על מה יושב ענף ה'תחזיות' במדע?

גלעד דיאמנט טבע את המושג "פייק ניוז מדעי", הוא כמובן התכוין לכל מה שלא מטריאליסטי, אבל בעל כרחו הוא נאלץ להסביר איך יתכנו חורים במערכת המדעית, ואיך אנשים משחקים בנתונים, או רואים מה שרוצים לראות.

אחד התחומים בהם המדע נכשל שוב ושוב, הוא התחזית לעתיד, בעוד הטכנולוגיה מושגת בדרך של ניסוי וטעיה, ולכן אינה יכולה "להיכשל", כי הנפקת מוצר מתרחשת אחרי שקרו כל הכשלונות האפשריים ונמצאה הדרך שבה הוא עובד (כפי שהתבטא אדיסון על הזמן והאנרגיה שהשקיע בחיפוש התיל המתאים לנורת הלהט: "לא בזבזתי זמן, גיליתי אלפי תגליות, אלפי חוטים שלא מתאימים לנורת להט"). הרי שהתחזית העתידית של כל אנשי מדע מכל סוג – כמעט תמיד מתנפצת אל סלע המציאות. האקסטרפולציה המדעית הנסמכת על ענפים ותחומים שונים של ידע ונתונים לא מספקת את הסחורה. חומר למחשבה לגבי אקסטרפולציה לעבר.

לגבי תחזיות 'מדעי' האקלים, ראה למשל: "קונצנזוס מדעי" שקרי שמושג ע"י שטיפת מח – "מדעי" האקלים ועוד, מדע מגוייס בתעמולת שקר לטובת הדת הירוקה, אנשי מדע מגוייסים לתעמולת שקר – אלכס אפשטיין.

עוד על תחזיות מדעיות: האם ניתן לבדוק את המדע, אכן המומחים טועים, האם למומחים יש מושג? (גם למאפיהו יש מה להגיד על תחזיות). וכן: איש פשוט מול מערכות מידע, וחוקי הכאוס.

על חוסר היכולת לצפות משהו בכלכלה, נצטט את קטע הפתיחה של אסף צימרינג מהפוסט: איך אפשר לסמוך על כלכלנים אם הם לא מסכימים אחד עם השני?

לכבוד עונת פרס הנובל, ולכבוד הויכוחים הקבועים שהעונה הזו מעוררת, להלן הסיפור על הפרס של לפני שלוש שנים. למי ששכח, אותה שנה התאפיינה בשאלה הבאה: איך ייתכן שבאותה השנה ממש נותנים את הפרס גם ליוג'ין פאמה, בעיקר על הניסוח הפורמלי של השערת השווקים היעילים, ועל הר הראיות שאסף לטובתה, וגם לרוברט שילר, על הר הראיות שאסף נגד השערת השווקים היעילים? חברים – איך אפשר לקחת אתכם ברצינות? ניחא אילו בהפרש של 30 שנה היה מתברר שמה שחשבנו כתגלית גדולה פעם התברר כשגוי, אבל פרס נובל באותה השנה לשני חוקרים שטוענים בדיוק את ההיפך אחד מהשני?

(ולמי שמסתקרן, אז לא, אין תשובה בסוף הפוסט…)

אורי כץ, בסקירתו על הספר 'האופטימיסט הרציונלי' של מאט רידלי, מגלה משהו חדש על תחזיות מדעיות: אחד המניעים לתחזיות שונות הוא פשוט פסימיזם…. (פורסם בבלוג "דעת מיעוט" המופיע באתר הארץ):

אם ברצונכם להתפרנס בעושר ואושר מכתיבה פופולארית על כלכלה, חברה וסביבה השלבים להצלחה פשוטים עד מאוד: ראשית כל השיגו לעצמכם תואר דוקטור ממוסד מכובד יותר או פחות, ולאחר מכן כתבו ספר שמסביר לציבור הרחב מדוע דופקים אותו, מדוע עתידו יהיה נוראי, מדוע כל המומחים האחרים אינם מבינים דבר, וסיימו בתחזית אודות מהפכה אלימה ומהוללת שתשנה את הכל. בתמורה לכך מובטח לכם מעמד של כוכב על בעיתונות הכלכלית המקומית והעולמית, ציטוטים מאת פוליטיקאים בכירים ומכירות בכמות שלא תבייש מותחני ריגול זולים. הדוגמה המובהקת ביותר לכך מהתקופה האחרונה הוא עלייתו של תומאס פיקטי, "הכלכלן החשוב ביותר בעולם כיום" לפי כתבים כלכליים בישראל ופוליטיקאים שמעולם לא שמעו את שמו לפני כן (לאחרונה זוהרו הועם מעט לאחר שעלתה אפשרות לטעות בחישוביו), אך דוגמאות קודמות כוללות גם כלכלנים אחרים מפורסמים יותר או פחות, עיתונאים, מכוני מחקר שמפיקים מדי שנה דוחות פסימיים זהים לאלו שהופקו על ידיהם בשנה הקודמת, ארגונים סביבתיים ואקולוגים ועוד. כפי שנראה בהמשך הרשומה, זו איננה תופעה חדשה.

