החדשות הן לכאורה מידע, המביא לנו תועלת, ולכן אנו טורחים להתעדכן, מה יכול להיות רע בדבר?
נגה פנאי, כותבת במהות החיים, במאמרה 'מה כל כך מפחיד אותנו להחמיץ התרחשויות ברשת…' מתארת את התופעה בכינוי FoMo (קיצור של Fear of Missing Out – חרדת החמצה).
לדבריה:
"השם FoMo ניתן לתופעה ב-2011 ובמקור תיאר את החרדה שחשים מי שקוראים ברשתות החברתיות על מסיבות שהם לא הוזמנו אליהן. מאז הורחב גם לתחושת פספוס מידע, חוויות, אירועים, קשרים והזדמנויות שונות. סקר שנערך בארצות הברית ובבריטניה מצא שרוב ילידי שנות ה-80 עד שנות ה-90 (דור ה-Y) נענים בחיוב לכל הצעה רק כי הם חוששים לפספס הזדמנות כלשהי".
אבל זה לא מסתיים בחרדת הפספוס, אלא משפיע על מהלך המחשבה ותפיסת העצמי שלנו:
"פחד מהחמצה זוקף ראשו גם כשאנו "נתקלים" (בואו נודה בכך, אנחנו הרי מחפשים אותן) בתמונות שמציגות אחרים ברגעים מושלמים, או אירועים שהיינו רוצים להיות בהם אבל אנחנו לא, וגורמות לנו להרגיש שאנחנו מפספסים חיים מגניבים יותר. האירוניה היא שאנחנו מרעננים את הפיד שלנו בתכיפות כדי להיות בעניינים, אבל מה שעולה מולנו – פיסות של חיים טובים יותר, לכאורה – גורם לנו להרגיש דווקא רע יותר ומעצים את חרדת ההחמצה שדחפה אותנו לשם מלכתחילה".
אנחנו לא מסוגלים שמשהו יקרה בלעדינו, אבל לא רק ברמה הטכנית, אלא גם ברמת החשיבה, אנחנו לא מסוגלים להתנתק מדו שיח עם הדברים המתעדכנים, העכשוייים, אנחנו לא מעצבים את חיינו לבד, אלא בודקים כל רגע את העדכונים ומעצבים את עצמנו באיזה שהוא פוזיציה למציאות הוירטואלית הזורמת במהירות האור:
" האם התופעה הזו מספרת לנו משהו שחשוב שנדע, תוהה ברקר, ומיד מבשר לנו ש"פומו הרבה יותר גרוע ממה שאתם חושבים". לדידו, קיימת סבירות גבוהה שאם נקלעתם למערבולת פומו, כנראה שאתם לא הכי מרוצים מהחיים הנוכחיים שלכם. הוא מתייחס לאותו מחקר מ-2013 שעסק בקורלציה של פחד מהחמצה עם היבטים התנהגותיים, רגשיים ומוטיבציוניים. פומו הוגדר כ"תחושה לא נעימה ולעתים מכלה שאתם מפסידים – שהחברים שלכם עושים, יודעים או מחזיקים במשהו טוב יותר מכם".
נמצא שאנשים עם רמות נמוכות יותר של סיפוק צרכים פסיכולוגיים בסיסיים, ביניהם תחושת השתייכות וחירות אישית, נטו לרמות גבוהות יותר של חרדת החמצה. כלומר, רבים נכנסים לרשת דבר ראשון על הבוקר כדי לקבל מידע או להשתייך לקבוצה מסוימת. אחרים יצפו כל הלילה (בינג') בסדרה מחשש להיות מודרים מהשיח במשרד. האירוניה היא שלעתים דווקא אנשים אלו חווים רמה גבוהה יותר של בדידות, גם כי הרשתות לא יכולות להחליף תקשורת של פנים מול פנים, וגם כי בהייה בתמונות של אנשים בחברותא עלולה לגרום לנו להרגיש עוד יותר בודדים. בנוסף, פעמים רבות הבדידות מתדלקת את חרדת ההחמצה וחוזר חלילה".
אבל רודולף דובלי, יזם וסופר שוויצרי. שספרו "כיצד לחשוב בבהירות" היה לרב-מכר בינלאומי, הולך רחוק יותר, ואומר לנו בפשטות "אל תקראו חדשות"! מאמרו תורגם ל'אלכסון '(מקור), לטענתו החדשות לא תורמות לנו מידע, אלא מעוותות לנו את התפיסה!
כך כותב דובלי (קטעים מתוך מאמרו):
איך זה שאנחנו חשופים לכל כך הרבה מידע, ובכל זאת יודעים כל כך מעט?
הסיבה למצבנו העגום היא שלפני מאתיים שנה המצאנו צורה של ידע שנקראת "חדשות". הגיע הזמן שנכיר בהשפעות המזיקות שיש לחדשות על יחידים ועל החברה כולה, ונעשה מה שדרוש כדי להתגונן מפני הסכנות הטמונות בהן…
בני המזל שבקרבנו זיהו, במהלך העשורים האחרונים, את הסכנה שבחיים בעולם שופע פחמימות (השמנת יתר, סוכרת) והחלו לשנות את הדרך שבה הם אוכלים. אבל רובנו עדיין לא מבינים שחדשות למוח הן כמו סוכר לגוף. חדשות הן קלות לעיכול. התקשורת מאכילה אותנו בחתיכות קטנות של נושאים קלילים, בפיקנטריה שאין לה קשר אמיתי לחיים שלנו ושלא דורשת מאיתנו לחשוב. לכן אנו כמעט לעולם לא מגיעים לרוויה. בניגוד לקריאת ספרים או מאמרים ארוכים ומעמיקים בכתבי עת (אשר דורשים מחשבה), אנו יכולים לבלוע כמויות בלתי מוגבלות של מבזקי חדשות – מעין סוכריות צבעוניות למוח.
