עולם החי

עולם החי

העולם העתיק היה שטוף במיתוסים, תחום עולם החי היה חלק חשוב מן המיתוס, ולענינינו השפעת המיתוס היתה רבה מאד. שכן במיתוס הוסרו הגבולות בין האדם לחיה, אלים היו בעלי דמויות של חיות, וחיות שימשו בתפקידים מפלצתיים החורגים בהרבה מתיפקודם בימינו. כך בעלי חיים היו קדושים ואלהיים, החתול והחרפושית המצרים, הפרה ההודית, התנין ששימש כאל בבבל לפי האגדה, התיש שנשא במשרת אל במקדש פניאס, וכך הלאה.

חכמינו לא יכלו לקבל תיאורים אלו על בעלי חיים אדירי כח ושולטים בעולם כפשוטם, שכן העולם מתוכנן למען האדם, האדם אמור לשלוט בכל החי, ככתוב: "וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש" (בראשית א כו). באם ישנם אירועים היוצאים מהגדרה זו, גם הם אינם סתם ביטוי של כחות מופלאים אצל בעלי החיים אלא הם חלק מן התכנית האלהית. הלויתן התמרד נגד האלהים ולכן הוכחד. ואכן זהו הגרעין האמיתי היחידי בין כל סיפורי הבדים שספרו העמים: היה היו מפלצות אדירות שחיו בעולמינו ונכחדו, אך לא היו אלו אלא ברואים, לא אלים ולא בעלי כח מיוחד.

הנחש קיבל את צורתו ברצון האל עקב קללה קדמונית. והרצון לעמוד על משמעותה של קללה זו הביא את חכמינו לתצפיות מענינות באשר לו:

הנחש נתקלל "ועפר תאכל כל ימי חייך" (בראשית ג יד), וכן אומר הנביא: "ונחש עפר לחמו" (ישעיה סה כה), מהי משמעותה של קללה זו? אמרו חכמים כי הנחש טועם טעם עפר בכל מה שיאכל (יומא עה.).

ואכן נראה כי באמת הנחש אינו משתמש כלל בשום תכונה של חוש הטעם: הנחש בולע את טרפו עם פרוותו, ואפילו כאשר הוא עטוף סמרטוטים.

• "בנחשים לא נמצאו על הלשון שום פקעיות טעם", (ח. בר טוב זואולוגיה, הוצאת המחבר תשכ עמ' 70).

כחלק מקללתו של הנחש ראו חכמים גם את זמן הריונו: זמן הריונו של נחש שבע שנים (בכורות ח.), והמדרש אף מספר על נסוי מעשי שנערך בנושא זה (על ידי "פילוסופוס" אחד שהשהה נחש בתוך תיק שבע שנים בכדי לבדוק את הדבר).

ואכן המחקר המודרני יודע כי ישנם נחשים המשתמשים באגירת זרע, ומן ההזדווגות ועד ההטלה עוברים שבע שנים (החי והצומח של א"י, עזריה אלון, כרך ה עמ' 30).

• נקודה מעניינת נוספת: אמרו חכמים (ע"ז ל) שנחשים אין בהם זקנה אלא כל זמן שמזקינים כחם נתווסף בהם. וראה בספר "התלמוד ומדעי התבל" (מאת יקותיאל קלעמר, עמ' 79) שמביא בשם הזיאולוג וורנר: "בהתחקותינו על ענקי הנחשים שהם איפה כבירים לימים, לא נמצא במו מעולם כל אותות זקנה בתבנית רפיון כח הגוף".
• "עד לזמנו של פונטאז'ה (1664) סבורים היו שמקור ארס הנחש נמצא בכיס המרה שלו. הרמב"ם ידע כבר מתוך ספרות התלמוד: "ארס הנחש בין שיניו עומד" (עבודה זרה עח)", (ד"ר ז. מונסנד, גדולתו וחדושו של הרמב"ם ברפואה, ספר הרמב"ם הוצ' מוסד הרב קוק תשטו).

את הקללה "על גחונך תלך" (בראשית ג), פירשו חכמים כי "ירדו מלאכי השרת וקצצו את רגליו" (ב"ר כ), ומכאן כי לנחש הקדמוני היו רגליים ואכן:

• "לכמה נחשים (שהידוע שבהם הוא רב חנק מצוי) יש שריד של אגן ירכיים ורגלים זעירות בתוך גופם החלק", (נשיונל גיאוגרפיק, נובמבר 2004 עמ' 21).

במקום נוסף נפגשות דרכי התורה עם הזיאולוגיה: סימני טהרה של דגים. התורה קובעת: "כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו", וחכמים קבעו: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת", (נדה נא).

חכמים קבעו כלל זה בצורה נחרצת בכדי לסמוך עליו בבדיקת דגים טהורים, דיו לאדם לזהות קשקשים בדג בכדי לדעת כי יש לדג זה גם סנפירים, ואף אם אין לפניו כלל את גופו השלם של הדג. אין לנו שום מושג כיצד הגיעו חכמים לקביעה זו, והאם באמת דקדוק לשון הפסוק מכריחה ידיעה זו, אך העובדה היא שידיעה זו נכונה מבחינה זיאולוגית בצורה מוחלטת.

ומעניין כי במאות האחרונות הופרחו שמועות שונות על דגים בעלי קשקשים שאינם בעלי סנפירים, ראשית הענין במעשה שהובא לפני בעל מעדני יום טוב (ומובא בספרו על הרא"ש חולין פרק שלישי) לפיו נמצא דג בשם "שטינקס מרינוס" בעל קשקשים ולא בעל סנפירים. תשובתו של בעל מעדני יום טוב היתה כי דג זה התפתח לאחר מתן תורה, או לאחר קביעת כלל זה ע"י חכמים. פוסקים אחרים (כרתי ופלתי לרבי יהונתן איבשיץ, יעב"ץ, ישועות יעקב, כולם על שו"ע יו"ד פג) החליטו כי כלל זה של חכמים לא נאמר אלא על הרוב, ועדיין אין לחשוש בזה למכשול שהרי בכל התורה הולכים אחר הרוב.

אך המציאות היא שעדיין לא אותר דג שכזה, אותו שטינקס מרינוס אינו אלא שרץ המים, ואינו שייך למשפחת הדגים. לאחרונה פורסם גם דג בשם "קוצ'יה" כאלו הוא בעל קשקשים ולא בעל סנפירים. אך גם זו בדותא: הקוצ'יה נושא בגאון על גבו סנפיר, ומכאן שמו הלועזי "מונופטרוס" – חדסנפיר, גם סנפירי חזה יש לו לקוצ'יה אלא שהם נושרים עם הזמן: ראה: .fishbase.org/search.cfm וכן פורסם הדבר בסיינס: (Science 1981 Mar 13;211(4487): p1177-9). יתירה מכך, הקוצ'יה איננו דג אלא חית מים, לקוצ'יה יש ריאות והוא שוהה גם מחוץ לפני המים בכדי לנשום, אין לו אפשרות לשהות רק במים כדג, (מתוך האנציקלופדיה "חיי החיות" פרופ' T. S. Ras מוסקוה 1983 כרך 4 עמ' 361).[1]

תצפית מעניינת מוזכרת אצל חכמים גם בענינו של הנמר. אגדות שונות שבות ומזכירות אותו כיצור המתקשר עם הכלאות בין מינים שונים. ידוע שנדירים הם המינים השונים היכולים להזדווג זה עם זה ולהעמיד דור שני, ועוד יותר נדירים הם מקרים של דור שלישי, עד שכמעט לא נצפו תופעות כאלו.

• "לפי דעת הקדמונים הנמר בא מן הברדלס והלביאה", (אנציקלופדיה אוצר ישראל, ערך נמר).

והנה כפי הידוע בימינו דוקא הנמר הוא המין היחידי בעולם, שהצליח להתרבות ע"י מין אחר, ולהביא גם דור שלישי. ולא עוד אלא שהנמר התרבה דוקא ע"י לביאה, וה"ארינמר" שנוצר הביא דור נוסף לעולם. הנסוי בוצע בצרפת והתפרסם בתקשורת בישראל. ובהמשך הוכלאו גם אריה וטיגריס נקבה ('לייגר', גם הוא מעמיד דור שלישי, רק דרך הנקבה). דיווח קדום יותר מצאתי בשו"ת "יד חנוך" (המחבר נפטר בסאטמר 1943, וספרו נדפס מחדש בברוקלין 2000) שמעיד כי בחצר הקיסר הגרמני הכליאו נמר ולביאה ויצא מהם מין חדש.

ובכל אופן עולה שיש קשר מובהק בין הנמר לבין הלביאה, שהרי מינים שונים לגמרי אינם מתרבים זה מזה, וזה מראה על יסוד של אמת באגדה זו. דבר זה היה ידוע בימי קדם שהנמר היא חיה היכולה להזדווג עם מינים נוספים, (וגם רש"י קדושין ע. ידע מאגדה זו) ולכן כינו אותו תמיד 'עז פנים'. "מה הנמר הזה חצוף אף הכנעניים חצופים" (שיר השירים רבה, ד ג).

על רפואת בעלי חיים והסימנים המבדילים בין המינים השונים, ראה בפרק הקודם.

 לסיכום: אין לזלזל בידיעות הטבע שהיו ביד הקדמונים, כפי שמראה הנסיון שידיעות כאלו יכולות להתברר כנכונות ומפליאות בדיוקם, וביכולת הקדמונים להשיגם.

מעניין לציין לנושא נוסף בו אנו מוצאים ידע מדעי מתקדם כבר בידי יעקב אבינו:

• "יעקב נוטל לעצמו את העזים הנקודות, אך בפועל מסיר את כל הנקודות ורועה רק את החלקות. ולבן מגחך באמרו כיצד ילדו החלקות נקודים? אך יעקב משתמש היטב בחוקי התורשה, ע"פ חוקי מנדל העזים החלקות בני הכלאים ילדו בהזדווגן בינם לבין עצמם חמשים אחוזים של טלואות, ולא נותר ליעקב אלא להשגיח כעצת המלאך שרק הם יזדווגו. הוא הכיר בדבר ע"פ חוק הטרוזיס כי בני הכלאים מקדימים להתייחם". (פליקס, עולם התנ"ך בראשית, עמ' 182). המדובר בתגליות של תורת התורשה שנחשפו לעולם רק במאה ה20!

[1] בידיעה זו שעליה נאמר "מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים", נעשה שמוש כידוע בסמינרים לחוזרים בתשובה. וכקוריוז נציין לספרה של רבקה גרינבוים 'אל תאמינו להם', הכותבת שידיעה זו מופרכת בעליל, שכן הלויתן הוא דג בעל סנפירים ולא קשקשים..