נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

על חולשתם של הסברים אבולוציוניים

תומר פרסיקו חורג ממנהגו, וכותב פוסט שאינו מלחך את עמדת המיינסטרים, ולשם כך נביא מדבריו…

למעשה הוא מאמץ במדה מסויימת את עמדתו של פרופ' תומס נייג'ל, עליה הרחבנו למשל כאן. וכן נוגע בחוסר התועלת והמשמעות של המקצוע המכונה 'פסיכולוגיה אבולוציונית'.

וכך כותב פרסיקו:

רוג’ר סקרוטון ותומס נייגל (ואני) – על חולשתם של הסברים אבולוציונים ועל קיומו של טוב מטאפיזי

…סקרוטון ומטרת הפילוסופיה

רוג'ר סקרוטון הוא מההוגים הגדולים של זמננו (מלאו לו 75 לפני חודש). הוא פרסם לפני שנתיים את ספרוOn Human Nature, והנה כבר יש לנו אותו בתרגום (מצויין של שמעון בוזגלו), כאמור מטעם הוצאת המרכז האקדמי שלם. והספר מאתגר ומרתק.

סקרוטון הוא הוגה שמרני מפורסם, ותפיסת העולם שלו משתקפת בספר, אולם זה אינו ספר שעוסק בהגות פוליטית או חברתית. בספר הזה סקרוטון עוסק באדם, ובמשמעות חיי האדם. הוא עושה זאת באופן רגיש וחד. הוא כותב על רגשות ועל תפיסות מוסריות, על הגופניות שלנו ועל החירות שלנו. לא אוכל להתייחס אף למקצת ממחשבותיו – כאן אכתוב על נקודה אחת בלבד שסקטורון מעלה, והיא הפקפוק שלו ביכולת של האבולוציה (וההסברים לפעולתה) לתת דין וחשבון מלא לחיינו כבני אדם.

סקרוטן אינו אדם דתי, אבל בהחלט אפשר לומר שהוא רוחני, או במילים אחרות פתוח ליסוד הרוחני שבמציאות. בספרו מ-2014, The Soul of the Worldהוא מציג את תפיסתו בדבר היות מימד טרנסצנדנטי לקיום. כבר שם הוא תוקף את הרדוקציוניזם המטריאליסטי שמנסה להסביר פעולות אנושיות מורכבות (האזנה לסימפוניה, התפעמות מול נוף נורא הוד, הכרעה מוסרית) כאילו "אינם אלא" כך וכך (למשל, דחפים חייתיים המונעים מרצונם של הגנים שלנו לשכפל את עצמם וכו'). הוא מכנה את הגישה הזאת (בעקבות Mary Midgley), Nothing Buttery, כלומר העמדה שמצמצמת כל דבר לכדי nothing but X.

הוא קובע כי

קיים מנהג נפוץ להכריז כי מימדי קיום מתהווים (emergent) "אינם אלא" משהו […] מטרת הפילוסופיה, לטעמי, היא ההכחדה של המנהג הזה.

מטרת הפילוסופיה, לא פחות.

לסקרוטון יש אבחנה נאה לגבי האבולוציה באותו ספר. הוא מעלה תהיה האם לא סביר שהאבולוציה מאפשרת לנו להכיר את העולם באופן שמוליך אותנו שולל. דהיינו, במקום להניח שהברירה הטבעית תקדם אורגניזמים שיצליחו להבחין היטב בין מראית עין לאמת, בין אשליה למציאות (הנחה שעליה בעצם נשען כל מדע מטריאליסטי וכמובן, באופן טאוטולוגי, גם תיאוריות אבולוציונית בעצמן), ייתכן שהברירה הטבעית תתעדף דווקא אורגניזמים שיטעו שוב ושוב באבחון המציאות, וזאת על מנת לשפר את סיכויי שרידותם (למשל, אם המציאות כל כך מדכאת שידיעתה לאשורה תגרום לדיכאון או לחרדה, או למשל, אם המציאות מכילה מימדים שגורמים לאבדן החשק המיני, ועל כן הברירה הטבעית מסתירה אותם מאיתנו).

במאמר שפורסם לא מזמן ב'הארץ' נטען שכבר יש אישוש מחקרי מסויים לתזה הזאת, וגם חוקר הדת והמדע רוברט רייט קובע בספרו Why Buddhism is True: The Science and Philosophy of Meditation and Enlightenment כי המוח האנושי התפתח על ידי האבולוציה כדי להטעות אותנו, "ואף לשעבד אותנו" לדבריו, וכי תחושות כמו חמדנות, חרדה, שנאה, ואף תחושת העצמיות שלנו הן אשליות שנועדו למקסם את הסיכוי של הגנים שלנו להשתכפל, לא לשקף לנו באופן אמיתי את המציאות.

כלומר, ההנחה שלנו שהתהליך האבולוציוני מקדם את הכרת המציאות לאשורה אינה מבוססת – ואינה יכולה עקרונית להיות מבוססת. זאת כמובן הנחת עבודה שבלעדיה כל המפעל המדעי יהיה חסר טעם, ובמקרה של התיאוריות האבולוציוניות עצמן יש כאן אישרור מעגלי מעט מביך. אגב, נאמר מיד, זה לא שסקרוטון או נייגל (או רייט, או אני) דוחים את מרבית הנחות הבסיס והממצאים של אותן תיאוריות. איש אינו באמת מפקפק בברירה הטבעית. אבל צריך להודות שיש כאן אתגר למעמדן האנליטי.

רוג'ר סקרוטון וטבע האדם

ב'על טבע האדם', ספרו החדש יותר, חוזר סקרוטון לבעייתיות שבתפיסת חיי האדם הנשענת רק על האבולוציה. הוא מצביע, למשל, על חוסר האפשרות להבחין בין איכויות שונות של הנאה אם אנחנו מאמצים את נקודת המבט המטריאליסטית-אבולוציונית בלבד:

זריקת סרטונין איננה מספקת לנו דרך זולה יותר לזכות בחוויה שאנו מפיקים מ'פרסיפל' או מן 'הסוחר מוונציה'.

אי אפשר פשוט להחליף את ההנאה האסתטית מהאזנה לאופרה 'פרסיפל' של וגנר בשינוי מכוון של התרכובת הכימית במוח שלנו. יש בהנאה האסתטית משהו אחר, נוסף. במילים אחרות: אם כל הנאה אסתטית ואמנותית שלנו היא בסופו של חשבון לא יותר מאשר תגובה כימית בגוף, תגובה שתהליך אבולוציוני ארוך עודד מפני שיש לה יתרון הישרדותי, אי אפשר להבין מה ההבדל בין זריקת סרטונין להערכת שירה. אפשר כמובן לטעון שאכן אין הבדל מהותי, אבל הרי אנחנו חשים שיש, אנחנו משוכנעים שיש הבדל בין שימוש בסמים להנאה מאמנות גבוהה, בין הנאה מסוכריה על מקל להנאה מרומן מצוין או דיון פילוסופי מרתק.

כלומר הבעיה היא שדווקא ההנאות הגדולות ביותר שלנו, שאנחנו מחשיבים להישגים התרבותיים הגבוהים ביותר של האנושות, הופכות על פי ההסבר האבולוציוני הנוכחי לאפיפנומנה, לתופעה חסרת חשיבות בפני עצמה, שאינה אלא (הופ!) תוצאות מקריות של החיפוש האנושי אחר סוכר ומין. אם נבסס את השקפת עולמנו על מטריאליזם רדוקציוניסטי נאלץ להחזיק בתפיסה שחותרת תחת האינטואיציות הבסיסיות ביותר שלנו.

הנה עוד דוגמא, שקרובה יותר דווקא למה שכותב תומס נייגל, אליו אגיע במהרה. על פי התפיסה האבולוציונית הפשוטה, הפחד מעונש והרצון לגמול הם תוצרים של ברירה טבעית ויתרונן לאורגניזם ולגנים שלו ברור. עד כאן הכל פשוט. אבל מה עם המוסר הקאנטיאני, שבו עשיית הטוב מתוך הפחד מעונש אינו מעשה מוסרי, ועל האדם לעשות את הטוב רק משום שהוא מכיר בכך שהוא טוב? שוב, עמדה כזאת תיחשב לתולדת מעוותת, ומתוחכמת באופן חסר טעם, לתפיסה הבסיסית שעשיית מעשה טוב מתוך פחד מעונש היא חיובית וטבעית, ולמעשה מסכמת פחות או יותר את המוסר האנושי כולו. כלומר המוסר הקאנטיאני הוא בסך הכל מוטציה מגוחכת של המוסר התועלתני הבסיסי ביותר.

אבל הרי אנחנו לא סבורים שזאת האמת. אנחנו מעריכים את התפיסה הקאנטיאנית (למרות הביקורת שלנו כלפיה) ורואים בה מחווה נועזת ואצילית, ואבן דרך חשובה ביותר בתולדות המחשבה המוסרית. התפיסה על פיה כל מה שכתב קאנט על המוסר אינו אלא שפריץ רעיוני מיותר של מנגנון השכר-והעונש הבסיסי היא בעינינו מוזרה לכל הפחות, וקרוב לוודאי אבסורדית.

