הפילוסוף והפרופסור לספרות טרי איגלטון, כותב בספרו האחרון Reason, Faith, and Revolution: Reflections on the God Debate על המתקפה האנטיתיאיסטית השוטפת את ארה"ב, כהמשך לביקורת הקטלנית שלו על ספרו של דוקינס, הספר מבוסס על הרצאות שנשא ב2008 (נמצאות במלואן כאן), כאן ניתן לקרוא ביקורת של ד"ר פיש באנגלית על הספר, להלן סקירתו של נעם אשר:
בין דת והגיון
פרופסור בריטי טוען בספר חדש שהאתיאיזם מחמיץ נקודה חשובה: התפקיד של הדת לא סותר את ההיגיון, אלא בא לספק תשובות במקום שבו המדע יישאר לנצח חסר אונים.
סדרת ההרצאות הפופולארית האחרונה של טרי איגלטון, פרופסור לספרות אנגלית ומגדולי מבקרי הספרות בבריטניה, לא עסקה כלל בספרות. במקום זה, איגלטון הקדיש את הסדרה לדיון מעמיק בתיאוריה ובפרקטיקה של הדת בעולם המערבי, שחלקים גדולים ממנו, כמו בריטניה מכורתו, הופכים אתיאיסטיים יותר ויותר. הסדרה משכה כל כך הרבה עניין, שאיגלטון החליט להפוך את תמצית הרצאותיו לספר. כך יצא לאור 'היגיון, אמונה, ומהפכה – הרהורים על שאלת הא-ל'.
איגלטון איננו דון קישוט דוגמאטי שמגן על הדת בכל מחיר
איגלטון איננו דון קישוט דוגמאטי שמגן על הדת בכל מחיר. את ספרו הוא פותח בהצהרה שההיסטוריה של הדת הייתה במידה לא מעטה היסטוריה של בורות, דיכוי וסבל. אבל כאקדמאי מעמיק וחוקר יסודי, סוג המלחמה המתנהל כנגד הדת מקומם אותו. את ספרו הוא כתב כדי להוכיח שכל שוללי הדת המודרניים חוטאים בשני חטאים כבדים: ראשית, הם מסרבים להודות בתפקיד הייחודי שהדת ממלאת בחיים האנושיים, ושנית, הם אינם יודעים דבר וחצי דבר על הנושא שאותו הם שוללים ביהירות אינטלקטואלית.
בצד הקינה הכללית כי 'האתיאיסטים של היום אינם האתיאיסטים של פעם' (איגלטון טוען שכל תיאולוג גדול מהדורות הקודמים היה מנענע בראשו באי אמון מול ה'קייס' החלש של המתיימרים לקרא תיגר על הדת בימינו), איגלטון נוקב בשני שמות שמרגיזים אותו במיוחד: ריצ'רד דוקינס וכריסטופר היטצ'נס. דוקינס, הוא המדען הבריטי המפורסם שכתב את 'אשליית האל', ואשר מתמיד בניסיונות להוכיח את האתיאיזם דרך המדע, ואילו היטצ'נס הוא עיתונאי פוליטי שכתב ספר בשם 'אלוהים אינו גדול'. 'דיטצ'-קינס' כפי שהוא קורא בזלזול לצמד, נחשבים ממובילי האתיאיזם המערבי כיום. ועם זאת – המושג שלהם בדת קלוש מאד. מעבר לדימויים השטחיים והילדותיים, הם באמת אינם יודעים דבר וחצי דבר על תיאולוגיה של אף אמונה שהיא. מבחינתו של איגלטון, ההתיימרות שלהם להציע אתיאיזם, ראוי לדיון דומה לערך שיש למאמר מלומד על התקופה הנאצית, שנכתב בידי מישהו שהרקע שלו מסתכם בכמה סרטים שראה. "מבקרים של הצורה העתיקה ביותר של תרבות פופולארית בהיסטוריה האנושית מחויבים מוסרית להתעמת איתה באופן המשכנע ביותר, במקום לגנוב ניצחון זול בהשמצתה כערימה של זבל וג'יבריש".
מה שהאתיאיסטים מחמיצים לחלוטין, לפי איגלטון, הוא תפקידה הייחודי של הדת. תפקיד ברור יותר מתמיד בשלב הזה של ההתפתחות האנושית. 'למה כל כך הרבה אנשים, כולל אני, מדברים פתאום על אלוקים'? שואל מבקר-הספרות-שהפך-תיאולוג בפרק האחרון של ספרו. התשובה היא, הוא אומר, שכל התחליפים שניסינו למצוא לדת פשטו את הרגל. מדע, היגיון, ליברליזם, קפיטליזם – אף אחד מהם לא העניק לנו את מה שביקשנו. "איזו צורה סימבולית אחרת, מלבד הדת" הוא שואל, "הצליחה ליצור קשרים ישירים כל כך בין האמיתות האוניברסאליות והאבסולוטיות ביותר וחיי היום-יום של מיליוני בני אדם?"
