על הסדרה 'והארץ היתה תהו ובהו'

הרב יואל בן נון, מכנה את הסדרה הזו 'סדרה של תהו ובהו'

הסדרה "והארץ הייתה תוהו ובוהו" משדרת חוסר ודאות ביחס לתקופת המקרא לאור הארכיאולוגיה ולוקה במגמתיות מביכה. גישה מאוזנת דווקא מוכיחה התאמה בין הפסוקים לממצאים

סדרת "והארץ הייתה תוהו ובוהו" (בהפקת ערוץ 1), שמעוררת עניין ציבורי רחב, יפה ומרתקת, ערוכה היטב ומושקעת מאוד. אבל (לפחות על פי הפרקים הראשונים בסדרה) היא משאירה את הארץ – ואת התנ"ך – בתוהו ובוהו. נדמה כי המשך הבריאה, "ויאמר א–להים: יהי אור", לא חדר לתוך תפיסת עולמם של יוצרי הסדרה המוכשרים והחכמים כל כך, שהמקרא וחיפוש שורשיו בארץ כן חשובים להם מאוד.

אחד ולא רק עליון

"האדם" במקרא הוא שֵם שיש בו קדושה, לא מפני שהוא יוצר כלים, ולא מפני שהוא שרד מכל היצורים הקרובים שקדמו לו, ואולי אף רכש מהם כמה גֶנים נֵיאַנְדֶרְטַליים, ואפילו לא מפני שהוא "נבון", כפי שהוצג בסדרה, אלא מפני שהמוח האנושי הגדול כולל מוח קדמי מפותח, שרואים אותו היטב בהבדלי הגולגולת בין "הומו אֶרֶקטוֹס" וה"נֵיאַנְדֶרְטַלי" לבין "האדם". המוח הקדמי הגדול מאפשר לנו, כמו ל"אדם" המקראי, שליטה עצמית גבוהה, שממנה מתפתחת בחירה חופשית–מוסרית, והיא "צלם א–להים" שבאדם.

אבל העיקר המקראי הזה, שרוב בני האדם בזמננו בוודאי מזדהים איתו, לא הוסבר כלל, ולכן נשארו יצורי האנוש השונים ב"תוהו ובוהו", למרות הממצאים המרתקים.

בראשית העיון והמחשבה, צריך להבין לעומק מהו "מונותיאיזם", שהתנ"ך הביא לעולם כולו (כפי שהודגש שוב ושוב בפרק השני, "שחר האמונה"). התופעות שתוארו בהרחבה, כמו א–ל אחד ויחיד, שחובה לסלק מפניו כל מתחרה – דוגמת פולחן בלעדי לירח ("סין") באוּר ובחרן, פולחן בלעדי לשמש אצל פרעה אַחֶנְאַתוֹן במצרים (בתקופת אל–עַמַרנה), או סילוקם של הדד ובעל, והשארת "א–ל עליון" לבדו – אינן דומות כלל ל"מונותיאיזם" המקראי, גם אם היו צעדים ראשונים בכיוון. שכן בכל התופעות הללו היו פסל ותמונה, בעוד שעיקר העיקרים במקרא הוא שלילתם של אלו.

המקרא אכן מספר לנו על "מַלכּיצדק מלך שָלֵם… והוא כהן לא–ל עליון" (בראשית יד, יח), וגם על איוב ורֵעיו, שדיברו על "א–לוה" אחד, שיש לו כמה שמות (כמו: א–ל, ש–די, עליון), בדומה לאבות בספר בראשית. אולם המונותיאיזם שבתורה איננו "א–ל עליון"; כל אלה היו רק גישושים ראשונים לקראת המהפכה המקראית המכרעת, זו הפותחת ב"בראשית ברא א–להים", שפירושה – "כל הכוחות כולם" אחד. והוא, ה"אחד" הכולל את כולם, הוא לבדו ברא שמים וארץ, כי כל האלים (הכוחות) אינם אלא אחד.

לא "בראשית ברא הא–ל" (מי שלא יהיה), אלא "בראשית ברא א–להים". "אין עוד מלבדו", לא כי הוא אחד משתלט, אלא כי הוא כולל את כולם. לכן לא יכולים להיות שום פסילים, לא תמונות ולא צלמים, שכן כל אלה אינם מייצגים אלא כוחות מוגדרים, כמו שמש, ירח או סערת גשמים, בעוד "כל הכוחות כולם" לא יכול להיות מיוצג בשום תמונה מוגדרת. יש לו שליחים (מלאכים, צבא השמים) והוא מדבר עם נביאים, אבל כל האלים 
(הכוחות) אינם אלא אחד בלא פסל ותמונה.

הבדלים בין ההשקפות

להלן כמה דוגמאות, מתוך פרקי הסדרה הראשונים, להשלכות מרחיקות הלכת של הסברת המונותיאיזם המקראי בדרך לא מדויקת ולא מספקת:

א. חצור הכנענית תפסה מקום חשוב בהיסטוריה המקראית, ופרופ' אמנון בן–תור הראה את מקדשיה. אבל העיקר היה חסר. במקדשי חצור (מסוף תקופת הברונזה המאוחרת), בשכבת השרפה וההרס, נמצאה הַתָזה מכוונת של ראשי פסלים, גם כנעניים וגם מצריים. זו דוגמה נדירה לא רק להתאמה עם הסיפור המקראי על כיבוש חצור בידי בני ישראל, אלא גם לעיקר העיקרים באמונה ובציווי המקראי – "כי הָרֵס תְהָרְסֵם, ושַבֵּר תְשַבֵּר מַצֵבֹתֵיהֶם" (שמות כג, כד).

הדוגמה השנייה לניתוץ מצבות עם תמונות אֵלים ואֵלות (מצריים!) נמצאה בתמנע, ובאותה תקופה – והיא כלל לא הובאה. ברגע שהמצרים, הכובשים הזרים, עזבו את תמנע, השחיתו המקומיים – כנראה מִדיינים – את פרצופי האֵלים והאֵלות המצריים, ושינו כליל את אופיו של המקדש המצרי (המצוי תחת "עמודי שלמה"). השמטת שתי הדוגמאות שנתגלו בממצא הארכיאולוגי למונותיאיזם מקראי מובהק, בדיוק בתקופה שהמקרא מתאר בה את יציאת מצרים, וגם את המפגש של משה ובני ישראל עם יתרו ועם מדיין, יש בה החמצה גדולה, והיא משאירה את הנושא בערפל של תוהו ובוהו.

ב. מסיפורי המבול המסופוטמיים נזכר רק הסיפור הכלול ב"גלגמש". כמו כן, הוזכר הדמיון החזק לסיפור שבתורה – "אֻתְנַפִּשְתִם" (כמו "אַתְרַחַסיס", הוא נח האכדי) שלחו עורב, סנונית ויונה, לראות אם המים יורדים. אך גם כאן העיקר היה חסר. בסיפור המסופוטמי האֵלים עבדו קשה בחפירת אפיקי הפרת והחידקל, ולכן יצרו אנשים שיעבדו במקומם, אבל האנשים עשו רעש גדול, והאֵלים החליטו על המבול, כי הפריעו להם לישון. אחד האֵלים גילה ל"נח" את הסוד הנורא.

בתורה, לעומת זאת, א–להים אחד ברא את העולם וגם מנהל אותו, והמבול היה עונש על השחתה מוסרית של חמס, וחטיפת נשים. אפשר היה לכל הפחות לצַפות לדיון בשאלה אם ריבוי הסיפורים משקף ז'אנר אגדי רווח, או שהוא מעיד דווקא על מבול נורא שקרה.

ג. בשידור הרדיו הנלווה לתוכנית (ברשת ב') אמרה אחת המשתתפות שהמונותיאיזם המקראי הוא קנאי, והוא הביא לעולם את "מלחמות הדת", בעוד הפוליתיאיזם היה, כביכול, סובלני. איש לא העיר דבר על ריבוי המלחמות העתיקות שבהן "האל אשור" "צועד" לפני המלך הכובש והמנצח. המלחמות באו מהתרבות העירונית הבבלית, שצמחה במסופוטמיה הפוליתיאיסטית.

ודאות ארכיאולוגית

לשיאים של "תוהו ובוהו" הגיעו יוצרי הסדרה ב"שחר האומה" (הפרק השלישי), כאשר ערכו את הוויכוח בין החוקרים לרצף של דעות סותרות, באופן שהצופה הסביר יוכל להגיע למסקנה שכל חוקר מדבר מתוך השקפת עולמו, וכל הפרשנות של הממצאים הרבים שנתגלו אין בה שום דבר בטוח. כל המשתתפים דיברו בביטחון מוחלט, איש איש מתוך עולמו האידיאולוגי, הדתי או החילוני, אבל בסך הכול נוצר ערפל של "תוהו".

כבר בפרק הקודם העלימו עורכי הסדרה את הדעה ש"חַבּירוּ" הם כן "העברים" של המקרא, דווקא משום שגם במקרא – כמו בתעודות – "עברי" איננו כינוי אתני לבני ישראל, אלא מעמד חברתי של חסרי נחלה, שלמשל עלולים לתת מקלט לעבדים בורחים. "אברם העברי" (בראשית יד) התנהג בדיוק כמו "חַבּירוּ/עַבּירוּ" במסעו להצלת לוט, ובני ישראל נקראו "עברים" רק כאשר משלו בהם המצרים או הפלשתים.

במצבת פרעה מֶרְנֶפְּתַח מראשית ההתיישבות הישראלית בארץ, לא רק נזכר לראשונה השם "ישראל" ככינוי לציבור של אנשים בכנען, אלא שהוא ממש מקביל שם לכנען כולה – "נבוזה כנען בכל רע – נשבתה אשקלון, נתפשה גזר, ינועם היתה לאין – ישראל הושם, אין לו זרע".

אמנון בן–תור אכן צוטט בשידור בתמיהתו על ההתעלמות ממצבת מֶרְנֶפְּתַח, וצולם כראוי בחפירות חצור, אך לא סופר לצופים מדוע מחריבי חצור יכלו להיות רק הישראלים (כי הם השחיתו גם פסלים כנעניים, וגם פסלים מצריים, כדלעיל). נוסף על כך, לא הוצג לצופים איך הוכיח בן–תור את צדקת קודמו, פרופ' יגאל ידין, בזיהוי השער בן ששת התאים כשער מימי שלמה (כי החומה הניגשת לשער היא חומת הסוגרים מהמאה ה–10 לפנה"ס), איך התוכנית של השער בחצור זהה בדיוק לשערי מגידו וגזר, כמפורש במקרא על מפעלי הבנייה של שלמה, ואיך התיאור המקראי קיבל הוכחה יוצאת דופן בחפירות גזר, עוד בימיו של ידין.

הצופים לא ראו זאת, ורק שמעו שוב ושוב ש"ישראל" הופיעה רק במאה ה–9 עם הקמת ממלכת ישראל בשומרון, בניגוד מוחלט לא רק ל"סיפור המקראי", אלא גם לממצאי חצור וגזר, ולמצבת מֶרְנֶפְּתַח.

פרופ' אדם זֵרטל הציג היטב את ממצאיו בבקעת הירדן ובהר עיבל, אבל גם כאן העיקר היה חסר – שוב ושוב נשאלה השאלה אם ההתיישבות הנרחבת בארץ בסוף תקופת הברונזה, ובראשית תקופת הברזל, באה מבחוץ או מבפנים. זֵרטל הוכיח היטב ב"סקר הר מנשה" שההתיישבות החדשה התחילה בבקעת הירדן השוממה, ואחר כך התפשטה בהר המרכזי, שכן סירי הבישול הקדומים נתגלו בבקעה ובהר עיבל, והמאוחרים יותר נמצאו למשל בשילֹה. בכלל, העיר הישראלית לא הוזכרה בתוכנית, משום ששהחופר שלה (פרופ' ישראל פינקלשטיין) כבר לא מזדהה עם ממצאיה, כמרכז הגדול בתקופת ההתנחלות הישראלית.

זֵרטל גם הוכיח בממצאי עיבל שהפולחן הישראלי היה מונותיאיסטי מתחילת הדרך, שכן אין בו צלמיות (בניגוד מוחלט לכל אתרי הפולחן האחרים). אף על פי כן, לא הוזכר אתר "כף הרגל" מבקעת הירדן, שגם בו יש ממצא מונותיאיסטי מובהק, התואם גם לחוקי הקרבנות בתורה וגם לספר דברים – עוד ממצא הפוך לטענות החוקרים, שאמרו שוב ושוב כאילו ספרי התורה נכתבו בסוף ימי בית ראשון.

ברור לפיכך, מתל חצור, מהר עיבל ומבקעת הירדן, שהממצא הארכיאולוגי תואם בהחלט לסיפור המקראי, ורק התיאוריות נשארות בשלהן, בלי הסבר.

"לא מצאנו" איננה הוכחה

פה ושם נרמז ש"חסרים ממצאים" על יציאת מצרים, על כיבוש יריחו, על יישובים ביהודה ובנגב, והממצאים שנתגלו אינם נותנים תמונה שלמה. ברמה העקרונית, היעדר ממצאים אינו מוכיח שום דבר. הלא רק אחוז זעיר ממה שהיה שרד בשטח, וכל ממצא מעורר השתאות מעצם העובדה ששרד. נוסף לכך, כלל לא הוזכר שיש במדבר ממצאים מופלאים, תואמי מקרא – למשל, המוני קברי "תוּמוּלי", וממצאיו של פרופ' עמנואל ענתי בהר כרכום.

אל מול הממצאים הברורים והחדים בעמק האֵלה ("קיאפה") על ממלכה גדולה מימי דוד, בהתאמה ל"סיפור המקראי", הועמדה החפירה הסמוכה בשכבה הכנענית בתל עזֵקה, אף שהמקרא מתאר בדיוק כך את העימות בין ישראל ויהודה לבין כנענים ופלשתים. גם העובדה שבאותה תקופה חרבה גם אוגרית וגם הממלכה החיתית תואמת בדיוק את ה"סיפור המקראי" – "הלוא את ישראל העלֵיתי מארץ מצרים, ופלִשתיִים מִכַּפתוֹר, ואֲרָם מִקיר" (עמוס ט, ז).

לשיא כואב במיוחד הגיעו יוצרי הפרק כאשר הביאו את פרופ' ישראל פינקלשטיין גם לעיר דוד, כדי לחלוק על הממצא הברור של החופרת, ד"ר אֵילַת מזר. פינקלשטיין העלה טענה שלא ניתן להוכיח ולא ניתן להפריך אותה, כאילו היכלו של דוד מסתתר בהר הבית, ורק במאה ה–9 לפנה"ס התפשט לעיר דוד. כל מתחיל יודע ומבין שעיר קדומה צמחה ליד מקור המים שלה, ולכן עיר דוד, כמו "שָלֵם" הכנענית לפניה, נוסדה בצמוד לגיחון. אבל עוּבדות לא יפריעו להשקפת עולם ברורה – לא ממצאי אמנון בן–תור, לא ממצאי אדם זֵרטל, לא ממצאי אֵילַת מזר, ולא ממצאי יוסף גרפינקל – כל אלה ועוד לא יעצרו את הכריזמה השופעת של ישראל פינקלשטיין.

ולסיום, אי אפשר שלא להעיר דבר על השילוב המופרך של מדריך מתנחלים המתלהבים מהמזבח בהר עיבל, והוא עצמו לא מאמין שזה "מזבח יהושע". שילוב מופרך עוד יותר היה זה של מכון המקדש עם הרב ישראל אריאל, שהֵעֵז לפַסֵל בזהב את כרובי קודש הקודשים לפי פרשנות מוטעית ממדרש מאוחר, כשהוא בעצמו טוען בשידור שמאז יאשיהו איש לא ראה את הכרובים שנגנזו עם הארון, וכמובן גם בעל המדרש לא ראה אותם. וכל זה, כאשר הגמרא (מנחות כח ע"ב) אוסרת בפירוש ליצור "תבנית היכל". האם השילוב הזה נועד להזהיר אותנו מפני הסכנות הפוליטיות של מחקרי זֵרטל ושל חפירות עיר דוד?

יוצרי הסדרה החליטו להשאיר את הארץ עם הממצא והמקרא ב"תוהו ובוהו", אבל המאמץ המרשים וההשקעה העצומה לא יצליחו למנוע את הופעת האור.

ספרו האחרון של הרב ד"ר יואל בן נון "זכור ושמור – טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים" ראה אור בהוצאת תבונות בשנת תשע"ה