אחת הצפרדעים בביצה הפייסבוקית, שמדי פעם מבליח עם פיליטון חצי מקורי, הוא עידן חדש.

הפעם הוא מתיימר 'לנפץ' את טיעון העד, והוא בהחלט מצליח לשכנע את המשוכנעים, כל בחורי הישיבה שנעשו למשכילים דרך ויקיפדיה, מריעים ומוחאים כפיים. עדת המעריצים כבר הציעו בתגובות מועמדות לפרס נובל, הספד על כך שהאקדמיה מפסידה חוקר דגול, תשואות ובלונים, זיקוקים ונישוקים.

אבל, מה לעשות, בחיים, גם כשמנשקים צפרדע הוא לא הופך לנסיך.

אז תמשיכו שם להתנשק אחד עם השני, ואנחנו נעשה סדר.

ובכן, מדובר במניפסט של בורות, שקשה לדעת מאיפה להתחיל להתייחס אליו. הוא פשוט נעדר ידע בסיסי במקצוע ההיסטוריה ובכל תחום חשיבה מינימלי.

ואכן, קורס בסיסי לכתיבה באקדמיה או שלא באקדמיה, לא היה מזיק, כי כאמור, מדובר בבליל של אמירות ללא שום רצף וסדר, קפיצות לוגיות וקפיצות עניניות, קצת כמו דרשת בר מצוה שמכינים לבד, אז כשאתה חוזר בשאלה, אתה צריך לעבוד גם על הקטע הזה. שיהיה מישהו שיוכל לבחון ברצינות את מה שאתה אומר…

כן, זה מאד שנון לכתוב "פוררתי עד דק את הנחת היסוד הראשונה", או "טיעון המסורת הפך לנסורת", אבל אתה לא יכול להסתפק בזה, צריכים שיהיה גם קצת תוכן בין הכותרות… גם אם קהל העוקבים שלך מורכב מאנשים שפרשו מעסקי הטקסטים עקב דיסלקציה, ולכן גומלים לך באייקון. יש חיים מחוץ לבועה שלך.

שו הדא טיעון העד?

 הכינוי 'טיעון העד' הוא כינוי מודרני מהשנים האחרונות, שכל אחד יכול להכניס בו את את הצורה בה הוא רואה את האמונה, הנוצרים כמובן מכניסים בתוכו את האמונה בתחית ישו. כך שאין טעם להיכנס לדיון איזה אנשי קש נכנסים תחת המטריה של כותרת מלאכותית שכזו. השאלה היא על מה מבוססת האמונה היהודית.

ידידינו העידן יודע על  טיעון העד מתוך ויקיפדיה, והוא מונה כמושבע ועומד את השמות המצוטטים בויקיפדיה לפי אותו הסדר, זה נחמד, אבל לא מספיק. כל התוכן של 'פוסט הניפוץ' מגובב מויקיפדיה או ממקורות דומים שנכתבו ע"י תועמלנים בעלי השכלה גוגלאית (מעניין שאף פרופסור למקרא לא פותר את כל הבעיות ההיסטוריות בשיטת התיק-תק של עידן חדש…), אשמח לקבל מידע כמה ספרי מחקר בהיסטוריה ובהיסטוריה מקראית קרא העידן כדי להתעסק בנושא. וחבל. שגיאות מביכות ולא נעימות.

כשאדם מתיימר 'לנפץ' משהו, ועל הדרך הוא כותב שבניהו בן יהוידע שימש ככהן במקדש (ראה בהמשך), זה מייצג את הרמה ואת הגישה. הכרזה כזו מהותית ועקרונית, זלזול באינטלגנציה של כ"כ הרבה אנשים, ואין אפילו מקור אחד מעבר לגוגלאות מצויה. ספר? מחקר? מי צריך את הדברים האלו?

בעיה מרכזית במאמר, היא שהכותב אינו מבדיל בין דיון ב'טיעון העד', ובין טענות נגד האמונה שאינן קשורות לטיעון העד, או גרוע מכך, מופרכות בעצמן על פי הטיעון.  – למשל "יש דעות שמתן תורה התרחש במאה ה21 לפני הספירה – איך יכול להיות שלא יודעים מתי התרחש", ובכן, ה'דעות' האלו אינן איזו דעה ביהדות, אלא סתם קשקוש שמישהו העלה, מישהו שלא מקובל לא על המחקר ולא על הדת, אז איך העובדה שמישהו קשקש משהו יוצרת 'הפרכה' לטיעון העד. טיעון העד מתיימר להוכיח שההתגלות כן התרחשה בזמן המתואר, אז ההפרכה של עידן חדש היא שמישהו אמר שלא. יופי. חתיכת ניפוץ.

על מה מבוססת האמונה?

מכיון שהכותב מייחס את טיעון העד או גירסא כל שהיא שלו, (שכמובן מנותצת ומופרכת על ידו לרסיסים ולרסיסי רסיסים, בקלות יתרה, בעצם עוד לפני שהתחיל לכתוב), לאתר רציו. אקח לעצמי את הזכות להסביר כאן במלים קצרות את הבסיס לאמונה.

איך בכלל  יודעים מה התרחש בעבר, לפני אלפי שנים? או שמא לא יודעים?

התשובה היא שכן, אנחנו יודעים על הרבה דברים שהתרחשו בעבר, לפני אלפי שנים, והידיעה שלנו ברורה ומוצקה. ידיעה שאדם שמטיל בה ספק נחשב כלא שפוי, קוראים לזה היסטוריה. נעים להכיר היסטוריה – עידן חדש, עידן חדש – היסטוריה, תלחצו ידיים, ועכשיו נשב לדבר.

היסטוריה, היא בפשטות, מה שהתרחש בעבר. על המאורעות הללו אנחנו קוראים בספרי היסטוריה, שהם מצידם מעתיקים ספרי היסטוריה קדומים. אבל איך יודעים שההיסטוריה מתארת משהו שבאמת אירע?

המיתוס של היוצבשי"ם והגוגלאים שעברו קורס מזורז להשכלה בויקיפדיה, הוא, שההיסטוריה נוצרת ע"י הצלבה של מקורות מארצות שונות עם ממצאים ארכיאולוגיים, כל בור מתאר כיד הדמיון הטובה עליו, איך ה'מדע' כותב את היסטוריה.

האמת היא שההיסטוריה היתה עובדה מוצקת וברורה לכל האנושות התרבותית, עוד לפני שהומצא בכלל מקצוע הארכיאולוגיה. ולחלקים גדולים מההיסטוריה אין שום 'אימות' ארכיאולוגי. ההיסטוריה מבוססת על ספרות היסטורית, שכל עם סיפר על ההיסטוריה שלו (הרחבה בהמשך). בספרות הזו באו גם הרבה אגדות ואמונות טפלות ואף שקרים, ובכל זאת מתוכה התגבשה ההיסטוריה.

איך זה יכול להיות?

מכיון שכולנו קוראים עיתונים וגם חדשות אינטרנטיות, הרי אנחנו עושים את הסינון הזה כל הזמן. לכל אתר ולכל עיתון יש אג'נדה שצורחת לשמים, אין אדם אובייקטיבי, גם באקדמיה יש אסכולות עם אג'נדות מאד ברורות. ועדיין, אנחנו מצליחים לחיות ולשרוד עם זה.

זה מאד פשוט, ההנחה היא שאדם מעוות ומנפח כל מה שהוא יכול, אבל יש גבול ליכולת השקר או הדמיון של האדם. יש אירועים מרכזיים ובסיסיים שבהם אי אפשר לשקר לאותם אנשים שחיים בתוך המאורעות. העיקרון הזה מנחה אותנו 24/7 מול המדיה. נחום ברנע יכול להציג כל התרחשות כשואה נוראה שנתניהו מביא עלינו, אבל הוא לא יכול להמציא אירוע מתמשך ומרכזי של נפילת טילים על תל אביב, בדיוק כמו שישראל היום שמציג כל דבר כהישג מופלא של נתניהו, לא יכול להכחיש אירוע כזה במדה והתקיים. כי זה דבר שבהכרח מליון איש יודעים אותו מידיעה אישית במדה והתרחש, ומליון איש יודעים שלא התרחש במדה ולא התרחש.

כשאנחנו קוראים את הרודוטוס, או יוספוס, או מנתון, או כל היסטוריון קדום אחר, יש לנו קנה מדה, באיזה דברים הוא יכל לשקר או לטעות או לדמיין, ובאיזה לא. כמובן שיש תחום אפור, שם תמיד ההיסטוריונים מתווכחים, אבל יש דברים שהם מחוץ לתחום האפור. בהמשך נדגים, אבל זה העיקרון. היסטוריון שכותב בזמן המאורעות או בקירוב לו לא יכול לכתוב מה שבא לו. ובמדה והוא יעשה כך ייחשב למשוגע וספרו לא יועתק ולא ישרוד. על זה בנויה ההיסטוריה. וכן, גם לידיעות אחרונות וגם לישראל היום, יש מגבלות השקר.

אפילו לתקשורת הפלסטינאית יש מגבלות לשקר, כל עוד מדובר על הדור הזה, במציאות שלנו, הם לא יכולים  להמציא מלחמות שלא היו ולא נבראו. הם יכולים לשקר רק לגבי העבר הרחוק. וזו נקודה חשובה, היסטוריה היא בעלת ערך רק אם נכתבה באיזור זמן המאורעות. כי אם אני מספר סיפור על לפני אלף שנים, אני יכול לספר מה שבא לי. אבל אם אני מספר על מה שקורה בתקופתי, כמו ישראל היום, כמו ידיעות אחרונות, וכמו כל היסטוריון, אני מוגבל, אני יכול לנפח, להוסיף פרטים, לנסות לטשטש, אבל לא לשנות אירועים מרכזיים שיש להם השלכות על כל העם.

האמונה בנויה על כך, שספר התורה, היה הספר המקודש על כל העם, ולכן לא יכל להכיל תיאורים שסותרים דברים בסיסיים שכל העם ידע. לא יכל להמציא להם סיפורים על יציאת מצרים התגלות ונדודים במדבר, אירועים שארכו ארבעים שנה, שלא היו ולא נבראו.

האמונה בנויה על כך, שספר התורה היה מקודש ומפורסם כבר בראשית ימי ישראל בארצו. כפי שמתארים ספרי הנביאים.

כיום, עם הצטברות עשרות אלפי תעודות וממצאים מכל העולם העתיק, ניתן לקבוע בבירור שהתורה התחברה בתקופת הברונזה, לפני כיבוש הארץ, כפי שניתן לראות בהרחבה בסדרה זו. כל סוג של מבדק לקדימה מול איחור, מביא תמיד אותה תוצאה, ואני מזמין את עידן חדש להציע כל סוג מבדק שירצה לזמן כתיבת התורה.

אבל גם לפני שהתפתחה הארכיאולוגיה, ניתוח פנימי של התוכן ההיסטורי בתורה, מוכיח את קדמותה לנביאים, לפי קריטריונים היסטוריים פשוטים. וגם עליהם הרחבה בסדרה הנ"ל.

אך האמונה לא נבנתה על הטיעונים האלו. היא פשוט תמיד היתה שם, מאז שהתרחשו הספרים ונכתבו האירועים, אף אחד לא הטיל ספק בכך שהם מייצגים את ההיסטוריה האותנטית של העם. בכדי לטעון כך צריכים להאמין בקונספירציה רחבת היקף של שכתוב המיתוס הלאומי. אין שום דוגמא להתרחשות כזו בשום עם, לא של שכתוב המיתוס הלאומי, ולא של שכתוב קונספירטיבי בכתבי קודש בכאלו סדרי גודל. כפי שניתן לקרוא למשל כאן. ובודאי לא קונספירציה שתעבור בשקט מופתי בלי שיהיה אפילו ציוץ אחד של איזה כת כל שהיא, (העם היה מפולג כמעט כל שנות קיומו ביריבות דתית) על כך שמישהו שינה את כתבי הקודש.

כמו כן, יש תיעוד נרחב בנביאים לקיומה של התורה ולקיום המצוות. כפי שניתן לראות בסדרת המאמרים הזו.

המשמעות של המשפט "אב לא ישקר לבנו", הוא לא שאב תמיד אומר לבן את כל האמת, אלא שקונספירציות לא עובדות במציאות. כל תיאוריות הקונספירציה, או לפחות רבות מהן, מעלות שאלות מעניינות, ומביאות כל מיני תימוכין  ומסמכים ועדויות. הבעיה היא שזה פשוט לא עובד, חברות לא יוצרות תיאוריות קשר כדי לעבוד על עצמן, אבות לא משקרים לבניהם בצורה של תיאוריית קשר.

לכן ברור גם שהברית החדשה והקוראן, מספרות סיפור היסטורי ביסודו. מעניין שאף אחד לא שואל אולי לא היה מוחמד או אולי לא היה ישו והסיפורים המציאו אותם. כי זה הזוי ולא מציאותי, היו אנשים כאלו, והם סחפו המונים, ותלמידיהם כתבו את הספרים אודותם.

אבל כאן ישנו הבדל בין כל ספרות הדתות והכתות העולמיים, לבין ספר התורה. שספר התורה בנוי בצורה שונה מכולם, הוא  מתאר מאורעות לא טבעיים שהתרחשו כאירועים מרכזיים באומה, לא כאפיזודות בפני קבוצה, מופתי במה. (הרחבה: כאן וכאן, וכאן על נסי הנצרות). שום ספר לא מתאר וגם לא יתאר שעם שלם הלכו במדבר, במקום שאין דרך לאכול, והיה להם מן, לכל העם, ארבעים שנה. ושום עם לא יתאר התגלות של אל לכל העם – בתיאור היסטורי. כמובן שכשמספרים אלף שנה לאחור אפשר לספר מה שרוצים.

סיכום הקטע האחרון

1. יש ידע מוצק על העבר – קוראים לו היסטוריה.
2. הוא נתפס כאמיתי באופן כללי משום שהוא משקף זכרון קולקטיבי של עם, הוא יכול להיות שקר רק באמצעות קונספירציה – תיאוריית קשר.
3. המשמעות של 'באופן כללי' הוא שבפרטים אפשר לטעות או לשקר, אבל לא באירועים מרכזיים.
4. הערך של ההיסטוריה הוא כאשר היא נכתבת בקרבת זמן המאורעות ומקובלת על העם שבקרבו נכתבת
5. גם המיתוסים של דתות אחרות, כשנכתבו בזמן סביר מן המאורעות, משקפים מציאות היסטורית באופן כללי.

על כל זה אין שום ויכוח בין אנשים שפויים.

הויכוח על התורה מתחיל משתי נקודות קריטיות:

1) דוקא משום שהתורה מתארת נסים והתגלות כמרכיב בסיסי ומרכזי ואירועים שכל העם חווה, אדם שמניח את המטריאליזם כהנחת יסוד לא יכול לקבל את התיאור הזה כתיאור היסטורי. הוא חייב לספק הסבר אלטרנטיבי. דוגמאות כאן, וכאן.

2) במקרה של התורה הרבה חוקרים כן הניחו התרחשות של תיאוריית קשר, התיאוריה הזו נוצרה בגרמניה ונבעה בצורה ברורה ומפורשת מתוך יחס 'מיוחד' ליהודים ושקונספירציות תואמות לאופי שלהם, (מקורות היסטוריים כאן וכאן).

תיאוריית הקשר הזו הופרכה ע"י חוקרים ישראלים,(דוגמאות כאן), אך אומצה מחדש בחלק מהאקדמיות באירופה, ומהר מאד פשטה גם לחלק מהאקדמיות בארץ (מזוהה בד"כ עם האסכולה התל אביבית). הדעות הרווחות באקדמיה הינן קיצוניות לפי כל קנה מדה, בהזדהות עם השמאל והפרוגרסיבים, ולכן אין כל פלא בדבר (להרחבה).

כשמקלפים את כל הטיעונים למיניהם, תמיד חוזרים לאותן שתי הנקודות:  1) לא יכול להיות שהיו הנסים האלו ושיש אלהים והוא התגלה, נו בחייך. 2) אבל יכול להיות שהיו כהנים שהמציאו כך וכך ולקחו את הספר וערכו אותו בפעם השמינית וכו'.

אז בשתי הנקודות האלו צריכים להתמקד כשרוצים להפריך את הבסיס של האמונה. באתר רציו יש מאות מאמרים שעוסקים בתחום בהרחבה ובפירוט, ומובאים בהם מאות ואלפי מקורות מספרות מדעית, וממאמרים מדעיים. תקרא ותתמודד.

עד כאן בעניני הניפוץ, כעת ניגש למאמר…

ציטוט א:

יש בידינו מיליוני עדויות לאירוע ההתגלות ההמוני – ובנוסף: הן ברורות ומפורטות

‏קיים רצף מסירה של העדויות מאז ועד היום – ובנוסף: הן נשמרו בדייקנות וללא שינוי"

התייחסות:

מדובר באיש קש וקשקוש מקושקש

לא נטען שיש בידינו מליוני עדויות

אלא שהיו לאירוע מליוני עדים

מליוני העדים האלו הם השופטים שלא יאפשרו לסיפור כזה – עליהם עצמם להיכנס בשקר, רק קונספירציה יכולה לשתול סיפור שנוגע למליוני אנשים.

אין שום 'עדויות' סודיות שנמסרו ברצף או בדייקנות ובלי שינוי, זה סתם שימוש מניפולטיבי ומגוחך במונח 'עדות', מה שרלבנטי הוא לא צבע החולצה של השודד, אלא עצם התקיימות האירוע.

כמו כל האירועים ההיסטוריים המרכזיים, היו להם השלכות על מליונים, ולכן תהליך העברת הסיפור, מלווה בשיפוט של מליוני אנשים.

ההיסטוריה האמריקאית, למשל, מסתמכת על תיאורים של היסטוריונים אמריקאים. שהוכרו ע"י החברה בה חיו כהיסטוריונים ולא כזיפנים. מליוני אנשים ידעו מה התרחש במלחמת העצמאות של ארה"ב ולאחריה, והם אלו שאישרו את הסיפור ההיסטורי באופן כללי. גם אם יש בו טעויות בפרטים.

ציטוט ב':

הפילוסוף  דייויד יוּם החליש את כל טיעוני הניסים של הדתות, בהבנה שהאמון בהם נובע רק מקדמותם, ואילו ניסים בני ימינו יידחו בקלות כל עוד לא הוכחו באופן יוצא דופן….

מאחר ולא מדובר באירוע היסטורי סביר, אלא בכזה המתבסס על תופעה על־טבעית…

התייחסות:

האמירה שמיוחסת כאן ליום לא נכונה, אנשים שמאמינים בדתות מאמינים גם בניסים בני ימינו.

הדרישה להוכחה יוצאת דופן לנס, היא שגיאה לוגית, כפי שתוכל לקרוא כאן, ואף כאן וכאן).

והאמירה ש"לא מדובר באירוע היסטורי סביר", היא הנחת המבוקש, ונובעת מהנחת המטריאליזם כהנחת יסוד. מה שלא תורם לדיון כלום.

ציטוט ג':

"אחד היתרונות העיקריים של ריבוי עדויות, הוא היכולת להצליב מידע ביניהן. כבר בתורה נכתב 'על פי שני עדים או על פי שלושה עדים יקום דבר', ובמשנה מפורטות הלכות רבות בדיני קידוש החודש, עדים זוממים ועוד, על אופן החקירה והעימות בין עדויות. הבעיה היא שאין שום אפשרות להצליב או לעמת את העדויות על מעמד הר סיני. הסיבה פשוטה. יש בידינו עדות אחת בלבד: העדות של התורה, ורק *בתוכה* מסופר על מיליוני עדים".

התייחסות:

שוב איש קש, הדוגמאות ההלכתיות באות כביכול 'להסביר' והן לא רלבנטיות, הצלבת מידע של עדים באה כשרוצים לדעת בדיוק את פרטי האירוע ומי אשם ברצח. כשמדובר על התגלות אלהית או על אכילת מן ארבעים שנה, אין שום משמעות להצלבה.

התוקף ההיסטורי של הסיפור בתורה, הוא שכדי להתקבל היה חייב להתאשר ע"י מליוני עדים שידעו בהכרח האם הסיפור היה או לא היה.

וגם לא נכון שרק התורה לפנינו, הרי הנביאים קדשו את התורה והעידו על אמיתותה. וכבר ספר יהושע מדבר על תורת  משה כספר אלהי 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'.

ציטוט ד':

ניקח כדוגמה את אלכסנדר מוקדון כאירוע היסטורי. הוא הותיר אחריו שורה של עדויות בני הזמן. קליסתנס, היסטוריון החצר שלו כתב עליו, לאחר מכן תלמי הראשון שהיה אז קצין כתב מהזוית הצבאית ובהמשך הסופר החיצוני קלייטרכוס שאסף עדויות חיילים. כמוהם עוד מקורות רבים שנכתבו כל אחד מזוית שונה. כך יכול ההיסטוריון המודרני להשוות, לעמת ולהצליב מידע ביניהם.

התייחסות:

קשה להחליט אם מדובר בשקר או בסתם בורות, אבל מה שברור שהדברים שנכתבו כאן רחוקים מן האמת, ורק ממחישים איך באמת עובדת היסטוריה. במציאות, לא בסיפורי התועמלנים שפדחתם עדיין לא התקררה מהכיפה שהשליכו.

פשוט נצטט מתוך ויקיפדיה ערך "אלכסנדר הגדול":

עיקר המקורות העתיקים על אלכסנדר נכתבו על ידי היסטוריונים יוונים ורומאים. מקורות פרסיים כמעט שלא שרדו.‏[62]

המקורות הראשונים שנכתבו על ידי אנשים שהכירו את אלכסנדר או התבססו על ראיונות עם עדי ראיה אבדו, למעט כמה כתובות וקטעי מכתבים בעלי מהימנות מפוקפקת. בני דורו שכתבו עליו הם: קליסתנס, תלמי הראשון, אריסטובולוס מקסנדריה, נארכוס. מקור נוסף בן הזמן הוא ספרו של קלייטרכוס, שלא התלווה למסע, אך אסף מקורות זמינים רבים. המקורות העיקריים ששימשו אותו הם חיבורו של קליסתנס‏[63] וראיון של עדי ראיה. עבודתו עמדה בבסיס חיבורו של טימגנס, שהשפיע רבות על היסטוריונים אחרים שעבודתם שרדה. אף אחד מהחיבורים האלה לא שרד עד ימינו, אך חיבורים מאוחרים יותר מתבססים עליהם.

חמשת המקורות העתיקים ששרדו עד היום הם חיבוריהם של אריאנוס, קווינטוס קורטיוס רופוס, פלוטרכוס, דיודורוס מסיציליה, יוסטינוס:

אנבסיס של אלכסנדר ("מסעו של אלכסנדר" ביוונית), שנכתב על ידי ההיסטוריון היווני אריאנוס, ששירת את האימפריה הרומית, נכתב במאה ה-2 לספירה. הספר מתבסס בעיקר על חיבורו של תלמי ובמידה פחותה יותר על חיבוריהם של אריסטובולוס ונארכוס. בדרך כלל זה נחשב לאחד החיבורים המהימנים ביותר על אלכסנדר ששרדו מהעת העתיקה.‏[64]

היסטוריה של אלכסנדר הגדול היא ביוגרפיה בת עשרה ספרים, מתוכם שרדו רק שמונה האחרונים. פרי עטו של ההיסטוריון הרומאי קווינטוס קורטיוס רופוס. החיבור נכתב במאה הראשונה לספירה. קורטיוס מתבסס בעיקר על קלייטרכוס וטימאוס. ייתכן שחלק מהמידע שאוב מחיבורו של תלמי.

חיי אישים, אלכסנדר וקיסר, נכתב על ידי ההיסטוריון היווני פלוטרכוס במאה השנייה לספירה והוא מבוסס בעיקר על אריסטובולוס ועל קלייטרכוס.

ביבליותקה היסטוריקה, ספר 17, חיבורו של ההיסטוריון דיודורוס מסיציליה מבוסס על עבודתו של טימאוס וייתכן שהיה לו גם מקור שנכתב על ידי אחד משכירי החרב היווניים של דריווש.‏[65] כמו כן מספר דיודורוס על חייהם של פיליפוס ושל הדיאדוכים.

סיכום להיסטוריה של טרוגורס, ספרים 11 – 12, יוסטינוס. ספרו של יוסטינוס הוא המרושל והפחות אמין מכולם.‏[66]

קיימים מקורות קדומים נוספים, אם כי דלים במידע כי שרדו מהם רק קטעים בודדים.

המקורות העסיקו את ההיסטוריונים המודרניים הכותבים אודות אלכסנדר. כל חיבור מציג אלכסנדר שונה המותאם לסיפור שרוצה לספר המקור העתיק. אריאנוס מתעניין בעיקר בצדדים הקרביים, קורטיוס מוציא לאור את סודותיו האפלים של אלכסנדר. פלוטרכוס לא עומד בפני סיפור נאה, ללא קשר לאור שבו הוא מציג את אלכסנדר. כל המקורות, להוציא אולי את אריאנוס, כוללים סיפורי פנטזיה שלא היו ולא נבראו.‏[67] למרות זאת, המקורות העתיקים מספקים מידע רב ואמין ואף ניתן לצייר דמות אמינה פחות או יותר על פי הכתוב בהם.

ובכן, בניגוד לדברי העידן, הוא לא הותיר אחריו שום שורה של עדויות בני הזמן. יש סיפור שהיו עדויות כאלו, אבל בידינו אין שום עדות בת הזמן. ההיסטוריון 'המודרני' לא מחזיק שום מסמך שכתבו האנשים שעידן חדש הזכיר, וההיסטוריה של אלכסנדר גובשה ונודעה הרבה לפני שההיסטוריון 'המודרני' הציג את כף רגלו על האדמה.

ההיסטוריה הזו מסתמכת על חמשה ספרים, מאוחרים לאלכסנדר בכמה מאות שנים. יש בספרים האלו פגמים וחסרונות, ניכרים נטיותיהם של המחברים והאינטרסים שלהם. אבל בסך הכל, אחרי ש'מקלפים' את כל מה שתלוי בפרשנות ובפרטים, נשארים עם עובדות יסודיות אותם אין אף אחד מכחיש. כפי השיטה שהראינו לעיל.

העובדות האלו לא נמצאו בחרסים, אינן מתועדות בארכיאולוגיה, ואין לנו תמונות או וידאו בנוגע אליהן. הן מתועדות בכתבי היסטוריונים מפורסמים, שהם הסתמכו על עדויות והיסטוריונים קודמים להם. זה מספיק בכדי ליצור היסטוריה אמינה שאין מקום להכחישה.

כשאנו אומרים שהספרים האלו נכתבו בתקופה מסויימת, שהסתמכו על ספרים אחרים שנכתבו קודם לכן, מי אמר לנו זאת? זה הרי לא כתוב אלא בספרים האלו עצמם, או באחרים שהעתיקו מהם, איך יודעים שזה נכון? על מה בנויה כל ההיסטוריה שאמורה לסמוך על תיעוד בזמן המאורעות, אם לא היינו בזמן המאורעות כדי לוודא שהתיעוד אכן בן הזמן?

תיעוד תקופת אלכסנדר הוא אבן יסוד בהיסטוריה העולמית, כל התיארוך שלנו להיסטוריה שלפני ספירת הנוצרים, מתבסס על ידע מתקופת אלכסנדר, ידוע לנו באיזו שנה נלחם בפרס, באיזו שנה מת, ובאיזה שנים חלו האירועים שאחריו. אף אחד מעולם לא העלה פקפוק בהיסטוריה הזו, מנין לנו כל זאת?

פשוט מאד, עובדת קיומם של הספרים האלו מתאשרת על ידי מליוני יוונים, שהיו שותפים כל אחד מהצד שלו לאירועים הגדולים של אימפריית אלכסנדר מוקדון.  מליוני היוונים כבר מתו, ואין לנו את הגירסאות האישיות שלהם לאיך היה נראה האף של אלכסנדר, או מה היה המזג אויר ביום מותו של דריוש, אבל זה בכלל לא משנה לעצם האירועים.

אז תודה על הדוגמא, הבנו איך עובדת ההיסטוריה. יש ספרות מקובלת כהיסטורית, למרות שיש בה ניפוחים וחילוקי דעות, הספרים האלו מוכרים ע"י העם כולו כמייצגים את האירועים המרכזיים, וסביב זה מתגבשת ההיסטוריה. והיא היתה ברורה ומגובשת כבר לפני מאות רבות של שנים.

ציטוט ה':

אבל לאירוע מעמד הר סיני אין תיעוד שכתבו יהושע, אהרון, חוּר או קורח. דממת מוות שוררת מפי כל בני הזמן, והתורה היא המקור היחיד לסיפור.

גם חז"ל, כשסיפרו או התווכחו באגדות על האירוע – הסתמכו כולם על פסוקים מתוך אותה עדות.

התייחסות:

המשפט 'דממת מוות שוררת מפי כל בני הזמן', מגוחך. כאילו שיש לך את כתביהם של בני הזמן…

כמו בכל האירועים ההיסטוריים האחרים, זכרו של הסיפור בא בספר היסטורי, במקרה זה בספר לאומי המקודש לכל העם, והנביאים מזכירים אותו, מצטטים ממנו, ומקדשים אותו. בניגוד לאמור 'אין תיעוד שכתבו יהושע…' הרי בספר יהושע באים באריכות דברי יהושע על יציאת מצרים ועל תורת משה ותכניה.

האמירה שכל דברי חז"ל התייחסו על פסוקים, לא נכונה, ובכל אופן היא ודאי הנחת המבוקש. חז"ל מביאים אגדות ומסורות עתיקות שאין להם שום זכר ורמז בתורה, אם אתה לא רוצה להאמין אל תאמין, אבל אתה לא יכול לטעון שהם מסתמכים באופן רשמי כל התורה.

ציטוט ו':

מלבד הבעיה בכך שהעדות היא אחת, היא גם העדות הבודדת והיחידה. אין שום עדות חיצונית או אפילו קונטקסט בינלאומי לאירוע ההתגלות. אם נשווה זאת שוב לאלכסנדר הגדול, הרי שהשפעתו משתלבת היטב בדברי ימי האימפריה הפרסית, האומה המצרית, הבבלית ואפילו היהודים. השושלת האחמנית בפרס מסתיימת בדיוק בכיבושיו עם מות דריווש השלישי, התרבות ההלניסטית חודרת לכל פינה במזרח בדיוק באותן שנים, חורבן תבאי התגלה בחפירות ארכיאולוגיות, אלכסנדריה הוקמה בימיו ועוד עדויות חיצוניות רבות מספור. כולן מסתנכרנות לשנת 332 לפני הספירה.

התייחסות:

כל פעם ששלח עידן ידו בהיסטוריה, הוא מגלה רק בורות…

"משתלב היטב בדברי ימי האימפריה הפרסית, האומה המצרית, הבבלית ואפילו היהודים"

-אשמח לשמוע מה זה 'דברי ימי האימפריה הפרסית', כי אין לנו שום ספר היסטוריה שנכתב על ידי הפרסים בתקופת אלכסנדר מוקדון. הידע שלנו על הפרסים באותה תקופה נכתב על ידי סופרים יוונים. היה אפילו סופר יווני שהתגורר בפרס וכתב היסטוריה פרסית, לפי האגדה לפחות, כי ספרו לא הגיע אלינו, מה לעשות.

-ומה הם 'דברי ימי האומה המצרית', האם כבודו יכול להצביע על איזה ספר היסטוריה מצרי שמתעד את אלכסנדר במצרים בזמן המאורעות? היה פעם היסטוריון מצרי הלניסטי בשם מנתון, אך ספרו לא שרד. אז שוב מדובר בסתם אמירה בלי כיסוי סטייל העידן החדש.

-"הבבלית", זה כבר הישג, האומה הבבלית נכבשה על ידי פרס זמן רב לפני הולדת אלכסנדר מוקדון. ואין שום ספר היסטוריה בבלי, בודאי לא משהו שמזכיר את אלכסנדר.

-לגבי היהודים, אין שום היסטוריה יוונית אצל היהודים, מלבד כמה אגדות על האיש אלכסנדר, שלא עוזרות שום דבר בקביעת ההיסטוריה.

בקיצור, מדובר בקשקוש מקושקש כרגיל.

"השושלת האחמנית בפרס מסתימת בדיוק בכיבושיו עם מות דריוש השלישי"… אהבתי, איך יודעים מתי היא 'מסתיימת'? כמובן, קוראים בויקיפדיה, התאריך הזה לקוח מההיסטוריונים היוונים שכתבו את קורות אלכסנדר ויורשיו, ולא מאיזה תיארוך פרסי. אז ה'הצלבה' המפתיעה היא של אותו מקור עם עצמו…

"חורבן תבאי התגלה בחפירות ארכיאולוגיות" – אשמח לקבל מקור לכך שיש תיארוך ארכיאולוגי לחורבן תבאי בימי אלכסנדר בדיוק, בהתחשב בכך שהיא נבנתה מחדש פחות מ20 שנה לאחר מכן. אולי יש איזה מקור סודי שעידן מצא בתחקיר, אבל יותר סביר שהוא פשוט סתם המציא.  כמובן שגם אם יש מקור כזה זה לא מאשש או מוכיח את ההיסטוריה של אלכסנדר אלא רק את חורבן העיר הזו.

כך גם לגבי המשפט "אלכסנדריה נבנתה בדיוק בימיו", יש איזה תיארוך ארכיאולוגי שמוכיח את זמן בניית אלכסנדריה? או שזה פשוט משהו שעידן קרא בויקיפדיה ועשה 'הצלבה'…

ציטוט ז':

יש מאמינים שמתרצים את היעדר הראיות החיצוניות בתירוצים שונים, או מביאים את האימרה 'לא ראינו אינה ראיה'. אבל הם שוכחים שטיעון העד מסתמך ביסודו על עיקרון ריבוי העדויות. בהיעדר עדויות חיצוניות או שונות, הנחת היסוד הראשונה של טיעון העד שגויה לחלוטין. למעמד הר סיני אין יותר מעדות אחת!

התייחסות:

שוב אותה שטות, 'טיעון העד מסתמך ביסודו על עיקרון ריבוי העדויות'. כפי שראינו לעיל, אין שום טענה לריבוי עדויות שהגיעו אלינו, אלא לריבוי עדים שמבלעדיהם לא היתה  מתאפשרת הפצת המסמך המתעד.

המשפט 'היעדר ראיות חיצוניות' הוא מטעה, כאילו אפשרי שתהיינה עדויות חיצוניות למעמד הר סיני, שהתרחש רק בפני בני ישראל.

ציטוט ח':

כעת נקלוט עד כמה מעורפלת העדות הבודדת הזו. למרבה ההפתעה, אף אחד לא יודע באיזה תאריך התרחש אירוע מתן תורה (ו' או ז' סיוון?), מה היה המיקום שלו (איפה נמצא הר סיני?) ומה בדיוק קרה בו. האם התורה ניתנה חתומה באותו מעמד, או שהיא ניתנה מגילות מגילות? איך היו כתובות לוחות הברית? חמש דיברות על כל לוח? עשר על כל לוח? עשר מכל צד בכל לוח? בכל הפרטים המאוד בסיסיים הללו יש מחלוקות בקרב רבנים, ואף אחד לא יודע איך ומה בדיוק קרה שם.

התייחסות:

שוב המניפולציה הילדותית של נסיון המשחק ברגשות מול המונח 'עדות'.

מה רלבנטי באיזה תאריך מדוייק זה קרה? או מה המיקום של הר סיני? מה רלבנטי איך היו כתובות לוחות הברית? יש הסכמה לאומית בזכרון הקולקטיבי של העם שהתורה היא מסמך מהימן המתאר את מה שראו וידעו מליוני עדים.

יש המון ויכוחים על דברים שקרו במלחמת השחרור ובקום המדינה, תשאל את אורי מילשטיין, ולכל דבר יש את גירסת הימין וגירסת השמאל. האם בגלל זה האירועים עצמם, מלחמת השחרור, קום המדינה, מוטלים בספק?

(אגב, השאלה "האם התורה ניתנה חתומה באותו מעמד או שהיא ניתנה מגילות מגילות", מגלה על עוד בעיה קשה של עידן בהבנת הנקרא, אין שום שיטה שהתורה ניתנה במעמד הר סיני, לא חתומה ולא מגילות. בתורה נכתב במפורש שהיא ניתנה ביום מותו של משה, וכך סובר מאן דאמר תורה חתומה ניתנה. מאן דאמר מגילות מגילות סובר שבמשך כל ארבעים שנות המדבר ניתנו מגילות, ולבסוף ניתן הכל כתורה אחת).

ציטוט ח':

מה שמפליא יותר מכול הוא העובדה שאין שנה מוסכמת שבה זה קרה. עקב העובדה שאין לסיפור ההתגלות שום קונטקסט חיצוני, ההצעות נעות בטווח של אלף שנים (!!) בין המאה ה־21 לפנה"ס למאה ה־11. לאף אחד אין שמץ של מושג מתי התרחש מעמד הר סיני בתולדות העולם!

אפילו אם תיגשו לאתר אפולוגטי של מחב"תים, כגון 'רציו', תמצאו מספר הצעות לתיארוך האירוע, שביניהן פערים מוגזמים.

המיסתורין והערפל האופפים את הפרטים הממשיים שסביב מעמד הר סיני זועקים מכל פינה.

התייחסות:

כפי שכתבנו בפתיחה, טווח ההצעות לא רלבנטי כלל לבחינת העדות. האם ה'הצעות' האלו באות מתוך העדות?

באתר רציו אין הצעות עם פערים מוגזמים, נכתב בצורה ברורה שהדעה המקובלת אצל החוקרים היא שיצי"מ אירעה בראשית מאה ה13, ולפי פשט המקרא יותר מתאים בשלהי המאה ה15.

צריכים להבין שהמושג 'תיארוך' לא היה קיים אז בכלל, לא היתה ספירה מקובלת, אנשים ידעו רק את סדר המאורעות מי מלך אחרי מי ומי היה מייסד האומה וצאצאיו עד אליהם. גם היהודים לא ספרו לבריאת העולם. ולכן אין מספר עוקב ותיארוך מוחלט מפורש במסורת.

כך או כך, זה לא רלבנטי בכלל להיסטוריות של האירועים. גם בתוך ההיסטוריה המצרית יש כמה כרונולוגית, ההפרש בין הכרונולוגיה הארוכה לקצרה הוא כמה מאות שנים, אבל זה משליך רק על אותם השנים שבמחלוקת, לא על ההיסטוריות של כלל האירועים במצרים.

יש רצף של תיאורים היסטוריים מיציאת מצרים ועד זמננו אנו. אלא שיש בו חלקים שנתונים לפרשנות, איך לסנכרן את ימי השופטים והמלכים, וכיו"ב.

אין לזה שום קשר ואפילו הקלוש ביותר לשאלת ההיסטוריות של התורה או לרצף המסורת.

ציטוט ט':

והעדות לא רק מעורפלת וחסרה, היא גם מבולבלת להפליא. ראשית לא מובן אם העם שמע את כל עשרת הדיברות מפי האל, או רק את השתיים הראשונות, או אולי שמע רק קולות ואת הדיברות משה מסר. שנית, לא ברור מי ליווה את משה להר, אהרון, יהושע, או שהוא עלה לבדו בכלל. כתוב שמשה ועימו קבוצה של 73 איש חזתה באל ומצד שני שאף אחד לא ראה כל 'תמונה'. המידע מבלבל גם לגבי מספר הפעמים שמשה עלה וירד מההר. כמו כן מוזר שמשה מצווה על הכוהנים להתקדש לפני שיודעים מי ייבחרו ככוהנים. ובאופן מגוחך, בכלל יש שתי גרסאות שונות (בשמות כ' ובדברים ה') לעשרת הדברות שניתנו לכאורה מול כולם!

התייחסות:

שוב אותו משחק לא רלבנטי, כל מהלך ההתרחשות לא חשוב בכלל לעיקר הנושא. נניח שיש סתירות בתיאורים של ניצולי שואה, זה מבטל את עצם העדות על השואה? אז אנחנו לא יודעים איך בדיוק היה סדר הענינים במחנה הריכוז, אם קודם היו שוחטים ואחרי זה שורפים או שקודם מרעיבים ואחרי זה חונקים. הנושא החשוב הוא שריכזו את היהודים והשמידו אותם באכזריות.

לכל השאלות האלו ישנן תשובות מניחות את הדעת בפרשנות המקרא, ואשמח להרחיב על כך. אם כי מספיק לקרוא את פירוש קאסוטו (לא הרטום) לשמות.

רק נדגים את הרמה של ה'קושיות': "כתוב שמשה ועימו קבוצה של 73 איש חזתה באל ומצד שני שאף אחד לא ראה כל 'תמונה'". – מה הקשר בין שני האירועים. למשה והזקנים היה חזון נבואי, בחזון רואים דמות, כמו שאומרים מיכה ועמוס "ראיתי את אדני", זה לא היה בזמן מתן תורה. לגבי מתן תורה, ה' אומר לעם כולו שלא ראו תמונה בזמן מתן תורה. פשוט נסיון סילוף מגוחך ליצור קושיה מלאכותית.

לגבי 'שתי גירסאות שונות לדיברות', אין באמת שתי גירסאות, יש מספר הבדלים קלים, שמשה מרחיב ומסביר את אותו התוכן ואותה הצורה, כמנהגו בספר דברים להסביר ולהרחיב.

כך או כך, זה לא קשור כלל לנושא. טענו בחטים והודה לו במרק עדשים.

 ציטוט י':

הבעיה המהותית הראשונה העולה בדיון, היא פרדוקס המסורת. עצם תופעת המסירה ה'עיוורת', שבה כל דור יקבל כאמת מוחלטת את מה שקיבל בדור הקודם (בגלל טיעון המסורת עצמו), מעידה שגם אם יתנחל שקר בעם – הוא כבר לא יסור ממנו. לכן, מסורת כשלעצמה אינה מעידה בהכרח על אמת.

התיחסות:

זה נשמע מאד מלומד להשתמש במלה 'פרדוקס', אבל כשמתרגמים לעברית את המונח, מסתבר שהכוונה היא 'סתירה פנימית'. ומה שעידן עושה כאן, זה לא להציג סתירה פנימית, אלא הכחשה מעגלית. כלומר: "אם לא נקבל את ההנחה שאבות לא ינחילו קונספירציה לבניהם, אזי הם ינחילו קונספירציה, ובניהם יקבלו אותה, כי הם מאמינים שאבות לא ינחילו קונספירציה לבניהם".

אז כן, זה נכון, אם לא נקבל את הטיעון, אזי יסתבר שהוא לא נכון.

אבל אם נקבל אותו, וכאמור כל התרבות והידע שלנו בנויים על כך שקונספירציות לא יכולות להתרחש, (וזה לא רק רצח רבין או הנחיתה על הירח, אלא אפילו הקורונה…), אזי לא יתנחל שקר ברמת קונספירציה בעם.

'מסורת לא מעידה על אמת', זה ברור, לא כל דבר שאנשים מוסרים הוא אמת. אבל יש רמה מסויימת של רישום היסטורי של אירועים מרכזיים, שרק קונספירציה יכולה להשתיל אותם שלא בדרך הטבעית.

ציטוט יא':

למסורות באופן כללי יש אמינות מפוקפקת במיוחד. ביפן יש מסורת על ראשון שושלת הקיסרים, ג'ימוּ, שהקים את יפן והפך אותה לאומה חזקה ב־11 בפברואר, שנת 660 לפנה"ס. המסורת מעולם לא נשברה, כי השושלת מעולם לא הסתיימה. עד היום מכהן הקיסר נארוהיטו, צאצא ישיר לג'ימוּ, שהיה דור שלישי לאלת השמש הקדומה. את נצחונותיו המהדהדים ג'ימוּ חייב לציפור פלאית בעלת שלוש רגליים, והוא מת בגיל 126. אבל המסורת הזו, כמו כל מסורת לאומית בעולם העתיק, כוללת אלמנטים על־טבעיים בהקמת האומה, ועל כן אמינותה נדחית בקלות.

התייחסות:

שוב בליל חסר פשר ולא רלבנטי לדיון.

למסורות יש באופן כללי אמינות מפוקפקת? למה? מאיפה זה לקוח? מה זה 'מסורות'?

ביפן יש מסורת על ציפור, יכול להיות שהסיפור הזה נמסר, אבל מהשלב הראשון הוא לא היה משהו שאפשר לדעת אם הוא נכון או לא. הרי לא מדובר באירוע מרכזי שיש לו השלכות על כל העם. מתי הוא תועד?

המשפט:

"אבל המסורת הזו, כמו כל מסורת לאומית בעולם העתיק, כוללת אלמנטים על־טבעיים בהקמת האומה, ועל כן אמינותה נדחית בקלות".

לא מעיד על בורות, הוא פשוט עשוי מבורות. כל הידע שלנו על העולם העתיק מורכב מהמסורות הלאומיות בעולם העתיק. הידע על המצרים בנוי על המסורות הלאומיות העתיקות שלהם, כך גם על השומרים, הבבלים, האשורים, היוונים, והרומאים, ורוב העמים שיש לנו מושג לגביהם. את המסורות האלו מעבירים בניתוח ביקורתי, של אלמנטים היסטוריים, שאנשים לא יכולים לבדות בזמן המאורעות, ובין אפיזודות שנתונות לפרשנות, בין אם הן מדברות על נסים ומופתים ובין אם סתם רכילות.

ציטוט יא':

בהרבה גירסאות של טיעון העד מופיע המשפט: "אב לא ישקר לבנו". משום מה גם מאמינים וגם לא־מאמינים נוטים לחשוב שהוא מחזק את הקביעה על רצף המסורת. אבל אם כן, הם מתעלמים ממאות אלפי גרים שהצטרפו ליהדות במשך הדורות (כתבתי עליהם בעבר. קישור בתגובות).

הם גם מתעלמים מכך שאין עדויות משפחתיות שנשמרו לגבי האירוע, ולכן לא מדובר בכלל במסורת שעוברת בערוצים משפחתיים (וכפי שהראיתי בחלק א': מדובר במסורת מרכזית אחת. הרי אין דרך להצליב מידע בין העדויות).

כמו כן, בדרך כלל תנועות דתיות ומיתוסים גדולים מתפשטים רוחבית, דהיינו מאדם לרעהו ולא מאדם לבנו. וכל זאת מלבד העובדה שאבות רבים מספרים שקרים לבניהם על אויביהם, על גבורתם, ולשם מטרות חינוכיות או דתיות.

התייחסות:

תמיד יש לנו סבלנות להתייחס לאותה השטות, גם כשהי אכתובה בפעם האלף. אבל כאן זה שובר שיאים, מתעלמים מהגרים… חחחח איך זה קשור? יש  מסורת לאומית של עם, אם הצטרפו אליה מאה אלף גרים או מליון גרים, מה זה משנה?

בכלל, הנושא הוא לא "אבא" שלא ישקר ל"בן", ומה הדין בבן מאומץ?

הנושא הוא שזה לא עובד כך בעולם, שדור שלם יוצר שקר מהותי ומנחיל אותו לדור הבא. ההנחה היא שהדור יודע מה עובר עליו, והוא לא ממציא היסטוריה חילופית, כי זה פשוט לא עובד כך, זה לא אפשרי. ולכן זה לא משנה כמה אחוזי גרים יש בעם. על העיקרון הזה בנויה גם ההיסטוריה, וגם המדע והטכנולוגיה, חברות חולקות ידע מתוך אמון והבנה שגבולות השקר ידועים. מאמיני כדור הארץ המרובע מביאים המון הוכחות וגרפים 'מדעיים' כדי לשכנע אותנו. אנחנו אפילו לא קוראים את זה, כי הרעיון הוא קונספירטיבי, הוא יוצא מהנחה שחברות התעופה, הממשלות, הצבאות, והאקדמיות, משתפות פעולה כדי לעבוד עלינו בשביל… לא משנה בשביל מה, זה לא עובד כך וזה לא יכול לעבוד כך. אם היה נסיון כזה הוא היה מתפוצץ.

הטענה שאין עדויות 'משפחתיות' נשמעת מאד רומנטית, אבל חסרת כל תוכן, אין שום צורך בעדות 'משפחתית', אלא באישור לאומי של הסיפור. מלבד זאת שכן יש אגדות ומסורות שעברו מדור לדור, והן מופיעות באגדות חז"ל.

לגבי תנועות דתיות שמתפשטות רוחבית – זו בדיוק הטעות, היהדות היא לא דת היא לאום, הסיפור הוא המיתוס הלאומי של העם היהודי. התיאור של התפשטות דתות הוא אנכרוניסטי ותואם לימי הביניים לא לעת העתיקה, בה הפולחן והדת היו מרכז החיים של כל כפר וכל קהילה

אבות כמובן מספרים את השקרים הרגילים, אבל לא את השקרים שהם לא יכולים לשקר, שכל האבות של דור שלם יספרו לכל הבנים של דור שלם סיפור שונה מהותית מההיסטוריה הידועה להם. אין דברים כאלו.

ציטוט יב':

בבואי למנות את הפערים, יש לזכור עובדה בסיסית. נטל הראיה מוטל במלוא משקלו על הטוענים לקיום רצף המסורת.

התייחסות:

זו דוגמא מצויינת לקפיצות לוגיות. שוב הטיעון תקף רק אם לא נקבל את טיעון העד. אם נקבל את טיעון העד, אזי לא יתכן שאין רצף במסורת כי סיפור כזה לא יכול להיות מושתל. כלומר לא יתכן מצב בו יש דור שלא יודעים עליו, ופתאום זה מוכנס. – אם יש טיעון לוגי שלא יתכן פער ברצף המסורת, איך יתכן שלפי הטיעון הזה נטל הראיה מוטל עליו? הרי זו בדיוק הראיה של טיעון העד, שזה לא יתכן.

לעידן חדש פתרונים. קורס מזורז בלוגיקה מומלץ.

ציטוט יג':

אין צורך לחפש בהיסטוריה תיאורים מפורטים של שיכחת המסורת בקרב העם כולו. אם כי יש תיאורים כלליים כאלו. אבל מספיק לגלות פערים משמעותיים של מאה שנים או יותר, שחלפו ללא שמישהו טורח לתעד את מצב העם כראוי. בעידנים שבהם ארכיונים היו נגישים לקבוצות מצומצמות במיוחד, לא היה מסובך לשכתב את ההיסטוריה. בכל פער כזה, טיעון רצף המסורת יישבר, בניסיונו להוכיח התרחשות על־טבעית כהתגלות בסיני.

התייחסות:

מה הקשר בין מילה למילה?

נניח שחלפו מאה שנים ואף אחד לא טרח לתעד את מצב העם, זה אומר שנשכחה המסורת? האם חלק מהמסורת היא לתעד את מצב העם?

התלמוד הבבלי למשל, עבר במסורת מזמן כתיבתו בבבל בראשית האלף הראשון לספירה. אבל להיסטוריה היהודית בימי הסבוראים והגאונים כמעט ואין תיעוד, כמו שאומר עידן "אף אחד לא טרח לתעד את מצב העם", אבל האם זה רלבנטי לתלמוד? העבירו אותו, ולא תיעדו את עצמם בסלפי יחד איתו, אז מה?

האמירה "לא היה מסובך לשכתב את ההיסטוריה", שוב מניחה את המבוקש, הטיעון האמוני טוען שמסובך לשכתב את ההיסטוריה, בכל זמן ובכל עת, ואין דוגמאות לשכתוב מסיבי של היסטוריה, כשמדובר על אירועים מרכזיים. הקומוניסטים היו אלופים בשכתובים, אבל השינוים שהם עשו היו דלים, הם לא באמת תיארו היסטוריה אחרת, מלחמות אחרות, תאריכים אחרים לאירועים הגדולים, או מהלך ענינים אחר.

ציטוט יד':

אתחיל במועד כתיבת העדות לראשונה. כבר הרחבתי בפוסט בעבר (קישור בתגובות) על כך שיש סימנים רבים המעידים כי התורה נכתבה כאשר ישראל בגבולות שבטיהם על אדמתם כבר, מלך מכהן ומקדש בנוי בהר נחלתם. אפילו טעמו מטעמו המר של חורבן וגלות. לפי סימני האנכרוניזם הללו, כבר יש לנו פער 'נקי' של לפחות 700 שנה ממועד האירוע ועד העלאתו השלמה על הכתב. אבל הרבה חוקרים מסכימים שהעריכות הסופיות של התורה אירעו בתקופה הפרסית, יותר מ־1,000 שנה לאחר ההתגלות המסופרת! זאת מהראיות העקיפות מספרי המקרא האחרים וממצאים נוספים.

התייחסות:

שוב הקפיצה הלוגית המוצגת כ'הפרכה', עידן הרחיב בעבר בסיפורים, ומכאן שהתורה מאוחרת, ומכאן שהטיעון האמוני שגוי.

אבל הכל לפי ההנחה שהטיעון האמוני אינו הוכחה. כי אחרת זה עובד הפוך, הטיעון האמוני מוכיח שהתורה לא מאוחרת, ומכאן שהסיפור של עידן שגוי.

לפוסט המגוחך של עידן על אנכרוניזמים התייחסנו בהרחבה כאן. יש הוכחות ברורות שהתורה נכתבה בזמן שאין מלך, אין מקדש, ואין ישראל על אדמתם.

הרבה חוקרים מספרים סיפורים על כתיבת התורה מאוחר, לכל אדם יש בחירה איזה סיפור לקבל. הסיפורים של המאחרים לא בנויים על שום הוכחה, והם אפילו לא מתיימרים להוכיח זאת, אלא רק לספר סיפור.

ציטוט טו':

אבל אפילו הספרים המאוחרים הללו, מספרים לנו על שיכחה כללית של התורה בקרב העם. עד כדי כך שהעם עבד עבודה זרה באופן רצוף כמעט במשך אלף שנה. בספר שופטים דורות שלמים שכחו את התורה (לדוגמה בשופטים ב, י), ומוזכרים פערים של עשרות שנים בין שופט לשופט (ב יט). לדוגמה הפלישתים שלטו בישראל 40 שנה בזמן שהעם עושה הרע בעיני ה' (יג א), יבין מלך כנען שלט 20 שנה (ד ג) ועוד. זו עדות קדומה ביותר ומפורשת על כך שלא הייתה שלשלת מסירה רציפה בין מנהיגי הדורות.

התייחסות:

שוב התפרצות לדלת פתוחה, ובלבוש שק. אין שום קשר לנושא, מה גם שמדובר בשקרים וסילופים.

"העם עבד עבודה זרה באופן רצוף כמעט במשך אלף שנה" – שקר גס, התקופות שעבדו עבודה זרה בצורה משמעותית מתוארות ומפורטות, אין שום אזכור לעבודה זרה משמעותית בעם, לאורך כל התקופה שבין אמצע ימי השופטים ועד אחאב בישראל, וביהודה העבודה זרה נכנסה בשיטתיות רק בימי המלך אחז. בישראל עבדו לאלהי ישראל במקדשי העגל, וזה היה חטא, אבל לא עבודה לאלהים אחרים.

אבל הבעיה המרכזית היא שקיומו של חטא לא קשור כלל למסורת הלאומית. וכי כיום לא חוטאים בהרבה חטאים? תמיד היו עברות שאנשים זלזלו בהם, אני פוגש כל יום אנשים חובשי כיפה שמקיפים את פאת הראש שלהם, אין לי מושג למה, אבל זה לא בגלל שלא יודעים שיש תורה. העבודה זרה תמיד מתוארת כחטא וכסטיה. אחאב היה תקדים בכך שהמלך תומך במדה מסויימת בעבודה זרה, אבל גם הוא פסח על שני הסעיפים, ובסופו של דבר הסכים לשחיטת כהני הבעל, שהיו יבוא אישי של אשתו מצידון, וכשהסתיים הנקיון ע"י יהוא בית הבעל הפך למחראות ואיזבל הושלכה לכלבים. ביהודה קרה אותו דבר ע"י אחז, אבל בנו כבר הסיר את כל האלילות שלו. בנו של חזקיהו שוב חטא, ובנו של מנשה שוב תיקן.

כל זה לא קשור בכלל למסורת, התורה היתה קיימת ומתועדת בנביאים עוד לפני אחאב ולפני מנשה. הנביא הושע משתמש בתורה ומדבר עליה הרבה פעמים, מצטט ממנה וממצוותיה. כמו שהעובדה שבזמננו יש הרבה חילונים לא קשורה לענין, כך החוטאים בימי בית ראשון לא קשורים לנושא.

הנושא של פער בין שופט לשופט מגוחך, מה זה רלבנטי אם היה שופט באותו זמן? וכי ברגע שמת השופטו כל העם שכחו את המסורת? השופט עזר להשליט את הדת, אבל הוא לא היה היחידי שקשור לדת, בזמן השופטים היו 'מושכים בשבט סופר', שעסקו בכתיבת הספרים, היו כהנים, היו נביאים, ונכון שהיו תקופות של התרופפות, אבל מגוחך לגזור כך שהיתה התרופפות שגם היא מתועדת, שכאילו לא היה כלום. – על כל זה ראה באריכות: נתק במסורת? ובקטגוריה רצף במסורת.

ציטוט  טז':

מלבד זאת, מחבר ספר 'דברי הימים' שחי בימי בית שני, שישה דורות אחרי זרובבל, כותב שבימי אסא היו 'ימים רבים ללא תורה וללא כוהן מורה' (דה"ב טו, ג). הוא מספר גם כי המלך יהושפט שלח חמישה שרים ו־12 לוויים עם ספר תורה יחיד כדי ללמד את כל העם בכל הארץ תורה… מה שאומר שאף אחד לא הכיר את את הספר, ולא היו עותקים שלו בשום מקום אחר (שם יז, ט).

התייחסות:

כאמור לעיל, ידוע שהיו תקופות שהיו יותר חוטאים, ואכן היו רבים שלא דרשו אל התורה.

אבל אני מקוה שעידן לא חושב שדברי הימים מתכוין 'ללא תורה' הכוונה שעדיין לא היתה תורה וכתבו אותה בינתיים. זה לא הסוג של המסר שהנביא מתכוין להעביר שם.

הוא אומר שהיו תקופות של חטא, והעם לא שמע לתורה. לא שהיא לא היתה קיימת. אמא של אסא היתה בעייתית ועשתה מפלצת לאשרה, וכנראה היו רבים שחטאו באותו זמן ולא הקשיבו לדיני התורה. זה לא אומר שלא ידעו את המיתוס הלאומי שלהם, או שהוא הומצא לאחר מכן.

גם הפרשנות לשליחי יהושפט וספר התורה מסולפת, לא כתוב שאף אחד לא הכיר את הספר, ושלא היו עותקים שלו בשום מקום אחר. בשביל ללמד תורה צריכים את הספר, כולנו מכירים את הספר, ואף אחד לא זוכר בעל פה איך בדיוק הזב נטהר מטומאתו או כמה ימים היולדת צריכה להמתין או כל מיני דברים אחרים. יתכן שהיו עיירות וכפרים שלא ברור שהיה בהם ספר, או שיש להם נוסח מדוייק. הדבר הכי טבעי והגיוני ששולחים משלחת לשלוח איתם את הספר. בודאי לא כתוב 'שאף אחד לא הכיר אותו', גם היום כולם יודעים שיש חומש, ולא כולם יודעים מה כתוב בו לגבי כל נושא.

ציטוט יז':

והנה פרט מדהים: בכל ספרות המקרא שנכתבה לפני חורבן בית ראשון, המכסה כ־900 שנה של מסורת – אין אפילו איזכור אחד בודד של מעמד ההמונים בהתגלות בסיני. גם לא במקומות מתבקשים כמו סקירת אירועי יציאת מצרים בפי יהושע או שלמה. הפער העצום הזה במסורת לבדו הופך את הנחת היסוד של רציפות המסורת לאבק.

התייחסות:

שוב, עיקרון המעגליות, איך יודעים איזה ספר נכתב לפני חורבן בית ראשון? כי עידן סיפר סיפור במקום אחר.

לגופו של ענין מדובר בשקר, התגלות ה' במתן תורה מתוארת פעמים רבות בכל ספרי הנביאים, כפי שהארכנו להראות כאן.

כל ההיסטוריה .של עם ישראל מוכיחה על מתן תורה כפי שהראינו כאן.

ציטוט יח':

הנביאים ומנהיגי העם מגלים בורות או התעלמות מחוקים מפורשים בתורה. הרשימה עם מקורותיה עצומה ומכילה עשרות הפרות חמורות של חוקים בתורה. אסתפק בדוגמאות ספורות על קצה המזלג: יהושע עיקר סוסים. צאצאי משה, בניהו בן יהודע ובני דוד המלך שימשו ככוהנים במקדש. שמואל שכב בתוך היכל שילה וגם נתן לשאול לאכול קדשי זבח. דוד אכל מלחם הפנים. שלמה נשא נשים רבות, הרבה לו סוסים ואפילו בנה במות לעבודה זרה. הוא גם חגג עם העם ואכל ביום כיפור. אלישע הורה ליהושפט ויהורם להתגרות מלחמה במואב ולהשחית את העצים הטובים. עמוס וירמיהו לא ידעו על קיומו של ספר ויקרא (עמוס ה, כה. ירמיה ז, כב). יחזקאל אסר אלמנה על כוהנים, התיר רק אלמנה מכוהן, ואסר רק על הכוהנים אכילת נבלה וטריפה. וכל זאת מלבד העובדה שפסח וסוכות לא נחגגו מאות שנים, מלבד השימוש הקבוע בכל התקופה בבמות לפולחן שנאסר במפורש בספר דברים, וכמובן תפוצת העבודה זרה שהיא האיסור המרכזי ביותר בתורה כולה.

התייחסות:

-"יהושע עיקר סוסים", אצלי בספר יהושע (יא ו) כתוב שה' ציווה אותו לעקר את סוסי הכנענים, אז זה היה ציווי מפורש ולא עברה, איסור הסירוס נאמר על בהמותיהם של ישראל "בארצכם לא תעשו".

-"צאצאי משה שמשו ככהנים במקדש", סתם שקר, מיכה היה נכדו של משה והוא חטא ב'פסל מיכה', אתה לא יכול לקחת מתוך אלף שנים כל פעם שמישהו חוטא, ולהוכיח מזה שלא היתה תורה, להיפך, אם אלף שנה קדימה ציינו את הנכד של משה כחוטא בפסל מיכה, זה אומר שזה היה חטא מיוחד ולא שהתורה לא היתה קיימת.

-בניהו בן יהוידע היה כהן לפי דברי הימים, כי היה מזרע אהרן (דה"י א יב כח), הוא מוזכר בתור כהן ראש אצל דוד (שם כז ה), אבל בזמנו של דוד לא היה מקדש, ולכן בניהו לא היה כהן במקדש, אלא כהן של דוד, אולי לאורים ותומים. בכל מקרה מכיון שהיה מזרע אהרן אין שום בעיה עם כך שהיה כהן.

-בני דוד שוב לא שמשו ככהנים במקדש, כי התיאור של בני דוד כהנים עוסק בזמן בו לא היה מקדש. יתכן שהקריבו בבמות, והקרבה בבמה כשרה בזר. אבל לא במקדש.

-גם אם נניח ששמואל שכב בהיכל, הרי אין שום הלכה בתורה שאוסרת זאת.

-שמואל נתן לשאול לאכול מקדשים קלים שנאכלים לישראל.

-דוד אכל מלחם הפנים בגלל שהייה זה מצב של פיקוח נפש, הדבר מפורש בנביא, והצגת הדברים כאילו הוא לא ידע את החוק היא סילוף חמור. בדיוק להיפך, חוק לחם הפנים קויים שם, והודגש שרק מפני הסכנה ניתן לזר לאכלו.

-שלמה הרבה נשים וסוסים, והדבר מוצג כחטא. הוא מימן במות לע"ז לנשותיו, וגם זה היה חטא, הוא בעצמו לא עבד לע"ז. אם התיאור ההיסטורי מתאר את הדבר כחטא ובניגוד לתורה, האם זה מוכיח שלא היתה תורה? או להיפך, זה מוכיח שהיתה תורה. אם מאשימים את נתניהו שלקח שוחד, ואולי הוא לקח, זה אומר שעדיין לא נחקק חוק השוחד? או להיפך, שהיה כאן חטא, וזה רק מוכיח שהחוק היה גם היה.

-חגיגת שלמה ביום הכיפורים, (אינה מפורשת בנביא, אלא רק משתמעת לכאורה משתיקתו), היא משום שתפקידו של יום הכיפורים הוא לכפר על טומאת המקדש, כפי שמפורש בתורה, אין בו צורך בחנוכת המקדש עצמו.

-אין שום איסור להילחם במואב, בזמן הכיבוש ה' אמר למשה שארץ מואב היא לא חלק מהארץ המובטחת ואין להשמידם לשם ירושת הארץ. זה לא נותן להם ביטוח נצחי שאם הם יילחמו בישראל, היהודים צריכים לחבק ידיים ולא להילחם בהם. גם המלחמה הזו נעשתה על פי הדיבור.

-האיסור להשחית עצים הוא לקחת עצי מאכל ולהשתמש בהם לעצי מצור. במקרה של מואב לא עשו מצור בכלל, והיו צריכים לכרות את העצים כדי למנוע מהם אוכל על מנת להבטיח את הניצחון. הרי ברור שאם מותר להרוג אנשים מותר גם לכרות עצים כדי לנצח. האיסור הוא רק כשאין כריתת העצים מוכרחת להצלת הנפשות.

-"עמוס וירמיה לא ידעו על ספר ויקרא"… בלי שום בושה, מתכוין לפסוק "הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה", ומכאן שלא ידעו על ויקרא… והרי באמת לא הקריבו קרבנות כל הארבעים שנה. והוא כותב במפורש שרק בארבעים שנה האלו לא הקריבו, ולא שהוא לא יודע שיש תורה, להיפך הוא מדבר על הסיפור של התורה. (סתם כך קרבנות מוזכרים גם בשמות ובבמדבר ודברים…).

הפסוק השני 'כי לא דברתי את אבותיכם ולא צותים ביום הוציאי אותם בארץ מצרים על דברי עולה וזבח', גם הוא לא אומר אלא שביציאת מצרים לא נצטוו על קרבנות, הציוויים באו הרבה יותר מאוחר, בזמן היציאה הם קבלו את עשרת הדברות. גם כאן הנביא מדבר על הסיפור של התורה, שה' ציוה את  ישראל דברים אחרי יציאת מצרים, אבל לא קרבנות, אלו באו מאוחר יותר.

מצחיק לומר שעמוס וירמיה לא הכירו את ספר ויקרא, בעוד שניהם מצטטים ממנו ומסתמכים על הדינים הכתובים בו הרבה פעמים.

עמוס ב ז משתמש בחוקי ובלשון ויקרא, בפרק ד' פסוק ה' הוא מזכיר שלש דינים מדיני הקרבנות שבויקרא (איסור חמץ בקרבנות, חמץ בתודה, ומעשר בהמה). ירמיהו ב ב מזכיר את דין הראשית מויקרא, ושם את דיני האשם ומויקרא, ביט ט הוא מצטט מהקללות שבויקרא, בלב ט מזכיר את דין גאולת שדות מויקרא, אבל לפי עידן חדש הוא לא הכיר את ויקרא…. (דוגמאות רבות ראה כאן עמ' 326 ואילך).

-המגוחך ביותר הוא לטעון שיחזקאל לא הכיר את ויקרא, כאשר פרקים שלמים בספרו מקבילים לויקרא, נכון שיחזקאל מוסיף חומרות על התורה, שכן התורה שבעל פה לפעמים מוסיפה דינים שאינם בתורה. ויש שפירשו שזה רק לעתיד לבא. בכל מקרה ברור שספרו בנוי על  ויקרא.

-האמירה שיחזקאל אסר רק על הכהנים נבלה וטרפה, היא שוב בורות, יחזקאל מצטט את ויקרא כב ח האוסר זאת על הכהן.

-פסח וסוכות לא נחגגו מאות שנים. שוב שקר. כתוב שלא חגגו בכזה פאר והדר מאז ימות יהושע. לא שלא חגגו.

-השימוש בבמות נאסר בספר דברים רק כאשר באים אל המנוחה ואל הנחלה. פילוג הממלכה הביא את הישראלים לטעון שלא באו אל המנוחה ואל הנחלה.

בכל מקרה, הלימוד מחטאים על היעדר התורה הוא שגוי, ראה גם כאן.

ציטוט יט':

בתחילת תקופת בית שני, מתגלה פער נוסף ויוצא דופן של 169 שנים שאין עליהם שום כיסוי דיווחי, אפילו לא מאוחר. עד היום, אין פיתרון מוסכם שמסביר את הפער הזה. 'בעיית השנים החסרות' הזו יושבת באמצע התקופה הפרסית, והיא חשודה ברוב העריכות האחרונות המשמעותיות של ספרי המקרא. לאחריה לא נכתבו כמעט ספרים שהתקבלו לתנ"ך, מלבד פסיאו־אפיגרפיות כגון ספר דניאל (המתאר בפירוט את מלחמות הדיאדוכים היווניים עד שנת 166 לפני הספירה).

התייחסות:

התורה נכתבה פורסמה ותועדה הרבה לפני תקופה זו (היתה למשל אצל השומרונים עוד לפני שיבת ציון), כך שהיא לא רלבנטית כלל לנושא. לגבי התקופה הזו ראה כאן.

 ציטוט כ':

התלמוד מעיד מפורשות כי התורה נשכחה והופצה מחדש שלוש פעמים בידי עזרא, הלל ורבי חייא, והתורה שבעל פה נשכחה גם בימי שמעון בן שטח.

התייחסות:

השומעות אזניך מה שנעליך מדברות? בימי רבי חייא, היו מאות אמוראים, רבי חייא היה אחיין של רבי ובן דוד של רב, בימיו היו חזקיה רב ושמואל רבי יוחנן וריש לקיש ועוד רבים מאד. לא מדובר על שכחה שלא ידעו על התורה, אלא שהיתה  התרופפות בקרב ההמון, ורבי חיא למד ילדים וחינכם לתורה.

לזה קוראים חכמים שהתורה נשכחה. בימי שמעון בן שטח לא כתוב בכלל שהתורה נשכחה, אלא שינאי המלך הרג את חכמי ישראל 'והיה העולם משתומם', אבל שמעון בן שטח היה חלק משלשלת המסירה, וקיבל מיהושע בן פרחיה ומניתאי הארבלי.

ציטוט כא':

יש גם עדויות על החלפת הכתב, שיטות ואופן הכתיבה.

 התייחסות:

זה מוזכר בתלמוד כידוע, ולא קשור בכי הוא זה לענינינו, מה זה משנה באיזה פונט כותבים את התורה. זה לא משפיע אפילו על הכתיב.

לסיכום, מלבד השקרים והטעויות, הבעיה המרכזית היא שמניפסט הניפוץ הוא בליל של אמירות חסרות כיסוי וגם חסרות הקשר לוגי רציף ועקיב.

צריכים לזכור, שכשם שאי אפשר להפריך בתיק-תק, גם אי אפשר להוכיח בתיק-תק, יש הרבה נושאים ושאלות לעיון ולדיון על ההוכחה ההיסטורית ומשמעותה, ומה הגורמים לשיטה של הכחשת ההיסטוריה המקראית.

יום יבא ומישהו ינסה להתמודד עם הטיעון האמוני ולהציג את הצד השני. אך בינתיים זה עדיין לא קרה.

עדכון: פוסט המשך בפייסבוק של רציו.