למה כל כך הרבה אנשים, מדברים פתאום על אלוקים? מפני שכל התחליפים שניסינו למצוא לדת פשטו את הרגל
התשובה היא, כמובן, שרק הדת הצליחה לעשות זאת. איגלטון, אמנם, מזכיר ש'הקשרים הישירים' הללו לא היו תמיד חיוביים. ההשפעות על מיליונים לצאת למסע צלב בימי הביניים או להתאבדויות ג'יהאד בימינו, בוודאי אינן השלכה חיובית של אמונה דתית. אבל לפחות הדת מנסה להשיג משהו מעבר לסיפוק מקומי: הדת, לפי איגלטון, עוסקת בטבע וביעוד של האנושות, ורק דרך הנושאים הללו אפשר להשיג טרנספורמציות אמיתיות. 'איזמים' למיניהם יכולים לספק נוחות ועונג, אבל הם שטחיים מטבעם ונוטים לשמר את הסטאטוס קוו במקום ליצור שינוי משמעותי. 'חברה של סיפוק שנמכר באריזות, רצון לפי מרשם וכלכלת צרכנות תתקשה להגיע לעומק שבו ניתן להעלות שאלות תיאולוגיות'.
אילו שאלות? למשל, למה בכלל העולם קיים. למה אנחנו מסוגלים להבין את מה שיש לנו. מהיכן הגיעו המושגים שלנו על 'הסבר' 'קביעות' או 'הבנה'. בזמנים שהעולם מרגיש בחדות שאליליו האחרונים הכזיבו, השאלות הללו מתעוררות כאילו מעצמן. ואילו תשובות מספקים אלילי המדע וההיגיון?
מות הדת, לידת ההיגיון?
הניסיון לעמת דת מול היגיון, או דת מול מדע, מוטעה מעיקרו, כך טוען איגלטון. אם כי קל להבין מה מקור הנטייה להציב אותם זה מול זה: צריך רק להסתכל על ההיסטוריה של הדת כדי להבין מה הביא לרעיון שהיגיון הוא אנטיתזה לדת.
בימי הביניים, הדת הייתה המושלת בכיפה. בין אם מדובר בכליפויות המוסלמיות, בממלכות הנוצריות, או בקהילות היהודיות. מייצגי הדת היו – אם לא נותני הטון, לפחות המדריכים והנדרשים לתת את הגושפנקא החוקית. המלכים מלכו בחסד עליון, הכנסייה סחטה כספים והפעילה אינקוויזיציה בצוויי הא-ל, לכאורה, וההמונים צייתו לחוק הדתי המקובל במושבותיהם בלי לחשוב בכלל על אפשרות אחרת.
השינוי החל לקרות רק במאה ה-18, 'עידן ההיגיון', עם תנועת ההשכלה האירופית שצמחה סביב אישים כמו וולטיר, ז'אן ז'ק רוסו ודייוויד יום. פילוסופים, מדענים וסופרים שלא נרתעו מלבחון בעין רציונאלית את מוסדות הממשלה והכנסייה, ולקרא לקדמה דרך השכל וההיגיון. במאות ה-16 וה-17 אירופה נקרעה לגזרים במלחמות ארוכות שנים ועקובות-דם בין קתולים ופרוטסטנטים: כך שאין זה מפתיע שאינטלקטואלים בולטים החליטו לבחון את החיים, העולם והממשל, מזוויות שונות מזו של הכנסייה.
במאה ה-18, אם כן, עלה ההיגיון לגדולה והכין את הקרקע עבור ליברליזם ודמוקרטיה, חילוניוּת – ומדע. במאה ה-19 פרח המדע כפי שלא פרח מעולם. בין חוטי טלגרף וטלפון בין-יבשתיים, רכבות מהירות וספינות קיטור, נחו חורבותיו של העולם הישן, השטוף באמונות תפלות. או כך נראה המצב לפחות להוגים חשובים כמו ניטשה, שהכריז על 'מותו של הא-ל'. לגזע האנושי, הוא קבע, אלוהות כלשהי כבר לא מהווה גורם חשוב בחייהם. יש להם את המדע.
ניטשה, אתיאיסט מקליבר שונה לגמרי מזה של דוקינס ודומיו, חי בתקופה שבה האנושות יכלה עוד להיאחז בתקוות הקדמה
אבל ניטשה, אתיאיסט מקליבר שונה לגמרי מזה של דוקינס ודומיו, חי בתקופה שבה האנושות יכלה עוד להיאחז בתקוות הקדמה. הויקטוריאניים יכלו לחשוב שהטכנולוגיה תביא להם גאולה. אבל איזו הצדקה יש לחשיבה כזאת היום? במקום לקרא לדת 'אמונה תפלה', איגלטון מדביק את השם הזה לרעיון 'הקדמה', שבו דבקים ליבראלים חילוניים שמצהירים על הדת כדבר שאבד עליו הכלח. "אם אי פעם היה מיתוס צדקני ואמונה תפלה נאיבית, זו האמונה הליבראלית-רציונאליסטית שמלבד תקלות קלות, אנחנו מתקדמים ביציבות לעבר עולם טוב יותר."
סקירה קלה של המאה ה-20, המאה הראשונה שמתחילתה התיימרה להתקדם בנחישות לעבר היעד הזה, מספיקה כדי להבין את אמיתות ההצהרה הזו. "עידן ההיגיון שהיה אמור להפוך אנשים לשפויים, נשמע היום כמו בדיחה אכזרית" מציין ההיסטוריון של הדת, פרופסור יוסטון סמית מאוניברסיטת ברקלי האמריקנית. "במיתוס הנאצי של גזע עליון, שייצר את השואה, ובמיתוס המרקסיסטי של אוטופיה חסרת-מעמדות, שייצר את הטרור הסטליניסטי, המאה ה-20 נפלה בפח האמונות התפלות המפלצתיות ביותר שהדעת האנושית אימצה אי פעם."
הוצאת הדת מהחיים, הפיכתה לנופך פולקלוריסטי לכל היותר, לא עבדה במציאות. הריאקציה למלחמות הדת הביאה מלחמות נוראות עוד יותר; שלטון ההיגיון הביא טירוף; המדע הנערץ שימש כלי לייצור מיתוסים מסוכנים; והאידיאולוגיה הפוליטית יפת-הניסוח התבררה כסיפור אגדה מסוכן. אז מה נשאר למין האנושי למוד-הסבל? נשאר קפיטליזם עקשני וצרכנות שעלתה לפסגה כדת שלטת. "שפת הנאורות," אומר איגלטון, "נחטפה על ידי תאוות הבצע של חברות, מדינת המשטרה, מדע עם הטיות הפוליטיות וכלכלת מלחמה נצחית." כולם, טוען איגלטון, חותרים אך ורק להאדרת תרבות פרברים שמייצרת עוד ועוד דברים בלי לטרוח לבדוק אם יש להם ערך כלשהו.
אמונה כבסיס להגיון
ובתוך הריקנות הזו, האתיאיזם של היום מהלל היגיון ודוחה את הדת. אבל ההיגיון, אומר איגלטון, 'הוא שטחי מכדי להתמודד עם מה שעומד על הפרק'. כללי מסקנות והוכחות שלו, לא יכולים להתחיל לפעול בלי שום הנחה רבת משקל שאינה כלולה במסגרתם אך ממנה הם שואבים.
אמונה וידע, פוסק אגלטון אינם אנטיתזה: הם שלובים זה בזה.
היגיון לא יכול להתחיל לעבוד בלי הסכמה מוקדמת על מה חשוב ומה אמיתי, ומהיכן יכולות הסכמות כאלו לנבוע? רק מאמונה. הצמד 'דיטצ'-קינס' למשל, לא יכול להוכיח מדעית את ערכי חופש הפרט היקרים כל כך לליבם. עבורם, זו האמונה ההתחלתית שממנה נובעות עובדות וסיבות ושיפוט על טוב ורע. ממנה נובע ההיגיון שבו הם מתפארים. "אמונה וידע," פוסק אגלטון "אינם אנטיתזה: הם שלובים זה בזה."
העובדה היא שמושגים כמו 'אמת' ו'ערך' אינם ניתנים לפישוט לכדי עובדות – ומן הצד השני, כל תהליכי החשיבה ההגיונית מתבצעים בטווח של איזושהי אמונה, משיכה, נטייה, אוריינטציה או מחויבות קודמת.
זו הסיבה לכישלון המפואר של 'עידן ההיגיון'. בחיפושו אחר מידע וידע, השכלה והבנה, היגיון ומדע, הוא היה ראוי לשבח. אבל ההיגיון והמדע לא יכלו לתפוס את מקומה של הדת, בדיוק כמו שטוסטר חשמלי לא יכול למלא את מקומו של ספר טוב. מדובר בפונקציות שונות – אם כי, כפי שאיגלטון הוכיח, הן עובדות יחדיו.
הניסיון להפוך את ההיגיון לדת הביא את העולם למצב הנוכחי: מצב שבו פרופסורים לספרות כותבים ספרים על דת, פשוט משום שהאתיאיזם העכשווי, בניגוד מוחלט להיגיון שהוא מתיימר לקדם, מתעקש שהטלסקופ הוא התחליף הנכון לספר תפילה. בסופו של דבר, מסכם איגלטון, דבר לא השתנה. כתמיד עומדת בפנינו אותה בחירה: בין אמונה דתית שמאמיניה אינם חפים מפגמים, אבל היא מסוגלת לרומם אותנו ולהעניק השראה; ובין אמונה של היבריס, לפיה אנחנו, עם הגיוננו המושפע מנטיות ליבנו, מסוגלים להבין את העולם במלואו ולשפר אותו בלי אף 'סיוע מבחוץ'. ההיגיון הצרוף , כך נראה, לא תומך באפשרות השנייה.