המקום שבו אנו עומדים כיום ביחס לעומס המידע זהה לזה שבו עמדנו לפני עשרים שנה ביחס לתזונתנו. אנו מתחילים להבין עד כמה חדשות יכולות להיות רעילות, ולגבש לעצמנו בתגובה דיאטת מידע. המאמר הזה הוא ניסיון להבהיר את הסכנות הרעילות הטמונות בחדשות – ולהציע מספר דרכי התמודדות. אני נמנע מחדשות מזה שנה, ולכן אני יכול לראות ולהרגיש את ההשפעות של החירות הזו, ולדווח עליהן, ממקור ראשון: פחות הסחות דעת, יותר זמן, פחות חרדה, מחשבה עמוקה יותר, יותר תובנות. זה לא קל, אבל זה שווה את המאמץ. ידידי הטוב נאסים ניקולאס טאלב, מחברו של "הברבור השחור", היה אחד האנשים הראשונים להצביע על כך שצריכת חדשות היא בעיה של ממש. אני חב לו רבות מהתובנות הבאות.
החדשות מטעות
המוח שלנו בנוי כך שיגיב למתקפות של גירויים מהסוג בולט לעין, גדול, שערורייתי, מטלטל, מזעזע, בעל זווית אנושית, במבנה סיפורי, משתנה במהירות, קולני ומפורש. יש לו תשומת לב מוגבלת להקדיש לפיסות מידע שהן חד משמעיות פחות, מן הסוג המופשט, המעורפל, המורכב, המתפתח בהדרגה והשקט, שלא לומר אילם. גופי חדשותמנצלים את ההטיה הזו בשיטתיות. רוב רובם של ערוצי התקשורת מתמקדים בבולט לעין. הם מוסרים מידע שניתן להעביר באמצעות סיפורים סוחפים ותמונות מרעישות, ומתעלמים בשיטתיות מכל מה שהוא מורכב וסבוך, גם אם הוא חשוב יותר. חדשות תופסות את תשומת לבנו; זה המודל העסקי שלהן. גם בלעדי המודל הפרסומי, עדיין היינו בולעים סיפורים חדשותיים כי הם קלים לעיכול וטעימים למדי, באופן שטחי. אבל הבולט לעין מוליך אותנו שולל.
חשבו לדוגמה על האירוע הבא. מכונית נוסעת על גשר, והגשר מתמוטט. במה מתמקד הסיקור החדשותי? במכונית. באדם שבמכונית. מאיפה הוא בא. לאן היו מועדות פניו. איך חווה את התאונה (אם שרד). איזה מין אדם הוא (או היה). אבל כל זה חסר חשיבות לחלוטין. מה חשוב? היציבות המבנית של הגשר. הסכנה החבויה שיכולה להיות טמונה עדיין בגשרים אחרים. זה הלקח שעלינו ללמוד מהאירוע הזה. למכונית עצמה אין כל חשיבות. כל מכונית היתה יכולה לגרום לגשר להתמוטט. הוא היה יכול להתמוטט בגלל רוח חזקה או בגלל כלב שחצה אותו. אז מדוע התקשורת מתמקדת במכונית? כי זה מושך, כי זה דרמטי, כי זה בן אדם (לא מופשט), וכי אלה חדשות שזול לייצר.
חדשות גורמות לנו להתהלך בעולם עם מפת סיכונים שגויה לחלוטין.
אנחנו מייחסים יותר מדי חשיבות לטרוריזם, ופחות מדי למתח כרוני.
אנחנו מייחסים יותר מדי חשיבות להתמוטטות של ליהמן ברדרס, ופחות מדי לחוסר אחריות פיסקאלית.
אנחנו מייחסים יותר מדי חשיבות לאסטרונאוטים, ופחות מדי לאחיות.
אנחנו מייחסים יותר מדי חשיבות לבריטני ספירס, ופחות מדי לדו"חות של הפנל הבין-ממשלתי לשינוי האקלים.
אנחנו מייחסים יותר מדי חשיבות להתרסקויות מטוסים, ופחות מדי לעמידות לאנטיביוטיקה.
אנחנו לא רציונליים מספיק כדי להיות חשופים לתקשורת מחרחרת החדשות. זה עניין מסוכן ביותר, כי מפת ההסתברויות שנוצרת אצלנו בעקבות צריכת חדשות שונה מהותית מהסיכונים האמיתיים העומדים בפנינו. צפייה בהתרסקות מטוס בטלוויזיה תשנה את יחסכם לסיכון הזה, ללא קשר לסבירות האמיתית שלו, לא משנה כמה אתם חכמים ומתוחכמים. אם נדמה לכם שאתם יכולים לפצות על ההטיה הזו בעזרת יכולת ההתבוננות הפנימית שלכם, אתם טועים. ההיסטוריה הוכיחה כי גם בנקאים וכלכלנים – שיש להם אינטרס חזק לפצות על סכנות החדשות – אינם מסוגלים לכך. הפיתרון היחיד: התנתקו מצריכת חדשות לחלוטין.
חדשות אינן רלוונטיות
מתוך 10,000 ידיעות חדשותיות לערך שקראתם בשנים עשר החודשים האחרונים, בחרו אחת שגרמה לכם להחליט החלטה טובה יותר בנושא רציני שהשפיע השפעה של ממש על חייכם, הקריירה שלכם, העבודה שלכם – בהשוואה למה שהייתם יודעים אילולא בלסתם את פיסת החדשות הזו. הנקודה היא: צריכת חדשות אינה רלוונטית לכוחות המשמעותיים בחייכם. כשהיא במיטבה, היא יכולה להיות מבדרת – אך עדיין בלתי רלוונטית.
נניח שכנגד כל הסיכויים, מצאתם ידיעה חדשותית אחת שבאמת שיפרה את איכות חייכם באופן מהותי – בהשוואה לדרך שבה היו חייכם מתפתחים אילולא קראתם או צפיתם בה. כמה פרטים סתמיים נאלץ המוח שלכם לעכל כדי להגיע לפירור החשוב האחד הזה? אפילו השאלה הזו היא ניתוח במבט לאחור. אם נתבונן קדימה, איננו יכולים לדעת מה ערכה של ידיעה חדשותית כלשהי לפני שנתוודע אליה, ולכן אין לנו ברירה אלא לבלוע את כל מה שמציעים לנו במזנון החדשות. האם זה שווה את הזמן? רוב הסיכויים שלא.
העובדות מוכיחות מעל לכל ספק כי תחזיותיהם של עיתונאים ומומחים בתחום הכלכלה, ההתפתחויות החברתיות, העימותים הגלובליים והטכנולוגיה הם כמעט תמיד שגויים לחלוטין
ב-1914, הידיעה על ההתנקשות בסרייבו גימדה את כל יתר החדשות מבחינת חשיבותה בהיסטוריה העולמית; אך היא הייתה רק אחת מאלפי הידיעות שדווחו באותו יום. אף סוכנות ידיעות לא התייחסה לנקודת המפנה ההיסטורית הזו כאל משהו מעבר לעוד התנקשות ממניעים פוליטיים. ב-1995 יצא לאוויר העולם דפדפן האינטרנט הראשון. לידתה הציבורית של התוכנה בעלת החשיבות העצומה הזו בקושי זכתה להתפרסם, למרות ההשפעה העצומה שלה על העתיד.
קשה מאד לאנשים להחליט מה רלוונטי. הרבה יותר קל לזהות מה חדש. אנו לא מצוידים באיברי חישה לרלוונטיות. רלוונטיות היא לא משהו שבא לנו בקלות. חדשות כן. לכן התקשורת עובדת על החדש. (אילו המוח שלנו היה בנוי אחרת, אין ספק שהיא הייתה עובדת על הרלוונטי). הרלוונטי מול החדש – זה הקרב המכריע של האדם המודרני.
חדשות מציפות אתכם בהשקפת עולם בלתי רלוונטית לחיים שלכם. מה היא רלוונטיות? הכוונה היא: מה שחשוב לכם באופן אישי. רלוונטיות היא בחירה אישית. אל תקנו את נקודת המבט של התקשורת. כל סיפור שמוכר הרבה גיליונות הוא רלוונטי בעיני התקשורת – דארפור, פריס הילטון, תאונת רכבת בסין, שיא עולם מטופש כלשהו (כמו מישהו שאכל 78 המבורגרים בשעה). ההונאה הזו עומדת בבסיס המודל העסקי של תעשיית החדשות. היא מוכרת את הרלוונטי, אבל מספקת את החדש.
גופי התקשורת רוצים לגרום לכם להאמין שחדשות מעניקות לאנשים יתרון תחרותי כלשהו. הרבה אנשים מאמינים לזה. ניתוק מזרם החדשות גורם לנו חרדה. אנחנו חוששים להפסיד משהו חשוב. אבל במציאות, צריכת חדשות היא חסרון תחרותי. ככל שאתם צורכים פחות חדשות, כך היתרון שלכם גדל. מפחדים להפסיד "משהו חשוב"? מניסיוני, אם יקרה משהו חשוב באמת, אתם תשמעו על זה, גם אם אתם גרים בבועה שמגוננת עליכם מפני חדשות. חברים ועמיתים יספרו לכם על התרחשויות חשובות באופן אמין בהרבה מכל גוף תקשורת. הם יספקו לכם גם שכבת-על נוספת של מידע, כי הם מכירים את סדרי העדיפויות ואת צורת החשיבה שלכם. תלמדו הרבה יותר על התרחשויות חשובות באמת ועל שינויים חברתיים מתוך קריאה בכתבי עת מקצועיים, במגזינים מעמיקים ובספרים טובים, או מתוך שיחה עם אנשים שמבינים בתחום.
חדשות מגבילות את ההבנה שלנו
חדשות לא יכולות להסביר כלום. ידיעות חדשותיות הם כמו בועות קטנטנות שמתפוצצות על פני השטח של עולם עמוק יותר. גופי תקשורת מתגאים בסיקור מדויק של העובדות, אבל העובדות שהם מקדשים אינן אלא תוצר לוואי של סיבות עמוקות יותר. הן גופי התקשורת והן צרכני החדשות מבלבלים בין ידיעה של המוני עובדות לבין הבנה של העולם. מה שחשוב אינו "העובדות החדשותיות" אלא החוטים שמחברים ביניהן. מה שאנחנו באמת רוצים זה להבין את התהליכים שמתחת לפני השטח, איך דברים קורים. לרוע המזל, אמצעי תקשורת מעטים מצליחים להסביר סיבה ותוצאה, כי התהליכים הסמויים אשר מכוונים תנועות חברתיות, פוליטיות וסביבתיות משמעותיות הם ברובם בלתי-נראים. הם מורכבים, לא-ליניאריים וקשים למוח שלנו (ושל העיתונאים) להבין אותן. מדוע התקשורת נוטה לבחור בנושאים קלילים, באנקדוטות, בשערוריות, ב"סיפורים אנושיים" ובתמונות? התשובה פשוטה: כי זול יותר לייצר אותם.
