עידן הידע – זה שמאפשר לקדם כל מה שתרצה בטכניקות של 'ידע'
עידן הידע – זה שמאפשר לקדם כל מה שתרצה בטכניקות של 'ידע'
דינה גורדון, אפוק טיימס, כותבת על שיטת אוברטון, המראה כיצד אין באמת שיפוט ערכי רציני בעידן הידע, כל הנושא הוא ענין של ניסוח וצורות פעולה, כל פשע שטות או תועבה יכולים לעבור 'קידום' ולקבל לגיטימציה, להלן מתוך מאמרה:
…המודל שהגה אוברטון קיבל את השם ״חלון אוברטון״, או ״חלון ההזדמנויות של אוברטון״, מה שיכול להסביר איך נושאים שנחשבים לטאבו, או בלתי מתקבלים על הדעת, יכולים להפוך במשך הזמן ללגיטימיים. למשל איך פדופיליה מתחילה להפוך לחוקית בימים אלה במדינות באירופה, איך בעתיד אפשר יהיה להתחתן עם רובוט ומה יכול לקרות בעקבות הדיון על חוק הלאום בארץ. מצד שני, אפשר גם להבין בעזרת מודל אוברטון מדוע הצליחו להציל את חוף פלמחים מידם של יזמי נדל״ן ומדוע המחאה החברתית נכשלה, לפחות בינתיים.
לפני שנרחיב על מקרים הנמצאים על סדר היום הציבורי בישראל, כדאי להיזכר איך מתרחש תהליך אוברטון שהופך נושא לא לגיטימי ללגיטימי. לצורך כך נחזור לדוגמה שהביא בלוגר רוסי, המכנה את עצמו זוהל. הדוגמה הפכה במהירות הבזק לוויראלית בין הבלוגרים בשפה הרוסית, כיוון שזוהל שאל שאלה הזויה לחלוטין: מה דעתכם על קניבליזם?
איך עובדת השיטה
סביר להניח שאם מישהו יעז לשאול במפגש חברים או בדיונים מסביב לשולחנות עגולים ״מה דעתכם על אכילת בשר אדם?״ הוא ייתקל במבטים של תיעוב וסלידה, וכולם ימהרו להחליף את הנושא. גם בראיונות בטלוויזיה או בוועדות פרלמנטריות הנושא לא יעלה. כל דיון בו נחשב לבלתי מקובל לחלוטין. לפי אוברטון, במצב הזה, כשהנושא נחשב לטאבו, הוא נמצא בשלב של ״בלתי מתקבל על הדעת״, או בניסוח של מודל אוברטון הוא נמצא בשלב של ״אפס חלון הזדמנויות״.
אבל נניח שמישהו בעל אידאולוגיה קיצונית, איזשהו סוג של פרנקנשטיין, יאמין שקניבליזם יכול להיות דרך טובה לדלל את אוכלוסיית העולם כדי לשמור על המשאבים של כדור הארץ. אבל הנושא נחשב לטאבו, מה הוא יעשה? בשלב הראשון הוא יכנס מדענים לדיון משותף תחת הכותרת: ״אנתרופולוגיה של מנהגים אקזוטיים בפולינזיה״. הכנס יאפשר לדון בנושא הקניבליזם כי למדע מותר לחקור כל דבר. לאחר הכנס יפורסמו תקצירים וציטוטים של החוקרים שהשתתפו בו. כך למעשה מחק פרנקנשטיין את הטאבו המוחלט שהיה על הדיון בנושא, והעביר אותו מתחום ה״בלתי מתקבל על הדעת״ לתחום אפור יותר.
כדי לבסס את השלב הזה, לפי אוברטון, אי אפשר להמשיך להשתמש במונח קניבליזם בגלל האסוציאציות שהוא מעורר. חייבים להמציא לו שם יותר מכובד שיסתיר את המהות האמיתית של התופעה. כמו פושע שמחליף שם ותעודת זהות (כך בארץ למשל, מחיקת חובות הפכה ל״תספורת״). לטינית נחשבת לשפה מכובדת של אנשי רוח ולכן פרנקנשטיין בוחר במונח הלטיני ״אנתרופופגיה״.
