נושאים באתר

צוות האתר

צוות האתר

על 'מלכים ג' של יוכי ברנדס

מדי פעם שוב מתעוררת השאלה ע"י מישהו, איך להתייחס לספרה, בכל אופן השם 'מלכים ג' מצטרף לשם של ספרי מלכים א' וב', האמנם רק קריאה פמיניסטית בהיסטוריה תנכית? או משהו מעבר? ומה הזיקה למחקר התנ"ך המודרני?

כשראינו את הביקורת של דורון קורן, הבנו שאין צורך להוסיף מילה, הרי היא לפניכם:

רב המכר "מלכים ג" של יוכי ברנדס מציג קריאה תנ"כית וכחנית המזכירה סיקור רכילאי על שבטים פרימיטיבים. האם ספר התככים השטוח הזה קשור לגישה האקדמית שהמאיסה אצלנו את לימודי התנ"ך?

רב המכר "מלכים ג'" הוא טלנובלה תנ"כית (עם איזה קו הרפתקאות ילדותי בנוסח ספרי ג'ינג'י) שנרקח בידה המיומנת והפשטנית של יוכי ברנדס. ההברקה המסוימת של ברנדס היא בעצם הבחירה בתנ"ך כסביבה סיפורית: גם בזכות טרנד החזרה החילונית לתנ"ך שמעורר קשב לרומן מקראי, וגם משום שסיפורי התנ"ך המופלאים מעניקים מקדמה לכל מסַפר, גם למספר שמנסה לקלקל אותם. וברנדס בהחלט משתדלת לקלקל אותם.

איך? היא פשוט מעקרת מהם את העומק הרוחני ואת גדלות הנפש, את המוסר, את תום הלב, את הפלא האלוהי. מה שנשאר זה תככים ציניים ורדיפת שררה ומיני רגשות שטחיים ומופרזים, לעתים מופרכים ממש, המתוארים בקלישאות לשוניות. ועדיין, במסגרת הז'אנר, ברנדס מפגינה מיומנות בבניית מתח ובשילוב הפתעות. והתנ"ך, כאמור, מתמסר חלקית גם לטקסט הרדוד והאנטי-תנ"כי הזה. עובדה. רב מכר גדול.

זהו סיפורו של ירבעם בן נבט, שמרד בשלמה המלך וברח למצרים, לאחר שהנביא אחיה השילוני הבטיח לו כי יחליף בבוא היום את שושלת שלמה, בגלל חטאיו. וירבעם אכן חוזר מהגלות ומורד ברחבעם בן שלמה ומקים את מלכות ישראל הנפרדת מיהודה. עד כאן המתווה התנ"כי הכללי, שלתוכו יצקה ברנדס מעט מדרשי חז"ל והרבה מבדיונה הפרטי, והכל מסופר בשלושה חלקים: האחד מפי שלומעם, הילד שגדל והופך לחייל, השני מפי מיכל בת שאול והשלישי מפי ירבעם. שלושת החלקים מתאחדים בדרך לא צפויה, שכל יודע תנ"ך וקורא ספרים ממוצע יידע לצפות את מהלכיה העיקריים.

למה עגל

את גישת הספר הזה לתנ"ך גיבשה ברנדס בעזרת מי שהיא מכנה בהתלהבות "מורי ורבי", פרופ' יאיר זקוביץ, וממנו היא גם אימצה את המונח ההבלותי "התנ"ך היהודאי". ירבעם בן נבט, טען זקוביץ בספר שלו משנת 1991, היה בעצם "משה רבנו של ממלכת ישראל", למרות שהוא "האדם הכי שנוא בתנ"ך היהודאי שלנו". כלומר, התנ"ך העברי הידוע לכל הוא לפי זקוביץ רק גירסת ממלכת יהודה ולא הסיפור האמיתי, ויש לכאורה גם תנ"ך אחר, "ישראלי". וברנדס כאן בשביל לספר לנו אותו.