הסיפורים החשובים הם לא-סיפורים: תנועות איטיות ורבות עוצמה שמתרחשות מתחת לרדאר של העיתונאים אך יש להן השפעה מהפכנית. רוב האנשים מאמינים שיותר מידע עוזר להם להחליט החלטות טובות יותר. שלא במפתיע, אמצעי התקשורת תומכים בטענה הזו; זה האינטרס שלהם. האם צבירת עובדות תעזור לכם להבין את העולם? למרבה הצער, לא. למען האמת, זה עובד בדיוק להפך – ככל שתעכלו יותר "עובדות" חדשותיות, כך תבינו פחות מהתמונה הגדולה.
אף אחד לא מבקר בפריז בשעה אחת או רץ את המוזיאון לאמנות מודרנית בשתי דקות. למה לא? כי המוח צריך זמן להתניע. כדי ליצור ריכוז, עלינו לקרוא במשך עשר דקות לפחות
אין שום ראיות המוכיחות כי מכורים לחדשות טובים יותר בקבלת החלטות. הם בלי ספק לא מצליחים יותר מהאדם הממוצע. אילו יותר מידע היה מוביל להצלחה כלכלית, היינו מצפים למצוא את העיתונאים בראש טבלת המשתכרים. אבל זה לא המצב. אנחנו לא יודעים מה הופך אנשים למצליחים, אבל ברור שהאבסה עצמית במידע חדשותי אינה התשובה. עדיף לא לקרוא כלום מאשר לקרוא חדשות בניסיון להבין את העולם. והכי טוב: התנתקו לחלוטין מצריכת חדשות יומיומית. קראו ספרים וכתבי עת בעלי עומק במקום לבלוע כותרות צעקניות.
חדשות רעילות לגוף שלכם
חדשות גורמות לגירוי בלתי פוסק של המערכת הלימבית. ידיעות חרדתיות מעודדות הפרשת כמויות גדולות של גלוקוקורטיקואיד (קורטיזול), אשר משבש את פעילות המערכת החיסונית ומעכב את הפרשתם של הורמוני גדילה. במילים אחרות, הגוף שלכם נכנס למצב של מתח כרוני. רמות גבוהות של גלוקוקורטיקואיד פוגמות בתהליך העיכול, מעכבות צמיחה (של תאים, שיער ועצמות), גורמות לעצבנות ומגדילות את פגיעותכם לזיהומים. צרכני חדשות מסכנים את בריאותם הגופנית. תופעות לוואי אחרות של צריכת חדשות הן פחד, תוקפנות, ראיית מנהרה והקהיית רגישות.
חדשות מעלות את הסיכון לטעויות קוגניטיביות
חדשות מזינות את הטעות הקוגניטיבית הגדולה מכולן: הטיית אישור. אנו מסננים באופן אוטומטי ושיטתי נתונים שסותרים את הדעה המוקדמת שלנו לטובת נתונים שמאשרים את אמונותינו. אם לצטט את וורן באפט: "הדבר שאנשים יודעים לעשות הכי טוב זה לפרש כל מידע חדש כך שלא יערער את המסקנות שהסיקו בעבר." התופעה הזו נקראת הטיית אישור. צריכת חדשות, ובעיקר חדשות בהתאמה אישית, מעצימה את הכשל האנושי הזה. כתוצאה מכך אנו מתהלכים בעולם בתוך ענן של נתונים שלכאורה מאשרים את מה שאנחנו חושבים – גם אם התיאוריות שלנו לגבי העולם ולגבי עצמנו שגויות מן היסוד. מתפתחת אצלנו נטייה לביטחון עצמי מופרז, אנו לוקחים סיכונים מטופשים וטועים בהערכת הזדמנויות.
חדשות לא רק מזינות את הטיית האישור, הן גם מעצימות טעות קוגניטיבית נוספת: הטיית הסיפור. המוח שלנו צמא לסיפורים "הגיוניים" – גם אם אין קשר בינם לבין המציאות. ואמצעי התקשורת מספקים לנו את הסיפורים המזויפים הללו בשמחה. במקום לדווח כי חלה ירידה (או עליה) של שני אחוזים בשוק המניות, קרייני חדשותבטלוויזיה מכריזים ש"השוק ירד בשני אחוזים בגלל איקס". האיקס הזה יכול להיות תחזית רווח של אחד הבנקים, חששות לגבי האירו, נתונים על מצב התעסוקה, החלטה שהתקבלה על-ידי הממשל הפדרלי, התקפת טרור במדריד, שביתה ברכבת התחתית בניו יורק, לחיצת יד בין שני נשיאים; באמת, כל דבר.