אורי כץ מאריך על הספר ועל תחזיות, ונביא קטע אחד מדבריו המתאר את המציאות העגומה כיצד התחזיות המדעיות הן פשוט הרהורי ליבם של מומחים, ותמיד לאותו כיוון:

כישלונותיו של הפסימיזים

הפסימיזם מוכר ספרים מזה זמן רב, הרבה לפני הפריחה של העשור האחרון. כבר בתחילת המהפכה התעשייתית כתב אדם סמית': "רק לעיתים רחוקות קורה שיחלפו חמש שנים בלי שיתפרסמו ספר או חוברת כלשהם המתיימרים להראות בעליל שעושר האומה מצטמק במהירות, שאוכלוסיית הארץ מידלדלת, שהחקלאות נזנחת, שהייצור דועך ושהמסחר מתחסל". הדוגמה הקלאסית לכך היא טענותיו של תומאס מלתוס בנוגע לפיצוץ אוכלוסין ורעב המוני, אך ישנן דוגמאות רבות נוספות המופיעות בספרו של רידלי.

בשנת 1830, בשלהי המהפכה התעשייתית, כאשר המין האנושי החל להתרומם כלפי מעלה לתקופה חסרת תקדים של צמיחה, עושר, בריאות וחינוך להמונים, אזרחים בריטיים חיבלו במכונות חדישות שאיפשרו לייעל את העבודה, התנגדו למסילות הברזל החדשות בטענה שרעש הרכבות יגרום לסוסות להפיל את עובריהן, ודרשו מהפרלמנט הבריטי להגביל את מהירות הנסיעה ברכבות ל-14 קמ"ש. משורר הכתר רוברט סאותי חזה עתיד של אומללות, רעב ודבר – בדיוק באותה התקופה שבה תמותת ילדים החלה לצנוח במהירות, שנים ספורות לפני שנחקקו החוקים הראשונים נגד עבודת ילדים. האינטלקטואלים הבריטים לא ידעו כיצד נראים חייהם של האיכרים בכפרים נידחים, הם מעולם לא טיילו באותם הכפרים, ולכן רמת חייהם של העניים בערים נראתה להם נמוכה. הם נכשלו בלהבין מדוע עזבו צעירים בריטיים את כפריהם ועברו לעבוד במפעלים שבערים, בדיוק כפי שכיום אנשים במערב נכשלים בלהבין מדוע עוזבים צעירים סיניים ואינדונזיים את כפריהם ועוברים לעבוד במפעלים גדולים (רמז: החיים בכפר הרבה יותר גרועים מכפי שנראה בסרטי וולט-דיסני).

גם המעטים שהתנגדו באותה תקופה לתחזיות הפסימיות, כגון המשורר תומס בבינגטון מקולי, הפיקו תחזיות אופטימיות לכאורה שהחטיאו את המציאות העתידית בסדרי גודל שלמים. "איננו יכולים להוכיח באופן מוחלט", אמר מקולי בשנת 1830, "ששוגים אלה האומרים לנו שהחברה הגיעה לנקודת מפנה ושכבר ראינו ימים טובים יותר, אבל כך אמרו כל מי שקדמו לנו ומאותן הסיבות". וכך הם המשיכו לומר, והם ממשיכים עד היום, מאותן הסיבות, ובאופן היסטורי הם כולם – ללא יוצא מן הכלל – טעו.

ואלו אותם האנשים שמדברים כך היום: אינטלקטואלים, סופרים, משוררים ופרופסורים שחדורים בלהט דתי להוכיח שהחברה שבה הם חיים היא מנוונת, מושחתת ונמצאת על סף קריסה. רב המכר המצליח ביותר בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה היה הספר "ניוון" מאת מקס נורדאו (ממייסדי ההסתדרות הציונית העולמית ומנסח תוכנית בזל), המצייר תמונה של חברה המצויה בהתמוטטות מוסרית בגלל פשיעה, הגירה ועיור. רב מכר אחר משנת 1901 בשם "החיים הפשוטים" טען כי בני האדם מאסו בחומרנות ושואפים לחזור לחוות החקלאיות. רבים האמינו, בהתאם לטענותיה של תנועה האאוגניקה, שעתידו של המין האנושי בסכנה עקב התרבות יתר של העניים והפחות אינטליגנטים (ציוני IQ של תלמידים נמצאים בעלייה מתמדת כבר עשרות שנים). בשנת 1918 חזה הנרי אדמס בספרו "החינוך של הנרי אדמס" את התמוטטות הציוויליזציה, בשנת 1923 חזה אוסוולד שפנגלר את דעיכת העולם המערבי ברב המכר שלו "שקיעת המערב", בשנות השלושים והארבעים הפציע ג'ורג' אורוול עם ספריו הדיכאוניים בנוגע לעתיד טוטאליטרי והריקנות של העידן הטכנולוגי, וכך הלאה בכל עשור ועשור, בכל פעם המציאו איומים חדשים על עתיד האנושות.

"במשך מאתיים שנה", כותב רידלי, "זכו הפסימיסטים בכל הכותרות, למרות שהאופטימיסטים צדקו לעיתים קרובות הרבה יותר". והדוגמאות ממשיכות. רידלי מדבר בספרו על תחזיותיה של רייצ'ל קורסון בספרה "אביב דומם" (1962) לסרטן המוני (שכיחות מקרי הסרטן והתמותה מהם פחתו מאז באופן משמעותי), על האיומים בגשם חומצי ועוד. כמה פעמים שמעתם על דאגות בנוגע לכמות המזון שהעולם מסוגל לייצר? מלתוס לא היה היחיד שהוטרד מהעניין. בשנת 1967 פורסם רב המכר "רעב, 1975!" מאת ויליאם ופול פדוק, שבו נטען כי מצרים, האיטי והודו מצויות כבר מעבר לסף ההצלה ויש להניח להן לגווע ברעב. בשנת 1968 יצא לאור רב המכר "פצצת האוכלוסייה", במסגרתו טען פול ארליך (זוכה פרס מקארתור) כי בשנות השבעים והשמונים מאות מיליוני בני אדם ירעבו למוות והאנושות תצטמצם לשני מיליארד איש. אלו לא אנשים קיצוניים שכתבו ספרים זניחים. בשנת 1974 קבע מומחה הסביבה לסטר בראון שהגענו לנקודת מפנה, וחזה שהחקלאים "לא יוכלו לעמוד עוד בביקוש הגובר". זה לא קרה. בשנת 1981 הוא טען ש"חוסר הביטחון התזונתי הגלובלי נמצא בעלייה". הוא לא היה בעלייה. ב-1984 לסטר בראון הכריז כי "המרווח הצר בין ייצור המזון וגידול האוכלוסייה ממשיך להתכווץ". גם זו הייתה טעות, כמו גם שתי הכרזות נוספות שלו בסגנון משנת 1989 ושנת 1994. הייתם מצפים שבשלב מסוים הוא יפנים את העניין ויפסיק לחזות תחזיות… אבל לא, ב-2007 הוא שוב פעם זינק עם אותה התחזית הוותיקה. וב-2008 חזר פול ארליך וחזה שוב עלייה בשיעורי התמותה בעתיד הקרוב. ובינתיים, בעולם האמיתי, הרעב הולך ונכחד.

בשנת 1992 חתמו מנהיגי העולם בועידת האום בריו דה ז'נירו על "אג'נדה 21": "האנושות עומדת בפני רגע מכריע בתולדותיה. אנו ניצבים נוכח הנצחה של הפערים בין אומות ובתוכן. נוכח החמרת העוני, הרעב, המחלות והבורות, והידרדרות נמשכת של המערכות האקולוגיות שרווחתנו תלויה בהן". בעשור שלאחר מכן הייתה הירידה החדה ביותר בהיסטוריה בעוני, ברעב, בתחלואה ובבורות. בשנת 1995 אחד הסופרים האהובים עלי, ג'ארד דיימונד, טען כי "עד שבני הצעירים יגיעו לגיל הפרישה, מחצית המינים הביולוגיים בעולם ייכחדו, האוויר יהיה רדיואקטיבי והימים יהיו מזוהמים בנפט". בפועל התחזיות האלו לא קרובות להתגשם: קצב הכחדת המינים הביולוגיים מחטיא אותן במרווח גדול, תאונות גרעיניות וניסויים גרעיניים הצטמצמו במידה ניכרת, וגם כמות הנפט שנשפכת לים נמצאת בירידה מתמדת.