ואכן, ברנדס קוראת את התנ"ך בהפוכה: אם ספר שמות, למשל, מגנה את חטא עגל הזהב שחטאו אהרון והעם, הרי ב"מלכים ג'" מסופר, כי זו היתה למעשה עלילה על אהרון, שמקורה בכך שבחר לעשות פסל של שור (כלומר, עגל), שהוא סמלו של יוסף, אבי שבט אפרים שאליו משתייך גם גיבורנו ירבעם – ולא בחר בפסל האריה, שהוא סמלו של שבט יהודה. כלומר, הפסל בסדר, הבעיה היא בכיבודים. כמה הבל, הבל, הבל אפשר לבלוע.

ואם בתנ"ך מתוארת מלכות שלמה כתקופת שפע ושלווה, וחנוכת בית המקדש מתוארת כחגיגה כלל ישראלית ("ויילכו לאוהליהם שמחים וטובי לב") – הרי שב"מלכים ג'" מומצא איזה "מרד מקדשים" נרגן של שבטי ישראל, שרצו לכאורה לשמר את פולחניהם ודוכאו באכזריות בידי שלמה, המושווה כאן לפרעה, לא פחות. וירבעם שלנו נשלח לקרוא בפניו "שלח את אפריים / שלח את עמי", סטייל משה רבנו.

כזאת היא קריאת התנ"ך של ברנדס בהשפעת זקוביץ: וכחנית, כיתתית, לא רוחנית, לא מאמינה. מין רכילאית של מריבות שבטים פרימיטיביות.

חתרנית עלק

לאחד משיאי התפלות והסילוף מגיעים הדברים בסיפור דוד ובת שבע, שלפי ברנדס היה פשוט קומבינה שהגה אחיתופל, ובמסגרתה בת שבע העמידה פנים שהיא נכנסה להריון מדוד (עם כרית מתחת לשמלה וכאלה), ומשל כבשת-הרש, שהוכיח את דוד על גזילת בת שבע מבעלה, היה רק ספין אשר נתן הנביא – המוצג כאן כנביא שקר – שיחק בו תפקיד מרכזי בתקווה לזכות במשרת נביא החצר. גם ההמשך התנ"כי בעניין התינוק שנולד מיחסי החטא האלה ושהומת בידי אלוהים – לא היה ולא נברא אצל ברנדס, ודוד המלך רק עשה הצגות כאילו הוא מתאבל.

הבנתם? הכל היה ב"כאִי-לו". יעני, ישראבלוף. זה התנ"ך שמציעה לכם יוכי ברנדס. ואת הטקסט הזה, עם ההשקפה האתאיסטית-אקדמית שביסודו, השקפה בת מאה שנה לפחות (שורשיה בתיאוריית "ביקורת המקרא" של הגרמני יוליוס ולהאוזן), אשר הנחתה את התוכניות הגרועות ללימוד תנ"ך שהשחיתו אצלנו דורות של תלמידים – מנסה עורך הספר, פרופ' יגאל שוורץ, למכור לנו בשער האחורי ככתיבה חדשנית ואף "חתרנית". אחרי הספר הזה, הוא מבטיח, אתם "תקראו את התנ"ך אחרת".

האם לסצינה הבאה מתכוון שוורץ? גיבור הספר מעביר עצמו עינויים כדי להכניס בנפשו משמעת חיילית ("שתיתי שתן של שוורים, נקשרתי יומיים אל ראש מוט גבוה"), אשר כוללים גם הרעבה בת שבוע, שבסופה הוא לא מתאפק ומתנפל על "סייח מקסים" שהוכנס כפיתיון לחצר כלאו: "רוצצתי את גולגלתו באבן ואכלתי חי את בשרו החם". מאיפה לקחה ברנדס את הזוועות האנטי ישראליות האלה? מהפרומואים לסדרת הישרדות בערוץ אל קאעידה?

פנים דומים מדי

הטקסט שהוציאה ברנדס מתחת ידה מצטרף לספרים דומים שהופיעו לאחרונה,

אז אוקיי, שבעים פנים לתורה, ובכל זאת אתה שואל את עצמך למה הפנים האלה דומים כל כך, ומתי נקרא לשם שינוי ספר שבא אל התנ"ך מאהבה ובענווה.

בינתיים, מוצפים חלונות הראווה של רשתות הספרים ב"מלכים ג" (שם לא רע, צריך להודות), הספר שמאוד לא משקף את התנ"ך אבל כנראה די משקף את ממלכת ישראל הנוכחית.

בסקירה ב'הארץ' שנושאת את השם הציני 'הבעיה עם דוד המלך', נכתב:

להעניק לספר שם כמו "מלכים ג'" – כאילו היה המשכו הישיר והטבעי של ספרי מלכים א' וב' מן התנ"ך – הוא צעד שיש בו לא מעט יומרה. "אני יומרנית", אומרת מיד הסופרת יוכי ברנדס… יוכי ברנדס חושבת שספרה החדש "מלכים ג'" יכול להימכר במיליוני עותקים בכל העולם. "אני קוראת על סלון הספרים בפאריס ומתפוצצת מקנאה

באתר פרשן נכתב:

נראה היה לי כי במופגן נכתבת כאן פשטנות. יוכי ברנדס, שנדרשה לדרש, חטאה אפילו לפשט והוציאה תחת ידיה  חיבור צורם ברדידותו. הרמזים המטרימים שטוחים, סימני הדרך מרפרפים והפתרונות טורדים בהיותם חדלי משמעות האמורה להביא מענה לחסך אותו מצאה הסופרת בראשיתיות התנ"כית.

ואולי דווקא מכאן מתחילה הבעייתיות של הספר. שכן המתהדר באיור מלכים ג', ביקש ליצור נוכחות להעדר, ביקש למצוא לנעדר, ביקש למלא, להשלים, להניח – אל הנטול השלול והחשוך. והלא הייתה צריכה להצטייר כאן תמונה נושמת, הווה, בועטת, מצטחקת, מתחקה נעלמת ומתגלה אט אט לתוך מבוע מאיר של תובנות אחרות הנמתחות על פני בד יריעה משקיק, חופן ומפעים את המבט בהופעה צפוּנָה נפלאה ובוערת הקשובה אל המיתוס בעודה מפכּה אתוס בן זמננו – ולא היא.

די אם נתבונן אל שלושת חלקי הסיפור שרצו להגיד דבריהם דרך שלוש דמויות – ירבעם הילד המתבגר, מיכל בת שאול וירבעם האיש רגע לפני מלוכתו, אך יוכי ברנדס אינה פותחת את הלמוּת שפתם אליהם, אל הקורה ואל הקורא, שלושת החלקים כאחד מוקלדים באותה הלשון, ירבעם הנער מביט אל מציאות חייו ממש כמו מיכל ובדיוק כפי שיראה את ההתרחשויות כמבוגר.

בתחילה הייתה זו עבורי תמיהה – איך מעז סופר המבקש להפּך עולמות עם ובזכות דמויותיו לכתוב את יומנן האישי באותו אופֶן, אך זו הייתה הרמת גבה קצרה שכן למעט הזמן הכרונולוגי לא עוברות הדמויות של הספר כל התהלכות הלואטת את מהותם – ומרכיבה בהן מארג חומר ורוח, כך נותרות הדמויות רבוצות שרועות ומפורקדות לאורכם של ארבע מאות עמודים הסופרים את עשרות שנתוניהן…

במעטה חלל ריק זה, מסנוור בתחכומו, השמות: שלומעם-ירבעם, המצבים: צרועה-בת מלך, המדרשים: 'למה צחקה מיכל לדוד', הוא ציפוי דוק. אבל ריקנות לא הייתה ואינה יכולה להיות חיפוי, ומתוך הבלוּתוֹ של זה כופה יוכי ברנדס פרשנוּת מאוולת. את עוולת מעשי הנבלה היא מפטירה כרעות רוח – פילגש בגבעה ותמר – נרצחו ונאנסו שוב, שכן הסופרת של מלכים ג' המתייהרת בדברי בלע לשאת את דגל הנשים, משוחררות, חזקות, חיוניות, אשר בתעוזתן ובחוכמתן הן שסללו את תוואי פסגות הסיפור המקראי היא זו המרהיבה לרמוס, לבטש ולבטל את נוראותיה עד מוות של אשת הלוי בגבעה ואת אינוסה של תמר בידי אמנון אחיה. וכך בסוף הסוף קיבעו הבעלים, גוברים בכוחניות על הנשים הנותרות לבָכּוֹת את שרידי עמודי שדרתן. אם רצתה יוכי ברנדס למסור השכל בספרה, הרי הוא: פָּנס הזחיחות מתיז אלומה אפילה עד למאוד.

חגי הופר כותב:

מכאן לבעיה המרכזית שאני מוצא בספר. אולי אפשר לחשוב שהבעיה היא אנכרוניזם, כי בתקופת התנ"ך התחתנו כתוצאה משידוך ולא מסיפורי התאהבות כמסופר בספר, אך דווקא מיכל היא האישה היחידה בתנ"ך שמסופר עליה שאהבה גבר (שיר השירים הוא עניין בפני עצמו) וגם, כמסתבר, שניתנה לדוד במקום מירב אחותה – כפי שמפליאה לספר ולהסביר המחברת בספרה – ועל-כן הסתכלות כזו במקרה זה היא אפשרית ביותר. ואולם הבעיה היא חד-צדדיות והצגה דיכוטומית של הדמויות כטובים מול רעים; בית שאול הוא כולו טוב ואין בו מתום, שלא לדבר על מיכל עצמה, המושלמת. אמנם היא נאלצת לעזוב את פלטי אלוף נעוריה, אך אין הדבר נזקף לחובתה. גם אי שמירת האמונים לדוד לא נזקפת לחובתה. אפילו את לעגה המפורסם לדוד בעת ריקודו מסבירה הכותבת כעלילת שקר של דוד, למרות שהדבר היה יכול להסביר יפה מאוד את טיב היחסים ביניהם לאחר שובו. אך שמיכל הטהורה והזכה תלעג למישהו? לא ייתכן. לעומת זאת, דוד הרי מסוגל לכל ולכן מעליל עליה. כי היא טובה והוא רע. זו הסתכלות מגמתית ואפילו קצת ילדותית. כאן נקודת הזכות היא דווקא לטובת התנ"ך, שכן הוא משרטט דמויות מורכבות ותלת ממדיות, כך שגם הצדיק ביותר חוטא. גם שאול חטא וגם דוד חטא – בבת שבע. אין צדיק שלא יחטא. אף כי נכון שגם התנ"ך, בייחוד לגבי המלכים, מכתיר אנשים בכינוי צדיק ורשע, או עשה הטוב בעיני ה' או הרע בעיני ה'. אמנם המחברת בחרה מראש בנקודת ראות אחת, של מיכל (בפרק השני), אך דא עקא בכך היא מפספסת את התמונה הכללית. ועוד, הגבר האידיאלי שלה הוא זה שנמנע מלשכב עם אשתו במשך 14 שנה – מצב דמיוני בעליל וגם טהרני. והמורד האידיאלי הוא זה שאינו רוצה לשפוך אפילו טיפת דם אחת, אף כי כך אכן קרה כפי המסופר. נראה שהכותבת מפחדת מאותם 'יצרים ורגשות' אנושיים כל-כך יותר מאשר מבטאת אותם. על כן נראה שזה יותר כתב תעמולה, שלא לומר כתב פלסתר, מאשר סיפור עלילה, ריאליסטי או דמיוני.

משה גרנות כותב:

הקורא מייחל מרומן היסטורי שהדברים יהיו הגיוניים לתקופה עליהם הוא מסופר, הקורא מצפה שהשפה וההיגדים יהיו אמינים, ונדמה לי שהרומן הזה איננו עומד בציפיות. קודם כול, שפת הרקע והשפה בה משתמשים הגיבורים היא שפה עברית מודרנית לחלוטין…

גם בתכנים יש סיטואציות שאינן סבירות כלל לתקופה… בספר שלפנינו גברים ונשים לומדים אצל מורים פרטיים לקרוא ולכתוב וכן שפות זרות כמו מצרית, מואבית, עמונית, ארמית (עמ'31, 34, 270, 308). שלומעם יודע לקרוא ולכתוב עברית, ומלימודיו אצל מורה פרטי הוא יודע לדבר מצרית רהוטה (עמ' 55, 398); במקום ללכת לבית הזונות כמו חבריו – הוא קורא פפירוסים מצריים! (עמ' 107). מיכל כותבת מכתבים לפלטיאל בן-ליש, והוא עונה לה (עמ' 135, 138, 142, 257). לפני שמקבלים את שלומעם למשמר המלך בודקים את ידיעותיו בחשבון (עמ' 322), ולימים הוא מלמד את ילדיו חשבון ומצרית (עמ' 378)…

אני מניח שסיטואציה הזויה זאת נובעת בעיקר מהאג'נדה הפמיניסטית שיוכי ברנדס מקפידה לנקוט בה בספריה (ראו "גרעינים לבנים", "וידוי", "שבע אימהות"). בספר שלנו הנשים לא רק נמנעות ממין לא רצי, אלא אף מצהירות על אהבתן ונאבקות על הגשמתה (מירב ומיכל בנות שאול – עמ' 134, 148, 162, 171). אלישבע שנחשבה לאחותו של שלומעם, מתאהבת בו ומתנפלת עליו בנשיקות (עמ' 356). בניה, מי שנחשב לאביו של שלומעם, הוא פחדן והססן. אישתו, בלהה, היא האמיצה והדוברת של המשפחה (עמ' 12, 35). לפי דבריה של בלהה, מרים הייתה צריכה לקבל את התורה, ולא משה, אבל זה לא הסתייע כי היא אישה (עמ' 20). הפסוק מתאר את שאול הנופל על חרבו כאשר הלוחמים הפלשתים מתקרבים אליו על הר הגלבוע (שמואל א', 5-4). בספר שלנו לא שאול, אלא דווקא אלמנתו אחינועם נופלת על החרב ומתאבדת (עמ' 233)…

צריך להודות – לכל סופר יש אג'נדה, אבל סופרים טובים יודעים לערפל אותה, וגורמים לקורא להזיע עד שהם חושפים אותה. לא כן המצב בספר שלנו.

הספר מציע "תיקון" לסיפור המקראי, אך קשה לומר של"תיקון" כזה פיללתי.

אגב, בריאיון למאגר המידע למורים ותלמידים מקרא נט מציגה יוכי ברנדס את הסיפור שלה כתזה היסטורית, והדבר מוצע לתלמידים הלומדים מקרא.

 

שתף מאמר זה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

תגובות ישירות

15 מחשבות על “על 'מלכים ג' של יוכי ברנדס”

  1. אני מסכים עם כל מילה!
    ההכפשות שלה פשוט מתחת לכל ביקורת, קראתי את הספר די מזמן ואולי אנלא זוכר הכל.. והרוב שם הבל ובעיקר רעות רוח (- היא גם מכניסה כל מיני פנטזיות אישיות שלה, ברוח נוצרית – חסידית(!) , על שבטי בני רחל, שהם הם לא היו כ"כ "הלכתיים".. וכך מתוארות שם סצינות של גילוי עריות בשם האהבה וה"חסד".. ועוד רבות כהנה.)

    אבל דבר אחד אני מוכרח להסכים איתה ועם זרקוביץ, והוא, שחייב להיות נרטיב "ישראלי" לעלילות דויד ושלמה, וכמו שכל קורא רגיש מבין שמעולם! אבל מעולם! לא נקט ירבעם בביטוי "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצריים", זו בוודאי השמצה "יהודאית", (מוצדקת ככל שתהיה) ..ישנו נוסח שונה בוודאי לסיפורי התנ"ך אצל ממלכת ישראל!
    השאילה היא למה להפקיר את השטח בידיים רדודות שכאלה?!!!