זה מזכיר לי את התיכון. ספר הלימוד שלי בהיסטוריה ציין שבע (לא שש, לא שמונה) סיבות לפריצתה של המהפכה הצרפתית. אבל האמת היא שאנחנו לא יודעים למה פרצה המהפכה הצרפתית. ובמיוחד לא מדוע היא פרצה דווקא ב-1789. ואנחנו לא יודעים למה שוק המניות מתנהג כמו שהוא מתנהג. יותר מדי גורמים מעורבים בשינויים כאלה. אנחנו לא יודעים למה פורצת מלחמה, למה מתרחשת פריצת דרך טכנולוגית או חלה קפיצה במחירי הנפט. כל עיתונאי שכותב, "התנודה בשוק חלה עקב איקס", או "החברה פשטה רגל בגלל וואי" הוא אידיוט. כמובן שיכול להיות שלאיקס הייתה השפעה מקרית, אך העניין רחוק מלהיות מוכח, וייתכן שחלקם של גורמים אחרים היה גדול בהרבה. במידה רבה, ידיעות חדשותיות אינן מכילים דבר פרט לסיפורים ואנקדוטות שבסופו של דבר תופסים את מקומם של ניתוחים קוהרנטיים. נמאס לי מהדרך הזולה הזו "להסביר" את העולם. זה לא ראוי, זה לא רציונלי, זה זיוף – ואני לא מוכן לתת לזה להמשיך לזהם את המחשבה שלי.
חדשות מדכאות מחשבה
חשיבה דורשת ריכוז. ריכוז דורש זמן נקי מהפרעות. ידיעות חדשותיות הן כמו רדיקלים שמרחפים בחלל בחופשיות ומפריעים לכם לחשוב בבהירות. ידיעות חדשותיות מתוכנתות במכוון כדי להפריע לכם. הם כמו וירוסים שנועדו להסיט את תשומת לבכם למטרותיהם הם. העניין אינו שהן גוזלות את זמנכם (ראו סעיף 8). העניין הוא שהן מונעות מכם לחשוב בבהירות, כי אתם חשופים לשטף עובדות מפוקפקות שמסיח את דעתכם. חדשות משטיחות את החשיבה שלנו. ואפילו יותר גרוע – לחדשות יש השפעה חמורה על הזיכרון שלנו. ישנם שני סוגים של זיכרון. התכולה של הזיכרון לטווח ארוך שלנו היא כמעט אינסופית, אולם זיכרון העבודה שלנו מוגבל לכמות מינימלית של מידע חמקמק (נסו לחזור על מספר טלפון בן עשר ספרות שאתם שומעים לראשונה). הדרך מן הזיכרון קצר הטווח לזיכרון ארוך הטווח היא צוואר בקבוק במוח, אבל כל מה שאנחנו רוצים להבין חייב לעבור דרכה. אם משהו משבש את הנתיב, שום דבר לא יכול לעבור. חדשות פוגמות בריכוז, ולכן מחלישות את יכולת ההבנה שלנו באופן אקטיבי.
חדשות הן כמו סם. כשסיפורים חדשותיים מתפתחים, אנחנו באופן טבעי רוצים לדעת מה יהיה בהמשך. התשוקה הזו נעשית יותר ויותר סוחפת כשיש לנו בראש מאות קווי עלילה אקראיים, ונהיה לנו קשה יותר להתעלם ממנה
אף אחד לא מבקר בפריז בשעה אחת או רץ את המוזיאון לאמנות מודרנית בשתי דקות. למה לא? כי המוח צריך זמן להתניע. כדי ליצור ריכוז, עלינו לקרוא במשך עשר דקות לפחות. זמן קצר יותר יאפשר למוח שלכם לעבד את המידע באופן שטחי בלבד, והוא בקושי יישמר בו. חדשות הן כמו הרוח שמכה לכם בלחיים. שאלו את עצמכם: מה היו עשרת האייטמים החדשותיים החמים ביותר לפני חודש (שאינם עוד בחדשות)? אם קשה לכם להיזכר, אתם לא לבד. למה לכם לצרוך משהו שלא מתווסף לידע שלכם? לקריאת חדשות באינטרנט יש השפעה חמורה עוד יותר. שני חוקרים מקנדה הראו במחקר מ-2001 כי רמת ההבנה יורדת ככל שיש במסמך יותר קישורים חיצוניים. למה? כי בכל פעם שאתם נתקלים בקישור, המוח שלכם צריך לכל הפחות להחליט לא ללחוץ, וזה כשלעצמו פוגם בריכוז. צרכני חדשות הם קרבנות של חוסר רלוונטיות, וצרכני חדשות באינטרנט הם הקרבנות הגדולים מכולם. חדשות היא מערכת הפרעה. היא לוכדת את תשומת הלב שלכם רק כדי להפר אותה. חוץ ממחסור בגלוקוז בדם, הסחת דעת שהיא תוצר של חדשות היא המכשול הגדול ביותר לחשיבה בהירה.
חדשות משנות את מבנה המוח שלכם
חדשות הן כמו סם. כשסיפורים חדשותיים מתפתחים, אנחנו באופן טבעי רוצים לדעת מה יהיה בהמשך. התשוקה הזו נעשית יותר ויותר סוחפת כשיש לנו בראש מאות קווי עלילה אקראיים, ונהיה לנו קשה יותר להתעלם ממנה. למה חדשות ממכרות? מרגע שהתרגלתם להתעדכן בחדשות, תרצו לעשות זאת לעתים קרובות יותר ויותר. מכיוון שתשומת הלב שלכם מכוונת לאירועים חמים וחדשים, אתם צמאים לעוד מידע עליהם. זה קשור לתהליך בשם Long term potentiation (LTP) ולמנגנוני התגמול במוח שלכם. מכורים זקוקים לכמות גדולה יותר של החומר הממכר – הם זקוקים לגירוי חזק יותר מאשר לא-מכורים כדי להגיע לסף תגמול מספק. אם תפנו תשומת הלב שלכם לדברים אחרים – כמו ספרות, מדע, אמנות, היסטוריה, בישול, טיפוח חיות מחמד או מה שלא יהיה – תהיו יותר ממוקדים בדברים האלה. ככה המוח עובד.
בעבר נהוג היה לחשוב שמבנה המוח שלנו, הקישורים הצפופים שנוצרו בין 100 מיליארד תאי העצב שבתוך הגולגולת שלנו, מתקבע ברובו עד הגיענו לבגרות. היום אנו יודעים שזה לא כך. המוח האנושי הוא דבר גמיש למדי. תאי עצב הורסים קישורים ישנים ובונים חדשים כל הזמן. כאשר אנו מסתגלים לתופעה תרבותית חדשה, כמו למשל צריכת חדשות, המוח שלנו משתנה. ההסתגלות לחדשות מתרחשת ברמה הביולוגית. חדשות מתכנתות אותנו מחדש. זה אומר שהמוח שלנו פועל באופן שונה, לא רק ברגעים שבהם אנו צורכים חדשות, אלא כל הזמן. וזה מסוכן.
ככל שאנו צורכים יותר חדשות, כך אנו מפעילים יותר את המעגלים העצביים המוקדשים לרפרוף ולביצוע של פעילות במקביל, ומתעלמים מאלה המשמשים לקריאה מעמיקה ולחשיבה ממוקדת. רוב צרכני החדשות – גם אם היו בעבר קוראי ספרים נלהבים – איבדו את היכולת לקרוא ולספוג מאמרים ארוכים או ספרים. אחרי ארבעה או חמישה עמודים הם מתעייפים, מאבדים את הריכוז ונעשים חסרי מנוחה. זה לא בגלל הגיל ולא כי לוח הזמנים שלהם נעשה עמוס יותר. זה בגלל שהמבנה הפיזי של המוח שלהם השתנה. אם לצטט את פרופסור מייקל מרזניץ (אוניברסיטת קליפורניה, סן פרנסיסקו), חלוץ בתחום חקר גמישות המוח, "אנו מאמנים את המוח שלנו לשים לב לשטויות."
אי אפשר להפריד קריאה לעומק מחשיבה לעומק. כשאתם צורכים חדשות, מבנה המוח שלכם משתנה. זה אומר שאופן החשיבה שלכם משתנה. אם תרצו להשיב לעצמכם את יכולת הריכוז וההתבוננות, לא תהיה לכם ברירה אלא לנקוט במשטר קיצוני של הימנעות מחדשות.
חדשות הן יקרות
חדשות גוזלות זמן, והמחיר שהן גובות מופרז.
חדשות גוזלות מהיעילות שלנו בשלושה אופנים. ראשית, חשבו את הזמן שדורשת צריכת החדשות עצמה – הזמן שאתם מבזבזים בקריאה, בהאזנה או בצפייה בחדשות. שנית, הוסיפו את זמן המיקוד מחדש, או עלות ההחלפה. זה הזמן שאתם מבזבזים בניסיון לחזור למה שעשיתם לפני שהחדשות הסיחו את דעתכם. אתם צריכים למקד מחדש את המחשבות שלכם. מה בדיוק התכוונתם לעשות? בכל פעם שאתם מפסיקים את עבודתכם כדי להתעדכן בחדשות, לוקח לכם יותר זמן להתמקד מחדש. ולבסוף, חדשות ממשיכות לפגום בריכוז שלנו גם שעות לאחר שקראנו או צפינו באייטמים החמים של היום. ידיעות ותמונות עלולות לצוץ בדעתכם שעות ואפילו ימים לאחר שנתקלתם בהן, ולקטוע ללא הרף את חוט המחשבה שלכם. למה שתרצו לעשות לעצמכם דבר כזה?
אם אתם מקדישים רבע שעה לקריאת חדשות בכל בוקר, ואז עוד רבע שעה בצהריים ורבע שעה לפני שאתם הולכים לישון, אתם מבזבזים כמות נכבדה של זמן. הוסיפו לזה חמש דקות פה ושם במהלך שעות העבודה, ואת הסחת הדעת והזמן שנדרש לכם להשיב לעצמכם את הריכוז. השעות הפרודוקטיביות שאתם מאבדים מסתכמות בלפחות חצי יום בכל שבוע. חצי יום – בשביל מה? ברמה הגלובלית, הפגיעה ביצרנות הפוטנציאלית עצומה. חשבו למשל על התקפות הטרור במומבאי ב-2008, שבמהלכן טרוריסטים רצחו כמאתיים איש באקט של אקסהיביציוניזם מצמרר.
נניח שמיליארד אנשים בקירוב הקדישו בממוצע שעה מזמנם לטרגדיה במומבאי: למעקב אחר החדשות, לצפייה ב"ראשים מדברים" בטלוויזיה, למחשבה על האירועים. המספר הוא בגדר ניחוש, אבל הניחוש אינו מופרך כלל. בהודו לבדה יש יותר ממיליארד איש. רבים מהם בילו ימים שלמים במעקב אחר האסון. מיליארד אנשים כפול שעה שווה מיליארד שעות, שהן יותר ממאה אלף שנה. תוחלת החיים הממוצעת היום היא שישים ושש שנה. אם כך, צריכת חדשות כילתה כמעט אלפיים חיים, מספר גבוה בהרבה ממספר האנשים שנרצחו. במובן מסוים אפשר לומר ששדרני החדשות הפכו לשותפים שלא מרצון לטרוריסטים. לפחות להתקפה במומבאי היו השלכות של ממש. לעומת זאת, חשבו על השעות שאבדו כשמייקל ג'קסון מת – כתבות ריקות מתוכן של ממש, ומיליונים של שעות שבוזבזו לשווא. מידע איננו עוד מצרך נדיר, בניגוד לתשומת לב. אם כך, למה להעניק אותה בנדיבות כזו? אינכם מתנהגים בחוסר אחריות כזו עם כספכם, המוניטין שלכם או בריאותכם. אז למה אתם מתנהגים כך לגבי התודעה שלכם?
חדשות הורסות את הקשר בין מוניטין להישגים
מוניטין משפיעים על הדרך שבה בני אדם משתפים פעולה בחברה. בעברנו הקדום, היה קשר ישיר בין המוניטין של אדם להישגיו. ראית שבן השבט שלך הרג נמר לגמרי בעצמו והפצת את השמועה על דבר אומץ לבו. בעידן של חדשות בייצור המוני, נכנס לחברה שלנו הרעיון המוזר של "פרסום". פרסום הוא עניין מטעה כי בדרך כלל הסיבה שבגללה הפכו אנשים למפורסמים לא מאד רלוונטית לחיים שלנו. התקשורת מעניקה פרסום לכוכבי סרטים ולמגישי חדשות מסיבות קלושות ביותר. חדשות הורסות את הקשר בין מוניטין לבין הישגים. הטרגדיה היא שהידוענות ההמונית דוחקת החוצה את הישגיהם של אלה שתורמים תרומות משמעותיות יותר.
חדשות מיוצרות על-ידי עיתונאים
עיתונאים טובים ומקצועיים מקדישים את הזמן הדרוש לכתיבת הכתבות שלהם, מאמתים את העובדות ומנסים לחשוב על דברים עד הסוף. אבל כמו בכל מקצוע, גם כמה מהעוסקים בעיתונות הם בלתי מוכשרים ובלתי הוגנים, ואין להם זמן – או יכולת – לניתוח מעמיק. לא בטוח שתוכלו להבחין בין דיווח מקצועי מלוטש לבין מאמר מרושל של עיתונאי בעל מניעים נסתרים שמשתכר לפי שעה. שניהם נראים כמו חדשות.
לפי ההערכה שלי, פחות מעשרה אחוזים מהכתבות החדשותיות הן מקוריות. פחות מאחוז אחד הם תחקירים אמיתיים. ורק פעם בחמישים שנה מצליחים עיתונאים לחשוף משהו בסדר הגודל של ווטרגייט. עיתונאים רבים מקוששים שאריות חדשות מדיווחיהם של אחרים, ומוסיפים לזה ידע כללי, חשיבה שטחית ואת מה שהצליחו למצוא באינטרנט. חלק מהעיתונאים מעתיקים זה מזה או מתייחסים לכתבות ישנות, ולאו דווקא טורחים להתעדכן בתיקונים שחלו מאז. ההעתקה וההעתקה מההעתקה מרבה את הפגמים בכתבות ואת חוסר הרלוונטיות שלהן.
העובדות לעתים שגויות, והתחזיות – תמיד
לפעמים העובדות בדיווחים החדשותיים פשוט שגויות. עקב הצטמקות תקציבי העריכה בגופי התקשורת הגדולים, נראה כי מוסד אימות העובדות נמצא בסכנת הכחדה. מגזין ה-New Yorker מפורסם בתהליך אימות העובדות הקפדני שלו. לפי האגדה, אם מאמר כלשהו התייחס לבניין האמפייר סטייט, מישהו ממחלקת אימות העובדות היה הולך לוודא שאכן, הבניין עדיין עומד על תלו. איני יודע אם הסיפור נכון, אבל הנקודה ברורה. היום בודק העובדות הוא מין שמצוי בסכנת הכחדה ברוב חברות החדשות (אף על פי שהוא עדיין קיים ב-New Yorker).
עיתונאות חוקרת חשובה לכל חברה. אנו זקוקים ליותר עיתונאים של ממש שיחפרו בקרביהם של סיפורים בעלי משמעות. אנחנו צריכים עיתונות שתפקח על החברה שלנו ותחשוף את האמת
כתבות חדשותיות רבות כוללות תחזיות, אולם בלתי אפשרי לחזות משהו באופן מדויק בעולם מורכב כמו שלנו. העובדות מוכיחות מעל לכל ספק כי תחזיותיהם של עיתונאים ומומחים בתחום הכלכלה, ההתפתחויות החברתיות, העימותים הגלובליים והטכנולוגיה הם כמעט תמיד שגויים לחלוטין. אז למה לצרוך את הזבל הזה? האם העיתונים חזו את מלחמת העולם הראשונה, את השפל הגדול, המהפכה המינית, נפילת ברית המועצות, עליית האינטרנט, העמידות לאנטיביוטיקה, הירידה בילודה באירופה או מגפת הדיכאון? אולי תמצאו תחזית נכונה או שתיים בים של מיליוני תחזיות שגויות. תחזיות לא נכונות אינן רק חסרות תועלת, הן גם מזיקות. כדי לשפר את רמת הדיוק של התחזיות שלכם, התנתקו מהחדשות והטילו קובייה, או אם אתם מוכנים להתמודדות עם עומק, קראו ספרים ומגזינים רציניים כדי להבין את הגורמים הסמויים מהעין המניעים את העולם שלנו.
חדשות הן מניפולטיביות
…תעשיית יחסי הציבור גדולה כמו תעשיית החדשות – ההוכחה הטובה ביותר לכך שאפשר לתמרן עיתונאים וגופי תקשורת, או לכל הפחות להשפיע עליהם. תאגידים, קבוצות אינטרסים וארגונים אחרים לא היו מבזבזים סכומים עצומים כאלה על יחסי ציבור אם זה לא היה עובד. אם אלופי הספינים יכולים לתמרן עיתונאים, שמטבעם הם ספקנים כלפי ארגונים בעלי עוצמה, למה נדמה לכם שאתם יכולים להימלט מהתרגילים שלהם?
חשבו למשל על הסיפור של האחות נאיירה. נאיירה הייתה נערה כוויתית בת חמש שערה שהעידה בפני הקונגרס האמריקאי זמן קצר לפני מלחמת המפרץ. היא טענה שהייתה עדה לרצח של פעוטות כוויתים בידי חיילים עיראקיים בכווית. כל ערוצי המדיה פחות או יותר כיסו את הסיפור. הציבור האמריקאי הזדעזע, ובעקבות כך גבר הלחץ על הקונגרס לאשר את המלחמה. עדותה, שכל אמצעי התקשורת התייחסו אליה אז כאמינה, נחשבת היום לתעמולת מלחמה.
עיתונות מעצבת את תמונת העולם המשותפת ואת מערכת הנרטיבים המשותפת שמהווה בסיס לדיון. היא קובעת את סדר היום הציבורי. חכו רגע: האם אנחנו באמת רוצים שעיתונאים יקבעו את סדר היום הציבורי? אני חושב שזו פשוט צורה רעה של דמוקרטיה.
חדשות הופכות אותנו לפאסיביים
הרוב המכריע של החדשות עוסק בדברים שמחוץ לשליטתכם. זה גורם לקוראים לפתח השקפה פטליסטית על העולם.
בעבר הקדום שלנו, לעומת זאת, יכולנו להגיב כמעט לכל פיסת חדשות שנתקלנו בה. העבר האבולוציוני שלנו הכין אותנו לפעול בעקבות חדשות, אך החזרה היומיומית על דברים שאין לנו השפעה עליהם הופכת אותנו לפאסיביים. היא מכלה את האנרגיה שלנו. היא שוחקת אותנו עד שאנו מאמצים השקפת עולם פסימיסטית, קהת חושים, סרקסטית ופטליסטית.
אם המוח האנושי נתקל במבול של מידע מעורפל מבלי שתהיה לו היכולת להגיב על המידע הזה, התוצאה עלולה להיות פסיביות ותחושת קורבנות. המונח המדעי הוא חוסר אונים נרכש. אולי זו הגזמה, אבל לא אתפלא אם צריכת חדשות אפילו תורמת, לפחות במידה חלקית, להתפשטותה של מגיפת הדיכאון. התפשטותו של הדיכאון חופפת באופן כמעט מושלם מבחינה לוחות הזמנים את צמיחתה והבשלתה של תקשורת ההמונים. אולי מדובר בצירוף מקרים, או שהמתקפה הבלתי פוסקת של אש, רעב, שיטפון וכישלון תורמת לדיכאון, גם אם הדיווחים העגומים באים ממקומות מרוחקים.
….חדשות הורגות את היצירתיות שלנו
דברים שאנחנו כבר יודעים מגבילים את היצירתיות שלנו. זו הסיבה לכך שמתמטיקאים, סופרים, מלחינים ויזמים יוצרים לעתים קרובות את העבודות היצירתיות ביותר שלהם בגיל צעיר. הם אינם מודעים להרבה ממה שכבר נוסה. המוח שלהם נהנה ממרחב גדול וריק שנותן להם את האומץ לחשוב על רעיונות חדשים וללכת בעקבותיהם.
אני לא מכיר אף אדם יצירתי באמת שהוא מכור לחדשות – אף כותב, מלחין, מתמטיקאי, פיזיקאי, מדען, מוזיקאי, מעצב, ארכיטקט או צייר. מצד שני, אני מכיר כמות נאה של אנשים לא יצירתיים באופן איום שצורכים חדשות כאילו הן סם. ייתכן שלהשפעה האנטי-יצירתית של החדשות יש סיבה פשוטה יותר, שהזכרנו קודם: הסחת דעת. אני פשוט לא יכול לדמיין איך אפשר לחשוב על רעיונות חדשניים עם הסחת הדעת התמידית שחדשות יוצרות. אם אתם רוצים להגיע לפתרונות ישנים, קראו חדשות. אם אתם מחפשים פתרונות חדשים, אל תקראו חדשות….
עד כאן קטעים מדבריו של רודולף, המדברים בעד עצמם, ראו גם: שרה סמארש (עיתונאית ותיקה): "חדשות זבל הם כמו ג'אנק פוד".
ואם שאלתם את עצמכם, אם זה כל כך רע, למה יש כל כך הרבה? למה יש כ"כ הרבה ערוצים ועיתונים ובלוגים, ולמה הם רודפים אחרינו כל הזמן, ולמה רובינו לא יכולים בלעדיהם? התשובה פשוטה מאד, כסף, הם רוצים את הכסף שלנו, והם מקבלים אותו, הפרסומות, השליטה בצריכה ובאפנה, מישהו שולט בנו, וממכר אותנו לסם שנקרא חדשות, עדכונים, עכשויות, ועוד הרבה שמות כאלו. אנחנו עובדים, ובמשכורת מתחלקים איתנו אנשי החדשות והעדכונים, הנתח שלהם מספיק כדי לכלכל ברווחה אומה שלמה של אנשים שאיבדו את הקשר עם המציאות והם יוצרים מצגים אומנותיים של טמטום המוחין. אלא שלנו אין מפלגת פועלים שתגן על זכויותינו ותפסיק את הניצול ה'נאור' הזה.
והנה דוגמא קלאסית לאיך מייצרים חדשות, השווה בין הצורה בה מציגים את הדברים בעיתון בהתאם לאדם הרצוי/לא רצוי: