחים:

"…לר' יוחנן שלא ירד מבול לארץ ישראל אמאי הטריח הקב"ה את נח בבנין התיבה להצילו דהוי ליה להצילו בארץ ישראל… ויש לומר דהתם טעמא אחרינא איכא כפירוש רש"י בחומש, כדי שיראוהו דור המבול עסוק ק"כ שנה[24] וכו' ע"ש".

ובספר "תורת המנחה" (לר' יעקב סקילי תלמיד הרשב"א) כתב:

"כבר אמרנו סוד זה הטעם, כי זעם השם היה בכל הארץ, ונח היה צדיק ולא היה אפשר שינצל מן הזעם ומן הפורענות כי אם בתיבה ועל פני המים, והעד הנאמן משה רבינו ע"ה…".[25]  

וכעין זה כתוב כבר בספר הזוהר:

"פתח רבי שמעון 'וַיֹּאמֶר אל נֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה', האי קרא אוקימנא, אבל תא חזי, וכי לא יכיל קודשא בריך הוא לנטרא ליה לנח באתר חד בעלמא, דיהא מבול בכל עלמא, ולא יהא בההוא אתר, כמה דכתיב בגדעון 'וַיְהִי חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ'  (שופטים ו, א), או לנטרא ליה בארעא דישראל, דכתיב בה 'לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם' (יחזקאל כב, כד), דלא נחתו עלה מי טופנא, אלא כיון דמחבלא נחת לעלמא, מאן דלא סגיר גרמיה, ואשתכח קמיה באתגלייא, אתחייב בנפשיה, דאיהו קטיל גרמיה, מנא לן מלוט, דכתיב  'הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ' (בראשית יט, י), מאי טעמא 'אל תביט אחריך', בגין דמחבלא אזיל בתר כתפוי, ואי אהדר רישיה ואסתכל ביה אנפין באנפין, יכיל לנזקא ליה…".[26]

מדוע היונה לא מצאה מנוח לכף רגלה?

שאלה: אם לא היה המבול בכל הארץ, מדוע בהתחלה לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה?

תשובה: גם לעניין זה התייחס בספר תורת המנחה, נביא כן את דבריו:

"ואם תאמר כיון שלא הגיעו המים למקום הזה, למה לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ביום הראשון שנשתלחה ושבה אליו, ביום השמיני מצאה זה המקום?… כל זה אינו קשה, כי דבר ידוע הוא כשאדם נכנס בלב ימים ומתרחק מן הישוב, אינו יכול לראות היבשה כלל, ואפילו ראשי ההרים הגבוהים מאד… וכן היה בפעם הראשונה שנשתלחה היונה עדיין היה שם ריבוי המים והיתה התיבה רחוקה מאד מן היבשה, ופרחה היונה כל היום ועדין לא יכלה להגיע לשם, וביום השמיני חסרו המים הרבה כי המים היו הלוך וחסור, ואז פרחה וראתה המקום והביאה וידע נח כי קלו המים כיון שהגיע היונה למקום ההוא".

שרידים מהמבול?

שאלה: האם נותרו שרידי בעלי חיים שנכחדו מאסון המבול?

תשובה: יש מפרשים שזיהו ממצאים שונים כשרידים מאסון המבול, למשל עצמות הדינוזאורים (עי' במלבי"ם ובהעמק דבר בראשית ז כג). אך לדעתנו מלשון הפסוקים נראה יותר, שכלל לא נותרו שרידי בעלי חיים מהמבול.

בפסוקים כא-כב (בפרק ז) נכתב שמתו כל בעלי החיים שביבשה, ומה מוסיף פסוק כג באומרו "וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם" וגו' על מה שנאמר בפסוקים כא- כב? הרמב"ן מתייחס לזה ומשיב:

"אחר שאמר 'וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר' ואמר 'מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ', הוסיף לאמר 'וַיִּמַח', שנמחו הגופו ויהיו למים, כענין 'וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים' (במדבר ה כג) כי היו המים רותחים כדברי רבותינו…".

וכן כתב הר"ן בפירושו:

"…וראשונה אמר שהשחית כל בשר הנמצא בחרבה, ואחר אמר שלא די שהמיתם, אבל שהמחה המבול גופותיהם, כמו שכתוב 'וַיִּמַח אֶת כָּל הַיְקוּם' וגו', וחזר וכפל עוד, 'וַיִּמָּחוּ מִן הָאָרֶץ', ונלאו המפרשים לפרש טעמו של כפל זה, ואחשב שירצה הכתוב להודיענו, כי לא נשאר רושם מפגרי המבול כלל… ולפי שדרך המים לקיים גופות המתים זמן מרובה, כמו שנרמז ביבמות וכאשר נראה לעין תמיד אמר כי המבול לא היה זה ענינו…".

כעין זה כתבו מפרשים נוספים.[27]

אם כן מסתבר, שאין טעם לחפש שרידים של בעלי חיים שמתו במבול, מפני שהם נמחו לגמרי. מה שאולי ניתן לחפש זה את התיבה (שהרי היא לא נמחתה, וגם לדעת חז"ל בפרק חלק סנחריב מצא נסר מתיבת נוח),  ואכן כמה חוקרים טוענים שהם מצאו אותה על הרי אררט.

הערות:

[1] פרופ' משה קווה, דף שבועי של אוניברסיטת בר-אילן, פרשת נוח תשס"ב.

[2] אומנם יש מן החוקרים האומדים את כמות המים המצויה בבטן כדור הארץ בפי 11 מכמות המים שבאוקיינוסים. מפרופ' מ. פודולק.

[3] זו לשונו של רש"ר הירש: "התיבה היתה בנויה, ואפילו היתה חזקה ביותר, לא יכלה לעמוד בפני הרס המבול, הסכנה היתה קרובה שהיא תעלה על שרטון על אחד ההרים, משום כך היה צורך בהשגחת ה' ובהגנתו. כאשר החלו המים לרוב ולכסות את פני האדמה, הם זרמו בודאי בשטף, אולם (פסוק יז) התיבה רק הורמה, אך עמדה על עמדה, רק (פסוק יח) משגברו המים ורבו מאד על הארץ, רק אז החלה התיבה ללכת, שכן (פסוק יט) באותה שעה כבר גברו המים מאד מאד, וכבר כוסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים, לא היה אפוא כל חשש שהתיבה תעלה על שרטון…".

[4] זו לשון רש"י: "בשבעה עשר יום. מכאן אתה למד שהיתה התיבה משוקעת במים י״א אמה, שהרי כתיב: בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים (בראשית ח׳:ה׳), והוא אב שהוא עשירי לירידת גשמים. והן היו גבוהים על ההרים ט״ו אמה, וחסרו מיום אחד בסיון עד אחד באב ט״ו אמה לס׳ ימים, הרי אמה לד׳ ימים. נמצא שבי״ו של סיון לא חסרו אלא ד׳ אמות, ונחה התיבה ליום המחרת. למדת שהיתה שוקעת י״א אמה במים שעל ראשי ההרים".

[5] בראשית רבה פרשה לג, ז

[6] בפירושו ח, ה: "והנה גם לדברינו וגם לדברי רבותינו ז״ל ולדברי כל המפרשים יהיה הרי אררט מן ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים שהיו המים עליהם ט״ו אמה, וזה קשה, כי הידוע בהר היוני שגבוה מהם הרבה מאוד וארץ אררט בשפל הכדור קרוב לבבל".

[7] זו לשונו: "וקצת קשה מה שאמר מה שנראו ראשי ההרים קודם לעשירי בא׳ לחדש דהא כתיב 'באחד לחדש נראו ראשי ההרים' ולא אמר נראו לו ראשי ההרים אלמא דקודם לכן לא נראו כלל"

[8] אמנם חלקם כתבו (בעקבות דברי חז"ל), שרק בארץ ישראל לא היה המבול, אך מכל מקום, מכיוון שאנו מקבלים שעל פי הפסוקים אין הכרח שהמבול  היה בכל הארץ, ממילא ניתן גם לומר שהיו עוד הרבה מקומות אחרים שלא נשטפו במבול, ואין זה סותר את פשט הכתובים.

[9] תוספות על התורה אות ה.

[10] פרשת נח דרשה ד

[11] אמונת חכמים עמ' מ, מאת הרב אברהם חיים ויטירבי, נתחבר בשנת ה'תנ"ה, מופיע כחלק מהספר "טעם זקנים".

[12] חיבה יתירה פרשת נח. מופיע בסוף שו"ת "בני בנים"

[13] "בתורתו של ר' גדליה" עמ' קטז.

[14] ואכן דעת הרמב"ן (ע"פ הפרקי דרבי אליעזר) שגם למאן דאמר שלא ירד המבול בא"י, נתפשטו המים לא"י שהרי אין גדר סביב א"י לעכב את המים, אך בגמ' בזבחים לא משמע כך, וכבר העירו על כך מפרשים שונים, (יש לציין, שלדעת הרמב"ן עצמו, לא היה המבול באוקיינוס).

[15] ייתכן שהדבר נגרם על ידי קריבת גוף חלל לכדור הארץ ובשילוב של רוחות סערה חזקות, או על ידי שינוי תוואי השטח, כגון שבזמן המבול נעשה כל אותו האיזור נמוך בכמה קילומטרים למטה מפני הים, באופן שגובה ראשי ההרים היה למטה מפני הים (אולי מפני כך "נבקעו כל מעינות תהום רבה"?), ואחר המבול חזר המצב לקדמותו (לפי האפשרות האחרונה זה יש לפרש את לשון הכתוב "ויכסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים", שהרי הרקיע הוא המבדיל בין מים למים, ואם כן ההרים שנמצאים מתחת לגובה פני הים הרי הם מתחת כל השמים, וזו כוונת הפסוק הנ"ל).

[16] כן כתב בפירוש נחלת יעקב (בראשית יד, יג), על דברי רש"י ש"הפליט" הוא עוג שנפלט מן המבול: "כתב הרא"ם לא שפלט מדור המבול דמ'וישאר אך נח' משמע- לא זולתם, ע"כ, כבר כתבתי סוף בראשית והנני יוסיף ידי שנית, דאין למדים מן הכללות אפילו במקום שאמרו חוץ, וכן בכאן, אעפ"י שהכתוב  אומר 'כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים' (דברים ג, יא) אפילו הכי צריך לומר דגם שאר רפאים נשארו, הן במבול הן במלחמת אמרפל, וכל שכן שלא מתו כולם בימי אנוש…".

[17] עץ הדעת טוב סי' ד. דברים דומים כתב בפירוש "עין אליהו" לנידה סא ע"א: "ובקרא כתיב 'ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה'. אם כן אמר ה' למחות האדם ולא המלאכים, סיחון ועוג היה להם דין כמלאכים ולכן נשארו ומאנשים נשאר אך נח".

[18] למשל במכת ברד. רש"י מקשה בסוף פרשת וארא (שמות ט, לב), כיצד מסתדר מה שנאמר בפרשת וארא: "וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד" (שמות ט, כה) עם מה שנאמר אח"כ: "וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שם לב)? ומתרץ זאת רש"י: "ואע"פ שנאמר 'ואת כל עשב השדה הכה הברד' יש לפרש פשוטו של מקרא בעשבים העומדים בקלחם הראויים ללקות בברד").

^[19] כפי פירוש זה משמע גם מן התרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל: "ומנהון אתבדרו למיתב בכל ארעא".

[20] רש"י פירש שהביטוי "מכל החי" בא לרבות את השדים, ויש שביארו זאת בדרכים אחרות.

[21] בלקח טוב ובתוספות השלם על התורה ביארו, שכוונת הפסוק לומר שבאו בריאים ולא חולים. הרמב"ן (ז, יב) פירש שבמקום שכתוב רק "כל בשר" הכוונה לאדם, ואילו בפסוקים "ומכל החי מכל בשר" או "מכל הבשר אשר בו רוח חיים" הכוונה גם לבעלי החיים.

[22] כך כתב ראב"ע: "ויתכן להיות 'כל אשר נשמת רוח חיים באפיו' – שב אל האדם, כי לא מצאנו נשמה חוץ מנשמת אדם". ועיין ברש"י ובמפרשיו. גם חז"ל קישרו ביטוי זה עם מה שנאמר בבריאת האדם "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית רבה פרשה לב, י): "' וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ וגו' כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו' וגו', ר' שמואל חתניה דר' חנינא חברהון דרבנן אומר: כאן הוא עושה נשמה רוח, ולהלן הוא עושה נשמה נפש. מניין ליתן את האמור כאן להלן ואת האמור להלן כאן? ת"ל: 'חיים' 'חיים' לגזירה שוה".

[23] אומנם לעיל (בתוך הפרק) הסברנו פסוק זה באופן אחר, שהוא כולל גם את הנבראים הקדומים.

[24] אלו דברי רש"י (ו, טו): "עשה לך תבה. הרבה ריוח והצלה לפניו ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוה אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה ושואלין אותו מה זאת לך והוא אומר להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם אולי ישובו".

[25] ספר תורת המנחה פרשת נח

[26] זוהר ויקהל קצו ע"ב-קצז ע"א

[27] בעל אור החיים כתב: "וימח את כל היקום- פירוש מלבד הגויעה הרמוזה בפסוק שלפני זה גם נמחה כל מה שהיה עומד מהם (סנהדרין קח ע"ב) באמצעות רבוי המים חם וקר ונמחה כל הויתן ונעשו כמים והיו כלא היו בעולם…"

כך פירש גם המלבי"ם: "וימח- אחר שמתו כולם כמו שכתוב 'ויגוע'. נמחו גם גופותיהם שלא ימצא למו שארית על פני האדמה…". (אלא שאח"כ הוא מפרש שמה שכתוב "וימחו מן הארץ" רוצה לומר שהיו הרבה עצמות קשות שלא נמחו, והן נבלעו בעמקי תהום, ואלו הן העצמות שמגלים החופרים באדמה, אך אינו מוכרח).