    1. צוות האתר

      בודאי זה סביר שהישראלים ראו את הדברים אחרת
      אבל אין לנו דרך לדעת מה היא
      ולכן אם כבר ממציאים, אין לחטוא ולהשמיץ תוכ"ד המצאה

    2. "אבל דבר אחד אני מוכרח להסכים איתה ועם זרקוביץ, והוא, שחייב להיות נרטיב "ישראלי" לעלילות דויד ושלמה, וכמו שכל קורא רגיש מבין שמעולם! אבל מעולם! לא נקט ירבעם בביטוי "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצריים", זו בוודאי השמצה "יהודאית", (מוצדקת ככל שתהיה) ..ישנו נוסח שונה בוודאי לסיפורי התנ"ך אצל ממלכת ישראל!"

      אם כוונתך לטעון שיהיה זה פסיכי מצד ירבעם לחזור על דבריו של אהרון בחטא העגל, תאמר גם שלא עשה עגלים, ולא קרא לבניו על שם בני אהרון וכו'.
      אבל האמת הברורה מתוך הנביא (כמובן שאתה רשאי לפנטז כל סיפור אחר שבא לך) שירבעם המשיך את עבודת העגל שהיתה במדבר (ואם אתה מחפש בכל זאת נרטיבים כל שהם יותר קל כבר לומר שסיפור חטא העגל במדבר הוא גירסא יהודאית, שוב נראה לי שהכי פשוט לומר שכל הסיפור על שבט בשם יוסף אינו אלא גירסא יהודאית דוו"ק ותשכח) ומכאן הדרך קצרה שיאמר (או שזו האמירה שתעלה מתוך מעשיו) "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצריים" ואגב נראה שיש קשר הדוק בין עבודת העגלים לשבט יוסף ואכמ"ל.

      1. צוות האתר

        יש מקום להבין שהתיאור של ירבעם אומר אלה אלהיך ישראל וכו' הוא לא תיאור מילולי שאמר מלים אלו אלא שכיון שעבד את ה' מול העגלים הרי כאילו אמר את אותם המלים של חטא העגל
        ברור שלירבעם היו חילוקים והסברים, ולא קשה להמציא כמה כאלו

      2. מרדכי.
        סורי, אבל אנלא יודע איפה אתה כותב בצינה ואיפה פחות, תשתדל להבהיר.
        הבעיה במה שאתה מציע, כלומר לשבש ברגרסיה את כל הסיפור מתחילתו, לא יעמוד במבחן הביקורת, את התורה קשה הרבה יותר לזייף מאשר את הספרות המאוחרת, שאז העם גם ככה חי בנפרד, ואין ספרות לאומית מוסכמת…

        בשום מקום לא מוזכר שמשהו פקפק בתורה, בעוד שלביקורת על בית דוד נמצאה ועוד איך…
        גם על אי ההסכמה במוחלטותו של בית המקדש נמצא פקפוק. לא על התורה!

        על שבט יוסף א"א לטעון שהוא המצאה משום שכל הספרות התנכית הקדומה הושתתה על בכורתו על פני אחיו.. (-יוסף. יהושע. מקומות האבות. שכם. גדעון. אהוד(-בנימין) שילה. … אפילו מיכה ופיסלו היו משבטו.)
        אין גם שום סיבה להמציא אותו, מה בדיוק זה תורם?

        ואם כבר מיכה: יש לשים לב שהמקומות בהם הניח ירבעם את העגלים היו אחד בבית אל ואחד בדן, ואפשר שיש קשר ל"בית אלוהים" דמיכה בהר אפריים, לבית האלוהים שעשו בני דן אחר שגנבוהו..

        עוד מילה: מישהו יודע מקור כלשהו על צורתו של פסל מיכה? (-די מדהים יהיה אם ימצא שהוא "שור")