כעת צריך לבסס מקרה מהעבר הרחוק, שישמש כהוכחה לכך ש״אנתרופופגיה״ יכולה להיות לגיטימית. למשל, בנצרות יש טקס סמלי שבו אוכלים מבשרו של ישו בתפילת כל יום ראשון. ״האם תעזו להאשים את הכנסייה הנוצרית במשהו רע?״ יטען פרנקנשטיין.
בשלב הזה כבר אפשר להזיז את חלון ההזדמנויות של אוברטון לתחום הדיון ה״רציונלי״. איך? באמצעות יצירת דיון מלאכותי של בעד ונגד הנושא. הדיון יכלול טיעונים כמו: ״לאדם יש זכות להחליט מה יאכל״, או ״אין הוכחה מדעית שאנתרופופגיה מזיקה״. לאלה שמתנגדים לתופעה כבר אפשר לקרוא ״שמרנים רדיקליים״ שמסרבים לקבל הוכחות מדעיות לכך שלאכול אנשים זה דבר נורמלי.
השלב הבא הוא לפרסם את הנושא בציבור הרחב דרך סרטים או שירים. למשל קליפ חדש של ליידי גאגא בשם ״Eat me baby״. כעת הנושא כבר בכותרות ומתפשט בכלי התקשורת, וחלון ההזדמנויות של אוברטון יכול לעבור מהשלב ה״פופולרי״ לשלב האקטואלי. אולי לוביסטים יתחילו לדחוף קדימה חוק שכותרתו ״איסור של איסור אכילת אדם״.
עד כאן התסריט ההזוי של הבלוגר הרוסי שמראה איך אפשר להשתמש במודל של חלון אוברטון כדי להכשיר כל תועבה. אבל האם הוא באמת כל כך הזוי?
הולנד מכשירה פדופילים
אם אתם בין אלה שחושבים שפדופיליה היא תועבה מוחלטת, מסתבר שלפי חלון ההזדמנויות של אוברטון, במדינות מסוימות היא כבר בשלב מתקדם שמכשיר את התופעה של יחסי מין בין מבוגרים לילדים.
בהולנד, שנחשבת בעיני רבים למדינה הליברלית ביותר באירופה, פסק בית משפט ב-2006 שמפלגת ״אהבת אחים״ רשאית להשתתף בבחירות. לפי המצע של המפלגה הם מתכוונים להתיר יחסי מין עם ילדים מגיל 12, במקום מגיל 16, להתיר החזקת תמונות ו/או סרטי פורנוגרפיה של ילדים. השופט קבע בפסיקתו: ״יש לראות את חופש הביטוי, וחופש ההתאגדות כיסודות הדמוקרטיה ולמפלגת ׳אהבת אחים׳ יש גם זכות לחופש כזה״.
גם בשבדיה תומכים בהחזקה והפצה של פורנוגרפיה עם ילדים. ריק פאלקווינגה, מייסד המפלגה הפיראטית בשבדיה טען בטקס ייסוד המפלגה ב-2010 שיש לעגן בחוק פורנו של ילדים. לדעתו חוק נגד פורנו של ילדים נועד לפגוע בחופש הביטוי באינטרנט. אם חושבים שפאלקווינגה אולי נמצא בשוליים הפוליטיים הקיצוניים, הרי שאגודת העיתונאים בשבדיה, שבוודאי נמצאת יותר במרכז, פרסמה תמיכה בעמדתו של פאלקווינגה בטענה שהגבלה על פורנוגרפיה עם ילדים עלולה בעתיד לגרום לצנזורה על יצירות אמנות שונות שבהן מופיעים ילדים.
גם הפרלמנט היפני אישר ב-2011 חוק המתיר תיאורים מיניים בוטים של ילדים בקומיקס היפני (מנגה), באנימציה ובגרפיקה ממוחשבת, לפי סוכנות הידיעות AP.
עכשיו כבר עלינו עוד שלב בסולם אוברטון, וגם האקדמיה הצטרפה לחגיגת הפורנו. באותה שנה התפרסם בג׳ורנל Archives of sexual Behavior, מחקר של דיאמונד (Diamond) ואחרים, לפיו ניצול מיני של ילדים פחת בצ׳כיה לאחר שהחוק התיר אחרי 1989 החזקה ושימוש בפורנו של ילדים.
לפי החוקרים, ממצאים אלה תואמים לכאלה שהתקבלו בדנמרק וביפן. כל החוקרים האלה לא מדברים כמובן על פורנו עם הילדים הפרטיים שלהם או על ילדים אמיתיים אחרים, אלא בינתיים רק על ילדים וירטואליים. לא כל החוקרים מסכימים למסקנות המחקר הזה, אבל הנה, הנושא הופך בהדרגה ליותר לגיטימי והוא מעורר דיון אקדמי נרחב.
השלב הבא, לפי חלון אוברטון, הוא שינוי השם, ואכן כך קרה. ב-2011 התקיים בבולטימור, ארה״ב, כינוס בהשתתפות אנשים מתחום הרפואה. באותו כינוס השם ״פדופיליה״, שנושא קונוטציה שלילית, כבר נמחק והתופעה קיבלה שם אלגנטי יותר: ״אנשים הנמשכים לקטינים״ (מזכיר לכם את מקרה האנתרופופגיה?). הקריאה שיצאה מהכינוס כבר דורשת שלא לראות בפדופילים פושעים או סוטים: ״לא צריך להניח שמבוגרים שנמשכים לקטינים מתעללים בילדים, או שהדחפים המיניים שלהם אינם נשלטים״. כך שאם בעתיד פדופילים יוגדרו כ״בעלי נטייה מינית מסוימת״, כמו שמגדירים באופן ניטרלי ״סטרייטים״ או ״הומוסקסואלים״, פדופיל יוכל להיות מורה מחנך בכיתה א׳.
מה מבדיל אדם מרובוט
לפני כמה חודשים התבשרנו שתוכנת מחשב עברה את מבחן טיורינג. כלומר לתוכנה הספציפית הזו יש בינה מלאכותית ומי שמשוחח איתה בצ׳ט או בטלפון משוכנע שהוא משוחח עם אדם אמיתי. אם יש לה בינה, אולי יש לה גם רגשות? מאסאיושי סון, מנכ״ל חברת SoftBank היפנית הודיע ביוני 2014 שחברתו הצליחה לפתח רובוט עם רגשות, נכתב ב-Business Journal של קנזס.
אם כבר יש תוכנה או רובוט עם רגשות, אולי אפשר לפתח איתם מערכת רומנטית? כך בדיוק קרה לתיאודור טומבליי בסרט ״היא״ (2013) שהיה מועמד לחמישה פרסי אוסקר (זוכרים את Eat me baby של תומכי הקניבליזם?).
אם כמו כל זוג, תיאודור וסמנתה גם ירצו לצאת לחופשה רומנטית, גם זה כבר אפשרי היום. ביפן הזדרזו לענות לצרכים הרומנטיים של גברים שיש להם בנות זוג וירטואליות. בעיר הנופש אטאמי, הכינו חבילות נופש לגברים שבאים לנפוש עם בנות זוג וירטואליות. בחודש הראשון לקידום הקמפיין, ביולי 2010, הגיעו לעיר לא פחות מ-1,500 גברים, לפי הוול סטריט ג׳ורנל. הגברים שהגיעו היו אמיתיים, אבל בנות הזוג שלהם היו דמויות על מסך המחשב מתוך משחק הווידיאו היפני LovePlus.
אולי לאחר חופשה כל כך רומנטית, יהיו אנשים שירצו להתחתן עם בת הזוג הווירטואלית, במיוחד אם היא תושתל בתוך רובוט יפה תואר? גם זה כבר לא כל כך רחוק מהמציאות, לפי חוקר הבינה המלאכותית דיוויד לוי מאוניברסיטת מאסטריכט בהולנד, שפרסם את הספר Love and Sex with Robots (2008) . לוי צופה שבסביבות 2050 נישואים בין בני אדם ורובוטים כבר יהיו חוקיים, ומדינת מסצ׳וסטס בארה״ב תהיה הראשונה שתאפשר לאדם ולרובוט להישבע אמונים זה לזה בברכת החוק.
בינתיים יש משפטנים שלא מבזבזים זמן, וכבר קוראים להכין את המערכת המשפטית לאפשרות הזאת (וכבר הגענו בדהירה מהשלב ה״לא יאומן״ בחלון ההזדמנויות של אוברטון, לשלב החקיקה). ג׳אנט בטל, עורכת דין בריטית, וג׳ונתן הרינג, פרופ׳ למשפטים מאוקספורד, פרסמו מאמר (2014) באתר הבריטי Family Law Week, בו הם בוחנים ברצינות תהומית את השאלות המשפטיות שעולות מהאפשרות הזאת. למשל באיזה גיל יהיה מותר לרובוט להתחתן? אולי אפשר יהיה להתייחס לגודל הזיכרון שלו במקום לגילו? ומה אם רוצים להתגרש? איך יחלקו את הרכוש? בינתיים אין תשובות לשאלות האלה שהפכו ללגיטימיות.
גם בישראל רואים לא מעט דוגמאות להרחבת ״חלון ההזדמנויות של אוברטון״, למשל כאשר ועדת השרים לחקיקה אישרה לפני כמה חודשים את הצעת החוק של ״מוות במרשם רופא״. לפי חוק זה חולה שמוגדר כ״נוטה למות״ יוכל לקבל מרשם לסם מרדים ממית והרופא לא יישא באחריות פלילית. אם נתבונן על זה מתוך המודל של חלון אוברטון, הרי שבעצם האפשרות להתאבד הופכת מעבירה לאפשרות שכבר עברה תהליך של חקיקה. בינתיים אמנם רק בתנאים מגבילים מאוד.
עוד חלון שנפתח לאחרונה בישראל הוא חקיקה של הזנה בכפייה של עצירים מנהליים ששובתים רעב. האכלה בכפייה עומדת בניגוד לכל האמנות הבין-לאומיות של אתיקה רפואית והיא הוכרזה כסוג של עינוי שאסור לרופאים להשתתף בו. גם בתקנות האתיקה הרפואית הישראלית נאסר על רופאים להשתתף בהזנה כפויה. חלון ההזדמנויות שנפתח פה, הוא דו כיווני: ראשית, אפשר לכפות על רופאים לפעול בניגוד לאתיקה הרפואית, ושנית, ניתן לצפצף על אמנות בין-לאומיות שישראל חתומה עליהן…
מדוע קמים מכוני חשיבה?
אחת השיטות המקובלות להזזת חלון אוברטון כדי לקדם אג׳נדות פוליטיות היא הקמת מכוני חשיבה. המכון מפיץ מסמכים רבים, עטופים בדיונים אקדמיים מדעיים (השלב הראשון בחלון אוברטון), וכך מקדם אג׳נדה חברתית או מדינית מסוימת. לפעמים מכוני החשיבה אפילו ״מגדלים״ בתוכם קבוצות של אנשים שכאשר יגיעו יום אחד להיות פוליטיקאים בעמדות של קבלת החלטות, יביאו איתם את תפיסת העולם שהוטמעה בהם.
דוגמה לכך היא ההחלטה של הנשיא האמריקני ג׳ורג׳ בוש לסיים את מלחמת המפרץ ב-1991, שנתפסה על ידי חלק מאנשי הממשל כטעות מרה. אותם אנשי ממשל ניאו-שמרנים רצו שהמלחמה תימשך עד שסדאם חוסיין יסולק לחלוטין. בשלב הראשון הם החלו לכתוב דוחות שמציעים תחלופה למדיניות השלטת. כך, לאחר המלחמה כתב פול וולפוביץ, שהיה תת שר ההגנה, את ״דוקטרינת וולפוביץ״ שקראה לפעולה אמריקנית חד צדדית, וריצ׳ארד פרל פרסם דו״ח ב-1996 שקרא לסילוק בכוח של סדאם חוסיין מהשלטון, לצד הצעות לשינויים במזרח התיכון.
ב-1997 אותם ניאו-שמרנים הקימו את מכון החשיבה PNAC, שמטרתו המוצהרת הייתה לשמור על בטחון ארה״ב בעולם, תוך שימוש בכוח צבאי. ב-1999 שלחו חלק מחברי המכון מכתב לנשיא קלינטון שהפציר בו לצאת למלחמה בעיראק. כמה חודשים לאחר מכן הם שלחו מכתב דומה לחברי סנאט. כך ניסה מכון החשיבה להזיז את חלון אוברטון.
כשג׳ורג׳ בוש הבן נבחר לנשיא בשנת 2001, כמה אנשים שהאמינו במדיניות החדשה אף הוצבו בעמדות מפתח בממשל, כמו שר ההגנה דונלד ראמספלד וסגנו, פול וולפוביץ. אחרי ה-11 בספטמבר מכון PNAC שלח מכתב נוסף לבוש שקרא לסלק את סדאם חוסיין מהשלטון, ובוש הבן אכן יצא למלחמה בעיראק.
גם בישראל ניתן לחוש לפעמים בתהליך דומה. בשני העשורים האחרונים צצו כמה מכוני חשיבה הנתפסים כימניים, כמו מרכז שלם, המכון לאסטרטגיה ציונית, מכון ירושלים לחקר שווקים ועוד. מרכז שלם אף הפך להיות מרכז אקדמי המכשיר לתואר ראשון סטודנטים שאולי ישתלבו מאוחר יותר בתפקידים במשרדי הממשלה השונים, ויביאו איתם את האידאולוגיה שצמחו לתוכה. באופן דומה קמו מכונים בעלי אג׳נדה שמאלנית, כמו מרכז אדווה, ״מולד״ ומרכז חזן במכון ון ליר.
והנה דוגמה קצת שונה. קשה להאמין, אבל קבוצה של תלמידי תיכון היא זו שהתחילה ב-2008 את המאבק הציבורי למניעת בנייה של כפר נופש בחוף פלמחים. כאשר התברר להם שמתכוונים לבנות על רצועת החוף כפר נופש ענק, הם התחילו בפעולות מחאה שקטות אבל עקשניות: לינה על החוף במשמרות, כתובות מחאה על הגדרות בחוף והפצת עלוני הסברה ברחובות.
לפי חלון אוברטון, זהו השלב הראשון בחלון ההזדמנויות. התלמידים לקחו נושא שהוא כביכול סגור ומוגמר, והפיצו בציבור, כמו החוקרים ממכוני החשיבה, מידע ואינפורמציה כדי להזיז את חלון ההזדמנויות.
כאשר הצטרפו למאבק ארגוני ירוקים ואזרחים רבים שתמכו ברעיון, החלון כבר זז שלב נוסף לקראת דיון ציבורי רציונלי, וכאשר מיכה לינדנשטראוס, מבקר המדינה דאז, פרסם דוח חמור שבו הצביע על ליקויים במכרז למכירת הקרקע של החוף, חלון ההזדמנויות כבר היה בשלב האקטואלי וגם פוליטיקאים כבר היו בשלים להצטרף למאבק.
לפי המודל של חלון אוברטון פוליטיקאים בדרך כלל לא יוזמים שינויים רציניים אם הם חוששים שהיוזמה שלהם תסכן את הכסא שלהם בבחירות הבאות, או שאין לשינויים האלה תמיכה רחבה בציבור. כך, לאחר שהמאבק הציבורי כבר הגיע למרכז חלון ההזדמנויות, הדיון על כפר הנופש הגיע לוועדת הפנים של הכנסת ואחר כך לדיון בממשלה. בסופו של דבר הוחלט בדצמבר 2014, שהחוף יוכרז כגן לאומי וכל התכניות של יזמי הנדל״ן במקום יבוטלו.