תומס נייגל והתודעה, התבונה והמוסר

את הכיוון הזה מפתח תומס נייגל (שכלל אינו שמרן, אלא ליברל רולסיאני) בספרו Mind and Cosmos: Why the Materialist Neo-Darwinian Conception of Nature Is Almost Certainly False, שכותרתו מבהירה את עיקרו. נייגל בוחן בספר את סבירות התיאור האבולוציוני לגבי שלושה הוויות עיקריות: התודעה, התבונה, והמוסר. לבד מעצם השאלה בדבר סבירות התפתחותם על ידי מוטציות אקראיות בזמן שניתן להם מאז היווצרות החיים על פני כדור הארץ – שאלה שנייגל כותב שגם מדענים מטריאליסטים משאירים אותה פתוחה – לגבי כל אחד מאלה (תודעה, תבונה ומוסר) הוא מגיע למסקנה שהתיאור הרדוקציוניסטי השגור של הברירה הטבעית והתפתחות המינים אינו יכול לספק תשובה משביעת רצון להתפתחותו.

שהרי על פי אותו תיאור, במקרה שאנחנו מודים שייתכן עולם כמו העולם שלנו ללא כל חוויה סובייקטיבית (כלומר כל היצורים היו פועלים באופן זהה, רק ללא תודעה), התודעה עצמה אינה אלא אפיפנומנה, כלומר תופעה נלווית, עודפת, על החיים כפי שהם. האינטואיציות העמוקות ביותר שלנו מתכחשות לכך. מאידך, במקרה שנסיק שהתודעה דווקא הכרחית על מנת לאפשר ליצורים מתוחכמים כמונו לייצג לעצמם את עצמם, הרי גם אז התודעה אינה אלא מנגנון הישרדותי בסיסי, ואילו אנו עושים עם תודעתנו כל כך הרבה יותר ומרגישים שהיא הרבה הרבה מעבר. כל זה, לכאורה, אינו אלא אשליה.

נייגל, אם כן, מחפש דרך להבין את עצמנו שלא כוללת את "הכחשת המובן-מאליו", דהיינו את הצורך להכריז שהתודעה, התבונה והמוסר אינם אלא טעויות. כמו סקרוטון, הוא מעלה את שאלת הייצוג האמיתי של העולם, וכותב כי "נטורליזם אבולוציוני רומז שאין לקחת את תפיסותינו ברצינות, ובכלל זה את תמונת העולם המדעית, שהנטורליזם האבולוציוני עצמו תלוי בה."

כמו סקרוטון, הוא שואל על היתכנותו של הסבר אבולוציוני סביר ליכולותינו. אם סקרוטון דיבר על הערכה אסתטית, נייגל מדבר על הערכת עצמנו, הן כמודעות עצמית (תודעה) והן כשיפוט עצמי (תבונה, מוסר). מבחינתו התודעה, התבונה והמוסר מהווים כולם בעיות עבור הנטורליזם המטריאליסטי. קשה להסביר אותם רק כהתפתחויות אקראיות של חוקי הטבע והברירה הטבעית.

לדוגמא, נייגל מצביע על כך שהרוע שבכאב והיכולת שלנו להבין שכאב הוא רע הם שניהם חסרי משמעות או תועלת על פי ההסבר הדרוויניסטי לדחייה שלנו מכאב (נקודה זו מאוד דומה לראייה שאני מביא, ראו להלן). הרי הדחייה שלנו מכאב היתה עובדת היטב גם אם לא היינו סבורים שכאב הוא רע, אלא פשוט שכאב הוא… כואב. ובכל זאת, לנו נראה שכאב הוא משהו רע, ולא סתם משהו שאנחנו דוחים, ושהנאה היא משהו טוב, ולא סתם משהו שאנחנו מחבבים. יש כאן שוב לכאורה רמה עודפת של משמעות.

על פי נייגל ברור לנו מתוך אינטרוספקציה שלסבל או לאושר יש ערך בפני עצמם (ולא רק תועלת), ערך שהתיאור האבולוציוני הרדוקציוניסטי להתפתחותם לא יכול להסביר. אפשר כמובן, שוב, לתאר את תפיסת הערך הנפרד הזה כטעות, כאפיפנומנה, כסרך עודף של השימוש האבולוציוני, "הנכון", לעניין. זה יביא אותנו שוב לביטול האינטואיציות העמוקות ביותר שלנו. נייגל לא חושב שזו דרך ראויה או רצינית לעשות פילוסופיה או להבין את החיים.

הבנה כזו של החיים, הוא כותב, היא בסך הכל "ניצחון הירואי של תיאוריה אידואולוגית על הקומון-סנס", ואני הייתי מוסיף: ניצחון לא רק של תיאוריה, אלא של אתוס, של קריאה מוסרית מסויימת. זו קריאה מוסרית הדורשת מאיתנו להיות "אמיצים" ו"להביט למציאות נכוחה", שמבקשת מאיתנו "לדחות נחמות מזוייפות" של דת ואמונות תפלות, ולחיות חיים חסרי משמעות אבל "אמיתיים". נייגל דוחה אפשרות זו (לא מפני שהוא פחדן, אלא) מכיוון שהוא סבור שהיא אינה עומדת במבחן ההגיון הבריא.

רוג'ר סקרוטון, תומס נייגל, וההסבר מן הטלאולוגיה

מה אפוא ההסבר לתודעה, לתבונה ולמוסר? כמו סקרוטון, גם נייגל אינו מסוגל לקבל את התשובה התאיסטית, כלומר את ההנחה או האמונה שקיימת אלוהות פרסונלית שמשגיחה על העולם ומכוונת את מהלך הדברים באופן רצוני. עבור שני ההוגים האלה האפשרות התאיסטית אינה סבירה וגם אינה מספקת את מה שאנחנו דורשים מתשובה טובה, והוא פתרון פנים מערכתי. אל פרסונלי נמצא, הרי, מחוץ למערכת, משקיף מעל. תשובה שכזאת אינה באמת תשובה, ולמעשה היא השלילה שקיים סדר טבעי כולל.

(הערת המעתיק, פרסיקו כדרכו, כשמגיע לנקודות כאלו, הוא מסתפק בהכרזה של מנטרה, ראה למשל כאן וכאן, מדוע  תשובה כזו "אינה תשובה"??? ואילו "טוב מטאפיזי" הוא ממש רעיון מגניב וקול? ואם האל הפרסונלי מחוץ למערכת איפה הבעיה? ומה הקשר בכלל לאל פרסונלי (רחמנא ליצלן! נשמע כמו דבר נורא), מדובר על הבריאה, ולא על השגחה יום יומית? לפרסיקו פתרונים. י.ע.)

במקום לפנות לאל פרסונלי, נייגל מעדיף לכלול בהסבר שלו לעולם "עקרונות טלאולוגיים", או "נטייה טלאולוגית", דהיינו עקרונות של ארגון עצמי והתפתחות של מערכות מורכבות. עקרונות אלה פועלים בנוסף לחוקי הטבע ו"מושכים" את המציאות לכיוון של תודעה, תבונה ומוסר. "פירושה של טלאולוגיה הוא שבנוסף לחוק הפיזיקלי המוכר יש חוקי טבע אחרים אשר 'מוטים לקראת המופלא'", הוא כותב.

הסבר טלאולוגי, כותב נייגל, פירושו שהופעת החיים קשורה, בחלקה, לכך שהחיים הם תנאי הכרחי לביסוס ערכים, ולבסוף להכרה באותם ערכים. היא קשורה לאלו מפני שקיומם של ערכים והצורך בהכרה בהם "משכו" את הקיום לכיוון זה. נייגל מזכיר את ג'ון לזלי, עליו כתבתי בעבר באהדה רבה, שמסביר באופן דומה את קיומו של היקום, כלומר את עובדת היות ההוויה ישנה. לזלי קובע שהמציאות קיימת מפני שהיא הכרח מוסרי.

האם ההסבר הזה מתקבל על דעתכם? גם אם לא, גם אם אינכם יכולים לקבל שהמציאות כוללת עקרונות טלאולוגיים, נייגל מבקש לקבוע שההסבר האבולוציוני פשוט לא מספק. צריך עוד משהו. אני חושב שהוא צודק.

והנה הראייה שלי לקיומו של טוב מטאפיזי

נתחיל משתי הנחות מוצא, שנדמה לי שיתקבלו כעובדות על ידי כולנו. ראשית, החיים התפתחו בדרך של ברירה טבעית, על פי עקרונות קבועים במשך מאות מיליוני שנים. לא ניכנס לפרטים, בגדול הסיפור מובן ואני מקווה שמקובל. שנית, עוד עובדה: אנשים רוצים להיות טובים. כאן מדובר בתופעה (המופלאה והמפעימה לדעתי) שהרוב המוחלט של בני האדם מבקש להיות טוב ולעשות טוב. אנשים כמובן יגדירו את הטוב באופנים שונים, אבל למעט מקרים נדירים של פסיכופטים למיניהם, בני אדם ישאפו אל הטוב ויבקשו לעשות טוב.

אלה הנחות המוצא. ועכשיו השאלה: למה שהתהליך האובלוציוני ייצור את אותה שאיפה לטוב? האם לא היה פשוט יותר, וזול יותר מבחינה אבולוציונית, לכוון את בני האדם לקראת היעיל? כלומר האם אין משהו מוזר בכך שכולנו מבקשים את הטוב, ולא פשוט נמשכים אל היעיל (או האפקטיבי, או הכדאי, או המשתלם)? למה בדיוק צריך את הטוב? האם אין אפוא משהו מתמיהה בכך שאנחנו נושאים בתוכנו שאיפה אל הטוב? האם אין משהו מוזר עוד יותר בכך שהשאיפה אל הטוב אף באה לעיתים על חשבון היעיל, כשאנחנו דבקים בעקרונות שלנו גם כשעדיף לנו מבחינה אגואיסטית להרפות מהם?

למה לא תוכנתנו על ידי הברירה הטבעית לרדוף אחרי היעיל? לעשות בכל רגע מה שיעיל ביותר עבורנו ועבור זולתנו? למה לא תוכנתנו ליעילות שרדנית, עבורנו ועבור השבט שלנו? למה אנחנו לא מרגישים משיכה למקסם בכל רגע את מירב היעילות שמציעה המציאות לנו ולקהילה שלנו? למה לא התפתחנו כך שבכל הזדמנות ובכל בחירה נעשה את המשתלם ביותר הישרדותית לנו ולחברה?

נדמה לי שההיגיון היה אומר שיצורים כאלה, יעילים-פעילים, הרבה יותר קלים לתכנות, זולים להפעלה ובאופן כללי הרבה יותר, ובכן, יעילים. אם התהליך האבולוציוני מתבסס על ברירה טבעית תוך שכפול גנטי של המתאימים ביותר, האם לא הגיוני שיצורים כמונו היו מתפתחים ללא כמיהה לטוב (אבסטרקטי וקונקרטי), אלא רק מצויידים בנחישות חסרת פשרות ליעילות?

חכו, אני יודע מה אתם חושבים. תראה, אתם אומרים, כנראה שאנחנו זקוקים למעין מושג שכזה, "טוב", כדי שבאמת תתעורר בנו מוטיבציה לעשות דברים יעילים. כנראה שאם פשוט יקראו לזה "יעילות" זה לא יניע אותנו באופן המיטבי אבולוציונית לעשות את מה שנדרש. זה פשוט חלש מדי, לא מושך מספיק, לא מניע אותנו באופן יעיל מספיק. משום כך במהלך התהליך האבולוציוני התגבש המושג הזה, "הטוב", שאינו אלא אשליה יעילה, והוא זה שמניע אותנו לפעולה.

אבל אהה, אני אומר, הרי התשובה שלכם לוקה בהנחת המבוקש. חישבו על זה: למה מה שיעיל בלבד לא מושך אותנו מספיק? למה אנחנו זקוקים למשהו שהוא מעבר, למשהו שהוא נשגב, לקטגוריה שאינה מסתפקת במשתלם ומתעלה אל המחייב? למה יעילות לא נוטעת בנו מוטיבציה מספקת? לא לחיות רק עבור המשתלם לא מעורר בנו את אותה תשוקה? למה אין ברירה אלא לשאוף אל הטוב?

התשובה שלי היא שהטוב קיים. הטוב קיים, ולכן, תהליך ארוך שנים של ברירה טבעית "מזהה" אותו במציאות, ופועל בהתאם לו, כלומר נוצרים יצורים שמכוונים לשרוד במציאות בה הוא קיים. זה קורה בדיוק כפי שהברירה הטבעית "מזהה" את כוח המשיכה ואת אור השמש ונוטה לפתוח יצורים שיתאימו למציאות בה הם קיימים. הטוב קיים כקבוע במציאות. משל היה כוח פיזיקלי או יסוד כימי. או כמו הזמן. הטוב קיים. ויצורים שמתפתחים ביקום שיש בו טוב מתפתחים בהתאם לכך. הם מגדלים חושים שמזהים את הטוב והם גדלים כיצורים ששואפים אל הטוב.

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

1 מחשבה על “על חולשתם של הסברים אבולוציוניים”

  1. דברים ישנים וידועים. פלנטינגה כבר דיבר באריכות על כך שהשילוב בין נטורליזם לאבולוציה שומט את הקרקע מתחת הנטורליזם והאבולוציה עצמם, וק.ס לואיס דיבר על השאיפה לטוב כראיה לקיום האל. והם לא היחידים כמובן. כנראה לקח לפרסיקו הרבה זמן להגיע אליהם.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *