ד"ר נעמה סלע, באתר מידה, כותבת 'על נזקי הפמיניזם הרדיקלי', הכתבה מתומצתת וברורה, וכל מלה נוספת מיותרת:
בשנים האחרונות רווחת בישראל העמדה לפיה הנשים במדינה הן ״מגזר מקופח״. אם בעבר היינו מוצאים את עמדה זו בעיקר בקרב נשים, הרי שכיום להפתעתנו היא מקבלת מקום של כבוד גם בקרב חלק נכבד מהגברים. הבעיה המרכזית עם עמדה זו – העובדות.
לא רק שברוב המקרים העובדות אינן מצביעות על קיפוח של נשים בישראל, אלא המצב הוא הפוך. בהשוואה עובדתית למצבם של הגברים בישראל, עולה כי בפרמטרים רבים נשים הן אף פריבילגיות. במאמר זה נפריך את חלק מהתפיסות השגויות שרווחות כיום בקרב הציבור סביב קיפוח הנשים בישראל.
פערי שכר: תודעה כוזבת
בכל הנוגע לשכר נשים ותעסוקתן, הרי כבר ידוע מזה זמן רב כי פערים בהשתכרות נשים, ככל שאלו קיימים, אינם נובעים מאפליה אלא משונות עניינית במרכיבים הקשורים בעבודה, כגון היקפי משרה שונים, השכלה, סיכון בעבודה, בחירות קריירה שונות ועוד. גם המסקנות של בדיקה שערך משרד האוצר בנושא, אשר פורסמו לכבוד יום האישה הבינלאומי שצוין לאחרונה, מתיישבות עם נתונים מחקרים אלו.
למרות שכל זה ידוע, עדיין נטועה בציבור תודעה כוזבת בנושא זה. מובן שתודעה כוזבת זו מטופחת על ידי הפמיניסטיות, הנהנות ממנה ומשתמשות בה כסיוע לקידום חקיקה בכנסת, לקבלת תקציבים ממשלתיים ולצבירת כוח פוליטי וציבורי.
יש יותר גברים עגונים
מיתוס ״פערי השכר״ בתחום התעסוקה הוא רק דוגמא אחת לתודעה כוזבת הרווחת כיום בכל הנוגע למעמד האישה בישראל, ודוגמה נוספת היא פרשת העגונות. גם בתחום זה מפיצות הפמיניסטיות מידע שגוי ומטעה כאילו רק הנשים הן הנפגעות ממצב של עגינות. בתחום זה במיוחד, מטילות הפמיניסטיות רפש רב המלווה בצחנה עזה נגד בתי הדין הרבניים, שלטענתן מפלים נשים ולא כופים גט על בעלים בשל גישתם ״השוביניסטית״.
ואולם, בדיקה של הטענה הזו לעומק מגלה כי גם במקרה זה הטענה אינה נכונה. למעשה, כמות הנשים העגונות בישראל נמוכה מכמות מהגברים העגונים.
התודעה הכוזבת וחסרת הבסיס שנוצרה בתחום זה מסייעת בגיוס אמפתיה לצורך ביסוס דעת קהל אוהדת המתייחסת לנשים כמוחלשות ומקופחות. כמו במקרה של פערי השכר, גם כאן מסייעת תודעת הקיפוח לצבירת כוח ציבורי ופוליטי.
מיתוס פערי השכר ונושא העגינות הם רק שתי דוגמאות מתוך שלל תחומים בהם נשים נתפסות כחלשות ומקופחות, בהם אף עסקו כותבים נוספים כדוגמת מירב דבורקין כהנוב.
מכחישי אפליה וארגונים פמיניסטיים רדיקליים
כיום, פעמים רבות אנשים ונשים נבחנים בעיני זולתם כחלק מקבוצת השתייכות – נשים, נכים, יוצאי אתיופיה, להט״בים ועוד. בתוך כך, אלמנט הקיפוח של קבוצה זו או אחרת ביחס לחברותיה הפך בשנים האחרונות ל״מטבע עובר לסוחר״ אשר איש לא טורח לבדוק את נכונותו. יצוין כי גישה זו הינה נגזרת ישירה מכך שהפכנו בשנים האחרונות לחברה שמקדשת את מושג השוויון, שהקיפוח הנו תולדה שלו.
אחת מהתוצאות של גישה זו, המניחה את היות הנשים מקופחות או מדוכאות הינה כי כל מי שמעז לשאול בפומבי, כגון באמצעי התקשורת למשל, שאלה אינפורמטיבית או להרהר אחר הנחת הקיפוח והדיכוי ולהציע לבדוק למשל מהם נתוני תחום תעסוקת הנשים והאם שכרן אכן נמוך יותר, יתקל בהרמת גבה כאילו היה הוא בור ועם הארץ. אם יתקל בפמיניסטיות באזור, יגונה מיד בתור ״מכחיש אפליה נגד נשים״.
מצב זה אינו מקרי. הוא תוצאה זו של תודעה כוזבת הושגה במאמץ עיקש ורב בן שנים מצד ארגוני הפמיניסטיות הרדיקליים. ארגונים אלו החלו כארגונים שדואגים לילדים, עת האימהות יוצאות לעבודה והיוו מועדונים חברתיים לנשים, שאף כוללים חוגים והכשרות מקצועיות. עם חלוף השנים הם התגלו כגופים פוליטיים לכל דבר ועניין, אשר מובילים יוזמות חקיקה בכנסת ומהלכים שלטוניים ברשויות השלטון האחרות.
במסגרת שינוי סטטוס זה שארע בארגונים אלו, מתברר כי מעורבותם בהליכי החקיקה והשלטון השונים מלווה בחריש עמוק בשדות התודעה הציבורית, ולמעשה בעבודה של הנדסת תודעה אידאולוגית, פרוגרסיבית ופמיניסטית של כלל מערכות השלטון במדינה.
תהליך שינוי תודעה זה התחיל בפעולת שיווק פשוטה, עת עברו הפמיניסטיות להגדיר את עצמן כבר לפני שנים רבות בתור ״ארגוני נשים״. הגדרה זו נראית תמימה, ולכאורה, מה רע בה? אלא שהבעייתיות בשם ״ארגוני נשים״ הינה כי שם זה יוצר רושם מוטעה כאילו ארגונים אלו מייצגים את כלל הנשים בישראל, בעוד שזהו כלל איננו המצב.
לכן, משום שהרוב המוחלט של הנשים בישראל כלל לא חברות בארגונים אלו, אלא חברות בהם בעיקר אלו המגדירות עצמן כפמיניסטיות, נכון יותר להגדיר אותם כארגונים פמיניסטיים.
אלימות נגד נשים: האמת הלא-נעימה
״ספינת הדגל״ של הארגונים הפמיניסטיים היא ללא ספק סוגיית ״האלימות במשפחה״. כאן הצליחו ארגונים אלו, בין השאר באמצעות כיבוש הזירה התקשורתית, ליצור תודעה כוזבת כאילו יש בישראל ״מכת מדינה״ של אלימות נגד נשים מצד בני זוגן. כחלק מכך, החל מגיל צעיר, מושרשת הבדיה כי ״כל גבר הוא אלים״ וכי ״כל אישה היא קורבן״, ואף דואגים לציין את נושא האלימות נגד נשים מספר פעמים בשנה.
מבוקר עד ערב נשטפת התקשורת בפרסומות שמתריעות בפני נשים כי עליהן להיזהר מבני זוגן. רק לאחרונה התגייסה רשת ׳המשביר לצרכן׳ לחנך את קהל לקוחותיה וללמדם כי “מערוך נועד ללישת בצק” וכי “סכין נועד לחיתוך סלט”, ולא לשום דבר אחר.
ועכשיו, לעובדות. ידוע מזה שנים, ממאות מחקרים שנערכו בעולם המערבי, כי אלימות במשפחה הינה סימטרית. ההתפלגות היא בערך כזו – בכ-50 אחוזים מהמקרים שני בני הזוג אלימים, בכ-25 אחוזים הגבר הוא אלים, וב-25 אחוזים האישה היא זו המגלה אלימות כלפי בן זוגה. כלומר, נשים אלימות כלפי גברים וגברים אלימים כלפי נשים בשיעורים דומים.
השלכות הרסניות
התוצאה משיבוש תודעה זו, שנוצר ממסגור תקשורתי מצד הארגונים הפמיניסטים המקבעים את ההנחה כי האלימות במשפחה היא תופעה הקיימת לכאורה רק כנגד נשים, הינה כי מדינת ישראל מקצה עשרות מיליוני שקלים בשנה לטיפול בבעיית ״האלימות נגד נשים״, בעוד שבעיית ״האלימות נגד גברים״ מצד נשותיהם מודרת מהשיח הציבורי.
כתוצאה מכך אין בישראל הקצאת משאבים ייחודית לטיפול בבעיית האלימות של נשים נגד בני זוגן, ולמעשה הנשים האלימות והגברים הקורבנות אינם מקבלים את הטיפול לו זוכים הגברים האלימים והנשים הקורבנות.
בנוסף, מסגור האלימות במשפחה כאילו הוא נעשה רק כנגד נשים יוצר תודעת פחד בקרב נשים אשר כלל אינה נכונה. שכן באופן יחסי, מדינת ישראל היא מהמדינות הבטוחות בעולם עבור נשים. גם הנתונים שהקריא בזמנו השר לביטחון פנים גלעד ארדן מעל דוכן הכנסת מאשרים זאת, ומדגישים שאפילו במקרי הקצה של האלימות, הנגמרים ברצח, מספר המקרים בישראל הוא מהנמוכים בעולם המערבי. יתרה מכך, בישראל נרצחים מדי שנה הרבה יותר גברים מאשר נשים, אך לא נראה שזה מעניין אף אחד.
טקס המשואות לשנת התשפ״א
צעקותיהן של חברות הארגונים הפמיניסטיים אינן מכוונות רק לכנסת ולממשלה בנושא התקציבים. הן גם דורשות הכרה ציבורית. אין דרך טובה להשגת הכרה זו מאשר הטקס הממלכתי ביום העצמאות, בו נבחרה השנה גב׳ שירה איסקוב להשיא משואה.
טקס הדלקת המשואות פותח מדי שנה את חגיגות יום העצמאות. במרכז הטקס עומדת הדלקת 12 משואות, המסמלות את 12 שבטי ישראל. בכל שנה עוסק הטקס בנושא מרכזי אחר, כפי שנבחר על ידי ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים. הנושא שנבחר השנה הינו אחווה ישראלית, “כִּי-אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ.” (בראשית י״ג)
בטקס זה באים לידי ביטוי הוקרת התודה של העם בישראל לבניו ובנותיו שנבחרו כיחידי סגולה בשל פעילותם יוצאת הדופן לטובת הציבור במדינת ישראל. נבחרי העם משיאי המשואה נבחרים על פי הנוהג המקובל בזכות השקעת מאמץ בלתי שגרתי ומתמשך לטובת הציבור בישראל, מעבר למסגרת תפקידם או פעילותם הציבורית, ולרוב נבחרים אלו שהותירו חותם לדורות. הציבור ובעיקר בני הנוער רואים במדליקי המשואה דוגמא ומופת בבחינת היות המשואה מעין ״צל״ש אזרחי״, ומשיאי המשואה מהווים מודל לחיקוי, כל אחד בתחומו. אין חולק כי מטרת האירוע כפולה – הוקרה, בצד עידוד ליצירת מוטיבציה חברתית.
אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי גב׳ שירה איסקוב עברה אירוע אלימות מחריד. אך האם טקס יום העצמאות הינו המקום לציין זאת? האם שירה איסקוב עשתה מעשה מתמשך הכרוך במאמץ ייחודי לטובת החברה בישראל? האם אליה צריכות להיות נשואות עיני הציבור? האם אנו כחברה הגענו למדרגה שבה קורבנות הופכים לגיבורי תרבות? ועוד – האם שירה איסקוב תהפוך ברבות הימים לסמל, למרות שלא עשתה מאומה לטובת עם ישראל?
אולי התשובה היא כי יש להפריד בין אמפתיה לקורבן והחובה לטפל בו, לבין הפיכתו לנערץ וזכאי להוקרה.
שירה איסקוב הפכה לדגל ״החופש הנשי״ ולמעשה אולי אפילו לקורבן של ארגוני הפמיניסטיות, אשר במקום לתת לה להחלים בשקט מהזוועה שעברה, גייסו אותה מיד לטובת קידום תפיסות העולם שלהם. וזאת, כאמור, לצורך ביסוס תודעה כוזבת לפיה אלימות במשפחה הנה רק של מצד ״גברים אלימים״ נגד נשותיהם, ולפיה נשים הן מגזר מותקף בישראל.
ייתכן שהוועדה הציבורית לסמלים וטקסים, שאָמונה על בחירת מדליקי המשואות, נפלה שבי בידי אג׳נדות פמיניסטיות ותודעות כוזבות, אשר יונצחו הפעם כסמל לאומי בדמות מדליקת משואה. מי שחושב שהשאת משואות תפתור את האלימות במשפחה, אשר כאמור איננה ״תופעה״ בישראל הבטוחה יחסית, טועה ובעיקר מטעה.
טוב היו עושות הפמיניסטיות אילו בתקציבי העתק שמקבלות היו דואגות להקים מנגנונים לטיפול עומק בבעיה שהן טוענות שקיימת, וזאת בדרך של חינוך לקיום משפחה יציבה בעלת קשרים עמוקים בין פרטיה, טיפוח אחריות הורית והעמקת הקשר האישי בין בני הזוג, לצד טיפול במקרי השוליים בהם קיימת האלימות, שהינה כאמור סימטרית בין גברים לנשים.
ולסיכום, טוב יעשו פרנסי המדינה, מקבלי ההחלטות ומחלקי התקציבים אם יחדלו משיתוף פעולה עם ארגוני הפמיניסטיות. תוצאת פעילותן של אלו הנה אחת – הוספת שמן למדורת ״מלחמת המינים״, ״מלחמה״ שהן מטפחות מזה שנים על ידי דמוניזציה של הגברים ופרוק מוסד המשפחה בישראל. ולתפארת מדינת ישראל.
הטיעון בדבר אלימות סימטרית במשפחה די חלש בהינתן שתוצאותיה מסוכנות יותר לנשים ולו עקב כוחותיו / ממדיו העדיפים של המין הגברי. לפי הויקי, רצח בין בני זוג הוא 94/6 ביחס
הנושא כאן הוא האם לתייג גברים כאלימים, ועל זה התשובה היא שלא, גברים לא אלימים יותר מנשים
זה לא סותר את הנתונים שהבאת במדה והם נכונים
נשים מוציאות את האלימות שלהן בצורת פגיעה בכל מה שנכנס תחת הקטגוריה "אדם" שלא כולל את גופו(וזאת כמובן הכללה נוראית מצידי, כי ברור שנשים פוגעות פיזית אבל כמו שציינת לרוב אין להן את העוצמה "לגמור את העבודה") הן ירבו להשתמש באמצעים העומדים לצידן, לא בגלל שהן נשים אלא בגלל שהאדם מטבעו הוא כזה, בין גבר בין אישה. זאת אחת הסיבות שהאוכלוסיה המתאבדת ביותר בישראל הם אבות גרושים.
מאמר מעניין
שאלה תמימה: "האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא"
היאך הקשר בין פמיניזים לאמונה וכפירה?
אשיב לך ידידי היקר בשאלה תמימה, איך ולמה באופן מאד מובהק, ישנה קורלציה מאד מאד הדוקה, בין שמאל-פרוגרסיבים-אתאיזם-פמיניזם רדיקלי, ובין ימין-שמרנים-אמונה-מסורת-שמרנות במבנה המשפחה? ובמלים אחרות, מדוע פמיניזם רדיקלי וכפירה הולכים שלובי זרוע?
רמז לתשובה: המאמר נמצא בקטגוריה 'התורה כרלבנטית בזמננו'
רמז נוסף: התורה לא באה כדי לכוף אותנו לבצע סדרת פעולות רובוטיות, אלא כדי ללמד אותנו ערכי מוסר, כדי להיות טובים יותר ממי שאין להם את ערכי המוסר האלו
יש טוענים (לא נגלה כרגע מי) כי הערכים המודרניים הם יותר טובים ומוסריים
אבל כשמתקרבים ובודקים איך מתבצעים הערכים האלו, מגלים שהם אינם ערובה לטוב ולצדק, לא הקוד האתי הפרוגרסיבי, ולא מערכת המשפט של הציבור הנאור
יש כאן ויכוח בין מערכת ערכים אנושית לבין ערכי התורה, מי עושה יותר טוב
רבינו! הִנֵּיתֶם אותי בתשובתכם…
גם אני 'הרגשתי' התשובה, אלא שהעדפתי שתביעו אותה על גבי הכתב בעטכם המשובח והמפואר – ליהנות בהם אנשים נבוכים אחרים!
מסכים עם כל מילה, רק יש לי שאלה בנוגע לפער השכר/אי שיוויון בעבודה. לכאורה מעסיקים לא מעסיקים נשים למשרות בגלל כל עניין הלידה/חופשת לידה. האם זה לא מסמל חוסר שיוויון?
זה שוק קפיטליסטי, ולכן כל מעסיק יכול לבחור מה שחשוב לו, מי שלא מוכן לספוג את ההפסד של אי רציפות בעבודה, לא יעסיק אשה בגיל הפוריות. אבל דוקא מכיון שזה שוק קפיטליסטי, יהיו אחרים שכן ירצו להעסיק אשה מסיבות שכרוכות בכך שהיא אשה, בהתאם לאופי שלה, שיכול להביא יתרון בהרבה דברים אחרים.
השוויון הוא שוויון זכויות, לכל האנשים צריכה להיות זכות שווה, אבל אי אפשר לכפות שוויון של 'הצלחה', כי הצלחה תלויה בנתונים.
הנסיון הפמיניסטי הרדיקלי לכפות שוויון של הצלחה על ידי התבכיינות ולחצים, כגון 'פרס ישראל – לאשה', אינו מכבד את הנשים, כי הוא בעצם אומר שאשה לא יכולה להגיע להישגים ולכן צריך להציב עבורה רף נמוך או היעדר רף בכלל.
אם יש מיעוט נשים זוכות לפרס ישראל, זה לא בגלל שמישהו שונא נשים, אלא אולי בגלל שגברים יותר מונעים מאמביציה ומוכנים לוותר על יותר דברים כדי 'להגיע רחוק' במונחים של כבוד, פרסום, שאפתנות, וכו'. וזה הטבע שלהם. לכן זה לא פוגע בנשים ולא משפיל אותן, להן יש תכונות אחרות לא פחות טובות. פרס ישראל או להיות הרמטכ"ל אינם אידיאל, הם חלק מיחסי הכחות החפשיים במציאות ואין טעם לנסות לשנות אותם ע"י בכיינות.
הלל גרשוני במידה.
שוביניזם באצטלה פמיניסטית: על “פער השכר” בין גברים לנשים
מיתוס פערי השכר, או: האם נשים מקבלות רק שני שליש פיצה?