על תעשיית המאמרים, שהיא בעצם בבואה של תעשיית המחקרים, ראו למשל בתגית: מאמרים אקדמיים, מה קורה כאשר מישהו לוקח ברצינות את המחקרים, ומבקש דבר בסיסי ביותר: גישה אליהם?
מסתבר שזו בעיה, חלק מהמהות של תעשיית המאמרים, היא שאין באמת גישה אליהם, גופים עסקיים משתלטים על המאמרים, וגובים הון עתק בשיטות מתוחכמות של קרטלים למחצה, כדי שלא תהיה גישה אליהם. עם כל הכבוד לרופא, או למי שצריך את המידע, הוא לא יקבל אותו. (כל זאת בהנחה שמישהו צריך את כל הררי המחקרים והמאמרים האלו).
האתר Sci-Hub מיסודה של החוקרת הקזחסטנית אלכסנדרה אלבקיאן מציע גישה להרבה מאמרים, כפי שמתאר סיימון אוקסנהאם:
"הגישה שמציע Sci-Hub לקוראיו שקולה לסך כל הגישה המוסדית של אינספור אוניברסיטאות שונות – עולם שלם של ידע. דבר זה חשוב כיום יותר מאי פעם בעולם שבו אפילו אוניברסיטת הרווארד אינה יכולה עוד להרשות לעצמה לשלם את דמי המינוי המאמירים של כתבי העת האקדמיים, ובשעה שקורנל חיסלה חלק גדול ממינוייה אצל Elsevier כבר לפני עשור. עבור חוקרים שאינם משתייכים למוסדות העשירים ביותר בארצות הברית ובמערב אירופה, הפיראטיות הפכה זה לא כבר לדרך היחידה לערוך מחקר מדעי, אבל בעיית דמי המינוי הולכת ומתפשטת גם למערב…
חברת Elsevier היא המו"לית האקדמית הגדולה בעולם, וגם השנויה ביותר במחלוקת.יותר מ-15,000 חוקרות וחוקרים נשבעו להחרים אותה בגין גביית "מחירים בלתי סבירים" ויצירת חבילות המאגדות כתבי עת יקרים ובלתי רצויים יחד עם כתבי עת חיוניים – שיטה שמביאה כביכול את הספריות האקדמיות לפשיטת רגל. חברת Elsevier תומכת גם בהצעות החוק SOPA ו-PIPA, שלדברי החוקרים מאיימות להגביל שיתוף חופשי של מידע. וייתכן ש-Elsevier שנואה יותר מכל על שליחת התראות הדורשות מאקדמאים להוריד את המחקרים שהם פרסמו אצלה מאתרים כמו Academia.edu….
מחברי המאמרים אינם מקבלים כסף. אז למה הם שולחים את עבודתם ל-Elsevier? הם חשים לחץ לעשות זאת כיוון ש-Elsevier היא הבעלים של מספר כתבי עת 'משפיעים' כביכול. אם חוקרת או חוקר רוצים לקבל הכרה על עבודתם, לבנות לעצמם קריירה – הם צריכים לפרסם בכתבי עת כאלה".
זהו מלכוד-22. לָמה שחוקרת שמכבדת את עצמה תעביר מרצונה, ללא תמורה, את זכויות היוצרים על עבודתה הקשה לארגון שיפיק רווח מעבודה זו על-ידי גביית תשלום מופרז מהמעטים שמעוניינים לקרוא אותה? בסופו של דבר, התשובה קשורה ליוקרה ולהזדמנויות מקצועיות. חוקרים מתוגמלים במשרות ובקידומים על פרסום בכתבי עת בולטים כגון Nature.
למרבה האירוניה, יותר ויותר חוקרים אינם מסוגלים לגשת אפילו למחקרים של עצמם לאחר הפרסום, כיוון שגם אוניברסיטאות עשירות מתקשות לשלם את דמי המינוי המאמירים. אירוניה טראגית נוספת היא העובדה שכתבי עת בעלי השפעה עלולים להיות אמינים פחות מאשר כתבי עת קטנים, כיוון שהם דורשים מחוקרים לפרסם תוצאות יוצאות דופן – דרישה שמובילה, בתורה, למקרים רבים יותר של הונאה ופרקטיקות מחקריות גרועות."
גם ג'ינה קולטה בניו יורק טיימס (תרגום בהארץ) מתארת ספיחים של הבעייתיות שבתעשיה הזו:
פייק אקדמיה: כתבי עת מדעיים שפתוחים לציבור מפרסמים בתשלום מאמרים מזויפים
כתבי עת חינמיים נוצרו כדי להנגיש מאמרים לציבור, אולם הם גובים אלפי דולרים מהמחברים ומפרסמים אותם ללא בדיקת מומחים. מי שניתח את התופעה מאמין שחוקרים רבים זכו כך במשרות נחשקות
שם העט של המען לא היה שנון במיוחד, אם יודעים פולנית. האות של השם האמצעי ושם משפחתה של המחברת, אנה־או־שוסט, פירושם "רמאית", וכך גם הפרסומים והתארים שלה היו מזויפים. את פרקי הספר שהיא ציינה בין פרסומיה אי אפשר למצוא, אבל אולי אין בזה כדי להפתיע מפני שגם המו"לים שלו היו מזויפים.
אולם, כשד"ר "רמאית" פנתה ל–360 כתבי עת אקדמיים פתוחים שנבחרו באקראי, וביקשה להיות עורכת, 48 מהם קיבלו אותה וארבעה מהם אף מינו אותה לעורכת הראשית. היא קיבלה שתי הצעות לפרסם כתב עת חדש. אחד מכתבי העת שלח לה אימייל ובו נאמר: "לעונג לנו להוסיף את שמך כעורכת ראשית בלא שתשאי באחריות כלשהי".
לא עלה בדעתם של עורכי כתבי העת שהם נפלו קורבן לתרגיל עוקץ שתוכנן ובוצע על ידי קבוצת חוקרים שביקשה להסב תשומת לב לתופעה בעייתית הקשורה לכתבי העת המדעיים שהגישה אליהם חופשית.
אף שכתבי עת אלה נוצרו מתוך שאיפה להנגיש מאמרים מדעיים לכלל הציבור, תפוצתם הגדולה גררה השלכות בלתי צפויות. כתבי עת מדעיים רגילים ממומנים בין היתר על ידי מנויים המשלמים דמי מנוי. מחברי המאמרים אינם משלמים דבר תמורת הפרסום. מי שאינו מנוי יכול לקרוא מאמרים תמורת תשלום עבור כל מאמר. כתבי העת שהגישה אליהם חופשית פועלים בשיטה ההפוכה. מחברי המאמרים משלמים ולציבור יש גישה חופשית לתוכן עצמו. הפרסום בכתב עת שהגישה אליו חופשית יכול להיות עסק יקר — כתבי העת הנחשבים של הספריה הציבורית למדע (PLOS) גובים סכום הנע בין 1,495 ל–2,900 דולר תמורת פרסום מאמר. הסכום משתנה בהתאם לכתב העת שקיבל את המאמר לפרסום.
לא כולם ידעו לצפות את אשר קרה. המודל העסקי של כתבי העת החינמיים הוליד עולם צללים שלם של כתבי עת גזלנים. שמותיהם דומים לעתים לשמות של כתבי עת לגיטימיים, אבל הם מתקיימים מפרסום כל דבר הנשלח אליהם, תמורת דמי פרסום הנעים בין 100 דולר לאלפי דולרים.
חוקרים החליטו לא לפרסם את רשימת כתבי העת שחשפו בתרגיל העוקץ, משום ששמותיהם של חלקם דומים מאוד לשמותיהם של כתבי עת בתשלום, והדבר עלול ליצור בלבול. לדברי קטז'ינה פיסנסקי, חוקרת בבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת סאסקס שבאנגליה, שהיתה מיוצרי "ד"ר רמאית", בימינו קיימים אלפי כתבי עת שהגישה אליהם חופשית, המתחזים למדעיים. מספרם דומה לזה של כתבי העת הלגיטימיים. זה העולם האלטרנטיבי שד"ר רמאית פנתה אליו ושקיבל אותה בזרועות פתוחות, לאחר שכתבי העת הרציניים דחו את פנייתה.
החוקרים, שפרסמו את תרמיתם בכתב העת Nature, מעידים שעשרות מעמיתיהם הצעירים הלכו שולל אחר דברי חנופה שהשמיעו עורכי כתבי העת המתחזים, ולא הבינו שהם קיבלו מיילים מגופים שהיו מעוניינים בכספם ותו לא. פיסנסקי ועמיתיה מבקשים לעזור לחוקרים להבין כיצד פועלים כתבי העת הללו. "המיילים יכולים להיות שופעי מחמאות", מסבירה פיסנסקי, "ייכתב בהם שהחוקרים 'בולטים בתחומם' ושהם 'יוזמנו לתרום'. כשהחוקרים נענים להזמנה ושולחים מאמרים, המאמרים מתפרסמים במהירות הבזק, לעתים קרובות מבלי שעברו בדיקה וביקורת של אנשי מקצוע".
ואולם לא כל מי שמפרסם בכתבי העת הללו הוא פתי תמים. ג'פרי ביל מספריית אוניברסיטת קולורדו שבדנבר, שפרסם עד לאחרונה רשימה של כתבי עת מתחזים שכאלה, סבור שחוקרים רבים יודעים בדיוק מה הם עושים כשהם מפרסמים בהם מאמרים. "לדעתי, אינספור חוקרים ואקדמאים המועסקים בימים אלה זכו במשרות, בקידום ובקביעות במוסדות ההשכלה הגבוהה אחרי שפרסמו בכתבי עת בתשלום, והזכירו פרסומים אלה בשעה שהתמודדו על משרות וקידום", אומר ביל. "המעסיקים צריכים להשקיע מאמצים רבים כדי לזהות את הפרסומים המפוקפקים הללו", הוסיף.
ובכן, מחקר חדש קובע, שמחקרים חדשים הם חלק מתעשיה מפוקפקת…
על אירוע משעשע מספר לנו הגרדיאן:
ד"ר פיטר וומפלו, הגיש מאמר לכתב העת Vamplew, המאמר למרבה היומרה היה מורכב מ7 מלים בלבד, שענינן בקשה גסה להסרה מרשימת התפוצה, כך: Get Me Off The Fucking Mailing List, וצורפה אף דיאגרמה להמחשה…
וומפלו חשב שזה מאד מצחיק, וכנראה תכנן להתנצל על המתיחה. אלא שהוא לא ציפה לכך שהמאמר באמת יתקבל לפרסום… המערכת טענה שהמאמר מתאים בהחלט לז'ורנל שלהם. וומפלו נפל מהכיסא ושלח את התקרית המביכה לפרסום בבמות שונות מלבד זאת הוא התלונן: עדיין לא הסירו אותי מרשימת התפוצה…