רב המכר "מלכים ג'" הוא טלנובלה תנ"כית (עם איזה קו הרפתקאות ילדותי בנוסח ספרי ג'ינג'י) שנרקח בידה המיומנת והפשטנית של יוכי ברנדס. ההברקה המסוימת של ברנדס היא בעצם הבחירה בתנ"ך כסביבה סיפורית: גם בזכות טרנד החזרה החילונית לתנ"ך שמעורר קשב לרומן מקראי, וגם משום שסיפורי התנ"ך המופלאים מעניקים מקדמה לכל מסַפר, גם למספר שמנסה לקלקל אותם. וברנדס בהחלט משתדלת לקלקל אותם.

איך? היא פשוט מעקרת מהם את העומק הרוחני ואת גדלות הנפש, את המוסר, את תום הלב, את הפלא האלוהי. מה שנשאר זה תככים ציניים ורדיפת שררה ומיני רגשות שטחיים ומופרזים, לעתים מופרכים ממש, המתוארים בקלישאות לשוניות. ועדיין, במסגרת הז'אנר, ברנדס מפגינה מיומנות בבניית מתח ובשילוב הפתעות. והתנ"ך, כאמור, מתמסר חלקית גם לטקסט הרדוד והאנטי-תנ"כי הזה. עובדה. רב מכר גדול.

זהו סיפורו של ירבעם בן נבט, שמרד בשלמה המלך וברח למצרים, לאחר שהנביא אחיה השילוני הבטיח לו כי יחליף בבוא היום את שושלת שלמה, בגלל חטאיו. וירבעם אכן חוזר מהגלות ומורד ברחבעם בן שלמה ומקים את מלכות ישראל הנפרדת מיהודה. עד כאן המתווה התנ"כי הכללי, שלתוכו יצקה ברנדס מעט מדרשי חז"ל והרבה מבדיונה הפרטי, והכל מסופר בשלושה חלקים: האחד מפי שלומעם, הילד שגדל והופך לחייל, השני מפי מיכל בת שאול והשלישי מפי ירבעם. שלושת החלקים מתאחדים בדרך לא צפויה, שכל יודע תנ"ך וקורא ספרים ממוצע יידע לצפות את מהלכיה העיקריים.

למה עגל

את גישת הספר הזה לתנ"ך גיבשה ברנדס בעזרת מי שהיא מכנה בהתלהבות "מורי ורבי", פרופ' יאיר זקוביץ, וממנו היא גם אימצה את המונח ההבלותי "התנ"ך היהודאי". ירבעם בן נבט, טען זקוביץ בספר שלו משנת 1991, היה בעצם "משה רבנו של ממלכת ישראל", למרות שהוא "האדם הכי שנוא בתנ"ך היהודאי שלנו". כלומר, התנ"ך העברי הידוע לכל הוא לפי זקוביץ רק גירסת ממלכת יהודה ולא הסיפור האמיתי, ויש לכאורה גם תנ"ך אחר, "ישראלי". וברנדס כאן בשביל לספר לנו אותו.

ואכן, ברנדס קוראת את התנ"ך בהפוכה: אם ספר שמות, למשל, מגנה את חטא עגל הזהב שחטאו אהרון והעם, הרי ב"מלכים ג'" מסופר, כי זו היתה למעשה עלילה על אהרון, שמקורה בכך שבחר לעשות פסל של שור (כלומר, עגל), שהוא סמלו של יוסף, אבי שבט אפרים שאליו משתייך גם גיבורנו ירבעם – ולא בחר בפסל האריה, שהוא סמלו של שבט יהודה. כלומר, הפסל בסדר, הבעיה היא בכיבודים. כמה הבל, הבל, הבל אפשר לבלוע.

ואם בתנ"ך מתוארת מלכות שלמה כתקופת שפע ושלווה, וחנוכת בית המקדש מתוארת כחגיגה כלל ישראלית ("ויילכו לאוהליהם שמחים וטובי לב") – הרי שב"מלכים ג'" מומצא איזה "מרד מקדשים" נרגן של שבטי ישראל, שרצו לכאורה לשמר את פולחניהם ודוכאו באכזריות בידי שלמה, המושווה כאן לפרעה, לא פחות. וירבעם שלנו נשלח לקרוא בפניו "שלח את אפריים / שלח את עמי", סטייל משה רבנו.

כזאת היא קריאת התנ"ך של ברנדס בהשפעת זקוביץ: וכחנית, כיתתית, לא רוחנית, לא מאמינה. מין רכילאית של מריבות שבטים פרימיטיביות.

חתרנית עלק

לאחד משיאי התפלות והסילוף מגיעים הדברים בסיפור דוד ובת שבע, שלפי ברנדס היה פשוט קומבינה שהגה אחיתופל, ובמסגרתה בת שבע העמידה פנים שהיא נכנסה להריון מדוד (עם כרית מתחת לשמלה וכאלה), ומשל כבשת-הרש, שהוכיח את דוד על גזילת בת שבע מבעלה, היה רק ספין אשר נתן הנביא – המוצג כאן כנביא שקר – שיחק בו תפקיד מרכזי בתקווה לזכות במשרת נביא החצר. גם ההמשך התנ"כי בעניין התינוק שנולד מיחסי החטא האלה ושהומת בידי אלוהים – לא היה ולא נברא אצל ברנדס, ודוד המלך רק עשה הצגות כאילו הוא מתאבל.

הבנתם? הכל היה ב"כאִי-לו". יעני, ישראבלוף. זה התנ"ך שמציעה לכם יוכי ברנדס. ואת הטקסט הזה, עם ההשקפה האתאיסטית-אקדמית שביסודו, השקפה בת מאה שנה לפחות (שורשיה בתיאוריית "ביקורת המקרא" של הגרמני יוליוס ולהאוזן), אשר הנחתה את התוכניות הגרועות ללימוד תנ"ך שהשחיתו אצלנו דורות של תלמידים – מנסה עורך הספר, פרופ' יגאל שוורץ, למכור לנו בשער האחורי ככתיבה חדשנית ואף "חתרנית". אחרי הספר הזה, הוא מבטיח, אתם "תקראו את התנ"ך אחרת".

האם לסצינה הבאה מתכוון שוורץ? גיבור הספר מעביר עצמו עינויים כדי להכניס בנפשו משמעת חיילית ("שתיתי שתן של שוורים, נקשרתי יומיים אל ראש מוט גבוה"), אשר כוללים גם הרעבה בת שבוע, שבסופה הוא לא מתאפק ומתנפל על "סייח מקסים" שהוכנס כפיתיון לחצר כלאו: "רוצצתי את גולגלתו באבן ואכלתי חי את בשרו החם". מאיפה לקחה ברנדס את הזוועות האנטי ישראליות האלה? מהפרומואים לסדרת הישרדות בערוץ אל קאעידה?

פנים דומים מדי

הטקסט שהוציאה ברנדס מתחת ידה מצטרף לספרים דומים שהופיעו לאחרונה,

למשל "דו"ח המלך דוד", ספרו הנחות של היהודי המזרח-גרמני שטפן היים, שנכתב ב-72' והופיע בימים אלה במהדורה עברית מחודשת. אצל היים, הוצג שלמה המלך כשקרן שהתחזה לכותב שיר-השירים ודוד המלך הוצג כזונה ממין זכר של שאול ויונתן. (היים, אגב, זכה אצלנו בפרס ירושלים לספרות). ולהבדיל, מצאנו השנה גם את רבי-המכר העיוניים והפקחיים יותר, על פי דרכם הלא מבינה, של יאיר לפיד ("הגיבורים שלי"), שמציג את אברהם אבינו כמין פלגמט, ושל דב אלבוים ("מסע בחלל הפנוי"), שאברהם שלו הוא "איש צבוע ומתחסד, בורח מאחריות ומסרסר באשתו".

אז אוקיי, שבעים פנים לתורה, ובכל זאת אתה שואל את עצמך למה הפנים האלה דומים כל כך, ומתי נקרא לשם שינוי ספר שבא אל התנ"ך מאהבה ובענווה.

בינתיים, מוצפים חלונות הראווה של רשתות הספרים ב"מלכים ג" (שם לא רע, צריך להודות), הספר שמאוד לא משקף את התנ"ך אבל כנראה די משקף את ממלכת ישראל הנוכחית.

בסקירה ב'הארץ' שנושאת את השם הציני 'הבעיה עם דוד המלך', נכתב:

להעניק לספר שם כמו "מלכים ג'" – כאילו היה המשכו הישיר והטבעי של ספרי מלכים א' וב' מן התנ"ך – הוא צעד שיש בו לא מעט יומרה. "אני יומרנית", אומרת מיד הסופרת יוכי ברנדס… יוכי ברנדס חושבת שספרה החדש "מלכים ג'" יכול להימכר במיליוני עותקים בכל העולם. "אני קוראת על סלון הספרים בפאריס ומתפוצצת מקנאה; 

באתר פרשן נכתב:

נראה היה לי כי במופגן נכתבת כאן פשטנות. יוכי ברנדס, שנדרשה לדרש, חטאה אפילו לפשט והוציאה תחת ידיה  חיבור צורם ברדידותו. הרמזים המטרימים שטוחים, סימני הדרך מרפרפים והפתרונות טורדים בהיותם חדלי משמעות האמורה להביא מענה לחסך אותו מצאה הסופרת בראשיתיות התנ"כית.

ואולי דווקא מכאן מתחילה הבעייתיות של הספר. שכן המתהדר באיור מלכים ג', ביקש ליצור נוכחות להעדר, ביקש למצוא לנעדר, ביקש למלא, להשלים, להניח – אל הנטול השלול והחשוך. והלא הייתה צריכה להצטייר כאן תמונה נושמת, הווה, בועטת, מצטחקת, מתחקה נעלמת ומתגלה אט אט לתוך מבוע מאיר של תובנות אחרות הנמתחות על פני בד יריעה משקיק, חופן ומפעים את המבט בהופעה צפוּנָה נפלאה ובוערת הקשובה אל המיתוס בעודה מפכּה אתוס בן זמננו – ולא היא.

די אם נתבונן אל שלושת חלקי הסיפור שרצו להגיד דבריהם דרך שלוש דמויות – ירבעם הילד המתבגר, מיכל בת שאול וירבעם האיש רגע לפני מלוכתו, אך יוכי ברנדס אינה פותחת את הלמוּת שפתם אליהם, אל הקורה ואל הקורא, שלושת החלקים כאחד מוקלדים באותה הלשון, ירבעם הנער מביט אל מציאות חייו ממש כמו מיכל ובדיוק כפי שיראה את ההתרחשויות כמבוגר.

בתחילה הייתה זו עבורי תמיהה – איך מעז סופר המבקש להפּך עולמות עם ובזכות דמויותיו לכתוב את יומנן האישי באותו אופֶן, אך זו הייתה הרמת גבה קצרה שכן למעט הזמן הכרונולוגי לא עוברות הדמויות של הספר כל התהלכות הלואטת את מהותם – ומרכיבה בהן מארג חומר ורוח, כך נותרות הדמויות רבוצות שרועות ומפורקדות לאורכם של ארבע מאות עמודים הסופרים את עשרות שנתוניהן…

במעטה חלל ריק זה, מסנוור בתחכומו, השמות: שלומעם-ירבעם, המצבים: צרועה-בת מלך, המדרשים: 'למה צחקה מיכל לדוד', הוא ציפוי דוק. אבל ריקנות לא הייתה ואינה יכולה להיות חיפוי, ומתוך הבלוּתוֹ של זה כופה יוכי ברנדס פרשנוּת מאוולת. את עוולת מעשי הנבלה היא מפטירה כרעות רוח – פילגש בגבעה ותמר – נרצחו ונאנסו שוב, שכן הסופרת של מלכים ג' המתייהרת בדברי בלע לשאת את דגל הנשים, משוחררות, חזקות, חיוניות, אשר בתעוזתן ובחוכמתן הן שסללו את תוואי פסגות הסיפור המקראי היא זו המרהיבה לרמוס, לבטש ולבטל את נוראותיה עד מוות של אשת הלוי בגבעה ואת אינוסה של תמר בידי אמנון אחיה. וכך בסוף הסוף קיבעו הבעלים, גוברים בכוחניות על הנשים הנותרות לבָכּוֹת את שרידי עמודי שדרתן. אם רצתה יוכי ברנדס למסור השכל בספרה, הרי הוא: פָּנס הזחיחות מתיז אלומה אפילה עד למאוד.

חגי הופר כותב:

מכאן לבעיה המרכזית שאני מוצא בספר. אולי אפשר לחשוב שהבעיה היא אנכרוניזם, כי בתקופת התנ"ך התחתנו כתוצאה משידוך ולא מסיפורי התאהבות כמסופר בספר, אך דווקא מיכל היא האישה היחידה בתנ"ך שמסופר עליה שאהבה גבר (שיר השירים הוא עניין בפני עצמו) וגם, כמסתבר, שניתנה לדוד במקום מירב אחותה – כפי שמפליאה לספר ולהסביר המחברת בספרה – ועל-כן הסתכלות כזו במקרה זה היא אפשרית ביותר. ואולם הבעיה היא חד-צדדיות והצגה דיכוטומית של הדמויות כטובים מול רעים; בית שאול הוא כולו טוב ואין בו מתום, שלא לדבר על מיכל עצמה, המושלמת. אמנם היא נאלצת לעזוב את פלטי אלוף נעוריה, אך אין הדבר נזקף לחובתה. גם אי שמירת האמונים לדוד לא נזקפת לחובתה. אפילו את לעגה המפורסם לדוד בעת ריקודו מסבירה הכותבת כעלילת שקר של דוד, למרות שהדבר היה יכול להסביר יפה מאוד את טיב היחסים ביניהם לאחר שובו. אך שמיכל הטהורה והזכה תלעג למישהו? לא ייתכן. לעומת זאת, דוד הרי מסוגל לכל ולכן מעליל עליה. כי היא טובה והוא רע. זו הסתכלות מגמתית ואפילו קצת ילדותית. כאן נקודת הזכות היא דווקא לטובת התנ"ך, שכן הוא משרטט דמויות מורכבות ותלת ממדיות, כך שגם הצדיק ביותר חוטא. גם שאול חטא וגם דוד חטא – בבת שבע. אין צדיק שלא יחטא. אף כי נכון שגם התנ"ך, בייחוד לגבי המלכים, מכתיר אנשים בכינוי צדיק ורשע, או עשה הטוב בעיני ה' או הרע בעיני ה'. אמנם המחברת בחרה מראש בנקודת ראות אחת, של מיכל (בפרק השני), אך דא עקא בכך היא מפספסת את התמונה הכללית. ועוד, הגבר האידיאלי שלה הוא זה שנמנע מלשכב עם אשתו במשך 14 שנה – מצב דמיוני בעליל וגם טהרני. והמורד האידיאלי הוא זה שאינו רוצה לשפוך אפילו טיפת דם אחת, אף כי כך אכן קרה כפי המסופר. נראה שהכותבת מפחדת מאותם 'יצרים ורגשות' אנושיים כל-כך יותר מאשר מבטאת אותם. על כן נראה שזה יותר כתב תעמולה, שלא לומר כתב פלסתר, מאשר סיפור עלילה, ריאליסטי או דמיוני.

משה גרנות כותב:

הקורא מייחל מרומן היסטורי שהדברים יהיו הגיוניים לתקופה עליהם הוא מסופר, הקורא מצפה שהשפה וההיגדים יהיו אמינים, ונדמה לי שהרומן הזה איננו עומד בציפיות. קודם כול, שפת הרקע והשפה בה משתמשים הגיבורים היא שפה עברית מודרנית לחלוטין…

גם בתכנים יש סיטואציות שאינן סבירות כלל לתקופה… בספר שלפנינו גברים ונשים לומדים אצל מורים פרטיים לקרוא ולכתוב וכן שפות זרות כמו מצרית, מואבית, עמונית, ארמית (עמ'31, 34, 270, 308). שלומעם יודע לקרוא ולכתוב עברית, ומלימודיו אצל מורה פרטי הוא יודע לדבר מצרית רהוטה (עמ' 55, 398); במקום ללכת לבית הזונות כמו חבריו – הוא קורא פפירוסים מצריים! (עמ' 107). מיכל כותבת מכתבים לפלטיאל בן-ליש, והוא עונה לה (עמ' 135, 138, 142, 257). לפני שמקבלים את שלומעם למשמר המלך בודקים את ידיעותיו בחשבון (עמ' 322), ולימים הוא מלמד את ילדיו חשבון ומצרית (עמ' 378)…

אני מניח שסיטואציה הזויה זאת נובעת בעיקר מהאג'נדה הפמיניסטית שיוכי ברנדס מקפידה לנקוט בה בספריה (ראו "גרעינים לבנים", "וידוי", "שבע אימהות"). בספר שלנו הנשים לא רק נמנעות ממין לא רצי, אלא אף מצהירות על אהבתן ונאבקות על הגשמתה (מירב ומיכל בנות שאול – עמ' 134, 148, 162, 171). אלישבע שנחשבה לאחותו של שלומעם, מתאהבת בו ומתנפלת עליו בנשיקות (עמ' 356). בניה, מי שנחשב לאביו של שלומעם, הוא פחדן והססן. אישתו, בלהה, היא האמיצה והדוברת של המשפחה (עמ' 12, 35). לפי דבריה של בלהה, מרים הייתה צריכה לקבל את התורה, ולא משה, אבל זה לא הסתייע כי היא אישה (עמ' 20). הפסוק מתאר את שאול הנופל על חרבו כאשר הלוחמים הפלשתים מתקרבים אליו על הר הגלבוע (שמואל א', 5-4). בספר שלנו לא שאול, אלא דווקא אלמנתו אחינועם נופלת על החרב ומתאבדת (עמ' 233)…

צריך להודות – לכל סופר יש אג'נדה, אבל סופרים טובים יודעים לערפל אותה, וגורמים לקורא להזיע עד שהם חושפים אותה. לא כן המצב בספר שלנו.

הספר מציע "תיקון" לסיפור המקראי, אך קשה לומר של"תיקון" כזה פיללתי.

אגב, בריאיון למאגר המידע למורים ותלמידים מקרא נט מציגה יוכי ברנדס את הסיפור שלה כתזה היסטורית, והדבר מוצע לתלמידים הלומדים מקרא.