        1. יוסי אני אכן צריך שיפור רב בבהירות הכתיבה.
          אולם באופן כללי סימן זה יהיה בידך, בכל מקום שהיתה לך תשובה טובה על דברי נתכוונתי לשאול בציניות. (והפעם בלי טיפת ציניות)
          כמובן שלא הצעתי לשבש את המקראות! ורק הבהרתי שאחרי שאנו מקבלים את תיאור חטא העגל כפי שנכתב בתורה ברור שמי שמחליט לעבוד עגלים הרי הוא אומר/כאומר אלה אלהיך ישראל וכו'. ואם רוצים לשבש חלילה צריכים לשבש מ'למעלה' וזה גם לדעתי בלתי אפשרי.
          ואם כבר חזרנו לעניין נראה ברור שהיתה איזו שהיא סיבה לטעון שהעגל הוציאם ממצרים (אולי ארונו של יוסף שנמשל לשור……..) ולפי זה מובן שחור שכנראה היה נשיא שבט יהודה נהרג על ידי העובדים לעגל (עפ"י חז"ל) והעגל נוצר ע"י הקלף שנכתב בו עלה שור שבו העלו את ארונו של יוסף (עפ"י חז"ל). ויש עוד מה להאריך ואכמ"ל.

  2. דווקא יש לנו!
    גם אם לא בדרך "מדעית הסטורית"…
    כספרות יש לנו מספיק מרחב, מספיק ביטויים ואגדות חז"ל, "לספר" את סיפורם!
    גם בין דבריה של ברנדס נמצאו הנחות סבירות – מרד המיסים נגד שלמה ורחבעם. חג החודש השני – כמשהו עממי נהוג. (ח"ו -) בגידת דויד עם אכיש (אינני מאמין, אולם אפשר שכך ראו זאת בממלכת ישראל!). הכעס על מסירת בני שאול לגבעונים.(-וזה כשלעצמו טעון הסבר…).
    גם בספרות התיאולוגית קרי – מחשבה קבלה וחסידות נמצאו הבחנות בין בני רחל לבני לאה, ותפיסת התורה אצלם באופן שונה…
    אני מבין את הרתיעה מלכתוב על נושאים כאלה בצורה ספרותית, אבל שוב, מי אמר שלהפקיר את השטח בידיים מכפישות יותר טוב?

    1. צוות האתר

      ההפקרה בידים של ברנדס לא תלויה בנו
      וכי אם אתה חושב שמאיר ברעם יכתוב ספר על המחלוקת הזו ברנדס לא תכתוב?
      להיפך היא תעשה מזה עסק, כמו שעשתה עסק מרבי עקיבא של מאיר להמן
      בלי קשר לזה מעניין היה לקרוא איך מאיר להמן היה מתאר את כל הענין

  3. יוסי שאלת אם יש מקור שפסל מיכה היה שור.
    נדמה לי שיש בחז"ל שמיכה הוא זה שהשליך את הקלף לאש וגרם להיווצרות העגל. א"כ יש כאן הסמכתא שגם את פסלו עשה כך, וזה מוסיף חיזוק לטענה שיש כאן עניין עקרוני וטענה שמלווה את עם ישראל לאורך ההיסטוריה שהעגל היה שותף ברמה כזו או אחרת לגאולת ישראל ממצרים, ואין ליחס חשיבות למה שכל קורא רגיש מבין, שמעולם! אבל מעולם! לא נקט ירבעם בביטוי "אלה אלוהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצריים". ואין זו אלא השמצה ברנדסאית.

  4. כן.. אני מכיר את החז"לים ההם, ויש לי עוד כמה דומים.. (בויחי רבה "בן פורת יוסף, בן פורת – בין פרות שע"י" "פרות" ניתגדל..[-חלום פרעה], כמו"כ שעסקו ב"עגלה" ערופה, ושלח לו "עגלות" [ויש במשמע עגלות ממש, לאפוקי סוסים..], וכן יואש אבי גדעון (-שבט מנשה..) מגדל את "פר שבע השנים". אולי יש גם קשר ל"אפריים" מלשון פריון ופר ו..עזוב.. אני מחפש משהו יותר מפורש..

    כפי הנראה אין קשר למיכה של ימי משה שכן זה מאוחר מאד ולא לפני מות 'הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע.. וגם כל הדור ההוא'..

    לא מסכים איתך שיאמר ירבעם את לשון החוטאים בעגל "אלה אלוהיך", וגם אם רצה למתן את היחס לעניין בוודאי היה מוצא לו הסברים מתקבלים יותר…(ולפי דבריך גם אחיה השילוני ונביאי ישראל תמכו בו בהאי לישנא..)

    לגבי חטא העגל: גם אין שום טעם להמציא על אהרון.. למה לא איזה אלישמע בן עמיהוד, או גדי בן סוסי?
    ברור שזו הסטוריה קשיחה ובלתי נתנת לערעור. (מה ששוב מקשה בעיקר על ברנדס, וכנראה מחמת זה היא טורחת "לתאר" את ה"קשרים החמים" שבין משפחת משה אהרון ובניהם למשפחות יוסף.. שלכך לפי דבריה מצאו היהודאים מקום להשיב לו לאהרון על ידידותו עם האויב… עלוב, מאולץ, ובלתי אמין סופית!)

    לסיכום דעתי היא שמטבע הדברים חייב להיות נרטיב סיפורי שונה לישראלים. ולא היה ויכוח על ההסטוריה הקשיחה. וכן.. יש פה כר פורה למילוי וסתימת חורים, וחבל שמזניחים כאן (- לפחות בציבור הדת"ל..)

    נ. ב. לצוות האתר: כמובן שברנדס לא תטמון ידה בצלחת. ותכנס שוב ושוב לתוך הקלחת. רק שעל מלא ומבוסס לא תשפוך היא יורה רותחת. שכן שם יחכו לה צוננים של מקלחת.

  5. מבחינתי נשארה נקודה אחת במחלוקת.
    והיא מה שכתבת: "לא מסכים איתך שיאמר ירבעם את לשון החוטאים בעגל "אלה אלוהיך", וגם אם רצה למתן את היחס לעניין בוודאי היה מוצא לו הסברים מתקבלים יותר…(ולפי דבריך גם אחיה השילוני ונביאי ישראל תמכו בו בהאי לישנא..)"

    אתה טוען שאחרי שירבעם עשה את העגל (בכוונה לא כתבתי "עגלים"), הוא בוודאי היה צריך ליצור בידול בינו לבין העגל שנעשה במדבר.
    ואני אומר בדיוק הפוך! לא עשה ירבעם את פסלו בדמות עגל אלא בגלל אותו שהיה במדבר (לא נראה לי שמדובר בצירוף מקרים ואם על עגל זה הסכים אחיה השילוני אז צריך להתמודד עם זה. בכל מקרה אין הבדל גדול בין הסכמה לעצם עבודת העגל לבין הסכמה לקריאה אלה אלוהיך ישראל וכו').
    נ.ב. אין צורך לשכנע אותי לא לשבש את הכתוב בתורה על חטא העגל.

  6. אוקי.
    אז נשארה..😏

    * * *

    כעת נזכרתי בעוד מאמר חז"ל בעניין העגלים ובית יוסף – שאצל פנחס היו אומרים " ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אימו "עגלים" לע"ז וכו' " שאפשר שהוא על יתרו כמו שמביא רש"י, אך אפשר שהוא גם על שבטו של יוסף מצד אימו (מבנות פוטיאל – שפיטם ושפטפט ביצרו..)
    נ.ב. לא הייתה כוונתי להניא "אותך" מלשבש.., אלא שבמרוצת הכתיבה התייחסתי גם לטענתה של ברנדס הבלתי סבירה בעליל אף לשיטתה האינטרסנטית – מניפולטיבית – שכתבנית…
    היה שלום.

  7. מעניין!
    ואם כבר חשבתי פעם שיש קשר הדוק בין הפטפוט והפיטום אצל יוסף, והעדר הפטפוט והפיטום אצל יהודה.
    שיהודה שנכשל ומכיר בחסרונו (לכל אורך החזית) לא יכול להפוך את סמל שבטו לאליל, ואילו יוסף בשלמותו יכול לבוא לכדי אלילות.
    (ברור שיש קשר למה שמכונה בקבלה יסוד ומלכות)

    1. מעניין ומרתק!
      אם יהיו רעיונות חדשים, נא להעלות..
      תנקסס.
      צוות האתר: מה בעניין מסירת בני שאול לגיבעונים? מזה ומה פישרה של פרשה זו?

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *