קשה להתאפק מול הצביעות שבהצגת הדעות ה'נכונות' כנובעות מנימוקים טהורים ונטולי השקפה והנחות קדומות. הנגע הזה חוצה כחוט השני את כל ה'דיונים' המכורים מראש הקשורים בויכוח בין מסורת ושמרנות מול התורות הליברליות.
לפעמים צריכים להתנתק קצת מהדיון העיוני, ופשוט לפתוח את העיניים.
ניקח לדוגמא את הפסל שעיצב והציב בכיכר הבימה פסל מוזהב של נתניהו, ובהמשך פסל של מירי רגב, המסר ברור. אך מה אומרת הכותרת בידיעות? "שמאלני? אני מחוץ למשחק הזה", כלומר, לא מדובר בעוד אדם שמציג את דעתו הפוליטית הקשורה בהנחות היסוד והדעות הקדומות שלו, מה פתאום? הוא מחוץ למשחק, הוא רק מביע דעה אמנית טהורה…
הטרדות מיניות הן פשע חמור, עד כדי כך שחזקת החפות אינה נוהגת בו, כמקובל בחוגי התקשורת הישראלית. אך כל זה כשהמטריד הוא בצד הלא נכון, ביל קלינטון למשל, שניצל את יחסי מרותו, והעיד עדות שקר בשבועה, נחשב עד היום לדמות מוערצת ורצויה. קלמן ליבסקינד שואל: "מה חשבו לעצמם חבריו של דן בן אמוץ, כשעצמו את עיניהם מול מעשיו האיומים? אנשי התקשורת, הספרות והאומנות שהקיפו את העיתונאי, העריצו אותו גם אחרי שהורשע במעשה מגונה בקטינה בת 12. לחלקם זה לא הפריע להמשיך להטיף מוסר לאחרים", לרבקה מיכאלי, הטהרנית הגדולה, יש הסבר, כאן היא אומרת (בדקה 13:15): "הוא צבט נשים כי הוא אהב אותן וכיבד אותן הייתה עוברת אשה והוא צבט אותה…".
כולנו זוכרים את ההשתוללות של הליברלים, כאשר לפני מספר חדשים הוצעה מועמדתו של קוואנו לשופט, ובמקביל טענה קריסטין פורד כי הוא הטריד אותה אי שם בתיכון, אריאל וייטמן באתר מידה כותב:
המתקפה הפרועה על קוואנו, שהוא כמובן המועמד של הנשיא טראמפ וצפוי לתפוס את משבצת השופט השמרן בבית המשפט העליון, נראית צבועה במיוחד לאור העובדה שאותם חברי מפלגה הדמוקרטית שותקים, ואף תומכים, למשל בקית’ אליסון, חבר קונגרס לשעבר וסגן יו”ר המפלגה, שמתמודד על משרת התובע הכללי של מדינת מינסוטה.
אליסון מואשם על ידי זוגתו לשעבר בכך שנהג כלפיה באלימות רבה מאוד, האשמות שמגובות בעדויות ומסמכים. לפי טענותיה של זוגתו לשעבר, אליסון גרר אותה בחוזקה מרגליה תוך כדי שהוא משמיע נגדה קללות קשות וגורם לה לחבלות. הדמוקרטים ממשיכים לתמוך בו כמועמד המפלגה לתפקיד הנחשק, תוך השמצת המתלוננת, ומשום מה מרגישים חופשי לצאת נגד קוואנו באותה נשימה.
השתיקה וההשתקה
זה לא המקרה היחיד שבו הנהגת המפלגה, שזכויות נשים בפיה, פשוט מפנה עורף לנשים שעברו התעללות ופגיעה בידי גברים בעלי כוח רב בתפקידים בכירים במפלגה או תומכיה.
כך למשל המפיק ההוליוודי הארווי ויינסטין, שפגע בנשים לאורך עשרות שנים, היה תורם גדול למפלגה הדמוקרטית ותמך באופן אקטיבי במועמדותם של ברק אובמה והילרי קלינטון. לפי הדיווחים בתקשורת, מעשיו של וינסטין היו ידועים לרבים, ושמועות אודות מעלליו נפוצו בקרב האליטה הניו יורקית שתמכה במפלגה הדמוקרטית. למרבה האירוניה, בתכנית ‘סאטרדיי נייט לייב’ ששודרה בסוף השבוע האחרון הוצג קאוונו כשיכור מריר ושקרן, כאשר מי שגילם אותו היה לא אחר מאשר מאט דיימון, חברו הטוב של ויינסטין שהודה כי ידע על מעשיו ושתק.
לפי מחקר שפורסם כשהפרשה רק נחשפה, ויינסטין תרם לקמפיינים של יותר מ-185 מועמדים דמוקרטים. בבחירות האחרונות הוא ערך אירוע ענק בדירתו בניו יורק כדי לאסוף כסף לקמפיין של הילרי קלינטון. אפילו רשת CNN שבאופן קבוע אוהדת את הדמוקרטים, כתבה שלמפלגה הדמוקרטית יש “בעיה גדולה” בעקבות סיפור ויינסטין. למעשה, כמעט כל חברי הסנאט הדמוקרטים בוועדה שתשאלה את קוואנו קיבלו תרומות מוויינסטין.
הדמוקרטים המשיכו לטפח את הקשר עם ויינסטין גם לאחר שהיה ברור שהוא ביצע מעשים מפוקפקים. רק לאחר שהסערה הציבורית סביבו געשה ולא הייתה אפשרות להתעלם מבחינה ציבורית הם החלו להשמיע ביקורת אודות מעשיו וחלקם אף החזירו את התרומות.
ואי אפשר שלא להיזכר בנשיא הדמוקרטי לשעבר ביל קלינטון, נגדו עמדו האשמות של לפחות ארבע נשים בהטרדה מינית ואפילו אונס בתקופתו כנשיא וכמושל מדינת ארקנסו. מעבר לסיפור הידוע של מוניקה לוינסקי שכמעט הוביל להדחת הנשיא, הייתה גם חואניטה ברודריק שטענה שקלינטון הזמין אותה לחדרו, שם הוא אנס אותה בברוטליות ואף פצע אותה. מתלוננת אחרת, פולה ג’ונס, סיפרה שקלינטון מישש וחשף את איבריו האינטימיים מולה ללא רצונה. קטלין ווילי גם היא העידה שקלינטון תקף אותה מינית בחדר הסגלגל.
התגובה של הדמוקרטים הייתה מהירה. הם הקימו “חדר מלחמה” שנוהל בידי עוזרו של קלינטון ג’ורג’ סטפנפולוס (כיום שדרן ברשת ABC), במטרה להילחם בנשים, להפיץ עליהם שמועות ארסיות ולפגע באמינותן. אפילו הילרי קלינטון בעצמה טענה בכמה הזדמנויות שהנשים היו חלק “ממזימה כוללת של הימין“. ג’יימס קארוויל, יועצם של בני הזוג קלינטון, הגדיר את הנשים המתלוננות כ”אשפה” ושהן יעשו הכל עבור 100 דולר.
אין צורך בהוכחות
מיותר לציין שבכל המקרים הללו, וברבים אחרים, המפלגה הדמוקרטית התייצבה לתמוך בגברים הפוגעים כחומה בצורה. כל מעשיה של המפלגה נועדו להכפיש את הנשים ולדאוג לשלומם של אנשיה.
הצביעות של הדמוקרטים, במיוחד לאחר הקרקס שמתנהל סביב מינוי השופט קוואנו, היא פשוט מדהימה – מפלגה שתקפה ללא רחמים נשים שהיו קורבן לאונס פתאום משנה את עורה ומתחילה לגונן על נפגעות אלימות מינית ולתקוף את המואשם, שמשתייך לצד השני במפה הפוליטית. זה רק מוכיח שהנשים עצמן לא באמת מעניינות את חברי המפלגה הדמוקרטית, והכל מסתכם במאבקים פוליטיים.
זו היא פרצופה של ליברליות חד צדדית. שהטיעונים או הערכים רלבנטיים רק כשהם פונים לכיוון בו הם חפצים.
המקום הנחשק והנחשב ביותר, הוליווד, מוגדר ע"י שחקן מפורסם כ"תעשיית מין" ("השיט הזה ממש לא מתקבל על הדעת! כולנו ידענו אז שאסור להסכים למקרים כאלה בעודנו שורדים אותם. אני חושב שכולנו ידענו שאנחנו עובדים בתעשיית מין"), זה כמובן לא מוריד מההילה של הברנז'ה ההוליוודית, שמפרנסת חלק גדול מהכותרות, אתרי האינטרנט השונים מפציצים אותנו באייטמים שענינם: שחקן פלוני קרץ במסעדה, שחקנית פלונית התכופפה בבריכה, עוזר של במאי קנה רכב חדש, וכך הלאה (בתוך עוד כותרות ליברליות 'מרגשות', כדוגמת: "אמא ובן מאוהבים", "נערה אמריקאית מתחתנת עם אביה", "אשה אוכלת את האפר של אימה"). כל הזבל הזה מהווה רקע להתרחשויות כמו: כת מין במסווה של קורסים ועזרה פועלת בתוך הוליווד, סחר בבני אדם, הפיכתם לשפחות ועבדי מין, ממש כמו בעולם השלישי.
כוכבים טלויזיוניים, גם כשהם מורשעים בפדופיליה, לא מאבדים מן הזוהר שלהם, הנה כך:
חלק מהמהות של הליברליות היא לדבר על ערכים ולהשתמש בהם, לא בהכרח ליישם אותם באופן עצמאי. כפי שהראינו כבר פעמים רבות. סגנון הפוליטיקל קורקט, ממש דורש זאת, למקד את המלחמה בצורה שמדברים, במקום במה שעושים. כך למשל מתפרסם בתקשורת "סקר מעורר דאגה": "חצי מהישראלים לא מעוניינים בזוגיות עם בעל מוגבלות",
כלומר, לפי זה אדם שאינו חולם להתחתן עם אשה חרשת, או אשה שאינה מחפשת לעצמה בעל נכה, הם 'מדאיגים'… אותי מדאיג ההיפך, ואני מאמין שרוב מוחלט של האנשים אינו רוצה להתחתן עם בעלי מוגבלות, ורק משקר בסקר מטעמים של פוליטיקל קורקט, כלומר, האידיאל הוא לשקר ולדבר על ערכים, כשברור שהרוב לא מתכוונים בכלל ליישמם.
והנה נתון מדאיג נוסף, ראפר אנגלי עורר סערה, טרנסג'נדרית, גבר שניסה להפוך את עצמו לאשה, ניסתה לנשקו והוא התנגד, ואמר ש'לא ייצא איתה', הראפר הואשם בטרנסופוביה, משום שהוא מעוניין לצאת עם אשה ולא עם טרנסג'נדרית… כאילו שאם למישהו מתחשק להפוך את עצמו ליצור כלאיים, זה מחייב את כל המין האנושי להתאהב בו ולרצות להתנשק איתו / איתה…
ויש גם נתונים מעודדים, בחור הולנדי פיקח, בן 69, מבקש ממרשם האוכלוסין לרשות את גילו כ45, "הוא טוען כי אם אנשים טרנסג'נדרים רשאים לשנות מין, הוא גם זכאי לשנות את גילו, כי הרופאים אמרו לו יש לו גוף של בן 45. היזם וגורו העזרה העצמית, מהולנד, תובע את הרשות המקומית לאחר שסירבו לתקן את גילו במסמכים רשמיים. "כשאני בן 69, אני מוגבל, אם אני מוכר כבן 49, אז אני יכול לקנות בית חדש, לנהוג במכונית אחרת, אני יכול לקחת עוד עבודה. "כשאני על טינדר וכתוב שאני בן 69, אני לא מקבל תשובה מאף אחת…", איפה הליברלים כשצריך אותם?? הנה הם, דאגו לבחור הזה: טרנסגנד'ר שהורשע באונס אשה, נכלא בכלא נשים, כי הרי הוא מגדיר את עצמו כאשה, ובכלא המשיך ואנס עוד ארבע נשים…
כך מטמטמים הליברלים באמונותיהם הטפלות את מוחותיהם של ילדים פעוטים:
ויש כאלו שמנסים להיאבק:
האטימות הליברלית, שאינה מאפשרת שום שיח, היא הגיבוי היחיד לטמטום הירוקים:
והשלכות חמורות יותר עבורינו, האינטלקטואלים האירופים, האקדמיה, והחברה הגבוהה, קולטים יותר ויותר שנאת יהודים, אנטישמיות ישנה ומוכרת. אבל כמיטב המסורת הליברלית, הכותרת היא "אנטישמיות? אני מחוץ למשחק הזה", מה פתאום, אין דעות קדומות, אלו פשוט העובדות. אסף שגיב מתאר במאמרו ב'תכלת', (פורסם גם ב'השילוח'):
עמדות אנטישמיות במופגן, שנתקלו עד לא מכבר בחומה של בוז וסלידה, מסתננות זה זמן־מה אל ליבת השיח הציבורי באירופה, ודמויות מרכזיות בחיי הרוח והתרבות אינן נרתעות מהשתלחויות בוטות בעם היהודי. המוזיקאי היווני עטור התהילה מיקיס תיאודורקיס, למשל, הכריז ב־2003 כי היהודים הם "שורש הרוע" בעולם. לאחר שחולל סערה, מיהר תיאודורקיס להסביר כי דבריו כוונו אך ורק נגד ממשלת ישראל ויועציו היהודים של נשיא ארצות־הברית אולם ריאיון שהעניק לאחרונה לרשת טלוויזיה יוונית לא הותיר מקום לספק. "אני גם אנטישמי וגם אנטי־ציוני", הודה תיאודורקיס, והדגיש ש"כל מה שקורה בעולם קשור לציונות".
ז'וזה סאראמאגו, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1998, השמיע זמירות דומות. "השיטות שנוקט הצבא של ישראל בשטחים", הצהיר במהלך ביקור ברמאללה, "מזכירות את שיטות הפעולה של מחנות ריכוז כמו אושוויץ… זה אותו הדבר גם אם מתחשבים בהבדלי הזמן והמקום".בדומה לתיאודורקיס, התעקש גם סאראמאגו כי הביקורת החריפה שמתח על המדינה היהודית לא הייתה נגועה באנטישמיות. ואולם, ההכחשה הנמרצת לא עלתה בקנה אחד עם הדברים שהשמיע הסופר הפורטוגזי חודשים ספורים לאחר מכן, בעת ביקורו בברזיל. היהודים, קבע סאראמאגו באותה הזדמנות, "אינם ראויים עוד לסימפטיה בגין סבלם בשואה". "הם לא למדו דבר ממה שאירע להוריהם ולסביהם", הוסיף.
היהודים בכלל, והישראלים בפרט, פיתחו עור קשיח בחלוף הדורות; מי שחוו ניסיונות חוזרים ונשנים להכחדה פיזית אינם אמורים להתרגש מהתקפות מילוליות, מקוממות ככל שתהיינה. אבל התבטאויותיהם של תיאודורקיס ושל סאראמאגו הפתיעו רבים והסבו אכזבה מרה למעריציהם בישראל. תיאודורקיס הרי נלחם כל חייו בדיכוי ואף הלחין את "הבלדה על מאוטהאוזן", יצירה קורעת לב על השואה, ואילו מספריו של סאראמאגו נשקפות חמלה אינסופית ואהבה עמוקה לאנושות הסובלת. כיצד זה ניטעה בשני הומאניסטים מושבעים אלה השנאה עתיקת היומין שהניעה את האדם לבצע את הנורא בפשעיו?
נדמה שהדיון הציבורי בעניין "האנטישמיות החדשה" חדור בתחושת עלבון, הנובעת במידה רבה מן הציפייה הנכזבת שכל מי שחורת על דגלו את המלחמה בגזענות ובדעה הקדומה יבחר להתייצב לצד האומה הנרדפת ולא נגדה. חלק מן המותקפים, המתקשים לעכל את המתרחש, חוזרים ומדגישים כי הוקעה חריפה של מדינת ישראל ושל הציונות אינה מעידה בהכרח על רגשות שליליים כלפי העם היהודי בכללו; המניע לגינוי כזה, הם מטעימים, עשוי להיות דווקא דאגה עמוקה לאיכותם המוסרית של היהודים. אחרים, המחזיקים בנקודת מבט פסימית יותר, חוזרים על המנטרה "עולם כמנהגו נוהג" וכורכים יחדיו צוררים ומקטרגים מכל הדורות. אלה גם אלה נאחזים בהנחות מוקדמות מסוימות, דוגמת האמונה כי שוחרי טובתה של האנושות אינם יכולים שלא להאיר פנים גם ליהודים, או הסברה שגם הגרסה הנוכחית, ה"פרוגרסיבית", של האנטישמיות מוּנעת, בסופו של דבר, על ידי אותה סלידה מוכרת מן הזר והשונה.
הנחות אלה נוחות אולי למחזיקים בהן, אך אינן מתיישבות עם המציאות. הגל האנטישמי השוטף כיום את המערב הוא תופעה צפויה ומפתיעה בעת ובעונה אחת, אך מה שעושה אותו למאתגר במיוחד הוא השילוב הבלתי אפשרי לכאורה בין שלילת העם היהודי ובין – מוזר ככל שיישמע הדבר – ערגה למה שאמורים היהודים לגלם. תמהיל ביזארי כל כך מצריך, ללא ספק, בירור יסודי, אבל תחילה עלינו להיפרד לשלום מכמה מוסכמות רווחות אך שגויות, המחבלות ביכולת להבין את הכוחות הניצבים מולנו ואת האיום הממשי הטמון בהם…
יהודו־פובים שמאליים, בניגוד לקודמיהם לפני מאה שנה, לעולם לא יקראו לעצמם "אנטישמים". אכן, הם מוחים על עצם הטענה שיש להם משהו נגד היהודים. למרות ההכחשות האלה, הם עוסקים בגינויה של ישראל כאחוזי אובססיה. זה זמן מה שהשמאל הקיצוני חולם על פירוקה של "הישות הציונית" השנואה, ועל הפיכתו של העולם ל־Judenstaatrein בשמן של זכויות האדם. בדרך זו הם מבקשים לשלול מן העם היהודי זכות פוליטית שעליה היו מגִנים בעוז למען עמים שאינם לבנים – מעל כולם, הפלסטינים – כלומר הזכות להגדרה עצמית לאומית. אנטי־ציונות זו של המחנה השמאלי הרדיקלי, הנוקטת אפליה מובהקת כלפי הלאומיות היהודית, התפשטה כעת אל הזרם המרכזי של השמאל הליברלי, שהרטוריקה שלו מבקשת לחתור ללא הרף תחת הלגיטימציה המוסרית וההיסטורית של המדינה היהודית. ליברלים שמאליים מציגים את ישראל כמדינה שנולדה מתוך "חטא קדמון" של נישול וגירוש אוכלוסייה "ילידית".
מה שמבדיל תעמולה אנטישמית מביקורת לגיטימית הוא, אם כן, ההתעקשות לשפוט את ישראל על פי אמות מידה שמדינות אחרות פטורות מהן והדרישה להפקיע מן היהודים זכות שעמים אחרים רשאים – ואף חייבים – לתבוע לעצמם. ואולם, אי־אפשר לתייג את האנטישמיות החדשה כגלגול נוסף של שנאה ישנה־נושנה; שהרי, במובנים מסוימים, האוניברסליות הפוסט־מודרנית מזדהה עמוקות עם מה שהיהודי מייצג או אמור לייצג – ודווקא ההזדהות הזו היא שמובילה, כפי שנראה, לשלילתו האלימה.
מאמר שפרסם ז'וזה סאראמאגו בעיתון הספרדי "אל-פאיס" ב־2002 עשוי לסייע לנו בהבנת התופעה. בטקסט זה – כתב שטנה אנטישמי לכל דבר – מגנה סאראמאגו לא רק את הגזענות הפתולוגית והאובססיבית, כדבריו, של הציונים, אלא גם את עזות המצח של העם היהודי, התובע לעצמו את מעמד הקרבן על חשבון כל השאר. היהודים, כותב סאראמאגו, "חונכו לאור הרעיון שסבלם של אחרים, ובייחוד הפלסטינים, נחות בהכרח בהשוואה לסבל שחוו הם עצמם בשואה. היהודים מגרדים תמיד את פצעיהם כדי שאלה יוסיפו לדמם, כדי שלא יגלידו, כדי שיוכלו להציגם בפומבי בפני העולם משל היו נס נישא ברמה".
בטינה המהדהדת בהאשמותיו של סאראמאגו משתקף מה שהסוציולוג ז'אן מישל שומון כינה "תחרות בין קרבנות". הלהיטות להתחפר בעמדת הקרבן היא הרי אחד מסימני הזמן. הסובייקט הפוסט־מודרני – אם אפשר לכנותו כך – עבר בהשפעתה רוויזיה מקיפה. אין הוא הכוח הפעיל, המחוקק והיוצר שבשבחו דיברו הוגי הנאורות, אלא ברייה פסיבית, מוכה וחבולה, הנרמסת ללא הרף בידי כוחות אימתניים: המדינה, הקפיטליזם הגלובלי, ההגמוניה הגברית, הקולוניאליזם המערבי וכיוצא באלה. בעוד שהמאה השמונה־עשרה חגגה את ניצחון האדם, העידן הנוכחי מקונן ללא הרף על תבוסתו…
האצטלה הצדקנית שבה מתעטף זן ייחודי זה של שנאת ישראל מקשה מאוד את המאבק בו ועשויה לסמא את עיניהם של אנשי מצפון. אקטיביסטים ואינטלקטואלים שוחרי טוב – ובהם גם ישראלים – מתפתים להתגייס למערכה הציבורית המתלהטת נגד המדינה הציונית במחשבה שכך הם ממלאים את חובתם המוסרית לאנושות ואף לעם היהודי. גינויָם את ישראל לוקה תכופות בלהיטות יתר, מתוך תשוקה עזה לרצות את שותפיהם למאבק. אין הם "אוטו־אנטישמים", כפי שטוענים מבקריהם; הלוא אין זו הפעם הראשונה שכוונות ראויות משרתות מבלי דעת מטרה נואלת. מותר לקוות שההתפכחות בוא תבוא – וכי לא יהא זה מאוחר מדי.
גם אלן פינקראוט, נותן לנו שיעור בהטמעות שקרים ליברליות, בניתוץ ערכים תוך כדי האדרה שלהם, כמיטב המסורת במערב, להלן כמה מלים מתוך מאמרו:
"האנטישמיות הלאומנית והדתית התחלפה באנטישמיות מזן אחר, גרוע לא פחות… כשם שבארֶס ראה בדרייפוס נציג של מין אחר, כך טוענים היום מקדמי רעיון הכפרה שישראל פוגעת בעזות מצח גלויה בדת האנושות, שאותה אימצה לעצמה אירופה כאשר הכירה באנטישמיות שלה.עמידה משותפת זו ליד עמוד הקלון, הן של רוב יהודי צרפת והן של שדי האידיאולוגיה הצרפתית הישנים, היא עניין מביך. אבל אפשר שהרעיון שבבסיסה, בסופו של דבר, איננו כה חדש או מקורי. אולי יש בכך משום חידוש הקשר — מעבר לתקופה הקצרה שבה התבטא המערב בשפת הגזענות — עִם השיח שהאשים את העם הנבחר בכך שהוא רואה עצמו עליון על האומות האחרות, ובכך שאינו מוכן לקבל את הבשורה הטובה של הזהות המשותפת לכלל בני האדם. אולי זהו הגינוי העתיק של היהודי בגלל מוצאו, ייחודיותו, בלעדיותו, בגלל האגואיזם הלאומי שלו, אחוותו הסגורה — גינוי אשר בהשפעת הטראומה של הנאציזם מקבל חיים חדשים ומוצא לו ביטויים מודרניים לחלוטין. ושמא יש כאן הד ל"איגרת אל הרומים" מן הברית החדשה, שהרי שוב נאמר כי עם ישראל, השבוי בקסמו שלו, פוטר עצמו מן המקובל, מוציא עצמו מכלל האומות, מתכחש לשוויוניות של כבוד האדם ומציית רק לחוקיו שלו.
אפשר שההוקעה הפתאומית הזאת על ידי דת האנושות וההסתה לשנאה אנטי–גזענית פרדוקסלית כל כך, ממשיכות מבלי דעת ויכוח תיאולוגי עתיק (מבלי דעת, משום שמרוב התנערויות אין הן יודעות עוד דבר). ואולי אף מפחיד מכך, אולי השופטים–החוזרים–בתשובה אינם מסוגלים להוקיע את האמונה בעלת היומרות המדעיות במאבק הגזעים ובהישרדות החזק, אלא באמצעות יישום הבשורה של פאולוס או מִחזורה, כלומר בעזרת הטענות הישנות נגד צאצאי אברהם על התבצרותם בזכויות–היתר השושלתיות ובקשרי הדם שלהם, בשעה שמציעים להם קשרי לב".
האירופים יכולים להמשיך לנבוח, השיירה של השפויים תמשיך לעבור. סופה של הליברליות הצבועה הזו לאכול את עצמה ולהיעלם מן העולם.