גם בנושא משאבי הטבע עולות דרך קבע תחזיות אפוקליפטיות, למרות שכידוע תקופת האבן לא הסתיימה בגלל מחסור באבנים, וסביר מאותה הסיבה שתקופת הנפט לא תסתיים בגלל מחסור בנפט. בתחילת שנות השבעים פותח מודל ממוחשב מורכב בשם "world3" שניסה לחזות את כושר הנשיאה של משאבי כוכב הלכת שלנו והגיע למסקנות פסימיות למדי. בדו"ח "גבולות הצמיחה" שנכתב בעקבות ניסוי זה נטען כי עד 1992 יחוסלו המאגרים הידועים של אבץ, זהב, בדיל, נפט וגז טבעי. במציאות אנחנו אפילו לא קרובים לשם. בשנת 1990 זכה הכלכלן ג'וליאן סיימון ב 576 דולרים בהתערבות עם פול ארליך (שהזכרתי לפני כן) על מגמות מחירי חמישה סוגים של מתכות שארליך טען שהן הולכות לאזול. תחום נפוץ נוסף הוא התחום האקולוגי, וכאן סוקר רידלי נושאים רבים כגון זיהום אוויר ומים, גשם חומצי ועוד. בחלק מהמקרים התופעות המדאיגות היו אמיתיות והתגובה עבורן הייתה חשובה (למשל החור באוזון), אבל בדרך כלל הייתה הגזמה פראית בתחזיות לכיוון הפסימי, וכנ"ל לגבי החשש ממגיפות ענק ונושאים נוספים.

ומה יש לנו היום? ובכן, רידלי מתייחס גם לשני נושאים עכשוויים באופן ספציפי – לשינויי האקלים הצפויים ולמצבה של אפריקה – אבל אני אעצור כאן על מנת להשאיר לכם סיבות לרכוש את הספר. בהחלט ייתכן שתחזית פסימית כזו או אחרת היא מוצדקת, בהחלט ייתכן שיום אחד האנושות תהרוס את המערכת האקולוגית שמקיימת אותנו, אבל מדובר בנושאים מסובכים שאנחנו לא מבינים עד הסוף והניסיון ההיסטורי המועט שיש לנו מצביע על כך שהמומחים נוטים להיות פסימיים באופן מוגזם. רידלי איננו טוען שאסור להתריע בפני סכנות ולפעול על מנת לעצור אותן ובהחלט ייתכן שחלק מהתחזיות הפסימיות לא התגשמו פשוט מכיוון שאנשים קמו ופעלו בהתאם, אבל במקרים רבים ההתרעות מוגזמות ובהתאם לכך אנשים ומדינות משקיעים זמן, כסף ואנרגיות שיכלו להיות מנותבים באופן חכם יותר.

ולסיום, דוגמא לתחזית, אחת מתוך אלפיים כמותה…

ואחרי שראינו כיצד התחזיות של אותו שוטה מופלג 'מתגשמות', לא נתפלא לשמוע את התחזית החדשה שלו מפסח 2018:

פרופ' ארנון סופר מאוניברסיטת חיפה. "יש כאן שני סטופרים: הדמוגרפי והעשייה בשטח", הוא אומר. "אילו היינו מדינה עם משילות ויכולת תכנון לטווח ארוך, הייתי יותר אופטימי. אבל זה לא המצב. כשאני מחבר את קצב הגידול של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, של הערבים אזרחי ישראל ושל החרדים לצפיפות הקיימת — אני מקבל תחזית עגומה. חלום בלהות. כדי שזה לא יקרה — חייבים להגביל את הילודה.

"השאלה היא מי יקבל החלטה כזאת", שואל סופר, ועונה: "החילונים־ליברלים מפונקים יותר ולא יישארו במדינה צפופה בלי תשתיות. כשאני אומר צפיפות, אני מתכוון לערים כמו מומבאי, לאגוס, דלהי. לדעתי, ב–2048 חילונים יברחו מישראל — בגלל ההדתה, בגלל הסכסוך ובגלל הצפיפות".

הוא כבר יודע בדיוק מה יהיה ב2048 (אותו דבר שהתנבא על 2000), ויש לו גם פתרון מיוחד היאה לשמאלן מרקסיסט מצוי: להגביל את הילודה, הוא גם מסביר בדיוק את הגורם: יותר מדי חרדים וערבים, אכן אדם נאור ויודע דעת עליון!