נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

עירית לינור: מה כל כך ליברלי בהפלות?

עירית לינור בהארץ:

הפלה היא קודם כל גדיעת חיים אנושיים. גם אם היא הכרחית לפעמים, היא לא יכולה להפוך לסמל ליברלי ופמיניסטי

בשבוע שעבר התפרסמה במוסף זה כתבה תחת הכותרת הדרמטית: "כיצד מאיים הימין הפופוליסטי באירופה לפגוע בזכותן הבסיסית של נשים להפלה". כמקובל בכתבות שזו כותרתן, אפשר היה להתרשם מהקשר ההדוק בין הפלות לבין ליברליזם וחופש, וגם מהצורך הנשי הקיומי בהפלות — אם כי במדינות המערב אמצעי מניעה הם נגישים והפלות מסיבות של סכנה לאם או מומים בעובר הן חוקיות. אבל ההפלה זכתה למעמד סמלי במערב הנאור מעבר לצורך בריאותי או מוצא אחרון. הפלה היא ייצוג של חופש, זכות בחירה ואוטונומיה גופנית. כאילו אין דרכים אחראיות יותר וטראומטיות פחות להשיג את שלושתם — כמו למשל לקיים יחסי מין מוגנים.

בישראל אין בדרך כלל שערוריות בנוגע להפלות. שיעור הילודה פה גבוה מאשר במדינות האיחוד האירופי ושיעור ההפלות הוא הנמוך ביותר, אחרי קרואטיה. בשנת 2014 בוצעו בישראל כ–18,000 הפלות, כמחציתן בגלל הריון מחוץ למסגרת הנישואים, כלומר רווקות או נשים נשואות שהרו לגבר אחר (או טענו כך), חמישית תחת הסעיף "סכנה לבריאות האשה" ופחות מעשירית היו קטינות או מבוגרות מדי. נתונים דומים פירסם גם משרד הבריאות האמריקאי. כלומר, הנשים שזקוקות להפלה מטעמי גיל, אונס או מומים של העובר — יקבלו אותה, ובמימון המדינה. בישראל ממילא מאשרות הוועדות להפסקת הריון 98% מהפניות. לפי נתונים של משרד הבריאות מ–2010, כמחצית מהפונות רווקות, כמחצית מהפונות לא השתמשו באמצעי מניעה, לשליש מהן בערך זו לא הפלה ראשונה.

המפילה המצויה בעולם המערבי היא לא מקרה הקיצון ששולפים תומכי זכות הבחירה, כלומר ילדה ענייה בת 13 שנאנסה על ידי אחיה. המספרים מעידים שרק חלק קטן מההפלות החוקיות הוא עניין של חיי התינוק לעומת מוות או קיום בלתי נסבל של האם. ובכל זאת הפכה ההפלה לסמל ליברלי ופמיניסטי. זה סמל קשה מעצם החיבור שלו למוות. שהרי גם אם הפלה היא לעתים רע הכרחי, היא עדיין רע. בעולם מוסרי הפסקת חיים לא יכולה ולא צריכה להיחשב טובה במהותה. גם אם מקבלים את הגישה הרפואית והפילוסופית הרווחת שעובר בן 12 שבועות (שלב שממנו ואחריו מתבצעות כמחצית מההפלות) הוא לא אדם ולכן גם אין לו זכויות אדם, נדרש מאמץ משמעותי כדי לבטל לגמרי את האנושיות שלו. נשים הרות משוויצות בתמונת האולטרסאונד הראשונה ומתייחסות אליה כאל תמונה של תינוק. קשה מאוד לראות את אותה תמונה בדיוק כאוסף חסר ערך של תאים ורקמות, רק כי האם לא מעוניינת בו.

אולי העובר אינו אדם אבל הוא גם לא לגמרי לא־אדם, ובכל זאת הוא לא זוכה להגנה מספקת מצד פמיניסטיות מערביות. בהפגנת הנשים אחרי בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא, זכות ההפלה היתה הנושא העיקרי. אחת הנואמות אפילו לבשה סווטשירט שעליו הודפסו לסירוגין המילה Abortion ולבבות, כאילו הפלה היא משהו שאפשר לאהוב ברמת החולצה. אני לא רוצה שיאסרו על הפלות. אני בעד בחירה ובעד חיים, בעד נשים ובעד תינוקות, אבל מאמינה שלעובר האנושי מגיע לפחות הדיון שמותר לנהל ברצינות על תודעה של תרנגולת: ב–2011 הצטלמו נשים מפורסמות (מיקי חיימוביץ', אורנה בנאי, ירדנה ארזי בין היתר) עם אפרוחים, כדי למחות על האכזריות של גריסת אפרוחים זכרים בתעשיית הביצים. המשתתפות היו נשים בלבד, כדי לקשר בין אפרוחים לאמהות. הקמפיין זכה לחשיפה תקשורתית גדולה ואוהדת, וגם מי שלא הזדהה עם המסר הבין שהן מנסות להפגין סוג של חמלה וסוג של מצפון. אם היו משתתפות בקמפיין נגד גריסת עוברים בריאים — האם היו מייחסים להן חמלה ומצפון, או פרימיטיביות ומיזוגיניה?

אני חושדת שגם תומכי ההפלות הנלהבים ביותר יודעים שעובר אנושי הוא הרבה יותר אדם מכפי שנוח להם להודות, אחרת הם לא היו נדרשים למונחים מכובסים כדי להתייחס לנושא. גם להם לא נעים להתייצב מול העובדה שהפלה היא הפסקת חיים אנושיים. אבל המונח "הפסקת הריון" מציג הריון והפלה כמצב גופני נשי ופרטי שאין לו קשר ליצור אנושי אחר. ולכן הם צריכים להילחם נגד עצם קיומן של ועדות להפסקת הריון (מרצ, בין היתר, ושדולת הנשים פועלות לביטולן), ולהציג את מבקשת ההפלה בתור קורבן מוחלש, ולא כאשה מן השורה שאולי נהגה בחוסר אחריות, ואולי נמצאת במצוקה, ואולי עזרה או הכוונה יגרמו לה לשנות את החלטתה. ולכן הם צריכים להתנגד להצעת עזרה והצגת חלופות, אף על פי שאלה לא יפגעו באוטונומיה של נשים, אלא ירחיבו את טווח הבחירה שלהן.

גם המושג "זכות האשה על גופה" מבטא ניסיון התעלמות מהתלות המוחלטת של העובר בגופה של האם כדי להמשיך להתקיים. גופה של אשה הרה לא שייך רק לה. זו אולי אפליה מקוממת, אבל זה המצב. תלות זו לא מקנה לה זכות בלתי מוגבלת להרוג אותו, ואכן רוב המדינות מגבילות אותה, בעיקר אחרי הטרימסטר הראשון. זה הומני וראוי וצודק, ולא קשור לכפייה אלא להכרה במציאות ובהשלכותיה המעשיות והמוסריות. מישהי כמוני, שמרגישה לא בנוח עם התהליך ומצטערת על הפיכתו לסמל פמיניסטי, לא רוצה להשתלט על גופי נשים, אלא לטעון לזכות לחיים של יצור אנושי אחר, שאיתרע מזלו להיווצר ברחם של מי שאינה רוצה בו. כי עד כמה שידברו איתי על זכויות בסיסיות, אני לא מצליחה להשתכנע שלהפלה יש אותו ערך מוסרי ורגשי כמו לכריתת תוספתן.

עד כאן לינור, מי שחשב שלליברלים אין תגובה, טעה בגדול, לחגי משגב יש תגובה הולמת: תחת הכותרת הליברלית והענינית: "סליחה, אבל למה עירית לינור מקבלת במה ב'הארץ'?" כותב משגב:

"הארץ" אמור להיות מחויב קודם כל לקוראיו הנאמנים, לאוהדיו, לחברי האמת שלו. עצם העסקתה של לינור, עם כל ההיסטוריה שלה, מהווה פגיעה ברגשותיהם… אין שום צורך לפרסם דווקא ב"הארץ" דעות של אויבי "הארץ" ומשמיציו. יש גבול דק וחמקמק בין אלטרואיזם ונדיבות של מנצחים לבין פראייריות. אסור לעבור אותו, בטח לא כשאתה נלחם על עצם קיומך ועל הלגיטימיות שלך בפני גל עכור של פאשיזם, מקרתיזם ופופוליזם…"

עכשיו הכל מובן…

ראו גם מאמרה של ד"ר (למשפטים) פנינה ליפשיץ אבירם:

בכל הקשור לאישור ביצוע הפסקות היריון יזומות, אני סבורה שבישראל האצבע על ההדק קלה מידי. מאחר שהפלות הן חלק משיח הזכויות, יש להציף גם את זכויותיו של העובר. ביצוע הפסקת היריון היא פעולה של הכחדת עובר חי. השיקולים להחלטת אישה המבקשת להפסיק היריון קיים אינם בהכרח שיקולים הנוגעים לעובר, לבריאותו, לפרופיל הגנטי שלו, למינו או למראהו החיצוני. השיקולים הם לרוב שיקולים הנוגעים לאישה, לרצונותיה, לנוחותה, למצבה הכלכלי, המשפחתי, הנפשי וכדומה.

הפמיניסטיות מעלות על נס את זכות האישה על גופה, את האוטונומיה שלה ואת זכותה לבחור. אין חולק כי זכותה של האישה לבצע הפסקת היריון, אם מדובר בהיריון שנכפה עליה באלימות בעקבות אונס. אולם כיבוד זכויות העובר אינו פחות ערך מכיבוד זכויות האישה. בעידן של התעצמות זכויות הפרט וכיבוד האוטונומיה, בעידן של כיבוד ההגדרה העצמית והחירות, יש לתת את הדעת ליצור החדש בהתהוות, ליצור שאין לו פה ואין לו ייצוג, ליצור שאולי אינו אדם בהגדרה של זכויות וחובות, איך אין ספק שגם אינו אל-אדם. בין יתר השאלות שיש לבחון, עולה מאליה גם השאלה של זכויות העובר.

כבוד השופטת טובה שטרסברג-כהן קבעה בפרשת נחמני שגם הזכות לאי-הורות היא חירות. אולם יש טעם להבחין בין קיום זכות זו טרם ההתעברות, לבין קיומה אחריה. לאחר ההתעברות איננו עוסקים עוד רק בחירות האישה ובאוטונומיה שלה, אלא גם בזכויותיו של פרט נוסף, העובר, שהגשמה מוחלטת של החירות שלה תביא להכחדתו. ההחלטה להיות הורה או להימנע מכך היא אכן עניינו של כל פרט או משפחה. אין בה עניין למשפט. אולם ההחלטה להימנע מהורות כשיש היריון היא היבט אחר לגמרי של זכות זו. 

היכולת להפסיק את ההיריון בכל שלב באישור הוועדה עלולה לדרדר את החברה לבחירות של "מי יחיה ומי ימות", לבחירות בני אדם "מושלמים" ולהכחדת ה"בלתי מושלמים". היכולת הזו מסוכנת לכל חברה, במיוחד לחברה מערבית בעלת ידע רב על אודות עוברים ותכונותיהם, ויש להגבילה באמצעים משפטיים ראויים. ביצוע הפסקות היריון יזומות מעורר סוגיה אתית וחברתית של שליטה בדור הבא – של בחירת האנשים שאנו רוצים או לא רוצים. בישראל מרבים לבצע גם ככה סלקציה של עוברים ומתערבים גנטית בדור העתיד, משום שרואים את העובר כחלק מגוף האישה. במדינות מערביות אחרות קיימת התנגדות לסלקציה כזו, בעיקר משום שתפישת הנצרות הקתולית רואה את העובר כיצור חי.

האחוזים הגבוהים של הפסקות היריון יזומות בישראל חייבים להדליק נורה חברתית אדומה, ויפה שעה אחת קודם. הגיעה העת שהמחוקק ייתן דעתו לסוגיה הסבוכה הזו על כל היבטיה, ולא יותיר אותה לפתרון של חוזרי מנכ"ל וועדות להפסקת היריון.

נאמנת לשיטתה הרציונלית, שואלת עירית לינור גם: מה כל כך ליברלי בפונדקאות לכל? מעבר לשעבוד נשים וסחר בילדים? (וראה כאן על האובייקטיביות של מפגיני הפונדקאות).

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *