האתר עוסק בשאלות של אמונה מול כפירה, ומיועד לעוסקים בנושא.
למדיניות האתר לחץ כאן

Kal-sites – בניית אתרים
רוצה לדעת כמה עולה לבנות אתר ? לחץ כאן

נושאים באתר

"רציו" רוצה לגדול... רוצים לתרום?

10 ₪
20 ₪
100 ₪
200 ₪
500 ₪
1000 ₪
סכום אחר
הפוך את תרומתך לחודשית (ללא לקיחת מסגרת)
כן!, אני אתכם
לא! רוצה תרומה חד פעמית

קישור למאמר: https://rationalbelief.org.il/%D7%A2%D7%99%D7%93%D7%95-%D7%A4%D7%9B%D7%98%D7%A8-%D7%94%D7%9E%D7%94%D7%A4%D7%9B%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%9E%D7%99-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%95%D7%A0/

עידו פכטר: ה"מהפכה" בימי הבית השני – הכוונה המקורית של התורה

תמונה של צוות האתר

צוות האתר

[WORDPRESS_PDF]

עידו פכטר במאמרו 'שלטון החוק והספר' (מוסף שבת של מקור ראשון), עומד על מה שמכונה אצל חלק מהחוקרים כ'מהפכה' שאירעה בימי הבית השני, ומראה כי זו בעצם הכוונה של פשט הדברים בתורה:

המעבר לעידן החכמה בימי בית שני נתפס אצל רבים כמהפכה, אך קריאה פשוטה בתורה מלמדת שזה היה ייעודו המקורי של מעמד הר סיני – השלטת התורה במקום מנהיגותו של משה

כותבי קורות ישראל עומדים לא אחת על המהפכה הדתית שחווה העם במעבר מימי בית ראשון לימי בית שני. בבית ראשון הכוח הדתי הדומיננטי שהוביל את העם היה הנביאים. רובם היו נביאי שקר ומיעוטם נביאי אמת, אך עובדה זו לא מנעה מהם להיות בעלי אוטוריטה. הכול – ממלכים ועד פשוטי עם – היו זקוקים להם כדי לדעת כיצד לנהוג ופעול, בהיעדר מקור סמכות אחר.

החל מתקופת בית שני אנו מוצאים שינוי במגמה זו. ראשית תקופת בית שני מסמלת את תום תקופת הנבואה. מנהיגי העם אינם עוד הנביאים, כי אם הכהנים מצד אחד, והסופרים מצד אחר. לאחר כיבושה של הכהונה על ידי בני צדוק ופילוגה של הקהילה הדתית לכתות, גם הכהונה מאבדת את חשיבותה בעיני הזרם הפרושי, ומבחינה היסטורית ידו של האחרון יוצאת על העליונה. הקביעה "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" מסמנת את המסמר האחרון בהנהגה הכריזמטית, ומקבעת מאז ועד ימינו את דמותו הרוחנית של עם ישראל כ"עם הספר". מעתה, חכמת התורה, הנתונה לכל דורש, היא הסמכות הראשונה במעלה.

האמנם מדובר במהפכה? ודאי שמבחינת ההיבט המצומצם של תקופות ימי בית ראשון ושני מדובר בשינוי רדיקלי, אבל להלן אבקש להראות שלמעשה יסודותיו של מהלך זה טמונים בתורה עצמה. לשם כך אבקש לעיין בשתי תחנות לאורך התורה; תחנות שמהן ניתן להסיק בבירור כי מלכתחילה זו הייתה כוונתו של א–לוהים: לשחרר את ישראל מידי המנהיגות הנבואית–כריזמטית ולהציב במקומה את החוק והמשפט כמפתח להכוונה והצלחה.

שינוי של הנמען

התחנה הראשונה היא סיפור המים במרה (שמות טו, כב–כו):

ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה. וילנו העם על משה לאמר מה נשתה. ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' א–להיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך.

זהו המסע הראשון של עם ישראל לאחר קריעת ים סוף. עובדה זו חשובה מאוד לענייננו שכן היא מדגישה את מרכזיותו של מוטיב המים בסיפור זה. רק כעת בקע א–לוהים את מי ים סוף מפני עם ישראל וטיבע בתוכו את המצרים. לא עברו שלושה ימים והנה שוב יש בעיה עם המים. העם צמא, צמא מאוד, ואילו מקור המים היחיד שאליו הוא מגיע הוא מר ואינו ראוי לשתייה.

תגובת העם מוכרת. היא זהה לתגובתו על שפת ים סוף. העם מתלונן אל משה, ומשה צועק אל הא–לוהים. בתגובה א–לוהים מלמד את משה מה לעשות כדי להציל את המצב, והנה, הפלא ופלא, "וימתקו המים". שוב משה מתגלה כעושה ניסים. אבל אז מגיע הפסוק האחרון והופך את הקערה על פיה.

לצד מוטיב המים שהולך ונעלם כליל עד הפסוק האחרון, מתחיל ועולה בפסוקים מוטיב אחר, של חוק, מצוות ותורה. רמז ראשון לכך אנו מוצאים במילים "ויורהו ה' עץ". ניתן היה לכתוב כאן "ויראהו", אך הכתוב משתמש בלשון הרומזת למושג ההוראה. משמע שלא הייתה כאן רק פעולה טכנית של ראיית העץ הפלאי אלא גם פעולה של חינוך ולמידה. משה, ובעקבותיו עם ישראל, נדרשו ללמוד לקח כלשהו.

בסופו של הפסוק נאמר: "שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו". הכתוב סתום ואיננו מפרט באיזה חוק ומשפט מדובר. אך לענייננו אין זה משנה. שימת החוק והמשפט נשזרת במעשה הנס, וזהו העיקר. הלקח מכאן הוא הנאמר בפסוק האחרון. אם עם ישראל יציית לחוקי הא–לוהים ויעשה את מצוותיו, א–לוהים ישמור עליו ויציל אותו מכל המחלות והמכות שראה במצרים.

לכאורה מדובר בהבטחה שגרתית בתורה, שכמוה מצאנו רבות. אך בעת הזו, ברגעים הראשונים שבהם עם ישראל מתהלך כעם חופשי לאחר היציאה ממצרים, יש להבטחה הזו משקל קריטי ואף מהפכני. עד עכשיו היה עם ישראל תלוי באופן מוחלט במנהיגים עושי מופתים. מעבדות פרעה הם עברו לידי הנהגתו של משה. הוא שחרר אותם באמצעות מופתים, הוא שקרע את הים והוא שהמתיק את המים. לכן, באופן טבעי, התלונות מופנות אליו, לא לא–לוהים. כעת, א–לוהים מבקש לשנות את הנמען ולהטיל את האחריות על ישראל. במקום עץ פלאי נכנסים החוק והמשפט והם אשר ידאגו לצרכיו של העם. בכך יתקיים קשר ישיר בין העם לא–לוהים ללא צורך במתווכים, כי "אני ה' רפאך".

בכך חותם סיפור זה את יציאת מצרים. משה הוציא את העם ממצרים לא כדי ששוב יהיה העם כפוף למנהיג כריזמטי כזה או אחר, אלא כדי שיעמוד כעם עצמאי, הנתון למרותו של חוק.

מפגש בהר סיני

אנו עוברים מכאן אל התחנה השנייה, למרגלות הר סיני. מבחינות רבות הניסיון במרה היה "קדימון" למעמד הר סיני, אך כדי להבין את המתרחש שם עלינו להקדים הקדמה קצרה.

ההגעה להר סיני מגשימה את הבטחת א–לוהים למשה: "וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא–להים על ההר הזה" (שמות ג, יב). בניגוד לאמור בפרשנים מוקדמים ומאוחרים, לא נרמז בפסוק זה ולו במעט על מה שצפוי להתרחש בהר. לא מוזכר כאן מתן תורה ואף לא התגלות. כל שנאמר הוא שעם ישראל יעבוד את א–לוהים, היינו יקריב קרבנות, על הר סיני, ואז יתרחש האות שיוכיח לכולם שאכן א–לוהים שלח את משה. אך מה בדיוק יהיה האות? מה יקרה בהר סיני? דבר זה לא נמסר אל משה, וכנראה שאין הדבר מקרי.

נעיין לאור דברים אלה בפסוקי הפתיחה למעמד הר סיני (שמות יט, ג–ח):

ומשה עלה אל הא–להים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל.

ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה'. ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה וישב משה את דברי העם אל ה'.

ההכנות למעמד הר סיני מתחילות בעלייתו של משה אל ההר. ניכר כי משה עושה זאת מדעתו בלבד, כנראה מתוך רצון לממש את הבטחת ה' אליו – האות לשליחותו. בתגובה א–לוהים קורא אליו ומורה לו מה לומר לבני ישראל. סגנון המילים מפתיע: "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". מה פשר המושג "אלי"? וכי א–לוהים ממוקם בהר סיני? נתעלם לרקע מבעיות ההגשמה ונבין את הכתוב בהוראתו הפשוטה: א–לוהים מציג עצמו כמי שמקומו הוא בהר סיני, והוא שלח את שליחו, משה, על מנת שיביא את עם ישראל אל רשותו.

המילים הבאות מסמנות את היעד של הגעה זו: "ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי… ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". כאן מתגלה מדוע הביא א–לוהים אם העם אליו; כדי להפוך אותו לממלכת כהנים וגוי קדוש. ממלכת כהנים, משמע שאין חלוקת מעמדות בתוך העם. כל העם כולו, כאחד, משמש כעם כהנים לאנושות בכללותה, "כי לי כל הארץ". אלא שהתנאי לכך הוא שוב, "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי". המצוות והחוק הם המפתח למימוש התכלית שלשמה הוא נבחר.

מאלף לראות כיצד מתגלגל האירוע בהמשך. משה יורד מהר סיני ואומר את הדברים לעם. העם מגיב בחיוב, "כל אשר דיבר ה' נעשה", ומשה מוסר את דבר העם בחזרה אל ה'. זוהי הצגה מאוד מוזרה של האירועים. וכי ה' איננו יודע כיצד הגיב העם, עד שהוא זקוק למשה לשם כך? ככל נראה, הכתוב מבקש בדרך זו להציג את משה כמתווך. כביכול יש לפנינו שני צדדים – א–לוהים ועם ישראל, שהולכים להיפגש. משה מתווך ביניהם כדי לסגור את התנאים ל"עסקה", ומעביר מסרים מן האחד לשני. אם הציור הזה נכון, הרי שהמסקנה שלו היא מהפכנית. תפקידו של מתווך תמיד מסתיים בדרך כלל ברגע שמתרחשת פגישה ישירה בין הצדדים, הסוגרים ביניהם את העסקה. אם כן, מסתבר שגם במעמד הר סיני, כך היה צריך להיות. ברגע שעם ישראל הגיע אל א–לוהים, וקיבל את התנאים הבסיסיים כדי להפוך לעמו, הרי שכעת אנו מצפים למפגש ישיר שבו הוא יקבל ישירות מאת הא–לוהים את תוכן הברית. ובעת הזו, משה – המתווך – אמור היה לסיים את תפקידו.

אם נכונים הדברים, מצטיירת לפנינו התמונה הבאה: מלכתחילה משה כלל לא היה אמור לתת את התורה בהר סיני. שליחותו הייתה אמורה להסתכם בהצלת עם ישראל מידי פרעה ובהבאתו אל הר סיני. שם עם ישראל היה אמור לחוות מפגש ישיר עם א–לוהים, שבו יקבל חוקים ומצוות, ומשם ימשיך בכוחות עצמו אל הארץ. את משה, כמנהיג רוחני, הוא כבר לא היה צריך באותה עת. המפתח להצלחת דרכו מצוי בידו – החוקים והמצוות ששמע בסיני. לכן לא גילה א–לוהים למשה מה עתיד להיות האות בהר סיני. זהו דבר שלא היה אמור להיעשות באמצעות משה.

חזרתו של המתווך

הוכחה ברורה לתפיסה זו מצויה בפסוקים החותמים את מעמד הר סיני (שמות כג, כ–כה):

הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכנתי. השמר מפניו ושמע בקלו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו. כי אם שמוע תשמע בקלו ועשית כל אשר אדבר ואיבתי את איביך וצרתי את צרריך… ועבדתם את ה' א–להיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך.

מיהו אותו מלאך שא–לוהים מדבר עליו? הדעות בעניין חלוקות, אבל דבר אחד ברור: לא מדובר במשה או בכל אדם אחר. מי שאמור כעת להוביל את עם ישראל אל הארץ הוא איזו ישות רוחנית, שתביא את קולו של א–לוהים אל העם ולה יש לציית. ואם אמנם העם עושה כן, הרי שא–לוהים יסיר "מחלה מקרבך". הנה לפנינו אותן מילים שמצאנו במרה. במקום מנהיגות כריזמטית, המפתח להצלחה – הפעם בכניסה לארץ – טמון בציות לחוק. הדבר נתון באופן מלא בידיו של העם.

אם כך היה צריך להיות, אז מה השתבש?

נראה ששרשרת הנפילות של ישראל נעוצה בבקשה שלהם ממשה לאחר שמיעת הדיברות הראשונים להביא עבורו את קולו של א–לוהים (ראו שמות כ, טז–יח). במילים שלנו, עם ישראל נסוג מהמפגש הישיר עם הקב"ה ומבקש ממשה להמשיך בתפקיד המתווך. באופן מפתיע, משה מסכים.

מכאן והלאה, לאורכה של התורה, מעמדו של משה מתבסס והופך למרכזי יותר ויותר, וכך גם התלות של עם ישראל בו. ניסיון לתקן זאת נעשה באמצעות העלמת מקום קבורתו של משה, ואי מינוי מנהיג שימשיך אותו. אבל, כידוע, גם זה לא עבד. משה דורש מא–לוהים יורש, ולאחר מות יהושע, בספר שופטים, עם ישראל נכנס לסחרור שממנו הוא לא מצליח לצאת. התוכנית המקורית לא צלחה.

לאורם של דברים אלה, מתגלה שמהפכת "החכמה" בבית שני איננה באמת מהפכה אלא חזרה למצב הרצוי מלכתחילה. בהצבת לימוד התורה והציות לחוק כערך העליון עם ישראל השלים את הייעוד שלשמו יצא ממצרים – השתחררות מהתלות במנהיגים אנושיים, נביאים או כהנים. וכך אנו, עד היום, בכל לימוד תורה חווים את הפגישה הישירה עם א–לוהים. האיש משה נעלם בדפי ההיסטוריה, תורתו היא שתפסה את מקומו.

עד כאן. מעניין לצפות גם בדבריו של ד"ר חגי משגב: איך נראתה יהדות בתקופת השופטים.

0 0 votes
Article Rating

שתף מאמר זה

תגובות ישירות

Subscribe
Notify of
guest
1 תגובה
Inline Feedbacks
View all comments
אליעזר
אליעזר
4 years ago

לפי התפיסה אשר פה, הדור שעלו בבית שני היו ראוים כבר לזה, והשאלה למה? במה הם השתנו שסוף סוף הגיעו ליעד?
זהו דבר תמוה!
אולי תחילת התפיסה איך היה אמור להיות, יש להבין (וגם אולי) אבל ההמשך?